גמ'. כדתניא מנין לא' מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד, תלמוד לומר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו.

רש"י (ד"ה מנין לאחד) פירש דהגמ' איירי בדין דלא תחיה כל נשמה דבאומות הולך בתר הזכר. אבל הרמב"ם (פרק ט מהלכות עבדים הל"ג) הבין את כל הסוגיא באופן אחר, וז"ל אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם, אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס עכ"ל. לפי הרמב"ם הסוגיא איירי בגוי דבא על שפחה כנענית או בעבד כנעני שבא על גויה והדין הוא דתמיד הולכין בתר האם.¹⁷²

footnotes: ¹⁷² עיי"ש בכס"מ דהיה לרמב"ם גירסא אחרת בגמ'.

ולכאורה צ"ב בדעת הרמב"ם. דבשלמא לרש"י יש חידוש בגזה"כ בסוגיא דידן דהרי בלי הפסוק לא היינו יודעים דבאומות הולכין בתר הזכר בנוגע לדין דלא תחיה כל נשמה. אבל לפי הרמב"ם הסוגיא בא ללמד דהיכא דיש ביאה בין גוי או עבד עם גויה או שפחה דהולכין בתר האם, ולכאורה הדין דולד שפחה הוי עבד כבר ידוע לנו מהלימוד דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה (סח:). ולמה צריך גזה"כ חדש של אשר הולידו בארצכם.

ונראה לבאר דהרמב"ם הבין דהגזה"כ דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה אינו מחדש דכל ולד של שפחה הריהו עבד כנעני או שפחה כנענית, אלא דהפסוק מלמד דהולד קנוי לאדון בזכותי ממון, כלומר דיהא עבד לאדון כמו השפחה עצמה. ומכיון דהולד הוי עבד לאדון ממילא ידעינן דהולד אינו ישראל גמור דהרי אי אפשר שיהיה לישראל אחד קנין הגוף דעבד כנעני בישראל אחר. ולפי"ז היינו חושבים דאם גוי בא על שפחה כנענית דהולד יהא קנוי לאדון בזכותי ממון, אמנם הולד יהיה גוי גמור בלי חלות דמקצת קדושת ישראל דעבד כנעני, דהרי הלימוד דהאשה וילדיה הוא רק בנוגע לזכותי ממון דהאדון. ולכן צריך עוד פסוק של והולידו בארצכם ללמד דכשגוי בא על השפחה דהולד הוי עבד כנעני עם מקצת קדושת ישראל ולא הוי גוי גמור דקנוי לישראל כעבד.

ואם כנים הדברים גם אפשר להסביר סוף דברי הרמב"ם דאם עבד כנעני בא על גויה דהולד גוי ולא עבד "שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס". ולכאורה צ"ב דלמה צריך גזה"כ והסברא דעבד אין לו יחס, לכאורה פשיטא דולד של עבד וגויה הויא גוי גמור. ולפי הנ"ל י"ל דאה"נ, דפשיטא דהולד של גויה הוי גוי גמור בלי מקצת קדושת ישראל דעבד. אלא דיש הו"א לומר דמכיון דהאבא שלו הוי עבד דהולד יהא קנוי לאדון בקנין ממון. ולכן הרמב"ם ביאר דיש גזה"כ דהולד הוי גוי גמור ובן חורין והסברא הוא דלא הולכין בתר האב כלל דהרי האב הוי עבד ואין לו יחס.

גמ'. במאי אילימא במצרי שנשא עמונית, מאי פגום איכא עמוני ולא עמונית.

יוצא דפשיטא לגמ' דעמונית אינה מחילה את חלות שם האומה דעמון לולד שלה. ולכאורה קשה דהרי אפי' אם היא מותרת לבוא בקהל מ"מ היא עדיין גיורת עמונית וממילא י"ל דהולד שלה הוי גר עמוני דאסור לבוא בקהל. ונראה מזה דכל היכא דאין איסור לגר לבוא בקהל אזי חסר לו את השם של האומה הקודמת שלו ונחשב רק כגר דעלמא בלבד. ולכן עמונית דנתגיירה דמותרת לבוא בקהל, אין לה שום חלות שם של האומה דעמון ופשיטא דהבן שלה אינו נחשב כגר עמוני. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פרק יב מהלכות איסו"ב הלי"ז) דהובא לעיל (סז. רש"י ד"ה בנה שלישי אות א) וז"ל ישא הישראלי גיורת ומשוחררת חוץ מד' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל עכ"ל. ומשמע מלשונו דלגר יש חלות שם אומה מסויימת רק כשיש בו חלות איסור לבוא בקהל.

גמ'. אשת איש נמי איכא למיפרך מה להנך שכן אין לה היתר בחיי אוסרן, תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן.

יש להסתפק בהא דאין קידושין תופסין באשת איש האם הוי מפני דהיא קנויה כבר לבעלה או"ד משום דהיא אסורה באיסור ערוה כשאר העריות. ונראה מקושיית הגמ' כצד השני דהרי הגמ' הקשה דמכיון דיש פירכא על הבנין אב מאחות אשה אזי נאמר דקידושין תופסין באשת איש.¹⁷³

footnotes: ¹⁷³ ועיין בזה באבני מילואים (סימן מד סק"ד). אמנם עיין בשיעורים לעיל (ו. בענין שפחה חרופה, אות ה) דרבינו זצ"ל נקט בדעת הרמב"ם דאין קידושין תופסין באשת איש מפני דהיא כבר קנויה לבעלה הראשון ולא מדין ערוה.

ולכאורה נראה להוכיח כצד הזה אף מהא דפשיטא לגמ' דהולד דאשת איש שזינתה הוי ממזר. דהרי בשלמא אם הקידושין אינן תופסין בה מדין ערוה אזי שפיר ניתן לומר דהולד ממזר כמו בשאר עריות. אבל אם קידושין אינן תופסין באשת איש מכיון דהיא קנויה לבעלה, אזי למה פשיטא דהולד ממזר.

אבל הראיה הזאת מבוססת על ההנחה דיש קשר בין חלות שם ערוה והא דהולד ממזר, כלומר דהולד ממזר רק אם הביאה אסורה באיסור ערוה. מאידך י"ל דלא צריך איסור ערוה, אלא כל היכא דאין קידושין תופסין אפי' מטעם אחר הולד ממזר. וכן משמע מרהיטת לשון משנתנו, וז"ל וכל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין הולד ממזר עכ"ל, דהיינו דהכל תלוי באי-תפיסת קידושין ולא בטעם למה אין קידושין תופסין. ולפי"ז אין להוכיח מהא דביאה עם אשת איש גורם ולד ממזר דאין קידושין תופסין בה בגלל איסור ערוה, דהרי אפי' אם קידושין אינן תופסין בה בגלל קנין הבעל עדיין הולד ממזר.¹⁷⁴

footnotes: ¹⁷⁴ ועיין לקמן בשיעורים (עד: ד"ה אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, עה: בתוד"ה ורבי ישמעאל) דרבינו זצ"ל גם נשא ונתן ביסוד דממזרות.

ובנוגע לקשר בין איסור ערוה לבין הא דהולד ממזר, עיין ביבמות (מט:) דאביי מספקא ליה אם שומרת יבם לשוק עושה ממזר או לא, וז"ל ואביי שומרת יבם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל עכ"ל. ורש"י פירש דנחלקו רב ושמואל לקמן ביבמות (צב:) האם קידושין תופסין בשומרת יבם, דהיינו דלפי רב דקידושין אינן תופסין אזי הולד ממזר ולפי שמואל דמספקא ליה האם היא צריכה גט אזי הולד ספק ממזר. מאידך הרמב"ם חילק בין הדין דתפיסת קידושין לדין דממזרות בנוגע לשומרת יבם.¹⁷⁵ דהרי מצד אחד הוא פסק דהיא ספק מקודשת (פרק ד מהלכות אישות הלי"ד) וז"ל המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה, ואע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט עכ"ל. ומצד שני הוא פסק (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"א) דרק ביאה עם הערוה יוצרת ממזרות, וז"ל אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא מערוה מן העריות עכ"ל, ומשמע דשומרת יבם דאינה ערוה דהרי היא נאסרה באיסור לאו בעלמא, דאם היא זינתה וולדה אינו ממזר. ויוצא דיש צד ברמב"ם דבשומרת יבם קידושין אינן תופסין ואעפ"כ הולד אינו ממזר.

footnotes: ¹⁷⁵ עיין ביבמות שם דלפני הספק דאביי הגמ' הביאה ברייתא דאין ממזרות ביבמה לשוק.

ובביאור המחלוקת בין רש"י ובין הרמב"ם י"ל דבשומרת יבם אי אפשר לומר דנאסרה באיסור ערוה דהרי עונשה הוא רק מלקות דלאו.¹⁷⁶ ונמצא דאם אין קידושין תופסין בה זה הוי דין אחר דמקורו בגזה"כ מיוחדת דלא תהא בה הויה לזר (יבמות צב:). ולפי"ז י"ל דנחלקו רש"י והרמב"ם בהבנת הקשר בין אי-תפיסת קידושין לבין ממזרות. דרש"י נקט דכל היכא דאין קידושין תופסין מאיזה טעם שיהיה הולד ממזר, ולכן בשומרת יבם דין הולד תלוי במחלוקת רב ושמואל בנוגע לתפיסת קידושין.¹⁷⁷ אבל הרמב"ם הבין דממזרות תלויה באיסור ערוה וכלשונו הנ"ל ולכן בשומרת יבם דאין קידושין תופסין בה מגזה"כ מיוחדת, אין הולד ממזר מכיון דאינה איסור ערוה.¹⁷⁸

footnotes: ¹⁷⁶ ועיין באתוון דאורייתא (כלל ח) דנסתפק האם יבמה לשוק הויא איסור ערוה בנוגע ליהרג ואל יעבור ואין דבר שבערוה פחות משנים וכדומה. וגם עיין בדברי רבינו זצ"ל ברשימות שיעורים ליבמות (יח: ענין דין דר"י בן בתירא, אות ג) דצידד לומר דלפי דעה אחת ברמב"ן המקצת אישות דזיקה יוצרת חלות ערוה במקצת. ¹⁷⁷ רבינו זצ"ל העיר דלפי רבי יהושע (יבמות מט.) זה בודאי לא נכון דהרי אין קידושין תופסין בחיובי כרת אע"פ דממזרות חלה רק באיסור מיתה, ורבינו זצ"ל ציין לתוס' לקמן (סז: ד"ה מנא הני) דנקטו דלפי רוב התנאים אי-תפיסת קידושין וממזרות תלויים זה בזה, אמנם זה לא נכון לפי רבי יהושע דהרי בחייבי כריתות אין קידושין תופסין אע"פ דאין ממזרות. ¹⁷⁸ אבל עיין לקמן בשיעורים (סח: בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל, אות ז) דרבינו זצ"ל ביאר את הרמב"ם באופן אחר, דהיינו דהרמב"ם נסתפק האם יבמה לשוק הויא איסור ערוה ואעפ"כ בודאי אין ממזרות מפני דכדי ליצור ממזרות צריך ב' דברים: א)איסור ערוה, ב)איסור כרת.

ונראה דרש"י אזיל בזה לשיטתיה לקמן (סח:) דנקט דגוי הבא על בת ישראל מסברא הולד ממזר מפני דאין קידושין תופסין בגוי, וז"ל אלא בתר ישראלית שדינן ליה וכיון שבעבירה נולד הוה ליה ישראל פסול כשאר נולדים ממי שאין עליו קידושין דתנן במתני' (לעיל סו:) שהם ממזרים עכ"ל. והגמ' דוחה את זה משום דיש גזה"כ דממזרות חלה רק כשיש על אחרים קידושין ואילו גוי מופקע לגמרי מתפיסת קידושין. אמנם מלשון דרש"י בהו"א משמע דנקט דכל היכא דאין תפיסת קידושין הולד ממזר, ואע"פ דאינו אסור באיסור ערוה.

וא"כ יש לחזור לנידון דידן באשת איש. דהרי העלינו דאולי יש להוכיח מהא דהולד עם אשת איש הוי ממזר דהטעם דאין קידושין תופסין בה הוי מפני איסור ערוה. אבל באמת י"ל דהראיה הזאת מסתבר רק לפי הרמב"ם דממזרות תלויה באיסור ערוה. אבל לפי רש"י יש לדחות דכמו דבשומרת יבם יש ממזרות מכיון דאין קידושין תופסין בה אפי' בלי חלות איסור ערוה, הו"ה דיש ממזרות מאשת איש אע"פ דאין קידושין תופסין בה מחמת קנין הבעל ולא מחמת השם ערוה.

גמ'. תאמר באשת אח שיש לה היתר במקום מצוה.

מסברא ניתן לומר דהיכא דהאח מת בלי בנים והיא עומדת ליבום אזי לא נאמר האיסור דאשת אח מעיקרא דהאיסור הותרה ולא חל בכלל. ולפי"ז היה אפשר לדחות פירכת הגמ' דאין קולא בעצם חלות האיסור דאשת אח, אלא דאשת אח במקום מצוה הויא חלות שם אחרת דהאיסור לא נאמר בזה כלל, וא"כ האיסור דאשת אח שוה לאיסור דאחות אשה. אבל מהא דהגמ' קיבלה את הפירכא לכאורה נראה דהאיסור דאשת אח שייך בכל האופנים, אלא דתורה דחתה את האיסור היכא דאין לו בנים. ולכן היתר יבום נחשב לקולא באיסור אשת אח וא"א ללמוד מאחות אשה לאשת אח.¹⁷⁹

footnotes: ¹⁷⁹ וע"ע בגדר דאיסור אשת אח במקום מצות יבום, והאם יבום הותרה או דחויה, ברשימות שיעורים ליבמות (פתיחה למסכת).

גמ'. מה להנך שכן אין לה היתר בחיי אוסרן תאמר באשת איש.

יש להעיר דאחות אשה שאני מכל שאר העריות בזה דאחרי מיתת אשתו הריהו מותר באחותה משא"כ בכל שאר איסורי עריות שאין להם היתר כזה. ולכאורה יש להקשות לפי"ז למה הגמ' לא העלה את הדין הזה דאחות אשה שאני מכל שאר העריות ולכן אין ללמוד ממנה.¹⁸⁰ והתירוץ הפשוט הוא דהאיסור דאחות אשתו באמת אין לו היתר כלל דכל זמן דהיא אחות אשתו היא אסורה עליו כערוה. אלא דאם מתה אשתו אזי היא לא נחשבת אחות אשתו כי המציאות השתנה ועכשיו חסר החפצא דאחות אשתו וחלות שם ערוה פקעה ממנה ממילא ומשו"ה היא מותרת לו, אבל כל זמן דיש לה חלות שם אחות אשתו אזי האיסור קיים ושוה לכל ערוה אחרת.

footnotes: ¹⁸⁰ לכאורה קשה להבין את קושיית רבינו זצ"ל דהרי זה קולא באיסור אחות אשה ולא חומרא וממילא עדיין אפשר ללמוד ממנה לשאר העריות.

ונראה דגם בשאר קרובי אשתו דאסורים גם לאחר מיתת אשתו, מ"מ חלות השם הראשון שלהם פקעה וחל עליהם שם ערוה חדשה. דהרי כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות איסו"ב הל"ז-הל"ח) דהעונש דקרובי אשתו משתנה לאחר מיתת אשתו, וז"ל כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גירש בין בחיי אשתו בין לאחר מותה, ואלו הן אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה, ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו שניהן נשרפין. בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות שהן אשתו וזו שבא עליה הרי הוא והערוה נשרפין, ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה עכ"ל. וצ"ב בגדר הדברים, למה מיתת אשתו משנה את העונש. ואינו מסתבר כלל לומר דמיתת אשתו חל כמתיר במקצת של איסורי הקרובות. דהרי לא מצינו דמיתה חל כמתיר במקצת.

אלא נראה דמיתת אשתו משנה את עצם חלות שם הערוה של קרובותיה דעכשיו הן נחשבות כקרובות אשתו שלא בחייה, והעונש של חלות שם האיסור החדש הזה הוי כרת ולא שריפה.¹⁸¹ וזה דומה למה דביארנו באחות אשתו לאחר מיתת אשתו דהמיתה הפקיעה את חלות השם של אחות אשתו ממנה אלא דהתורה לא חידשה חלות שם חדשה של אחות אשתו לאחר מיתת אשתו וממילא היא מותרת לו. אמנם בשאר קרובותיה התורה חידשה איסור חדש על חלות שם קרובה החדשה.

footnotes: ¹⁸¹ צע"ק דא"כ למה לא מנה הרמב"ם האיסורים דקרובות אשתו לאחר מיתת אשתו כאיסורים בפני עצמם במנין המצוות. ואולי י"ל דאינן נמנין דנאסרו מדין לאו טפל ולא מדין עיקר הלאו ומונה רק עיקר הלאו ולא איסור טפל.

אבל לפי הנ"ל קשה להבין את פירכת הגמ' מהא דאשת איש יש לה היתר בחיי אוסרן. דהרי לכאורה מסתבר דגירושין מפקיע את כל האישות ובכן אין חפצא דאשת איש קיימת בעולם כלל, וממילא היא מותרת לשוק. וכמו דאמרנו באיסור אחות אשה דהא דיש לה היתר לאחר מיתת אשתו אינו חלות דין היתר וקולא באיסור אחות אשה, אלא דלאחר מיתת אשתו חסרה כל המציאות וחפצא דאחות אשתו, כמו"כ י"ל דגירושין פועל דאין עוד מציאות וחפצא דאשת איש כלל. ולכן דין זה אינו ראוי להחשב לקולא באיסור אשת איש עצמו, וצ"ע דהגמ' אכן החשיבה להיתר גט כקולא באיסור אשת איש.

ונראה דהגמ' הניחה דיש ב' דינים בגירושין: א) גט חל כמפקיע של חלות האישות בחפצא דהאשה, ב) גט חל כמתיר לאיסור אשת איש. דהיינו, דאע"פ דגט מפקיע את חלות האישות מהאשה, מ"מ האיסור ערוה דאשת איש עדיין היה נמשך לעולם,¹⁸² ומפני כן צ"ל דהגט נמי חל כמתיר של האיסור אשת איש. וא"כ מובן דזה מהווה קולא בחלות איסור ערוה דאשת איש דהרי בשאר עריות אין היתר כזה בחיי אוסרן.

footnotes: ¹⁸² צ"ע למה היה נמשך האיסור דאשת איש אחרי הגירושין ואע"פ דחסרה החפצא דאשת איש ולא נמשך האיסור דאחות אשתו אחרי מיתת אשתו משום דחסרה החפצא דאחות אשתו. ואולי י"ל דאיסור אשת איש חל מחמת מעשה הקידושין דחל כאוסר לעולם וכמעשה הקדש, ואילו איסורי קרובות אשתו חלין ממילא מחמת הקורבה לאשתו אך ליכא בהן מעשה אוסר ולכן איסורהן פקעו ממילא במיתת אשתו. אך צ"ע דהא בשיעורים מובא בשם הגר"ח זצ"ל דמעשה הקידושין גם אוסר קרובות אשתו, וצ"ע. ואולי י"ל דאיסור אשת איש הוי חלות איסור הקדש דאסרה על כולי עלמא כהקדש (עיין לעיל ב:), וקדושה לא פקעה בכדי, ומשו"ה זקוקה להיתר גירושין בתורת מתיר, משא"כ קרובות אשתו שאינן איסורי הקדש, פקעו ממילא במיתת אשתו בלי חלות שם מתיר.

ונראה דיש להביא סימוכין דגט חל כמתיר דאיסור אשת איש ולא כמפקיע של השם אשת איש מהחפצא דהאשה משיטת רבי אליעזר (גיטין פב.) דהמגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דהגט חל אבל היא עדיין אסורה לפלוני. ובשלמא אם גט חל כמתיר אזי יתכן דהמתיר הזה חל לשאר העולם אבל האיסור נשאר לאדם אחד. אבל אם גט חל רק כמפקיע של האישות דאשת איש בלבד וממילא היא מותרת, אזי קשה לומר דיש בה חלות של אישות דאשת איש כלפי אדם אחד ולא כלפי שאר העולם.¹⁸³

footnotes: ¹⁸³ וע"ע בשיעורי הרב לגיטין (פב:) דרבינו זצ"ל האריך בסוגיא.

גמ'. אי הכי אפילו נדה.

נראה מרהיטת שו"ט דהסוגיא דרק קשה לגמ' הדין דקידושין תופסין בנדה עכשיו שלומדים אי-תפיסת קידושין דעריות מההיקש דכל אשר יעשה מכל התועבות האלו ונכרתו. אבל בהו"א כשהגמ' חשבה ללמוד אי-תפיסת קידושין מדין מה מצינו מאחות אשה אזי הדין דקידושין תופסין בנדה היה מובן. ונראה דס"ל לגמ' דאין נדה חפצא דאיסור ערוה ולכן אינה בכלל הבנין אב דאחות אשה דמרבה כל איסור ערוה לאי-תפיסת קידושין. אבל עכשיו דיש היקש מהפסוק דמכל התועבות האלה ונכרתו, זה כולל גם נדה מדחייבת כרת כשאר התועבות שבפרשה.¹⁸⁴

footnotes: ¹⁸⁴ וכן דייק ר"ת בספר הישר (סימן פ). אמנם עיין בריטב"א (פסחים כה. ד"ה וכתב) דנקט דנדה הויא יהרג ואל יעבור ומשמע דס"ל דנדה הויא ערוה. וע"ע ביו"ד (סימן קצה סעיף טז-יז) במחבר ורמ"א בש"ך ובגר"א בדין יהרג ואל יעבור בנדה. וע"ע ברשימות שיעורים ליבמות (ב. תוד"ה ואחות אשתו, ובהערה 71 שם). וגם עיין לקמן (דף סח. תוד"ה הכל אות ג). אך לפי מש"כ בשיעורים לעיל דיתכן דאשת איש אינה חלות ערוה ומ"מ נכללת בהיקש לאחות אשה, אזי הו"ה לנדה ואע"פ שאינה ערוה דהא מ"מ נאסרה באיסור כרת כמו אחות אשה ואשת איש.