תוד"ה ולדה כמוה. בא"ד. דהולד הולך אחר הפגום.

ויש להעיר דבדרך כלל הדין דהולך אחר הפגום חל בב' ישראלים. והתוס' כאן חידשו דאפי' בישראל הבא על השפחה חל הדין דהולך אחר הפגום.¹⁹⁹

footnotes: ¹⁹⁹ אולי זה משום דרבינו זצ"ל הביא לעיל דלפי התוס' בעצם יש לעבד קדושת ישראל וטבילה שניה הויא מדרבנן בעלמא.

בא"ד. מנא לן שלא יהא קרוי.

יוצא דלפי התוס' יש הו"א דאם ישראל בא על שפחה הולד הוי עבד אבל מתייחס אחר אביו בנוגע לירושה. ולכאורה צ"ב דהיאך יתכן לומר דבלי גזה"כ יש אדם דהוא עבד כנעני דמתייחס אחר ישראל, דהרי לכאורה זהו תרתי דסתרי. ונראה לבאר ע"פ שיטת התוס' דבעצם יש לשפחה קדושת ישראל אלא דחלות העבדות מונעת אותה מלחול באופן שלם. ולפי"ז י"ל דבעצם אין סתירה שיהיה אדם אחד גם עבד וגם מתייחס לישראל דהרי יש בעבד קדושת ישראל גמורה בכח, אלא שנפגמה מחמת חלות השם עבד.²⁰⁰

footnotes: ²⁰⁰ אך למסקנא א"א לעבד שיהיה לו יחוס דבר ישראל דהוי תרתי דסתרי. דיחוס דישראל מהווה חלות דין בן חורין דא"א לישראל להיות עבד דמפאת יציאת מצרים יצאו בנ"י לחירות עולם ומופקע מהם חלות שם ודין עבדות (בשם הגר"ח זצ"ל).

בא"ד. מנא לן שלא יהא קרוי.

לכאורה הביאור בגזה"כ הוא דחלות שם עבד מפקיע את היחוס אחר האב ונמצא דאין קשר בין הולד לבין האב הישראל. וצ"ב דהרי זה דחלות עבדות מפקיע היחס עם האב הישראל לכאורה הוי היסוד דשיטת רבי טרפון דאין עבד ממזר, ועכשיו התוס' קאי בשיטת רבי אליעזר דיש עבד ממזר. וצ"ל דהתוס' הבינו דהמחלוקת האם יש עבד ממזר או אין עבד ממזר אינו תלוי בדין יחוס אחר האב בנוגע לירושה וטומאה. כלומר דלרבי טרפון הא דאין עבד ממזר הוי דין מסויים דחלות שם עבדות וחלות שם ממזרות הוו תרתי דסתרי ולכן העבדות מפקיע את הממזרות. אבל עדיין יכול להיות דהבן מתייחס אחר אביו בנוגע לירושה וטומאה.²⁰¹

footnotes: ²⁰¹ והשווה לדברי רבינו לקמן בשיעורים (סט. ד"ה ואי אמרת לכתחילה קאמר).

ובשיטת רבי אליעזר דיש עבד ממזר י"ל דסבור דאין סתירה בין חלות שם עבדות לבין חלות שם ממזרות ולכן הולד מקבל את חלות דין העבדות מהאם וחלות דין ממזרות מהאב. ומסברא היינו אומרים דהולד כמו"כ מתייחס אחר אביו ישראל לשאר דינים כמו ירושה. אבל באה הגזה"כ דהאשה וילדיה ומלמדת דאין הבן מתייחס אחר אביו הישראל לגבי ירושה וטומאה אע"פ דהאב מחיל את חלות דין ממזר על הולד. כלומר, אע"פ דהולד אינו מתייחס אחר אביו מ"מ זה דהאב ממזר פוסל את הולד שגם הוא יהא ממזר.²⁰²

footnotes: ²⁰² ונראה דהסברא בזה הוא ע"פ מה שביאר רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (סו: ד"ה והרי גר), דחלות ממזרות בולד אינו דין דתלוי ביחוס אלא דין מסויים לעצמו שהולד הולך אחר הפגום וחל עליו הדינים של ההורה הפגום. והראייה היא דחלה ממזרות בין מהאב ובין מהאם ואע"פ דעיקר חלות היחוס דמשפחת הולד הוא ממשפחת האב.

תוד"ה בנך הבא מישראלית.

א שיטות רש"י ותוס' בפסוק כי יסיר

מבואר דנחלקו רש"י ור"ת בפירוש הפסוק דכי יסיר את בנך. דלפי רש"י "כי יסיר" קאי על הגוי דהתחתן עם בתך הישראלית, דהגוי הזה יסיר את הבן שלו ושל הישראלית לעבודה זרה. מאידך ר"ת בפירוש הראשון שלו נקט ד"כי יסיר" קאי היכא דישראל נשא גויה והפסוק אומר דהאבא של הגויה הזאת (החותן של הישראל) יסיר את הישראל ויגרור אותו לעבוד ע"ז. וצ"ב בביאור המחלוקת.

ונראה דרש"י נמנע מלפרש כמו ר"ת מכיון דנקט ד"כי יסיר" אינו רק טעם המצוה, כלומר דהתורה אוסרת להתחתן עם גויה בגלל החשש של ע"ז, אלא דכי יסיר הויא מעצם הגדרת האיסור. דהיינו, דרק עוברים על הפסוק דבתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך אם עצם האישות גורמת להסרה. ורש"י נקט דההסרה של החותן הגוי לישראל דנשא בתו אינה תוצאה ישירה של האישות וממילא אינו יכול להיות ההסרה דהפסוק. ולכן פירש רש"י דההסרה קאי על הבן של הגוי וישראלית, דאז עצם האישות שלהם יוצרת ולד שיעבוד עבודה זרה בגלל האב הגוי. ור"ת חולק על רש"י ונקט דגם הסרת הישראל דנשא גויה על ידי החותן הגוי הויא תוצאה ישירה של החיתון שלו עם הגויה.

ויוצא דלפי רש"י והפירוש הראשון של ר"ת ההסרה הויא גרירה של ישראל (לפי רש"י הולד של גוי וישראלית, ולפי ר"ת הישראל שהתחתן עם גויה) לע"ז. מאידך בלישנא בתרא שלו ר"ת פירש דההסרה הויא עצם זה דהולד דישראל וגויה הוי גוי. וי"ל דהדעה הזאת סבורה דרק תוצאה שהולד הוי גוי נחשב כהסרה דנובע ישירה מהאישות עצמה עם הגויה, לעומת היכא דהולד ישראל אלא דאביו הגוי מסיר אותו לע"ז. ולכן אם "כי יסיר" בא להגדיר את הסוג של האישות דאסורה, צ"ל דאיירי באישות דישראל וגויה כי רק שם הסרת הבן לגיות הויא תוצאה ישירה של האישות עצמה.²⁰³

footnotes: ²⁰³ ובנוגע לגדר דכי יסיר, עיין בשיעורים לקמן (עה: תוד"ה ורבי ישמעאל) דרבינו זצ"ל נקט דאפי' אם יש לאדם קדושת ישראל אלא דחל בו פסול גיות (לחד מ"ד בדין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל) דליכא למיחש כל כך לאיסור דחתנות עם נכרית דהרי כבר חל בו חלות גיות וכבר הוסר במקצת.

ב שיטת הרמב"ם בכי יסיר

ויש לעיין בשיטת הרמב"ם בנידון. ובתחילה יש להעיר דהרמב"ם (פרק יב מהלכות איסו"ב הל"ז) הבין את הפסוק דכי יסיר כמו הפירוש השני דר"ת דההסרה הויא זה שהולד גוי, וז"ל עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה' עכ"ל. ופשיטא דההפסד דהרמב"ם מדגיש בפסוק דכי יסיר שייך רק היכא דישראל בא על נכרית ולא היכא דנכרי בא על בת ישראל דאז הולד הוי ישראל.

וכמו"כ יש הבדל בין היכא דישראל בא על נכרית לבין ישראלית דנבעלת לנכרי בנוגע לדין דקנאין פוגעין בו. דהרי בתחילת הפרק (פרק יב מהלכות איסו"ב הל"א) הרמב"ם פירט דהלאו דלא תתחתן בם שייך גם לישראל וגם לישראלית, וז"ל ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך עכ"ל. ומ"מ כשהרמב"ם (פרק יב מהלכות איסו"ב הל"ד) פסק את הדין דקנאין פוגעין בו הוא הזכיר אותו רק על ישראל שבא על נכרית ולא על ישראלית שנבעלה לגוי, וז"ל כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי עכ"ל. וצ"ע דאם ישראלית הנבעלת לעכו"ם עוברת על לא תתחתן בם למה לא חל דין דקנאין פוגעין בה.²⁰⁴

footnotes: ²⁰⁴ ועיין בקובץ הערות (סימן לו סק"ה) דהביא מהגהות מרדכי (יבמות סימן קח) דבאמת אמרינן קנאין פוגעין בנבעלת לארמי.

וי"ל דלפי הרמב"ם יש ב' איסורים שונים: א) "לא תתחתן" דשייך בין לישראל ובין לישראלית (כמו שהבאנו מריש פרק יב), ב) "כי יסיר" דשייך רק לישראל הבא על נכרית דהולד גוי כמו שהבאנו מהלכה ז'. והאיסור הנוסף הזה של כי יסיר, דהיינו להוליד ולד גוי, הויא החומרא דגורם לדין דקנאין פוגעין בו ולכן זה חסר בישראלית הנבעלת לנכרי.

ובזה ניתן לתרץ עוד קושיא על הרמב"ם. דהרי מבואר בהלכה א' דעוברין על הלאו דלא תתחתן רק אם הביאה היא דרך חתנות. מאידך בהלכה ג' כשהרמב"ם איירי בדין דקנאין פוגעין בו אין זכר לדרך חתנות, ומבואר דהדין חל אפי' היכא דאינו דרך חתנות. ולכאורה זה צ"ע טובא דהרי אם האיסור של ישראל הבא על הגויה שלא בדרך חתנות הוי מדרבנן בעלמא, היאך יתכן שהישראל נהרג עליו.²⁰⁵ ולפי הנ"ל שפיר מובן דהרי בהלכה א' הרמב"ם איירי רק בלאו דלא תתחתן בם דשייך רק בדרך חתנות וכלשון הפסוק. אבל ביארנו דדין דקנאין פוגעין בו יוצא מהפסוק דכי יסיר דשייך בין בדרך חתנות בין שלא בדרך חתנות. ויוצא דלפי הרמב"ם ישראל הבא על הנכרית שלא בדרך חתנות עובר על האיסור דאורייתא דכי יסיר אבל אינו עובר על האיסור דלא תתחתן.²⁰⁶

footnotes: ²⁰⁵ לכאורה רהיטת לשון הגמ' בע"ז (לו:) משמע דיש הל"מ מיוחד לאסור ביאה עם נכרית שלא בדרך אישות בפרהסיא וז"ל דכי אתא רב אחא בר אדא א"ר יצחק גזרו על פיתן משום שמנן וכו' ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום ד"א. בנותיהן, דאורייתא היא, דכתיב לא תתחתן בם וכו' אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות, וכו' ישראל הבא על העובדת כוכבים הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא עכ"ל. וכן עיין במגיד משנה על אתר דכשהרמב"ם הזכיר "ודבר זה הל"מ" לא קאי רק על הדין דקנאין פוגעין בו אלא גם על עצם האיסור דביאה עם נכרית שלא בדרך אישות. ²⁰⁶ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (לז. ד"ה ראשון, אות ג') דרבינו זצ"ל נשאר בצ"ע בדעת הרמב"ם האם באמת ביאת ישראל עם גויה שלא בדרך חתנות הויא איסור דאורייתא או איסור מדרבנן. ובנוגע לדיון האם יש איסור דאורייתא בביאה עם נכרית בלי חתנות, עיין בשיעורים לקמן (ריש פרק עשרה יוחסין וגם בדף עה: תוד"ה ורבי ישמעאל) דרבינו זצ"ל דייק מהתוס' שם דאין איסור לאו בביאה עם נכרית בכלל.

וכל זה לשיטת הרמב"ם. אבל יש להוכיח דרש"י חולק על זה ונקט דכי יסיר אינו דין נוסף מעל ומעבר ללא תתחתן בם. דהרי לפי רש"י הפסוק דכי יסיר קאי על ישראלית הנבעלת לנכרי וא"כ היה יוצא דזה יותר חמור מישראל הבא על הנכרית והוא דבר שלא מצינו ולא מסתבר כלל. אלא נראה דלרש"י מקור האיסור הוי מהפסוק לא תתחתן בם, וזה דכי יסיר קאי רק על נבעלת לנכרי ולא לישראל הבא על הנכרית אינו מעלה או מוריד את חומרת האיסור.

אמנם צ"ע לפי רש"י דאם באמת ישראל וישראלית עוברין על אותו לאו דלא תתחתן בם אזי קשה למה אמרינן דקנאין פוגעין בו דוקא בישראל הבא על הנכרית ולא בישראלית הנבעלת לנכרי. וי"ל דאע"פ דעוברין על אותו איסור, מכיון דהישראל עובר בקו"ע והישראלית עוברת בשוא"ת כקרקע עולם עונשו גדול מעונשה והקנאין פוגעין רק בו ולא בה.²⁰⁷

footnotes: ²⁰⁷ עוד יתכן דקנאין פוגעין בו הוא מהלל"מ בלי טעם. א"נ דפוגעין בו מפני שהוולד עכו"ם ויש בביאה זו חילול קדושת ישראל יותר מהיכא דהעכו"ם בא על ישראלית. וקנאין פוגעין בו הוא מצד חילול ה'.

גמ'. נימא קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר נהי דכשר לא הוי, ממזר לא הוי פסול מיקרי.

בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל

א הגדר ד"ממזר לא הוי פסול מיקרי" בנוגע ליחוס אחר האב

לכאורה הדין דממזר לא הוי פסול מיקרי צ"ב, דהרי אם הולד מתייחס בתר אביו הגוי אזי מסתבר דהולד הוי או גוי גמור או ממזר מפני דהאב אינו בר קידושין. ואם הוא אינו מתייחס בתר אביו אלא בתר אמו הישראלית בלבד, אזי הוא צריך להיות ישראל כשר, וא"כ צ"ב מה גדר הדין שהולד פסול אבל אינו ממזר.

ונראה לבאר על פי הסוגיא בבכורות (מז.) וז"ל אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן אילימא דאיעבר מכהן ומלוי מאי איריא לוייה אפילו ישראלית נמי, אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב, אמר רב פפא דאיעבר מעובד כוכבים ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד, אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי עכ"ל.

ועיין ברש"י דהמ"ד אין מזהמין את הולד סבור דהולד אינו מתייחס לאביו הגוי כלל אלא רק הולך בתר אמו ומשו"ה ישראל כשר הוא וז"ל (ד"ה ולא תימא) דאיכא למ"ד עובד כוכבים הבא על בת ישראל הוולד כשר דבתר אימיה שדינן ליה עכ"ל. והמ"ד דמזהמין את הולד סבור דהולד הוי פסול או ממזר מכיון דאביו גוי הוי כמ"ש רש"י וז"ל דשדינן ליה בתר עובד כוכבים עכ"ל. ויש הו"א בגמ' דאם מזהמין את הולד מכיון דאביו גוי אזי אין לולד שם לוי כלל, אבל למסקנא יש לולד שם לוי מפאת אמו אלא דהוי לוי פסול ואין לו כל דיני לוייה.²⁰⁸

footnotes: ²⁰⁸ עיין בחידושי הגרי"ז (בכורות שם ד"ה והנה בגמ' איתא) דאין נותנין לו מעשר ראשון.

ויוצא מזה דהגמ' נקטה כדבר פשוט דאם הולד מתייחס במקצת בתר אביו הגוי הריהו פסול. אלא דבהו"א הולד גם אינו לוי כלל ולכן הוא חייב בפדיון הבן, ולמסקנא הוי לוי פסול ופטור מפדיון הבן. ולכאורה צ"ע בזה דהרי החלות שם של ממזר או פסול נוצר מאיסור ביאה מסוים ולמה זה מגרע מחלות שם לוי של הולד לומר בהו"א דאינו לוי כלל או למסקנא דנחשב כלוי פסול. ולמשל, אם לוי בא על איסור כרת ונולד בן, דינו כלוי גמור וממזר.²⁰⁹ ולכאורה גם הכא היה יתכן לומר דהולד ממזר מכיון דאין תפיסת קידושין חלה בין הגוי והלוייה, ומ"מ יש לולד חלות שם של לוי גמור.

footnotes: ²⁰⁹ ועיין בזה בדרך אמונה (פרק יג מהלכות שמיטה ויובל הל"ח) בביאור הלכה.

ונראה מזה דאין סתירה בין חלות שם ממזר לבין חלות שם לוי ויכול להיות גם לוי גמור וגם ממזר. אך זה נכון רק כשהממזרות חלה בולד מפאת ביאת איסור כמו לוי הבא על אחותו, דהולד הוי גם לוי גמור וגם ממזר.²¹⁰ אמנם בנוגע לגוי הבא על בת ישראל למ"ד דהולד ממזר, אין הממזרות חלה מפאת מעשה ביאה איסור, אלא מפני דהולד מתייחס בתר האב הגוי שאין לו תפיסת קידושין, וממילא לולד אין קדושת לויה גמורה דהרי אביו הוא גוי. ולכן לפי המ"ד דמזהמין את הולד היה פשיטא לגמ' דהולד אינו יכול להיות לוי כשר, אלא או שאינו לוי כלל או דהוי לוי פסול.

footnotes: ²¹⁰ ובנוגע ללוי דנשא ממזרת עיין בגיטין (נט:) דהבן של לוי וממזרת אינו עולה לתורה אחרי כהן. ועיי"ש ברש"י (ד"ה ופרכינן) דביאר "ואחליה מקדושת לוייה והוי ישראל פסול עכ"ל. אמנם עיין בדבר אברהם (חלק ב סימן כג:א) דזה רק לענין עלייה לתורה אמנם לא מצינו דממזרות מפקיע קדושת לוייה.

ולפי"ז יש לחזור לסוגיא דידן. דהגמ' נקטה בתחילה דאם הולד של גוי וישראלית הוי ישראל אז הריהו ממזר. והביאור בזה הוא כנ"ל למ"ד מזהמין את הולד, דהיינו דהולד מתייחס גם בתר אמו הישראלית וגם בתר אביו הגוי ולכן ראוי להיות ישראל וממזר. ואז הגמ' דוחה דממזר לא הוי ופסול מיקרי. והביאור בזה הוא דאע"פ דהולד מתייחס בתר אביו וראוי להיות ממזר, מ"מ יש לחלות ממזר דעלמא דינים מיוחדים וכדמבואר ביבמות (מה:) וחל שם ממזר רק היכא דבא על ערוה דקידושין לא תפסי בה אבל תפסי באחרים ולא בעכו"ם הבא על בת ישראל דאינו ערוה. ומ"מ הולד מתייחס במקצת גם בתר אביו הגוי ולכן פסול מיקרי.²¹¹

footnotes: ²¹¹ ונראה לבאר דהא דהולד מתייחס בתר אביו הגוי גורם דאין לולד קדושת ישראל גמורה וזוהי הגדר דפסול מיקרי. וזה גם הטעם דאינו נחשב ללוי גמור דהרי אי אפשר להיות לוי גמור בלי קדושת ישראל גמורה. ויל"ע בדין פסול זה דחל מחמת חסרון קדושת ישראל דהולד, האם שייך להשלים הקדושה שחסרה. ואולי טבילת הולד במקוה לשם קדושת ישראל גמורה תועיל כמו טבילת גר. אך בנוגע לקדושת לויה שבו, אינו מסתבר כלל דיש דרך להשלים מה שחסרה בקדושת לויה דהולד. וגם יש לעיין בדין ולד הולד, דהיינו דעכו"ם הבא על בת לוי לפי דחיית הגמ' דהולד הוי לוי פסול, מה הדין כשהולד הזה נשא בת לוי כשרה ונולדו להם ולד, האם ולד הולד הוי לוי כשר דהרי אביו הוי לוי או"ד הפסול דאביו מחמת האב שלו הגוי עובר לולד.

ב הפסול דגיות מפקיע את הממזרות

ונראה דיש לבאר את הגדר דממזר לא הוי פסול מיקרי באופן אחר. דהיינו דרש"י (ד"ה לימא) ביאר דהמ"ד דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר סבור דהולד אינו ממזר בגלל דהוא מתייחס לגמרי בתר אביו והריהו גוי וכשהוא מתגייר הוי ישראל כשר מפני דחלות ממזרות אינה חלה בגוי. וי"ל דזה גם הוי היסוד אליבא דהמ"ד דפסול מיקרי. כלומר, דבעצם כל תערובת של ישראל וגוי ראוי ליצור ולד ממזר, אלא דיש עוד דין דחלות הגיות מפקיע את חלות הממזרות מלחול. והמ"ד פסול מקרי סבור דאע"פ דבנוגע לקדושת ישראל הוא מתייחס בתר אמו והוי ישראל וראוי להיות ממזר מכיון דאין קידושין תופסין בהורים שלו, מ"מ הולד גם מתייחס בתר אביו הגוי ולכן חל בו פסול דגיות, וחלות הפסול דגיות מפקיע את חלות הממזרות מלחול. וזה הוי החידוש של השיטה הזאת דפסול מקרי, דאפי' בולד דיש בו קדושת ישראל, כל עוד דחל בו חלות גיות במקצת, הרי זה מפקיע חלות דין ממזרות מלחול ונקרא ישראל פסול ולא ממזר.²¹²

footnotes: ²¹² וע"ע בזה בדברי רבינו זצ"ל לקמן (עה: תוד"ה ורבי ישמעאל).

ויש להעיר דלכאורה רש"י לא הבין את הדין דפסול מיקרי דהשם פסול דגוי מפקיע את הממזרות. דהרי רש"י (ד"ה פסול מיקרי) כתב וז"ל כשאר נולדים בעבירה מחייבי לאוין או עשה שאינן ממזרים עכ"ל. ומדרש"י השווה את חלות הפסול בשאר נולדים בעבירה לחלות הפסול של ולד דגוי ובת ישראל, משמע דאין הביאור שממזרות ראויה לחול אלא דחלות הגיות שבו מפקיע את הממזרות. דהרי בשאר נולדים בעבירה אין שם מפקיע של הממזרות אלא דאין הממזרות חלה כלל. ומשמע מרש"י דאף בגוי הבא על בת ישראל אין טעם מעיקרא שהולד יהא ממזר.

ג פסול בגלל דע"פ דין אין לו אב

ועיין ביבמות (מה:) דנחלקו האמוראים האם המ"ד דעבד ונכרי הבא על בת ישראל הולד כשר קאי רק כשהיא פנויה אבל באשת איש הולד ממזר, או הולד כשר אפי' באשת איש. ומסקנת הגמ' דאפי' באשת איש הולד כשר. ונראה לבאר ע"פ הכלל דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי (עיין בסוגיא ביבמות צח.) וכשגוי בא על בת ישראל הוי כאילו אין כאן אב כלל. וממזרות חלה רק כשיש גם אב וגם אם ויש יחס פסול ביניהם.²¹³ ולפי זה הדין בעכו"ם הבא על בת ישראל הוא דהולד כשר לגמרי בלי פסול דהרי ע"פ דין אין לו אב גוי כלל, ואם אמו כהנת אזי יש בו קדושת כהונה מצד האם. ובאמת ככה פסק הרמב"ם (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ג-ד) וז"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין פנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון וכו' זה הכלל בן הבא מן העבד או מן העכו"ם או מן השפחה או מן בת עכו"ם הרי הוא כאמו ואין משגיחין על האב, לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין, ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים עכ"ל. ומשמע מדבריו דאין משגיחין באב כלל אלא אפילו אם האם כהנת אזי הבן הוי כהן כשר.²¹⁴

footnotes: ²¹³ ועיין בזה בסוגיא שם (יבמות מה:) לפי גירסת רב האי גאון (הובא ברשב"א שם ד"ה הכין) וז"ל אבל לרב האיי גאון ז"ל נמצא בתשובה אנחנא הכין גריסנא מאן דמכשר סבר כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו הולד ממזר לאפוקי האי שאין זרעו מיוחס אחריו והולד כשר והאי לישנא הוא בריר טעמיה ע"כ עכ"ל. דהיינו, דהולד אינו ממזר מכיון דאינו מיוחס אחר אביו הגוי. ²¹⁴ וכן הבין המגיד משנה בדעת הרמב"ם. אבל הביא דיש ראשונים דסבורים דמ"מ הולד פגום לכהונה ע"פ הגמ' דמובא לקמן (אות ז).

ולפי"ז י"ל ביאור חדש בגדר דפסול מיקרי. דהיינו דעד כאן ביארנו את המ"ד הזאת מצד דהולד מתייחס בתר אביו הגוי ולכן נחשב לפסול. אבל לפי הנ"ל, י"ל דאין לומר דהגוי מחיל בו חלות פסול דגיות אלא דגם המ"ד הזה סבור דהולד מתייחס רק בתר האם ולא בתר האב כלל. אלא דמכיון דע"פ דין יש לולד הזה רק אם ולא אב, אע"פ דהוא ישראל מחמת אמו, מ"מ חסר לו במקצת מקדושת ישראל דמקבל דרך האב ומפאת זה הוא נקרא פסול. אבל הרמב"ם הבין דמכיון דאמו ישראלית או כהנת ואין לו אב, הוא ישראל או כהן כשר לגמרי מפאת האם לבדה, וזה דאין לו אב אינו פוגם כלל בקדושת הולד.

ד מחלוקת הראשונים במ"ד הולד כשר

יעויין ברש"י (ד"ה לימא כו'), ובתוס' במס' יבמות (כג. ד"ה קסבר), ובתוס' בכורות (מז. ד"ה ולא כו'). ויוצא שקיימת מחלוקת גדולה בין הראשונים בהבנת מ"ד עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר. אליבא דרש"י ביבמות (כג. ד"ה לימא וכו') הולד כשר ר"ל דהוי ישראל ואינו ממזר, ואילו לרש"י בסוגיא דידן (עיין לעיל אות ב) הולד עכו"ם וכשנתגייר אח"כ הרי הוא ישראל כשר ולא ממזר. אמנם יעויין בסוגיא ביבמות (מה.) דשקלו וטרו האם הולד פגום לכהונה ק"ו מולד אלמנה לכ"ג שבנה חלל. ובפשטות ס"ל לגמרא שהולד ישראל ולא עכו"ם שלא כפרש"י לפנינו במס' קידושין, וצ"ע לרש"י דס"ל שהולד עכו"ם היאך יפרש את הגמרא הנ"ל שהולד פגום לכהונה. ועוד צ"ע על פרש"י דס"ל דהולד עכו"ם דבמס' בכורות (מז.) איתא שעכו"ם הבא על לויה הולד פטור ממצות פדיון הבן, וז"ל ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מקרי עכ"ל. ואליבא דפרש"י בסוגיא דידן דס"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד עכו"ם צ"ל דמ"ד אין מזהמין את הולד ס"ל שהולד עכו"ם. וכן משמע בתוס' שם (ד"ה ולא כו') שכתבו וז"ל ומ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר שדי ליה בתר דעובד כוכבים עכ"ל. אך יפלא שאם ס"ל שהולד עכו"ם, למה אמר רב אדא בר אהבה שהולד פטור מפדיון הבן דוקא משום שאמו לויה, הרי הולד נחשב כגוי שנתגייר, ואפילו כשאמו ישראלית פטור מפדיון שהרי גר פטור מפדיון הבן.²¹⁵

footnotes: ²¹⁵ וכך הקשה המהרי"ט אלגזי (סימן סה סק"ב).

**** ונראה לבאר את פרש"י בסוגיא דידן והתוס' בבכורות באופן אחר, דהיינו דמש"כ שהולד הוי עכו"ם אין כוונתם לומר דהוי עכו"ם גמור לכל דיני התורה, אלא דהוי עכו"ם לענין ביאה בקהל בלבד, ואילו לשאר דיני התורה הרי הוא כישראל. ולפיכך אם נולד מישראלית הרי הוא חייב במצות פדיון הבן כי ישראל הוא לענין שאר מצוות התורה כולל מצות פדיון הבן, ורק כשאמו לויה פטור כי אזי הוי לוי דפטור ממצות פדיון הבן. ופירוש זה מדויק בלשון רש"י אצלנו (ד"ה לימא) וז"ל עובד כוכבים הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל עכ"ל, ר"ל דהוי כעכו"ם לענין ביאה בקהל בלבד, ואילו לשאר מצוות התורה הרי הוא כישראל. ועפי"ז נמי מבואר לרש"י מ"ד ביבמות (מה.) דעכו"ם הבא על בת ישראל שהולד פגום לכהונה, משום דמכיון דצריכה להתגייר כדי לבא בקהל הרי היא נמי פגומה לכהונה כמו נכרית וגיורת.²¹⁶

footnotes: ²¹⁶ ועיין בכל זה ברשימות שיעורים ליבמות (כג. בענין עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, ודף מה: קונטרס הגירות אות ב-ג).

והנה במעשה דאגריפס המלך, שהחכמים אמרו לו אחינו אתה, כתב רש"י בסוטה (מא. ד"ה אחינו אתה) וז"ל שאמו מישראל עכ"ל, יוצא דס"ל לרש"י שאע"פ שאביו של אגריפס היה עבד - שהיה מצאצאי המלך הורדוס, והורדוס וזרעו היו עבדים (כדאיתא בב"ב ג:) - מ"מ אגריפס שאמו היתה מישראל כשר היה משום דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר.²¹⁷ וק"ק מ"ש דין עבד הבא על בת ישראל שמותר לולד לבוא בקהל ממש"כ רש"י בדין עכו"ם הבא על בת ישראל שהולד הוי כעכו"ם לענין ביאה בקהל ושחייב להתגייר לבא בקהל.

footnotes: ²¹⁷ ועיי"ש בגמ' (מא:) דהחכמים טעו באמירה שלהם וז"ל תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, שהחניפו לו לאגריפס עכ"ל. ונראה דאגריפס לא היה כשר ע"פ דין להיות מלך אע"פ דאמו מישראל. אמנם רש"י שם (ד"ה אגרופה) נקט דמעיקר הדין אגריפס היה כשר למלכות וז"ל דאע"ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד היה וזילא מילתא עכ"ל.

ונראה דשאני עבד מעכו"ם כי עבד אין לו חייס ואילו לעכו"ם יש לו חייס (יבמות כג.), ולכן בעבד הבא על בת ישראל מאחר שהוולד אינו מתייחס אחרי העבד לגמרי הוולד כשר וגם לבוא בקהל. מאידך בעכו"ם הבא על בת ישראל שהולד מתייחס אחרי אביו העכו"ם, הולד הוי כעכו"ם שאסור לו לבא בקהל. והביאור הוא שיש לולד קדושת ישראל מצד אמו אלא שמתייחס נמי אחרי אביו העכו"ם ולכן אסור לו לבא בקהל כמו עכו"ם, כי מקצת גויות שיש לו מצד יחוס אביו אוסרתו לבא בקהל. ואילו בעבד הבא על בת ישראל שהולד אינו מתייחס אחרי העבד כלל מותר לו לולד לבא בקהל.

ונראה שיש סמוכין למש"כ לפי פרש"י בדין עכו"ם הבא על בת ישראל שאסור לו לבוא בקהל. והוא מדין גר שלא הקריב קרבן הגר בזמן בית המקדש שחלה גירותו כגירות לשאר דיני התורה אך לא לענין ביאה בקהל, וכדאיתא במס' כריתות (ח:) וז"ל ארבעה מחוסרי כפרה כו' הזב והזבה והיולדת והמצורע, ראב"י אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם כו' ות"ק מ"ט לא תני גר, כי קתני מדעם דמשרי למיכל בקדשים, גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל עכ"ל, ובפשטות הגמרא איתא דגר אסור לבא בקהל כל זמן שלא הביא קרבן הגר. וכן פירשו שם רש"י ורבינו גרשום. וע"ע שם בשיטה מקובצת (השמטות אות ג') וז"ל גר מחוסר כפרה, פ' ואסור לאכול בקדשים ופוסל אשתו בביאתו לכהונה עכ"ל. וסובר השיטמ"ק שביאת גר שלא הביא קרבן פוסלת אשה לכהונה כביאת עכו"ם. ומוכרח שקרבן הגר משלים את גירות הגר דכ"ז שלא הביא את קרבנו הרי הוא נכרי לענין ביאה בקהל, ולכן אסור לו לבא בקהל כעכו"ם ואם בעל אשה פסלה לכהונה כמו עכו"ם הבא על בת ישראל הפוסלתה לכהונה.²¹⁸

footnotes: ²¹⁸ והשווה לשיעורים לעיל (דף סז. רש"י ד"ה בנה שלישי) בנוגע לגר מצרי וכדומה.

ברם שיטת הרמב"ם שלא כשיטה הנ"ל דהרי כתב בפ"א מהל' מחוסרי כפרה (הל"ב) וז"ל גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים כו' עכ"ל. ונראה לדייק דהרמב"ם סובר שקרבן הגר מעכבו רק מלאכול בקדשים, דבפי"ג מהל' איסורי ביאה לא פסק שהקרבן מעכבו מלבא בקהל, ובפשטות ס"ל לרמב"ם שמותר לו לבא בקהל בלי קרבן. ומ"מ מבואר ברמב"ם שבעצם יסוד הדברים הוא מסכים עם יתר המפרשים דהיינו שבלי קרבן יש חסרון בחלות הגירות ואינו ישראל גמור, אלא דלשאר המפרשים הו"ל עכו"ם אף לענין ביאה בקהל, ואילו לרמב"ם לענין ביאה בקהל הו"ל ישראל אלא דלענין אכילת קדשים הרי הוא כעכו"ם. ולפיכך כתב הרמב"ם שאינו נמנה בתוך שאר מחוסרי כפרה, מכיון דישראלים גמורים הם אלא שמדין טומאה נאסרו בקדשים, ואילו גר בלי קרבן אסור בקדשים משום שאינו ישראל גמור. ונמצא דלכל המפרשים כולל הרמב"ם קרבן הגר משלים גירותו, ובלי הקרבן הגירות שלו אינה גמורה וקדושת ישראל שלו פגומה והו"ל רק מקצת גר. ובדומה לכך ס"ל לרש"י בעכו"ם הבא על בת ישראל דלענין ביאה בקהל הרי הוא כעכו"ם ולשאר דיני התורה הרי הוא כישראל.²¹⁹

footnotes: ²¹⁹ ועיין בכל זה ברשימות שיעורים ליבמות (כג. בענין עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, ודף מה: קונטרס בענין גירות אות ב-ג).

ובזה יתכן לבאר את שיטת הר"ח המובא בר"ן (שבת נד. בדפי הרי"ף) בענין גר שנתגייר כשהוא מהול וז"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נמולין לח' ונכנסים לקהל דהא אתגייר בטבילה והגר חשוב להכשיר את זרעו אבל בעצמו לא עכ"ל. ולכאורה צ"ב בגדר הדברים, מה פשר הדבר שאין תקנה לגר הנולד מהול שלא נכנס לקהל, אבל מכיון דהוא מ"מ טבל אזי בנו הוי ישראל גמור ונימול לח' ונכנס לקהל. ונראה לבאר דהגרות של האב מהני לעצמו רק בנוגע לקדושת ישראל שלו לענין חיוב מצוות דבזה מהני עצם הטבילה לבדה. אמנם מכיון דאינו יכול להמול ולא מל אין לו קדושת ישראל גמורה בנוגע לכניסה לקהל. ומאידך בנו מישראלית נחשב כישראל גמור ונכנס לקהל. דמה שחסרה בקדושת ישראל דהבן מהאב שלא מל נשלמת ע"י קדושת ישראל דהאם הישראלית, כמו בעכו"ם הבא על בת ישראל דעלמא דהאם מקדשת את הולד, דה"ה כאן.²²⁰

footnotes: ²²⁰ והשווה לדברי רבינו ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, אות ד) דביאר את שיטת הר"ח באופן אחר.

ומצינו עוד היכי תמצי דהגירות חלה לענין קדושת ישראל למצוות, אמנם חסרה קדושת ישראל לענין לבוא בקהל. דעיין ברי"ף (יבמות טו: בדפי הרי"ף) דנקט דהצורך לב"ד לגירות הוי דין לכתחילה אמנם הגר אינו נושא בת ישראל עד דטביל בפני ג' וז"ל ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאי אמר רבי יהושע בן לוי מי לא טבל לשם קריו סוגיא דשמעתא הכין הוא ואי קשיא לך ההיא דרבי יוחנן דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה וקי"ל דהלכתא היא לא קשיא הא דרב אסי ודרבי יהושע בן לוי דיעבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו והא דר' יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' עכ"ל. ונראה לבאר דהמנהג דלא מנסבינן ליה בת ישראל מבוסס על היסוד הנ"ל דהגירות חלה רק לגבי חיוב מצוות אבל לא בנוגע לכניסה לקהל.²²¹

footnotes: ²²¹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, סוף אות יב), אמנם עיין בקונטרס בענין גירות שם (אות ה) דרבינו זצ"ל ביאר את הרי"ף באופן אחר. וע"ע באות יב (שם) דרבינו זצ"ל האריך לבאר את שיטת הרמב"ם בנוגע לגירות בפני ב"ד של הדיוטות בימי דוד ושלמה על פי הב' דינים הנ"ל.

ה ממזרות ביבמה לשוק ובעכו"ם הבא על בת ישראל

ויש לעיין בענין ממזרות ביבמה לשוק. דהרי אם היא קיבלה קידושין מאחר נחלקו האמוראים (יבמות צב:) האם היא צריכה גט מספק או שאין קידושין תופסין בה. והבאנו לעיל (סז: ד"ה אשת איש) דנחלקו הראשונים מה הדין בממזרות. דרש"י נקט דממזרות הולך בתר תפיסת קידושין, דהיינו דלפי רב דאין קידושין תופסין בה אזי הולד ממזר, ולפי שמואל דהיא צריכה גט מספק אזי ולדה ספק ממזר. אבל הרמב"ם נקט דלכו"ע אין ולדה ממזר בגלל דאינה איסור ערוה.

והנה ר"ת (תוס' יבמות מט: ד"ה הכל מודים) הבין דאפי' לרב הסובר דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק, אפ"ה אין ולדה ממזר וביאר את השיטה הזאת בהשוואה לדין עכו"ם הבא על בת ישראל, וז"ל וי"ל דאליבא דרב דאמר אין קידושין תופסין ביבמה איצטריך לאשמועינן שפיר דלא הוי ממזר וטעמא אר"ת דהוי כעובד כוכבים ועבד שאין בה קידושין לשום אדם וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה עכ"ל. כלומר, דמזה דפסקינן דבעכו"ם הבא על בת ישראל דהולד אינו ממזר רואים דאם אין קידושין תופסין בה כלל אזי אין ממזרות. והביאור בזה הוא כנ"ל, דהאיסור לכו"ע מורה שלא מדובר באיסור ערוה. אבל ר"ת העיר דלכאורה יבמה לשוק אינו זהה לגמרי לעבד ועכו"ם דהרי יש לה תפיסת אישות עם היבם. ואז דחה דבעצם היבמה אינה בת תפיסת קידושין לכו"ע ואפי' ליבם "אלא ביאה הוא דאית בה", כלומר דיש גזה"כ דביאת יבום יוצר אישות.

ולפי"ז דברי ר"ת קשורים לחקירה בגדר ביאת יבום הקונה ביבמה - האם מעיקרא חלה כקיום מצות "יבמה יבא עליה" וקנין היבום חל ממילא מן שמים או"ד דהביאה קונה את היבמה מדין מעשה קנין בדומה למעשה קידושין. ומדברי ר"ת כאן מוכח דס"ל דביאת יבום מהווה בעיקר מעשה מצוה ולא מעשה קנין, ומשו"ה יבמה דומה לעכו"ם ששניהם בעצם אינם בני קנין קידושין.²²²

footnotes: ²²² וע"ע בחקירה הזאת ברשימות שיעורים ליבמות (פתיחה למסכת).

ואז ר"ת המשיך ודן לפי המ"ד דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ממזר, דא"כ מאי שנא התם מיבמה לשוק דאין הולד ממזר, וז"ל ואפי' למ"ד דהוי ממזר מעובד כוכבים ועבד מ"מ אין ממזר מיבמה דכיון דיבמה עומדת לחלוץ כמו ליבם חשיבא בת תפיסת קידושין עכ"ל.

והביאור בזה הוא דלפי ר"ת לו יצוייר דהזיקה היתה רק ליבום ולא לחליצה אזי שומרת יבם לשוק היתה דומה לעכו"ם הבא על בת ישראל מכיון דהיא אינה בת תפיסת קידושין לכו"ע והולד ממזר. אלא דמכיון דבנוסף לזיקה ליבום יש לה כמו"כ זיקה לחליצה ואחרי החליצה הריהי מותרת לשוק ויכולה לקבל קידושין, אזי הזיקה הזו הופכת אותה לבת תפיסת קידושין ודינה שונה מעכו"ם הבא על בת ישראל לפי המ"ד דהולד ממזר. ויוצא מזה דלפי ר"ת הא דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק הוי מפאת הזיקה ליבום ולא משום האיסור עצמו של לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר.²²³

footnotes: ²²³ לכאורה כוונת רבינו דאם היסוד דאי-תפיסת קידושין ביבמה לשוק הוא האיסור לאו, אזי הזיקה לחליצה לא היתה משנה את דינה להיות בת תפיסת קידושין. אבל מכיון דהזיקה ליבום מונעת קידושין עם השוק אזי שפיר י"ל דמכיון דגם יש לה זיקה לחליצה היא מוגדרת כבעצם בת תפיסת קידושין ולכן אין ולדה ממזר לפי המ"ד דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ממזר, אע"פ דקידושין אינן תופסין כעת מפני הזיקה ליבום.

ולכאורה יש לבאר החילוק בין יבמה לשוק לבין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל באופן אחר. דהיינו, דעכו"ם לאו בר תפיסת קידושין כלל ולכן הולד שלו עם ישראלית הוי ממזר. מאידך, הא דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק אינו מפני דהויא גברא דמופקע מתורת קידושין, אלא דקידושין עם אחד בשוק אינן תופסין בה בגלל הזיקה שלה ליבם. דהיינו דקנין היבם ביבמתו מחמת הזיקה שיש לו מונע חלות קנין קידושין דאחר מלחול בה, אך אין זה מחמת דהגברא דיבמה אינה בת קידושין כמו עכו"ם וערוה. דבעצם שומרת יבם הויא בת תפיסת קידושין אלא דא"א בפועל לעשות מעשה וחלות קידושין עמה, ולכן דינה חלוק מעבד ועכו"ם הבא על ישראלית דהוולד ממזר.

ו שיטת הרמב"ם ביבמה לשוק

הרמב"ם (פרק ד מהלכות אישות הלי"ד) פסק דיבמה לשוק המתקדשת לאחר צריכה גט מספק וז"ל המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה, ואע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט עכ"ל. וצ"ב בצדדי הספק לפי הרמב"ם.

יש לדייק מלשון הרמב"ם דהצד לומר דאין קידושין תופסין בה הוא מפני דהיא כערוה, ומשמע דיש לה דין ערוה כאשת איש. והביאור בזה הוא דאע"פ דהאיסור לשוק הוא איסור לאו בעלמא ולא איסור כרת, מ"מ יש לזיקה שלה חלות אישות ולכן יש לצדד דאין קידושין תופסין בה מדין אשת איש וערוה.

וזה דלפי הרמב"ם הזיקה הויא חלות אישות מעין אישות דעלמא גם עולה מדבריו בנוגע להלכה דאין הערוה נופלת ליבום, (פרק ו' מהל' יבום וחליצה הל"ח – הל"יג) וז"ל ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום כו' ומי שהיא ערוה שנא' כו' ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין, כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל שנא' ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקידושין תופסין בה היא שהיא זקוקה ליבם. היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת. ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה ליקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם כו' עכ"ל. וחזינן ברמב"ם דהנ"מ בין ערוה לבין חייבי לאוין ועשה בפטור ערוה מיבום ומחליצה הוא משום שערוה אינה ראויה לקידושין ואילו חייבי לאוין ועשה ראוין לקידושין. ונראה שמקור לדבריו הוא בסוגיא ביבמות (כ.) וז"ל ומה ראית מסתברא, חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין עכ"ל, וכן בתוספתא (לריש מסכת יבמות) וז"ל בד"א באשה שאין לו בה קידושין אבל באשה שיש לו בה קידושין צרותיהן חולצות ולא מתיבמות עכ"ל. ומוכח שסובר הרמב"ם שעיקר חלות דין ערוה שפטורה מיבום ומחליצה הוא משום שאינה בת קידושין. והביאור בזה הוא דהזיקה מהוה חלות אישות בין היבם ליבמתו, ומכיון שערוה אינה בת אישות אינה בת זיקה, ולכן פטורה ערוה מן היבום ומן החליצה, וזהו יסוד של הכלל בערוה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ואילו אלמנה לכ"ג וחייבי עשה הויין בנות קידושין, ולפיכך ראויות הן לחלות אישות דזיקה, ואע"פ שאסור לייבמן, מ"מ נופלות לפני היבם בזיקת אישות, וחייבות בחליצה כדי להפקיע את הזיקה שחלה בינן לבין היבם.²²⁴

footnotes: ²²⁴ עיין בכל זה ברשימות שיעורים ליבמות (ב. במשנה, חמש עשרה נשים).

ויוצא מכל זה דלפי הרמב"ם יש חלות אישות דזיקה בין היבמה והיבם ולכן האיסור דיבמה לשוק הוי מעין איסור אשת איש לשוק אך בלי העונש דכרת. ומכיון דהרמב"ם נסתפק האם קידושין תופסין ביבמה לשוק, נראה דנקודת הספק היא מה מונע תפיסת קידושין באשת איש. דהרי אם האיסור כרת באשת איש דעלמא מונע תפיסת קידושין א"כ קידושין תופסין ביבמה לשוק מכיון דהויא רק איסור לאו. מאידך אם אין קידושין תופסין באשת איש דעלמא מפאת החלות השם אשת איש – או מדין חלות שם ערוה בגברא או מדין דהיא קנויה לבעלה – א"כ גם ביבמה לשוק אין קידושין תופסין בה אע"פ דאין בה איסור כרת שהרי חלין בה חלות אישות דזיקה ושם אשת איש.

אבל לכאורה הביאור הזה בספיקת הרמב"ם ביבמה לשוק קשה מפסק הרמב"ם בשפחה חרופה. דהרי כתב (פרק ד מהלכות אישות הלט"ז) וז"ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם עכ"ל. ודברי הרמב"ם צ"ב דהרי היאך כתב מצד אחד דכיון שנשתחררה גמרו קידושיה ומצד שני דאם בא אחר וקידשה הרי זה ספק קידושין לשניהם. ועיין בשיעורים לעיל (דף ו. בענין שפחה חרופה אות ג-ה) דביארנו באריכות דלאחר שנשתחררה קידושי הראשון גמרי באיכות אבל לא בכמות, כלומר דעכשיו היא אשת איש גמורה אבל רק לחציה. ומכיון דהחצי השניה שלה פנויה לגמרי, קידושי השני חלין ויוצרים היכי תמצא של ב' חלויות אישות דסותרות זו את זו דהרמב"ם מגדיר כספק.

אבל יוצא מהנ"ל דהרמב"ם נקט שאע"פ דשפחה חרופה הויא אשת איש גמורה בחציה, מ"מ קידושין תופסין בחצי השני שלה באופן ודאי. ולכאורה הביאור הוא שלפי הרמב"ם האיסור כרת שבאשת איש בעצמו אינו מונע תפיסת קידושין, דהרי לכאורה אסור לבוא על שפחה חרופה שנשתחררה באיסור כרת ואעפ"כ קידושין תופסין בה. אלא משמע דבאשת איש דעלמא אין קידושין תופסין בה מפאת החלות שם ערוה. אך בשפחה חרופה, השם ערוה חל רק על חציה והחצי השני שלה הויא פנויה בלי חלות שם ערוה וממילא קידושין תופסין בחציה הפנויה. וגם אם דנינן מצד קנין הבעל, כמו"כ י"ל דקידושין תופסין בחצי השני מכיון דהחצי הזה אינו קנוי לבעל. ולכאורה כל זה צ"ב ממה שדייקנו מהדין דיבמה לשוק, דהתם אין איסור כרת אבל יש חלות אישות והרמב"ם נסתפק האם קידושין תופסין. וביארנו דהרמב"ם נסתפק האם האיסור כרת דאשת איש מונע תפיסת קידושין דאחר או"ד החלות שם ערוה. וא"כ, לכאורה כמו"כ בשפחה חרופה יש להסתפק האם קידושין תופסין בה מכיון דחל בה איסור כרת, וצ"ע למה הרמב"ם פסק דבודאי קידושין תופסין בחציה השני שלה.

ונראה לבאר דבאמת הרמב"ם נקט דאי-תפיסת קידושין באשת איש תלוי בחלות אישות ולא באיסור כרת, ולכן קידושין תופסין בחציה הפנויה של החצי שפחה. אבל מ"מ הרמב"ם נסתפק ביבמה לשוק. דהרי אע"פ דהזיקה הויא חלות אישות עם היבם מ"מ אין זה חלות אישות גמורה והיא איננה קנויה ליבם כמו אשת איש דעלמא. ומשו"ה נסתפק לו לרמב"ם דלמא יבמה בת תפיסת קידושין לאדם אחר מאחר דחסר בה קנין גמור דאשת איש וחסרה בה חלות שם ערוה גמורה או"ד שאינה בת קידושין משום הזיקה דהיינו הקנין במקצת וחלות שם ערוה במקצת דיש בה.

אבל לפי זה צ"ב בפסק הרמב"ם דאין ממזרות ביבמה לשוק. דהרי אם הצד לומר דאין קידושין תופסין בה הוא מפאת דהיא כאשת איש, אזי ראוי לומר כמו"כ דהולד של יבמה לשוק הויא ממזר. וצ"ל דלפי הרמב"ם חלוק אי-תפיסת קידושין מממזרות, כלומר דאי-תפיסת קידושין תלוי בחלות אישות דאשת איש ושם ערוה ולכן נסתפק הרמב"ם האם קידושין תופסין ביבמה לשוק. מאידך בממזרות, בנוסף לחלות דין ערוה, לפי הרמב"ם צריך איסור חמור דהיינו איסור כרת, ולכן פשיטא לרמב"ם דאין ממזרות ביבמה לשוק. ומשל לזה הוי שיטת רבי יהושע דממזר נוצר רק באיסור דיש בו מיתת ב"ד אע"פ דבודאי יש חלות שם ערוה ואי-תפיסת קידושין ועוד דינים באיסור כרת בלבד. ורואים מזה דיש לממזרות תנאי נוסף דחומרת האיסור.²²⁵

footnotes: ²²⁵ ועיין לעיל בשיעורים (דף סז: גמ'. אשת איש נמי) לביאור אחר בדברי הרמב"ם.

ז הולד פגום לכהונה

ואיתא ביבמות (מה.) דלכו"ע הולד של עכו"ם ובת ישראל פגום לכהונה וז"ל דכי אתא רב דימי, אמר רבי יצחק בר אבודימי, משום רבינו אמרו עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, רבי יהושע בן לוי אומר הולד מקולקל, למאן אילימא לקהל, הא אמר רבי יהושע הולד כשר, אלא לכהונה, דכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה, מק"ו מאלמנה מה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום עכ"ל.²²⁶ ונחלקו הראשונים בגדר הדין דולד פגום לכהונה. דרש"י (ד"ה שבנה פגום) כתב דהפסול שייך רק לבת ולא לבן וז"ל בנה פגום לאו דוקא דהא פשיטא בן העובד כוכבים לאו כהן הוא ואי משום דלא ישא כהנת כיון דמותר בישראלית מותר נמי בכהנת שאין קדושה בנשים דאפילו כשרות מותרות לפסולים דקיימא לן (קדושין עג.) לא הוזהרו כשרות מלינשא לפסולים אלא משום בתה נקט דאם תלד בת פסולה לכהונה עכ"ל. ומשמע מדבריו דבן של עכו"ם הבא על ישראלית כשר לגמרי ובתו כשרה לכהונה. אבל הרמב"ן (ד"ה וכולהו) חולק על זה וז"ל נראה לי כיון דגמר ק"ו מאלמנה כאלמנה מה אלמנה יש לה דורות אף זה הפגום, ואם בא על הכהנת ועל הלויה וישראלית בתו פסולה לכהונה כבת חלל זכר, ואף זה בכלל משנתנו כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וזהו בנה פגום דקאמרינן בגמרא, ורש"י שאמר בנקבה לאו דוקא נקט לה עכ"ל. יוצא דלפי הרמב"ן הפסול דולד של עכו"ם הבא על בת ישראל שייך גם לבן וגם לבת, דהיינו דהבת עצמה פסולה לכהונה והבן אינו פסול בעצמו אבל בת הבן פסול לכהונה כדין בת חלל זכר. וצ"ב במאי קמיפליגי.

footnotes: ²²⁶ אבל עיין לעיל (אות ד) דרבינו זצ"ל הבין בדעת הרמב"ם דהולד כשר לכהונה.

והנה יש לעיין בגדר הפסול לכהונה של הבת דעכו"ם וישראלית. דמצד אחד הפסול נלמד מקו"ח דאלמנה לכה"ג ומשמע מזה דהוי חלות שם פסול לכהונה כמו דחל בבת אלמנה. אבל מצד שני, הפסול נובע מזה דהאבא הוי גוי וי"ל דהבת אסורה לכהן בגלל חסרון במקצת בקדושת ישראל. ונראה דשני הטעמים האלו שייכים גם לבן של עכו"ם וישראלית, כלומר דיתכן דיש לו חלות שם פסול לכהונה וגם יתכן דהקדושת ישראל שלו חסרה במקצת. אבל אין נ"מ לבן עצמו מכיון דאיש פסול מותר בכהנת. אבל יתכן דיש נ"מ בשני הטעמים האלו בנוגע לדור הבא. דהרי חלות פסול עובר מדור לדור כמו פסול חללות כדברי הרמב"ן למעלה וז"ל מה אלמנה יש לה דורות אף הפגום עכ"ל. וא"כ הפסול עובר מהבן של העכו"ם לבת שלו כמו פסול חללות. מאידך אם הולד של עכו"ם אסורה לכהונה מפאת חסרון קדושה אזי אם הבן של עכו"ם נשא בת ישראל אזי מסתבר דיש לבת שלהם קדושת ישראל גמורה וממילא הבת של הבן של העכו"ם כשרה לכהונה וכדמשמע מרש"י.²²⁷

footnotes: ²²⁷ ובגדר הדין דולד דאינו ממזר או חלל פסול לכהונה, עיין בשיעורים לקמן (עז. ד"ה אמר רב יהודה).

ח בענין כהנת שנבעלה לגוי

איתא בגמ' (בכורות מז.) דכהנת דנתעברה מעכו"ם בנה חייב בפדיון הבן, וז"ל בדיק לן רבה כהנת שנתעברה מעובד כוכבים מהו, ואמינא ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה, דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, ואמר לי הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת, אלא כהנת כיון דאי בעיל לה הויא זרה עכ"ל. ויש חידוש במלים האחרונים דהגמ' – "הויא זרה". דהרי בלי הסוגיא הזאת יתכן היה לומר דכהנת דנבעלה לגוי חל עליה שם זונה ולכן היא אסורה לאכול בתרומה וכדומה ומ"מ היא נשארת ככהנת ובקדושתה. ולפי"ז הבן שלה היה כהן גמור דהרי השם זונה שייך רק לה בלבד ולא לבנה. ואילו מהגמ' רואים חידוש דין, דהנבעלת לעכו"ם חל עליה שם זונה ומפקיע קדושת כהונה שבה והויא זרה, בדומה לחלות חללות. ולפי"ז מובן למה בנה אינה כהן וחייב בפדיון הבן.

והגדר הזה דזונה גם מדוייק בדברי הרמב"ם (פרק ו מהלכות תרומות הל"ז) וז"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת עכ"ל. ומבואר בלשונו דזונה וחללה אסורים לאכול בתרומה משום דהוו כזר לכל דבר. ונראה דמקור הרמב"ם הוא מהסוגיא בבכורות הנ"ל דהנבעלה לגויה הויא זרה ואין לה קדושת כהונה.²²⁸

footnotes: ²²⁸ ועיין בשיעורים לקמן (עד: ד"ה תנו רבנן בן תשע) דלפי הרמב"ם חלות חללה וחלות זונה דומות זו לזו ולכן אפשר ללמוד מזה דאלמנה הנבעלת לכה"ג נעשית חללה דישראלית הנבעלת לאיסור לאו הוי זונה.

ויל"ע בזה שהרי הגמ' בבכורות איירי בכהנת דנבעלה לעכו"ם ולא בשאר ביאות אסורות כמו בכהנת הנבעלת לחייבי לאוין דג"כ פסלה לתרומה ועשאוה זונה (כדמבואר ברמב"ם). ולפי פסק הרמב"ם בהל' תרומות דזונה כזר לכאורה בפדיון הבן נמי אין לחלק.²²⁹ אך מפשטות הגמ' נראה דניתן לחלק ביניהם, דהיינו דרק ביאת עכו"ם מפקיעה ממנה קדושת כהונה לגמרי והויא זרה ובנה חייב בפדיון, אמנם ביאת נתין וממזר מחיל עליה חלות שם פסול ומ"מ אינה מפקיעה ממנה קדושת כהונה, ובכן בנה פטור מפדיון. ויעויין בסוגיא ביבמות (מה.) דדין ביאת עכו"ם הפוסלת אשה נלמד מפסוק דאלמנה וגרושה ואילו הנבעלת לפסול לה דעלמא נלמד מפסוק דאיש זר, וי"ל דשני דינים הם, דבביאת עכו"ם פקעה קדושתה ולא בביאת חייבי לאוין דעלמא דרק מטילה בה חלות שם פסול אך בלי הפקעת קדושתה.²³⁰

footnotes: ²²⁹ ועיין במנחת חינוך (מצוה שצב סק"ה) דגם הוכיח מהרמב"ם דכהנת דנתעברה מנתין וממזר כמו"כ בנה חייב בפדיון. ²³⁰ ע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מד: ד"ה שהולד פגום לכהונה).

גמ'. ההוא בשבעה גוים כתיב, שאר אומות מנלן.

לכאורה קשה להבין קושיית הגמ', דהרי בשלמא אם איירי באיסור לאו דחתנות עם גויה אזי שפיר יתכן לחלק בין ז' האומות לבין שאר הגויים. אבל הגמ' נושא ונותן בענין תפיסת קידושין דתלוי בחלות שם של הגברא האם יש בה קדושת ישראל או לא. וא"כ צ"ב מה ההו"א לחלק בין כנענית לבין גוי בעלמא. ונראה מזה דהגמ' הבינה דהיסוד דאי-תפיסת קידושין בגויה אינה מפני דלגברא חסרה קדושת ישראל אלא מפני חלות האיסור.²³¹

footnotes: ²³¹ ולכאורה זה קשור לדיון בראשונים למקור דאין קידושין בין גוי לבת ישראל. דעיין ברמב"ן ביבמות (מה. ד"ה והא דאמרינן) דהביא מדברי רש"י דצריך גזה"כ מיוחדת דאין תפיסת קידושין בין גוי לבת ישראל וז"ל כתב [רש"י] מדכתיב אשת רעהו פרט לאשת אחרים עכ"ל. ואז הקשה וז"ל ואם תאמר דילמא בנשי דידהו דלא תפסי בהו קדושין, ההיא לא צריכא האי קרא דהא נפקא לן מדוכתא אחריתי כדמפרש בקדושין מאחר כן תבא אליה, ועוד דלגבי ישראל איכא למימר משום איסורא לא תפסי בגויה קדושין משום איסורא, אבל לגבי גוי אי ס"ד בני קדושין נינהו לגבי בת ישראל בגויה כיוצא בו אמאי אין קדושין תופסין לו בה עכ"ל. הרי מבואר דיש הו"א דקידושין לא תפסי בין ישראל לגויה בגלל האיסור שבו אבל יש קידושין בין גוי לגויה בגלל דאין בו איסור.