גמ'. ותלמיד חכם אינו צריך שאלה. כתב הרמב"ם (פ"ב מנדרים הלי"ב-י"ג) וז"ל הנודר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהוא המכמורת וכו' וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך. אם היה הנודר ת"ח הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם. ואם היה ע"ה מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ופותחים לו פתח וכו' וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר שאין כאן נדר כמו שביארנו אם היה האומר ת"ח אינו צריך שאלה לחכם ואם היה ע"ה צריך שאלה לחכם וכו' עכ"ל. ואילו בנדר בדבר שאין בו ממש פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים (הלי"ב) וז"ל הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אע"פ שאין הנדר חל עליהם אין מורים לו שינהוג בהן היתר הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים עכ"ל. ועלינו לנמק למה בדברים שאין בהם ממש הצריך הרמב"ם היתר חכם בלי להבחין בין ע"ה לת"ח ובנוגע להתפסה בדבר האסור פסק שדוקא ע"ה זקוק להיתר חכם ולא ת"ח.

ודומה שבדבר שאין בו ממש חל הנדר מדרבנן, ולפיכך בין ת"ח בין ע"ה נאסרים. מאידך בהתפסה בדבר אסור אין הנדר חל מדרבנן – אך התקינו חיוב מיוחד ללכת לחכם כאילו הנדר היה חל. החיוב ללכת לחכם חל כעין קנס שקנסו לע"ה דוקא ולא לת"ח. ונראה בביאורו שבנדר בדבר שאין בו ממש הרי קיים מעשה נדר מדאורייתא אלא שלא חל הנדר כי דבר שאין בו ממש אינו נתפס בחלות איסור נדרים. והואיל ובדבר שאין בו ממש יש מעשה נדר מדאורייתא תיקנו חכמים שהנדר יחול. ולפיכך נאסרו בין ת"ח בין ע"ה. בנדר עם התפסה בדבר האסור, לעומת זאת, חסר עצם מעשה נדר, ותקנת רבנן לא היתה אלא בבחינת קנס על ע"ה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ודוקא ע"ה חייבים לבקש פתח והיתר חכם ולא ת"ח. בכך מוסבר גם פסק הרמב"ם בפ"א מהל' נדרים (הלכ"ז) וז"ל הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי לא אמר כלום ואינו צריך שאלה לחכם, אלא א"כ היה ע"ה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים עכ"ל. אף בנודר בתורה ליכא מעשה נדר ותקנת החכמים היתה בבחינת קנס לע"ה להזקיקם לפתח והיתר חכם. ברם אין חלות נדר מדרבנן, ומשום כך דוקא ע"ה חייב לפתוח לו פתח ולא ת"ח.

סעד לדברינו ימצא בהשוואת המשנה (דף יג:) בין חולין שאוכל לך להתפסה בבשר חזיר, כי כשם שבחולין שאוכל לך חסר מעשה נדר כן בהתפסה בבשר חזיר.

ב

ביארנו אליבא דהרמב"ם שנדר שאין בו ממש חל מדרבנן, וצע"ק בביאור לשון הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים (הלי"ב) ז"ל ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים עכ"ל, והרי נאסר הוא מדרבנן ולמה כתב "אע"פ שלא נאסר" – ולא מסתבר שר"ל שלא נאסר מדאורייתא אלא מדרבנן.

ונראה שחלות האיסור מדרבנן בנדר שאין בו ממש שונה משאר חלותי נדרים בכהת"כ. חלות איסור נדר בעלמא חלה כאיסור חפצא. ואילו בנדר בדבר שאין ממש אין חפצא של איסור ואמנם הנדר חל אך מדין איסור גברא ולא מדין איסור חפצא. ולזה התכוון הרמב"ם בכתבו "אע"פ שלא נאסר" ר"ל שאין חלות איסור חפצא, ויש איסור גברא שחל מדרבנן.

ובכן אף מיושבת את קושית רע"א זצ"ל על הפר"ח (באו"ח סי' תקפ"ו: כ"א) שפסק שמי שאסר קול שופר על עצמו שמותר לתקוע בו בר"ה מאחר שהקול אין בו ממש. והקשה רע"א זצ"ל הרי הנדר חל מדרבנן וא"כ האיסור מדרבנן ימנע אותו מלתקוע בשופר כמו האיסור מדרבנן לא לעלות על גבי האילן ביו"ט שמשום כך מבטלים את מצות השופר, ומ"ש נדר מאיסור העלייה על גבי אילן, ולפי דברינו מבואר שאין איסור נדר שאין בו ממש חל כאיסור חפצא אלא כאיסור על הגברא. ולכן אינו יכול לחול ולבטל את המצוה כי רק נדר שחל מדין איסור חפצא חל לבטל מצוה ולא נדר שחל מדין איסור גברא שאינו יכול לבטל מצוה. (עיין במס' נדרים (דף טז:) ובחילוק בין נדר לבין שבועה לבטל מצוה)

כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' נדרים (הלי"ג) וז"ל מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או יפרוש בים אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו עכ"ל. וקשה דבשלמא שבועה חל בקום ועשה מדין חובת גברא, אבל היאך חל נדר על הגברא בקום ועשה. ולפי הנ"ל מבואר שאף חלות דין נדר בקום ועשה כלולה מדרבנן בתקנת נדר שאין בו ממש. שאף שנדר דאורייתא חל דוקא כאיסור חפצא אך מדרבנן נדרים חלים על הגברא ואף בלי חפצא, ולכן חלים על דבר שאין בו ממש וכן בקום ועשה וכגון לישא אשה ולצאת בשיירא וכדומה.

גמ'. הנודר בתורה. כתב הרמב"ם בפי"ב מהל' שבועות (הל"ג-ד) וז"ל וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אע"פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה וכו' בד"א בשאר כתבי הקדש, אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה, נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור עכ"ל, ועלינו להתבונן, מה טעם ההבדל בין כתבי הקדש לס"ת, ועוד בס"ת עצמה למה שונה דין נטלה בידו מדין לא נטלה בידו. (ועיין ברדב"ז ועדיין מחוסר ביאור)

ונראה לבאר את דבריו בהתאם למש"כ בפי"א מהל' שבועות (הל"ח) וז"ל ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים כו' הנשבע אוחז ס"ת בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי וכו' עכ"ל, והוא ששבועת הדיינים זקוקה לנקיטת חפץ – דהיינו ס"ת כשר ולא כתבי הקדש. דין נקיטת חפץ הוא דין בשבועה בשם וכפי שאנו למדים בפרק שבועת הדיינין (לח:) משבועת אברהם אבינו לאליעזר עבדו וז"ל אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים, אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כר' חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד, א"ל אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי ונ"מ צריך לאתפושי חפצא בידיה דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר עכ"ל. בשבועת הדיינים משלימה נקיטת חפץ דין הזכרת השם. אכן שבועת אליעזר לא היתה שבועת הדיינים כי אם שבועת ביטוי בעלמא, ומוכח שאף שבועת ביטוי נתפסת בחלות נקיטת חפץ. בכך מוסברים פסקי הרמב"ם הנ"ל כי מאחר שנקיטת חפץ דין היא בהזכרת השם ובס"ת יש חלות דין נקיטת חפץ אף בשבועת ביטוי, לכן כשאוחז ס"ת בידו ונשבע סתם או כשמונח על הקרקע ונשבע במה שכתוב בה הרי הוא כנשבע בשם וחייב בשבועת ביטוי בשם ומטעם נקיטת חפץ.

בכל זאת עולה השאלה הרי בשבועת הדיינים צריך להזכיר את עצם השם בפירוש ואע"פ שנוקט חפץ בידו ומ"ש שבועת הדיינים משבועת ביטוי. וצ"ל שבשבועת הדיינים הזכרת השם מפורשת מעכבת מגזה"כ "ובשמו תשבע" (עיין בפ"א מהל' שבועות הל"א). ואילו בשבועת ביטוי הזכרת השם מעכבת בנוגע למלקות ולא לאיסור וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות (הל"ד) ואף שבועת ביטוי בס"ת חלה לאיסור דוקא ולא למלקות. לאור זה מוסבר פסק הרמב"ם שכשנטל הס"ת בידו ונשבע בו חלה השבועה.

אך עדיין מוטל עלינו לבאר אף את פסקו שכשנשבע במה שכתוב בו ולא נטלו בידו קיים הבדל בין ס"ת לכתבי הקודש.

ונראה לבארו עפ"מ דקיי"ל שס"ת שחסר אות א' פסול (רמב"ם פ"ז מהל' ס"ת הל"ט ופ"י הל"א), ואילו בנוגע למגילת אסתר מבואר במס' מגילה (יח:) וברמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הל"י) שאם רובה שלם כשרה. יוצא איפוא שדין כתבי הקודש שונה מדין ס"ת כי כתבי הקודש מתקדשים אף כשחסרות אותיות. והנה הרמב"ם פסק בפכ"ג מהל' שבת (הלכ"ח) וז"ל ס"ת שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך תיבות שלימות וכו' מצילין אותן מפני הדליקה עכ"ל, ומקור ההלכה במס' שבת (דף קטו:). ועולה מכאן שבס"ת שחסרה בה אותיות אמנם חסרה היא קדושת ס"ת כיון שאינה תמימה, אך בכל זאת יש בה קדושת כתבי הקודש, ובכן מצילים אותה בשבת. וזה בהתאם ליסוד השיעור של פ"ה אותיות שהוא מפרשת "ויהי בנסוע הארון" שהיא נחשבת כחומש בפני עצמו – לחפצא של כתבי הקודש. ברם ס"ת זקוקה לשלמות להתקדש בקדושת ס"ת המיוחדת שלה וכמרומז בקרא "ויכתב משה את כל דברי התורה הזאת עד תומם", תמימות מעכבת בקדושת ס"ת ולא בספרים אחרים ובכתבי הקודש.

לכן, מאחר שכל ס"ת צ"ל נכתבת כולה כדי שתתכשר, כשנשבע במה שכתוב בה דעתו על כל המילים שבסה"ת ואף על האזכרות שבה ומשום כך חלה השבועה. מאידך כשהוא נשבע בשאר כתבי הקודש, שפ"ה אותיות מספיקות לקדשן, אין בכלל דיבורו שנשבע באזכרות שבהן מאחר שאינן מעכבות, ולכן שבועה במה שכתוב בהן אינה חלה.

בכך אף מוסבר פסק הרמב"ם בפ"א מהל' נדרים (הלכ"ז) וז"ל הנודר בתורה וכו' נדר במה שכתוב בה הרי זה אסור שהרי כתבו בה איסור נדר עכ"ל. ונראה שדין הוא דוקא בס"ת שכן כל אותיותיה אף פרשת נדרים מעכבות ונודר איפוא בפסוק "לאסור איסור". אולם בשאר ספרי נ"ך אפילו כשנודר בספר שנזכר בו ענין נדר לא יחול הנדר לפי שאין תמימות הספר מעכבת בקדושתו.

ב

כתב הראב"ד בהשגותיו לפ' י"ב מהל' שבועות וז"ל אבל אי נקיט ליה בידיה דעתיה אאזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שע"י הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות עכ"ל. ועולה השאלה, הרי כל אותיות התורה חייבים לכתוב לשם קדושת ס"ת ומ"ש האזכרות משאר תיבות התורה.

ונראה מוכרח בדעת הראב"ד שבשמות יש חלות כוונה מיוחדת שאינה דין לשמה המצוי בשאר ס"ת, אלא שכוונתו מקדשת את השמות באופן ישיר. מאידך בשאר תיבות התורה אין הסופר מקדשן ישיר אלא שסה"ת מתקדש מאליו ואף שחייב לכתבן לשמה – כי רק באזכרות יש מעשה קידוש ישיר ומיוחד של הסופר.

ועיין בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (פ"א מתפילין הלט"ו) שכתב כעין זה אליבא דהרמב"ם שבנוגע לשאר סה"ת פסק סתמא לשמה והספר מתקדש מאליו, ואילו בנוגע לאזכרות מחייב כוונה מפורשת לשם קדושתן כי בלי כוונה אינן אזכרות כלל, עיי"ש בדבריו הנעימים.

שם גמ'. הנודר בתורה.

א

כתב הרמב"ם פ"א מהל' נדרים (הלכ"ז-כ"ח) וז"ל הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום כו' הנודר במה שכתוב בה הרי זה אסור שהרי כתוב בה איסור ונדר. נטלה בידו ונדר בה הרי זה כמי שנדר במה שכתוב בה עכ"ל. לפום ריהטא פסק הרמב"ם תמוה כיצד יועיל מה שכתובה בתורה פרשת איסור ונדר והרי לא התפיס בחפצא שאסור בנדר, אך לפי יסוד הגר"ח זצ"ל¹ שיש התפסה בחלות שם האיסור של דבר הנדור מובנים דברי הרמב"ם. ובכך ביאר הגר"ח זצ"ל את הנדר פירות אלו עלי כקרבן שחל אינו מדין התפסה בחפצא של הקרבן אלא בחלות שם הקרבן המהוה איסור נדר. ובכך אף ביאר את הסוגיא דבעיקרא קא מתפיס (לעיל דף יא:) המהוה התפסה בחלות שם האיסור דמעיקרא. ובכך אף יישב את פסקי הרמב"ם התמוהים שהנודר הפירות עלי כבכור הרי אלו מותרין (פ"א מנדרים הלי"ג), ועכ"ז פסק (בפ"א שם הלט"ו) שאם היה לפניו בשר בכור לפני זריקת דמים ואמר פירות אלו עלי כבשר בכור זה שהנדר חל. וביאר הגר"ח זצ"ל שהשם בכור הואיל ואינו שם איסור של דבר הנדור שכן בכור קדוש מרחם לפיכך אין התפסה חלה בו, ואילו חלות איסור הבכור החלה בחפצא לפני זריקת דמים מהווה דבר הנדור לפי שמצוה על הבעלים להקדישו, ובכן חלה ההתפסה בבשר בכור שהקדישו בעלים. ה"ה לענין התפסה בתורה – ליכא חלות התפסה בחפצא, ברם חלה התפסה בחלות שם איסור נדרים. והתפסה בפרשת נדרים הכתובה בתורה היא מדין התפסה בחלות שם איסור של נדרים, ולכן שפיר חלה.

footnotes: ¹ עין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף י"ג.

ב

כתב הרמב"ם בפי"ב מהל' שבועות (הל"ג-ד') וז"ל הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אע"פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה וכו' בד"א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות, ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה. נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל כמה אני תמה על המחבר הזה מה ראה לחלק בין תורה לשאר כתבי הקדש, ואם יש ביניהם לענין בני העיר שמכרו תורה לא יקחו ספרים ולענין מניחין ס"ת ע"ג ספרים אבל לענין קדושה הכל קדוש ומצילין אותן בשבת מפני הדליקה וטעונין גניזה ומטמאין את הידים וקדושים הם לכל דבר כתורה והנשבע בהם ומשקר כמשקר במי שצוה אותן וכו' עכ"ל. וכמו"כ כתב לענין נדרים (פ"א הל' נדרים הלכ"ז-כ"ח) וז"ל הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום וכו' נדר במה שכתוב בה הרי זה אסור שהרי כתוב בה איסר ונדר. נטלה בידו ונדר בה הרי זה כמי שנדר במה שכתוב בה עכ"ל.

ונראה שהבחנת הרמב"ם בין תורה לשאר כתבי קודש תובהר לאור ההלכה הידועה שס"ת ששינה בו אות אחת פסול (פ"ז מהל' ס"ת הלי"א) ואילו חומשים או כתבי הקדש דעלמא החסרים תיבות ואותיות אינם פסולים. בכך מוסברים פסקי הרמב"ם שהרי בנוגע לשבועה בשם צריך שהאזכרות תהיינה כלולות בדבריו, וכן בנדרים צריך התפסה בנדר ובקרבן. והנה בין בס"ת בין בכתבי הקודש מצויות הרבה תיבות ופרשיות מלבד האזכרות הנדרים והקרבנות. קדושת כתבי הקדש חלה גם כשחסרות האזכרות והתיבות השייכות לנדר וקרבן. בהתאם לכך בשאר כתבי הקדש אף שאמר "במה שכתוב בה", בין שבועה ובין נדר אינם חלים, כי יתכן לצרף את דבריו "במה שכתוב בה" לשאר התיבות שבספרי הקדש ולאו דוקא לאזהרות ולקרבנות שבספרים אלה. מאידך קדושת ס"ת תלויה דוקא בשלימות התורה, ובכן דברי "במה שכתוב בה" מצטרפים לכל תיבה ותיבה שבספר התורה. לפיכך כשנשבע או נודר בתורה ואמר "במה שכתוב בה" חלה השבועה כי הדברים האלה מצורפים לאזכרות שבס"ת והנדר חל כי מצורף לפרשיות של קרבנות ונדרים. עפ"ז יוצא שדין ס"ת פסול כדין כתבי הקודש הואיל ואין קדושתו תלוי' בשלמותו אין צירוף המחיל חלות שבועה ונדר. ס"ת כשר שונה לפי שכל תיבה ותיבה שבו מעכבת חלות קדושתו, וכשאמר, איפוא, "במה שכתב בה" מצטרפים השבועה והנדר בין לאזכרות ובין לנדר ולקרבנות הכתובים בתורה ועקב כך השבועה והנדר חלים. (ועיין בפ"ת יו"ד סי' רי"ב)

ג

כתב הראב"ד (פי"ב מהל' שבועות הל"ד) וז"ל והריני מודיע שאין הענין הזה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס"ת שאם אמר ככר זו עלי כספר התורה הזה אם מנחא אארעא לא אמר כלום דדעתיה אגוילים וגוילים אין בהם קדושה אלא בשביל האותיות שעליהן, הילכך אין כאן התפסה. אבל אי נקיט ליה בידיה דעתיה אאזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות וכ"ש אם אמר במה שכתוב בה שהיא התפסה וכו' עכ"ל.

משיטת הראב"ד שהתפסה באזכרות מועלת בנדרים שכן האזכרות נחשבות לדבר הנדור עולה שאינו מקבל את הגדרת הגר"ח זצ"ל שדבר הנדור הוא כשחל איסור בל יחל שהרי בל יחל אינו חל בקדושת אזכרות. וברור שאינו מקבל את הגדרת הר"ן (ריש פ"ג דשבועות) שהתפסה מועלת מדין העברת והתפסת קדושה מחפצא לחפצא כי זה שייך לקדושת הקדש לא לקדושת אזכרות. ומוכרח שלראב"ד הגדרת דבר הנדור היא כל איסור שבא על ידי דיבורו של אדם, ולפיכך קדושת האזכרות דבר הנדור. והנה בנוגע להתפסה בתרומה שאינה מועלת ביאר הראב"ד (בפ"א מהל' נדרים הלי"א) שהוא משום שהתרומה נכסי כהן. ואלמלא טעם זה היה מחשיב תרומה לדבר הנדור למרות שאיסור בל יחל אינו חל בתרומה. חזינן שהראב"ד נאמן לשיטתו שכל איסור הבא ע"י דיבור והפלאה הו"ל דבר הנדור, ובכן אפילו אזכרות נחשבות לדבר הנדור.

אך עדיין דרוש עיון למה דוקא האזכרות נחשבות לדבר הנדור ולא שאר תיבות התורה המתקדשות ע"י כתיבת הסופר.

והנה הגר"ח זצ"ל הסביר (עיין בספרו על הרמב"ם פ"א מתפילין הלט"ו) שהכוונה בקדושת האזכרות אינה שוה לדין לשמה בשאר תיבות התורה. הכוונה באזכרות מגופו של קידוש האזכרות ומהחפצא של האזכרות עצמן ואילו בשאר תיבות התורה הדין של לשמה הוא דין הכשר – ולא חלות בגופן של תיבות התורה. והוסיף שמשום כך יתכן לכמה ראשונים שיפסקו סתמא כלשמה דמי בכתיבת ס"ת, אך בנוגע לאזכרות יסברו שכוונה מעכבת כי בלי כוונה אין חפצא של שם כלל. לפי"ז י"ל שגם הראב"ד סובר כמוהם ולכן חילק בענין דבר הנדור בין האזכרות לבין יתר תיבות התורה. לפי שכוונת הגברא בפועל מעכבת בקידוש שם שמים לפיכך סובר שהשם נחשב לדבר הנדור. (ולשון הגמרא בגיטין דף כ. ומעביר עליו קולמוס ומקדשו משמע שהגברא הוא המקדש של השם) מאידך בשאר תיבות התורה יתכן שהראב"ד יסבור שסתמא כלשמה דמי ואין כוונת הגברא בפועל מקדשת ספר תורה, כי הקדושה חלה ממילא מן השמים. ולפיכך אין שאר תיבות התורה נחשבות לדבר הנדור מאחר שאינן מתקדשות ע"י כוונת ודיבור הגברא.¹

footnotes: ¹ אך קשה שהגר"ח זצ"ל בספרו הסביר שכוונת קידוש האזכרות חלה ע"י כוונה ומחשבה בעלמא ובלי דיבור כלל ואילו דין דבר הנדור אליבא דהראב"ד לכאורה תלוי בדיבור, וצ"ע.

וכהערה סופית, משיטת הראב"ד באזכרות יוצא שלדעתו התפסה דין במעשה הנדר ולא בחלות הנדר. הרי חלות קדושת האזכרות אינה נתפסת על הדבר שנדר עליו, אלא הואיל ודברי וכוונת הגברא נחשבים למקדש של האזכרות ניתן להתפיס בהם במעשה נדר אחר.