גמ'. אין מעברין את השנה אלא ביהודה.

ופרש"י (בד"ה שכנו של מקום) וז"ל ירושלים והוא ביהודה עכ"ל. ומבואר דלרש"י עיקר הקפידה היא על ירושלים ולאו דוקא ארץ יהודה¹⁰⁷. אבל הרמב"ם (פ"ד מהל' קידוש החדש הי"ב) כתב וז"ל ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו עכ"ל, והרי הרמב"ם לא הזכיר כאן שמעלת יהודה הוא משום ירושלים. וצ"ב דמשמע דיש איזה מעלה וקדושה מיוחדת לארץ יהודה יותר משאר חלקי א"י, וצ"ע מהו המקור לזה דהרי במשנה בכלים דעשר קדושות לא הוזכר יהודה כמקום מיוחד עם קדושה מיוחדת.

footnotes: ¹⁰⁷ אך עיין ברש"י ד"ה אין מעברין וכו' וז"ל בב"ד הקבוע ביהודה עכ"ל, ור"ל בב"ד הגדול דהם קובעים את דעת כלל ישראל לעבר השנה, ומקומן בלשכת הגזית.

תוס' ד"ה אין מעברין. וז"ל וי"ל דעיבורא דהתם היינו חישב בעלמא עכ"ל.

ומבואר דלפי התוס' לכתחילה מחשבין את החשבונות לעיבור השנה בחוץ לארץ. אולם עיין בתוס' ביבמות (דף קטו. ד"ה אמר רבי עקיבא) שהוצרכו לחשב בחו"ל מפני האונס, ומשמע דרק מפני האונס הותר לחשב בחו"ל ובלאו הכי אין מחשבין אלא בא"י. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' קדה"ח ה"ח) וז"ל אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנא' כי מציון תצא תורה וכו' הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוצה לארץ ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום עכ"ל. ומשמע דס"ל דלכתחילה אין מחשבין בחו"ל אבל בדיעבד מהני חישוב בחו"ל, ורק הקביעות ועיבור לא מהני בדיעבד בחו"ל. וצ"ב מ"ש חישוב דמועיל בדיעבד בחו"ל מעיבור שאינו מועיל בדיעבד בחו"ל. וי"ל דחישוב הוי חלות שם הוראה ופסק ב"ד ששנה זו ראויה להתעבר, ואף בחו"ל שפיר חל פסק והוראה לענין זה. אבל מעשה העיבור צריך להיות דוקא בא"י, ואם מעשה העיבור אינו נעשה כהוגן אזי בטל מעשה העיבור, ומשו"ה אינו מועיל עיבור השנה בחו"ל אפילו בדיעבד.

תוס' ד"ה אין מעברין. וז"ל שאני ר"ע שלא הניח כמותו בא"י.

שיטת הרמב"ם (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' קדה"ח ה"א – ה"ג, ובספה"מ מ"ע קנ"ג) היא דכשאין ב"ד קבוע בא"י אז מקדשים עפ"י החשבון. וצ"ע לפי"ז היאך עיבר ר"ע את השנה בחו"ל, והרי לכאורה כשהיה ר"ע בחו"ל אז בטלה ב"ד קבוע שבא"י דהרי גדול הדור היה בחו"ל, והו"ל לעבר את השנה עפ"י חשבון. וי"ל דאע"פ שר"ע יצא לחו"ל וגדול הדור היה בחו"ל מ"מ לא נתבטל אז חלות שם ב"ד קבוע שבא"י, משום דר"ע רק יצא מא"י לזמן קצר, ומכיון שב"ד קבוע שבא"י היה קיים ר"ע עיבר וקידש עפ"י הראייה, ורק בימי אביי ורבא אז נתבטל ב"ד קבוע שבא"י וקידשו עפ"י החשבון.¹⁰⁸

footnotes: ¹⁰⁸ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ה מהל' קדה"ח ה"א – ב' אות י' (עמ' צ').

והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' קדה"ח ה"ח) וז"ל אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ, ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו ואין צריך לומר גדול ממנו הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוצה לארץ ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דחל דין דאורייתא דמותר לגדול הדור לעבר בחו"ל אם לא הניח גדול כמותו בא"י. ולכאורה צ"ע דהרי בגמ' ברכות (סג:) ילפינן מקרא ד"כי מציון תצא תורה" שאין מעברין שנים אלא בא"י, ומדוע א"כ יכול גדול הדור לעבר שנים בחו"ל כשלא הניח כמותו בא"י. ועוד יש לעיין דהיאך ילפינן מגזירת הכתוב ד"כי מציון תצא תורה" שאין קדוש החודש ועיבור שנים בחו"ל, והרי לא מוזכר בהך קרא קידוש החודש וקביעות השנה דוקא, דמיירי בהוראה בכלל ואיך נלמד מפסוק זה דאין מעברין שנים בחו"ל.

ונראה דבאמת אף קביעות החדשים ועיבור השנים בא"י תלויים בגדול הדור. דלא נאמר דין מסוים דבעינן דוקא א"י לקידוש החודש ועיבור השנה, כי הפסוק "כי מציון תצא תורה" לא מיירי דוקא מענין קידוש החודש. ועיקר ההלכה הנלמדת מהך קרא הוא דקידוש החודש ועיבור השנה תלויין בהוראת גדול הדור. וגדול הדור עפ"י דין הוא נשיא הסנהדרין הגדול, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) "והוא העומד תחת משה רבינו". ונתחדש מקרא ד"כי מציון תצא תורה" הלכה בקביעת חלות שם גדול הדור, דבזמן שאין נשיא סנהדרין ויש שני חכמים השקולים בחכמת התורה ואחד מהם הוא בא"י והשני בחו"ל, שחל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י מגזירת הכתוב ד"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", דמפקיע מהחכם שבחו"ל חלות שם גדול הדור, ולכן רק הגדול שבא"י יכול לקדש חדשים ולעבר שנים. אמנם כל זה היכא ששניהם שקולים דאז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י, אבל אם לא הניח כמותו בא"י אז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבחו"ל ושפיר יכול לעבר שנים בחו"ל.

ולפ"ז ניתן לבאר את הא דבעינן הסכמת הנשיא לעבר השנה (וכדמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החודש הל' י', י"ד וכדנתבאר לעיל באות א'), וצ"ע דמאי שנא דין עיבור השנה וקידוש החודש דתלוי בבית דין הגדול וצריכים דוקא הסכמת הנשיא, ואילו בשאר הדינים התלויים בבית דין הגדול אין הלכה שצריכים להסכמת ורשות הנשיא. ולפי מה שנתבאר י"ל דחל דין דבעי הסכמת ורשות הנשיא דוקא בעיבור השנה משום דנאמר דין דעיבור השנה תלוי בהוראת גדול הדור, וחלות שם גדול הדור חל בנשיא וכדמבואר מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו חכמים נשיא עכ"ל. ומבואר שהנשיא הוא הגדול בחכמה מכל הסנהדרין וחל בו שם גדול הדור, ומשו"ה הסכמתו מעכבת, דעיבור השנה הויא הוראה התלויה בהוראת גדול הדור.

וע"פ היסוד הנ"ל נמי יש לבאר אף את שיטת הרמב"ן (סה"מ מ"ע קנ"ג) דכל זמן שב"ד הגדול קיים אי אפשר לשום בית דין לקדש את החודש, אמנם לאחר שנתבטל ב"ד הגדול יכולים לקדש את החודש אפילו בשלשה. וצ"ע דאם נאמרה הלכה מסוימת דבעינן בית דין הגדול לקידוש החודש איך אפשר לקדש את החודש מבלי בית דין הגדול. ונראה דהרמב"ן סובר שלא נאמר דין מסוים דבעינן חפצא של בית דין הגדול לקדש חדשים אלא דהדין הוא רק דגדול הדור מעכב אחרים מלקדש החודש ולעבר שנים. וכל זמן שיש בית דין הגדול חלות שם גדול הדור חל דוקא בנשיא ובבית דין הגדול שמעכב מב"ד אחר מלקדש את החדשים. ואילו לאחר שבטלה בית דין הגדול שוב ליכא חלות שם גדול הדור המעכב מבית דין אחר לקדש את החדשים.¹⁰⁹

footnotes: ¹⁰⁹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ב מהל' שופר ה"י, וברשימות שיעורים למס' ברכות דף סג. – סג: ד"ה רב אבהו וכו' אות ב'.

תוס' ד"ה אין מעברין. בא"ד. ובירושלמי אמרינן בהדיא דכשאין יכולין לעבר אותה בא"י מעברין אותה בחו"ל וכו' עכ"ל.

יש להעיר דלכאורה מדברי הירושלמי קשה על הרמב"ם דס"ל דקידוש החדש תלוי בב"ד קבוע שבא"י, דהרי בזמן הגלות של חורבן בית ראשון נתבטל הבית דין קבוע מא"י, וא"כ היאך היו מקדשין ומעברין אז בחו"ל על פי הראייה. והא דמקדשים בחו"ל היכא דלא הניח כמותו בא"י היינו רק היכא דיש ב"ד קבוע בא"י, וצ"ע.

גמ'. אין מעברין את השנה אלא ביום ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת אין מקדשים את החודש אלא ביום ואם קידשוה בלילה אינו מקודש.

עיין בגמ' (ר"ה דף כה:) וז"ל סד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשי בלילה מידי דהוי אדיני ממונות דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ה"נ מקדשין בלילה קמ"ל וכו' מה משפט ביום אף ה"נ ביום עכ"ל. ויצא מהגמ' דקידוש החדש אינו דומה לגמר דין דדיני ממונות, שדנין ביום וגומרים בלילה. אלא קדה"ח הוי דומה למשפט כלומר למשא ומתן בב"ד דכשר רק ביום. ובגמ' איתא שאם נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר, והיינו משום דאין מקדשים את החודש בלילה. ומשמע דאילו היה הדין דאפשר לקדש את החודש בלילה א"כ היו מקדשים את היום הקודם לראש חודש ואף שכבר נגמר אותו היום. אמנם קשה דאם אפשר לקדש את החדש למפרע א"כ באופן שקיבלו את העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד חשיכה אמאי אמרינן דהרי זה מעובר נימא דימתינו עד היום של למחרת ויקדשו למפרע את היום של אתמול כראש חודש. וביותר קשה לפי שיטת הרמב"ם (פ"ג מהל' קידוש החדש הט"ז) שאם עיברו את החודש ולאחר כמה ימים באו עדים והעידו שראו את החודש בזמנה דיכולים ב"ד לקדש את החודש למפרע בזמנה אפילו לאחר כמה ימים, וא"כ צ"ע אמאי לא נימא הכי ג"כ בציור הזה שלא הספיקו לומר מקודש עד הלילה, וצ"ע. (ועיין ברשב"א לר"ה כה:).

גמ'. תנו רבנן אין מעברין את השנה בשני רעבון.

עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' קדה"ח הט"ו – הט"ז) וז"ל אין מעברין את השנה בשנת רעבון שהכל רצים לבית הגרנות לאכול ולחיות ואי אפשר להוסיף להן זמן לאסור החדש וכו' יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשנת רעבון ובשביעית שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים והגשרים וכיוצא בהם אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין לעולם בכל זמן עכ"ל. ובביאור דבריו נראה דרעבון ושביעית הויין טעמים וסיבות שבגללם יש צורך גדול שלא לעבר את השנה, ולכן הם מועלים לדחות את העיבור שהיה נעשה מפני הצורך של צרכי הגשרים והדרכים, דבסך הכל עדיף שלא לעבר את השנה מפני הצורך כשיש רעבון או בשביעית. אולם כשחל דין עיבור מחמת עצם הזמן והשנה וכגון מפני התקופה או האביב והפירות (דלפי שיטת הרמב"ם כל הני הויין דין עיבור בשנה עצמה), אזי אין דוחין את העיבור מחמת איזה צורך, ואף אם הוא צורך גדול מאד, ולכן מעברין אף בשנת רעבון ובשביעית.

אולם עיין בגמ' ר"ה (דף כ.) "יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החודש לצורך ת"ל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש", ועיין ברש"י (ד"ה כשם שמעברין את השנה לצורך) וז"ל מפני האביב והתקופה ופירות האילן, כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין (יא, ב), כזה ראה וקדש - כיון שתראה קדש בו ביום עכ"ל. וצ"ב דמהו הדמיון בין עיבור השנה לעיבור החדש, דקס"ד דכשם שמעברין את השנה לצורך ה"ה דמעברין את החודש לצורך, וצ"ע דלכאורה שאני עיבור השנה דאין הצורך (של רעבון) דוחה סימן בעצם השנה שצריך לעבר, כגון תקופה ואביב. משא"כ בעיבור החודש דאם יש איזה צורך לא משגיחים על הסימן שבגוף החדש דהיינו ראיית הלבנה ומעברין את החודש, וא"כ לא דמי עיבור השנה לעיבור החודש. ומהגמ' שם משמע דבעיבור השנה מועיל צורך לדחות את חשבון העיבור, וצ"ע בדברי הרמב"ם שחילק בין צורכי הגשרים והדרכים והתקופה בשנת רעבון ובשביעית.

והנה עיין ברש"י (דף יב. ד"ה אמור מעתה) וז"ל ראויה היתה אותה שנה להתעבר על האביב שכשהגיע ניסן עדיין לא היה רוב אביב דהא לאחר ששה עשר בניסן לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינן ביה חדש האביב עכ"ל. ומבואר דאין מעברין בשנת רעבון אע"פ שיש צורך לעברה מחמת האביב, ודלא כהרמב"ם דס"ל דמעברין מפני האביב אפילו בשנת רעבון, ובשלמא לפימש"נ דרש"י סובר דאביב אינו סימן מצד גוף השנה והזמן אלא הוי צורך צדדי לעבר את השנה אזי ניחא הא דאין מעברין מפני האביב בשנת רעבון, דהצורך שלא לעבר מחמת דהוי שנת רעבון הוא צורך יותר גדול ודוחה את הצורך לעבר מחמת האביב. אמנם מלשון רש"י משמע דס"ל דאין מעברין כלל בשנת רעבון ואף מפני התקופה, וצ"ע. ואולי רש"י סובר דתקופה אינה סיבה בפנ"ע לעבר אלא היא צריכה צירוף של עוד סיבה כגון אביב או פירות, ומאחר שאין צרכים אלו נחשבים כטעם לעבר בשנת רעבון ממילא אין מעברין את השנה בשנת רעבון בכלל.¹¹⁰

footnotes: ¹¹⁰ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ד מהל' קדה"ח הט"ז ד"ה על כל פנים (עמ' ע"ח – ע"ט).