Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 15b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה אימא לקטלה. וז"ל וא"ת והא אכתי איצטריך יומת למיתה בידי שמים כדדרשינן באלו נערות כתובות (לז:) לפי שמצינו מומתין בידי שמים נותנין ממון ומתכפר להם עכ"ל.
ומבואר מדברי התוס' דחל חיוב מיתה בידי שמים על הבעלים כששורם הרג. וכן משמע מרש"י עה"ת עה"פ וגם בעליו יומת (שמות כא:כט) שפירש יומת בידי שמים. וכן מבואר ברמב"ם (פ"י הל' נזקי ממון ה"ד) וז"ל זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו וכו' עכ"ל.
והנה יל"ע ביסוד החיוב מיתה ביד"ש האם זהו חיוב נפרד על בעל השור שנלמד מהפסוק וגם בעליו יומת, או דילמא דהוא חייב מיתה בידי שמים מדין גרמא למיתה, דעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתאו והניחו לפני הארי וכיוצא בו וכו' כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת ב"ד עכ"ל. ומבואר דהגורם מיתת חבירו חייב מיתה בידי שמים, ולפי"ז י"ל דמאחר שחיוב שמירת השור מוטלת על הבעלים, אם שורם הרג חשיב שהבעלים גרמו את המיתה דלא שמרו את שורם כהוגן, וחייבין מיתה ביד"ש מדין גורם מיתת חבירו. ולפי"ז מבואר הא דהשומר חייב בכופר ולא המפקיד (ב"ק דף מה.), דחיוב שמירת השור מוטלת על השומר וחיוב מיתה ביד"ש וכופר חלין על מי שמוטל עליו חיוב שמירת השור ולא על הבעלים דוקא. והנה מרש"י ומהרמב"ם משמע דאם אין הבעלים משלמין את הכופר הרי הן מחוייבין מיתה בידי שמים. אולם מפירוש הרמב"ן עה"ת (שמות כא:כט) משמע דליכא חיוב מיתה בידי שמים על בעל השור, דמאחר שהתורה חידשה חיוב כופר נתחדש דאין הבעלים חייבין מיתה ביד"ש דהופקע מהבעלים חיוב מיתה בידי שמים ואין עליהן אלא חיוב תשלומי כופר בלבד, ואפילו אם אינם משלמין את הכופר אינן חייבין מיתה בידי שמים, שכתב וז"ל ואולי ירצה לומר כי ראוי הוא שיהרג אלא שיש עליו כופר עכ"ל.
גמ'. אמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים רבי יוחנן אמר אף על פי שלא המיתו אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים אבל לא המיתו לא וכו' רבי יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו, תנן רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה בשלמא לרבי יוחנן למאי זכה זכה לעורן אלא לריש לקיש למאי זכה כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו, מאי זכה זכה לשמים.
ופרש"י בד"ה (יש להם תרבות) וז"ל אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן עכ"ל. כלומר דאפילו לריש לקיש מותר להורגן אם המיתו משום דנתברר דלאו בני תרבות הן, ומותר להרוג בהמה זו מפני שאין לה תרבות והוי תקלה וכשיטת ר' יוחנן. אמנם לפי"ז צ"ע מדוע ס"ל לריש לקיש דהבהמה אסורה בהנאה, דהרי אמרינן בגמ' דלר' יוחנן מאחר שהבהמה נהרגת מדין תקלה דלאו בני תרבות הן הרי היא מותרת בהנאה, וכמו"כ י"ל אף לר"ל באופן שהבהמה הרגה דנהרגת מדין תקלה דמותרת היא בהנאה, וצ"ע. ועוד צ"ע דאי נימא דלריש לקיש הבהמה נהרגת מדין שור הנסקל (ודלא כרש"י דס"ל דבהמה נהרגת מדין תקלה), צ"ע איך נאסרה הבהמה בהנאה והלא לא היה כאן גמר דין דהוי שור הנסקל כדי לאסור את הבהמה בהנאה. וצ"ל דהבהמה נאסרה בהנאה בזמן שהורגין אותה ואף בלי גמר דין. וצ"ע דבשלמא לשיטת ר"ת (תוס' לקמן דף פ. ד"ה בשור) דשור הנסקל אינו נאסר מחיים והאיסור הנאה חל בקיום מיתתו י"ל דעצם ההריגה אוסרת הבהמה בהנאה. ונראה דאף לפי שאר הראשונים שחולקים על ר"ת י"ל דעצם קיום מיתת השור מהוה אוסר בפנ"ע לאוסרו בהנאה, ומשו"ה סובר ריש לקיש דאסורה בהנאה.