Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 17a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. האי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי.
עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד אומר איני יודע אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין והאחד אומר איני יודע יוסיפו שנים זה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבע חוץ מזה שנסתפק עכ"ל. ובפ"ח מהל' סנהדרין (ה"ב) פסק וז"ל אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו שנים זכאי והשלישי אומר איני יודע יוסיפו שנים נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם ס"ל דהדין דדיין שאומר איני יודע הרי הוא כמי שאינו חל רק בדיני נפשות ואילו בדיני ממונות לא הוי כמי שאינו וכמש"כ להדיא "נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר". ונראה דהביאור בזה הוא דבדיני נפשות קיי"ל דהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, ובאומר איני יודע נכלל באמירתו צד זכות וא"כ תו אינו יכול לחזור וללמד חובה. וכיון שאינו יכול להביע את דעתו באופן שוה לאיזה צד שירצה (דאינו יכול ללמד חובה) תו לא מיקרי דיין, דדיין פירושו מי שיכול לחוות את דעתו לאיזה צד שירצה – לחובה או לזכות, ומכריע דעתו לצד מסוים. אמנם אם אין לו האפשרות לחוות דעתו ולברור איזה צד שירצה אינו יכול להיות דיין. ואע"פ שהמלמד זכות אינו יכול ללמד עוד חובה ומ"מ עדיין נמנה כדיין י"ל דהיינו משום שכבר חווה את דעתו באופן ברור ושפיר נמנה דעתו במנין הדיינין. משא"כ דיין שאמר איני יודע לא חווה את דעתו ואין דעתו נמנית עם שאר הדיינין, ומאחר שאמר איני יודע שנכלל בזה צד זכות רק שאומר שאינו יודע להכריע בין צד זכות לצד חובה תו אי אפשר לו לשנות את דעתו ולומר שהנידון חייב, ולכן פקע מיניה חלות שם דיין. אמנם כ"ז הוא רק בדיני נפשות דהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, משא"כ בדיני ממונות דיכול הדיין לחזור וללמד חובה ולעולם הדיין יכול לחוות את דעתו לאיזה צד שירצה ומשו"ה אף האומר איני יודע נמנה יחד עם שאר הדיינין.
והנה עיין בהשגת הראב"ד (פ"ח מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל א"א אני רואה בגמרא שאותו שאמר איני יודע אינו מן המנין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינן אלא ארבעה ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב בידוע שטעה בלשון התוספתא או שהגיעה לידו בטעות ואם אמר אחד מהן איני יודע והשלשה שנים מזכין או מחייבין ואחד חולק לפי דבריו ילכו אחר הרוב שהרי נשאר שם ב"ד ואם לא אמר אחד איני יודע והיו שנים כנגד שנים דנין אלו כנגד אלו ואם לא חזר אחד מהן יעמוד הממון במקומו ומגיעין לעולם לשבעים ואחד אלא שבלשון התוספתא מוכיח שאף בדיני ממונות מוסיפין והולכין עד שיגמר הדין ואין גמר הדין אלא אחר הרוב אבל ספק אינו גמר דין מ"מ עד שבעים ואחד ולא יותר וזה המחבר לקח מן התוספתא וחיסר ממנה אחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד פירוש זה שאמר איני יודע מן הנוספים הוא וטעם יפה הוא עכ"ל. ומבואר דהראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דהאומר איני יודע אינו בכלל מנין הדיינין בין בד"נ ובין בדיני ממונות. ונראה דהראב"ד סובר דמנין הדיינין נקבע ע"י ישיבת הב"ד, וכגון באופן שישבו ב"ד של שלשה לדון ושנים מזכין ואחד אומר חייב ואח"כ הגיעו עוד שנים סמוכים שאומרים דחייב דאין אומרים שהם מצטרפין לאחד דכבר נקבע הב"ד בישיבת הג' דיינין הראשונים, ואין הנוספין מצטרפין להב"ד. והא דמצטרפין דיינים נוספים לב"ד הוא רק באופן שיש הלכה ודין לצרפם וכגון שאמר א' מהדיינין איני יודע, דאזי נתבטל הב"ד דמעיקרא, ויכולים להוסיף דיינין ולקבוע ב"ד חדש, והדיין שאמר איני יודע מפקיע את עצמו מן הב"ד ותו ליכא צירוף בינו לבין שאר הדיינין, ודין זה חל בין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות.
והנה יש ב' אופנים שהדיין אומר איני יודע: א) שהדיין אומר איני יודע משום שאין לו שום ידיעה בענין כלל, ב) שאינו יודע להכריע בין הצדדין לזכות וחובה אבל הוא רואה סברא לכאן ולכאן. ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל כל מי שאמר איני יודע אינו צריך ליתן טעם לדבריו ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק וכו' עכ"ל. ויש לדייק דמשמע מהרמב"ם שצריך שיהיה לו איזה טעם וסברא לספיקו שאומר איני יודע אלא שאין הדיין צריך להודיע את טעם וסברתו, ובכה"ג עדיין הוא נמנה כא' מהדיינים. אך לכאורה באופן שאומר איני יודע כלל (כי לא למד את ההלכה ואין לו שום סברא לכאן או לכאן) אזי י"ל דאף הרמב"ם מודה להראב"ד דאינו נמנה כדיין כלל אף בדיני ממונות, דבכה"ג הרי הוא הפקיע את עצמו מישיבת הדיינין והב"ד.
ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו שנים זכאי והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר עכ"ל. ויל"ע דלשיטת הרמב"ם בדיני ממונות האומר איני יודע עדיין נמנה כא' מן הדיינין וא"כ צ"ע מדוע צריכים להוסיף עוד שנים לב"ד ולמה לא מכריעין את הדין עפ"י השנים שאומרים זכאי מול הא' שאומר איני יודע כי היכי דמכריעין את הדין כשב' אומרים זכאי וא' אומר חייב. וי"ל דזה דין בהכרעת הרוב בבית דין, דרק כשיש דעת רוב כנגד דעת מיעוט המתנגדת להרוב אזי חל דין דאזלינן בתר דעת הרוב, משא"כ איני יודע לא הוי דעה ברורה דהרי הוא רואה צד וסברא לחיוב וצד וסברא לזכות, ורק כשיש דעה ברורה שהיא דעת המיעוט אזי מכריעין כנגד דעת המיעוט ואזלינן בתר הרוב, ומשו"ה צריך להוסיף בדיינין. אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז מהמשך דברי הרמב"ם (שם) שכתב וז"ל אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אמר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואמר אחד איני יודע בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר איני יודע בתחילה בין שאמר אחר הולכים אחר הרוב עכ"ל. וצ"ע דלפי מש"נ אי אפשר להכריע נגד הדעה של איני יודע דהיא אינה דעה ברורה והדין דאחרי רבים להטות הוא דאזלינן בתר דעת הרוב כנגד דעת המיעוט כשדעת המיעוט הוי דעה ברורה אלא דהיא המיעוט, וא"כ האיך פוסקים ב"ד את הדין כשמוסיפין הדיינין כדעת הרוב כנגד הדעה דאיני יודע. וי"ל דיש להסתפק בגדר הדין דמוסיפין הדיינין האם חל עכשיו חלות שם ב"ד חדש של ה' דיינין או"ד דיש הוספה של עוד ב' דיינין לב"ד של ג', וחל פסק דין מב"ד של ג' עפ"י הג' דיינין שמכריעים את הדין. וי"ל דהרמב"ם סובר דאין כאן חפצא של ב"ד של ה' אלא דע"י הוספת ב' דיינין שייך הכרעת הדין ע"י ב"ד של ג' דיינין שמסכימים דזהו הדין, וחל פסק של ג' דיינין מתוך החמשה. ולכן שפיר חל פסק אע"פ שא' אומר איני יודע מאחר דיש כאן ג' דיינין שהן בדעה אחת וחל פסק דין מב"ד של ג' והדעה של איני יודע אינה מצטרפת להפסק דין. אמנם נראה דהמאירי (עיין במאירי דף ה: ד"ה כבר ביארנו) חולק על הרמב"ם וס"ל דחל פסק דין מחפצא של ב"ד חדש של ה' דיינין, ולדידיה אם יש ג' דיינין שמחייבים וב' שאומרים איני יודע צריך להוסיף עוד דיינין עד ע"א, דבעינן פסק דין מחפצא של ב"ד של ה' דיינים עד ב"ד של ע"א. ועיין במשנה לקמן (דף מ.) דמוסיפין עד שבעים ואחד דיינין, ובשלמא לפי המאירי י"ל דמוסיפין דיינין וחל חפצא של ב"ד חדש של ה' וז' וט' עד ע"א דיינין אבל אין מוסיפין יותר מע"א דייינין מכיון דליכא חלות שם ב"ד יותר מע"א דיינים. אמנם צ"ע אליבא דהרמב"ם ס"ל דלא חל חפצא של ב"ד חדש ע"י הוספת הדיינין דלמה א"א להוסיף יותר מע"א דיינין כשאומרים הדיינין איני יודע, וצ"ע.
גמ'. סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו.
עיין בס' קהלת יעקב למהרי"ט אלגזי שהביא בשם הרמ"ה דפוטרים אותו היינו שממיתים אותו מיד, מלשון פוטר מים ראשית מדון ולא בעינן הלנת הדין.¹⁴³ אך שאר הראשונים פירשו דפטור ממיתה, וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואח"כ יהרג עכ"ל. ומבואר דיש דין במשא ומתן של דיני נפשות דבעינן שיהא לבית דין איזה שהוא צד וסברא לזכות, ואל"כ יש קלקול וחסרון בהוראה, דאי אפשר שכולן יראו לחובה בלי שום צד וסברא לזכות בלי שיהא איזה קלקול וחסרון של הטיית הדין, וממילא הדין הוא דפטור.
footnotes: ¹⁴³ וכ"כ בתוס' הרא"ש ד"ה סנהדרין וז"ל סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מיד. פי' רבינו מאיר ממהרין להורגו מיד וכו' עכ"ל, אמנם עיין במאירי שכתב וז"ל סנהדרין שפתחו בדיני נפשות כלן לחובה פוטרין אותו מכיון שתקנו הלנת דין למי שלא מצאו לו זכות ביום ראשון שמא ימצאו לו טעמי זכות מכיון שפתחו כלם לחובה אין רואין לו עוד זכות ואינו נהרג עד שיהפכו מקצתן בזכות וירבו המחייבים עכ"ל, ועיין בחידושי היד רמ"ה בסוגיין שג"כ פירש כדברי המאירי.
והנה יש חילוקי גירסאות ברמב"ם, דיש גירסאות שגורסין "סנהדרין שפתחו כולם תחילה בדיני נפשות ואמרו כולן חייב הרי זה פטור", ויש גירסאות שגרסו "סנהדרין גדולה שפתחו כולם תחילה בד"נ ואמרו כולן חייב הרי זה פטור". ולפי גירסה זו דין זה נוהג דוקא בסנהדרין הגדול. אולם יש לצדד דאף לפי הגירסה שגרס "סנהדרין" הכוונה היא לסנהדרין הגדול, דאי מיירי בסנהדרין של כ"ג בדרך כלל הרמב"ם נוקט בלשון "סנהדרי קטנה". ומשמע דהרמב"ם סובר דדין זה שאם ראו כולן לחובה פוטרין אותו הוי דין בסנהדרין הגדול, משא"כ בסנהדרי קטנה של כ"ג אי כולם ראו לחובה אין פוטרים אותו. וצ"ב בחילוק הזה בין ראו כולם חובה בסנהדרי קטנה לבין ראו כולם חובה בסנהדרין הגדול. ועיין באור שמח (פ"ט מהל' סנהדרין ה"א) שביאר דבסנהדרי קטנה אם ראו כולם חובה ואי אפשר להם לקיים הלנת הדין כדי למצוא טעם לזכות ולכן הדין הוא דפטור, אין הכוונה שב"ד פוטרין אותו לגמרי דהרי העידו ב' עדים ויש מצוה ד"ובערת הרע מקרבך", אלא שב"ד זה אין יכולים לדון אותו ולחייב אותו ולכן הם צריכים לשלוח את דינו לב"ד אחר של כ"ג לדון אותו, ואם יזכהו ב"ד האחר ילכו לב"ד הגדול. אמנם כ"ז שייך רק בסנהדרי קטנה שיכולים להביא דינו לב"ד אחר, משא"כ בסנהדרין הגדול אין ב"ד אחר יכולים לדון אותו אחריהם, ומכיון שאין ב"ד הגדול יכולים לחייב אותו (דכולם ראו לחובה) ממילא הדין הוא דפטור. משא"כ בשאר בתי דין צריך להביא את דינו לב"ד אחר לדון אותו, ולכן הרמב"ם הביא את הדין דפטור רק לגבי סנהדרין הגדול.
אמנם יש לעיין בזה דהיכן מצינו דין כזה דכשסנהדרין הגדול אינו יכול לפסוק את הדין אזי אין ב"ד אחר יכול לפסוק את הדין אחריהם. דלכאורה זה שייך רק היכא דאיכא הוראה ופסק מב"ד הגדול, דאזי אין ב"ד אחר יכול לחלוק על הוראתם דאינו גדול מהם בחכמה ובמנין. אבל הכא הרי לא הורו הסנהדרין הגדול שהנידון הוא פטור אלא דחל הלכה בסדרי דיני ב"ד דהנידון פטור, דמאחר שאין הם יכולים לחייבו מכיון דבמשא ומתן לא העלו צד וסברא לזכותו ממילא הדין הוי דפטור, וזוהי הלכה מסוימת בסדרי הבית דין, אבל לכאורה לא חל כאן חלות שם הוראה ופסק של ב"ד הגדול דפטור, וא"כ צ"ע אמאי אין יכולין ב"ד אחר של כ"ג לדון אותו. ועל כרחך צ"ל דמבואר דהא דב"ד פוטרין אותו אינו רק משום דב"ד אינם יכולים לחייבו וממילא הוא פטור, אלא דחל כאן חלות דין פטור, ולכן אין ב"ד אחר יכולים לדון אותו. וכן מצינו לגבי נזדקן הדין דחל דין פטור לפטור את הנידון ולא רק שאין ב"ד יכולים לחייב אותו, דהרי כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות מוסיפין והולכים עד ע"א וכו' שלשים וששה אומרים חייב ושלשים וחמשה אומרים זכאי דנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהן דברי חבירו ומזכין אותו או מחייבין אותו, ואם לא ראה גדול שבדיינין אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו עכ"ל. ונראה דמבואר דחל דין פטור דהרי למה לא מביאין את דינו לסנהדרין הגדול לדון אותו עוד פעם. ועל כרחך דהדין הוא דכשאי אפשר לחייבו אזי חל דין פטור, ומכיון שיצא מב"ד זכאי תו אי אפשר לדון אותו ולחייבו בב"ד אחר. ולכאורה דין זה הוא בין בסנהדרי קטנה ובין בסנהדרין הגדול, דמאחר דאי אפשר לחייבו חל דין פטור ואין ב"ד אחר יכולים לדון אותו, וא"כ צ"ע אמאי נקט הרמב"ם את הדין דסנהדרין שראו כולן לחובה שהוא פטור דוקא לגבי סנהדרין הגדול.
ועוד יש לדקדק דמלשון הרמב"ם "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב" משמע דמיירי במשא ומתן, שאם פתחו כולן לחובה במשא ומתן אזי פוטרים אותו, משא"כ אם בשעת המשא ומתן היה צד לזכות ואילו בשעת גמר הדין ראו כולן לחובה אזי לא חל דין לפטור אותו, (ודלא כדנקט המנחת חינוך מצוה ע"ז אות י"ב).
גמ'. בעלי קומה ומראה.
ופרש"י וז"ל שתהא אימתן מוטלת על הבריות עכ"ל. וצ"ע בזה דאיזה חיוב כבוד יש לחברי הסנהדרין הגדול יותר משאר תלמידי חכמים, ומדוע בעינן שתהא אימתן על הבריות. דלכאורה רק במלך מצינו דיש דין שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ומשו"ה אין מלך יכול למחול על כבודו, אבל מהו המקור דיש דין בחברי הסנהדרין שתהא אימתן על הבריות. ונראה דילפינן מאת ה' אלוקיך תירא לרבות ת"ח דיש חיוב מורא ת"ח, ובתוס' ב"ק (דף מא: ד"ה לרבות ת"ח) ביארו דנלמד מפסוק זה דיש חיוב כבוד מיוחד לרבו מובהק. ונראה דחברי הסנהדרין הגדול שהם גדולי הדור נחשבין עפ"י דין כרבו מובהק של כלל ישראל. ומשו"ה בעינן שתהא אימתן מוטלת על הציבור, מכיון דיש חיוב מיוחד של כבוד ומורא לחברי הסנהדרין מדין רבו מובהק. וכיון דיש חיוב כבוד מיוחד לסנהדרין ע"כ צריכים שיהיו חברי הסנהדרין בעלי קומה וכו' כדי שיוכלו לכבדם.
והנה יש לעיין האם חברי הסנהדרין יכולים למחול על כבודם או לא. דבמלך קיי"ל דאין כבודו מחול דהחיוב כבוד אינו נוגע רק לו אלא שהוא מייצג את הציבור כולו, ואין הוא בעלים למחול על כבוד המלך. והא דקיי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול י"ל דהיינו רק כבוד דידיה משום דתורה דיליה אבל על כבוד התורה בכללותה אי אפשר למחול, ומשום כך פסק הנודע ביהודה להספיד את הפני יהושע ואע"פ שהשאיר הפני יהושע צוואה שלא להספידו (עיין בשו"ת תשובה מאהבה סימן קע"ד ובפתחי תשובה סימן שד"מ אות א'), דברבן של כל ישראל אין שומעין לו דאין הוא בעלים למחול על כבוד התורה בכללותה, דת"ח הוי רק בעלים למחול על כבוד דידיה. ולפי"ז י"ל דחברי הסנהדרין שהן גדולי הדור א"א להן למחול על כבודם דכבודם מהוה כבוד התורה בכללותה ולא כבוד דידהו. וחברי הסנהדרין דומין למלך שא"א להן למחול על כבודם דלא הויין בעלים ע"ז.
גמ'. שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן.
ופרש"י וז"ל כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם, דהוה ליה עד מפי עד עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פכ"א מהל' סנהדרין ה"ח) וז"ל לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינין ושומע טענותיהם, ואם אינו מהיר בלשונם כדי להשיב להם יעמוד התורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאי זה טעם חייב זה וזכה זה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מפרש הדין שלא יהיו הסנהדרין שומעין מפי המתורגמן לגבי שמיעת טענות בעלי הדין, משא"כ רש"י מפרש דמיירי לענין שמיעת עדות העדים. וצ"ע במש"כ רש"י דאל"כ הוי ליה עד מפי עד דלכאורה הרי זה דין בפנ"ע שלא תהא הסנהדרין שומעת מפי התורגמן. ולכאורה יתכן נפ"מ בזה באופן שהעדים מבינים את לשון המתורגמן אך הם עצמן אינם מדברים לשון זה דכשהמתורגמן מוסר עדותן לב"ד הן יכולין להרכין בראשם שהן מסכמים למה שאמר דזוהי עדותן ואזי ליכא חסרון דעד מפי עד דחשיב כאילו העידו מפיהם לב"ד, ודומה להיכא דהן מוסרין את עדותן בכתב בפני ב"ד, דשפיר הוי הגדת עדות. ולכאורה באופן כזה ליכא חסרון דעד מפי עד אך עדיין יש חסרון דשלא יהיו שומעין מפי המתורגמן. וצ"ע ברש"י דנקט דהחסרון הוא משום עד מפי עד. ועוד יש להעיר דעד מפי עד הוי חסרון שמעכב אפילו בדיעבד, משא"כ הדין דסנהדרין לא ישמעו מפי המתורגמן הוי רק דין לכתחילה, וצ"ע ברש"י.