גמ'. כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין.

א

בדין קבלת עדות בדיני נפשות ובעיר הנדחת

ופרש"י (ד"ה שנים לדבר) וז"ל בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב עכ"ל. ובחידושי הר"ן כתב וז"ל פירש"י ז"ל שנים לדבר בשבעים לשון ואחד שאינו יודע לדבר הלשונות אלא שמבין כל מה שהן אומרים כדי שאלו הג' יוכלו לקבל עדות העדים שיעידו באיזה לשון מן הלשונות, ולפי פירושו משמע דב"ד של שלשה יכולין לקבל עדות של דיני נפשות. ואינו במשמע דודאי כל הב"ד הצריכין בגמר דין צריכין הם בקבלת עדות, הלכך משמע דכל הב"ד צריכין שידעו לדבר בעי"ן לשון ושכולן יקבלו העדות מדיני נפשות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות סנהדרין עכ"ל. הר"ן דייק דרש"י ס"ל דמהני קבלת עדות לנפשות אפילו בפני שלשה דיינין (וכשיטת הרס"ג שהובא ברמב"ן עה"ת דברים יז:ו).¹⁴⁴ ואילו הר"ן חולק על רש"י וס"ל דהב"ד דבעינן לגמר דין נמי בעינן לקבלת עדות ולכן בדיני נפשות בעינן כ"ג לקבלת עדות (וכשיטת הרמב"ן עה"ת דברים יז:ו). ובביאור שיטת הר"ן והרמב"ן נ"ל דעצם המשא ומתן בד"נ בעי כ"ג ולכן בעינן כ"ג לקבלת עדות בד"נ. ועיין בתוס' במנחות (דף סה. ד"ה ויודעים) דס"ל דקבלת עדות דעיר הנדחת וזקן ממרא בעינן ב"ד של ע"א משום דגמר דין שלהן בב"ד של ע"א. ומשמע דבעלמא בדיני נפשות ס"ל דבעינן ב"ד של כ"ג לקבלת עדות ואילו זקן ממרא ועיר הנדחת בעו ע"א. והנה הרמב"ן לא הזכיר דין כזה דניבעי ב"ד של ע"א לקבלת עדות דזקן ממרא ועיר הנדחת, ומשמע דחולק על התוס' בזה וס"ל דלעולם קבלת עדות דדיני נפשות הוי בכ"ג. ויש להקשות על שיטת התוס' דבגמ' לקמן (דף קיב.) איתא דמרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו, ופרש"י וז"ל מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום אחד ויגמור כולם ביום אחד עכ"ל. ומבואר דקבלת העדות בעיר הנדחת נעשית ע"י ב"ד של כ"ג והגמר דין הוא בב"ד הגדול של ע"א. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה וכו' עכ"ל. ומבואר דס"ל דקבלת עדות בעיר הנדחת היא בב"ד של כ"ג כשאר דיני נפשות ודלא כהתוס' דס"ל דקבלת עדות בעיר הנדחת בעי ע"א.¹⁴⁵

footnotes: ¹⁴⁴ וצ"ע דברש"י לעיל דף ח. משמע דבעינן כ"ג לקבלת עדות לנפשות. ¹⁴⁵ ועיין בחידושי הגרי"ז למנחות דף סה: ד"ה בתוס' ויודעים בשבעים לשון.

והקשה המנחת חינוך (מצוה תס"ד אות י"ט) על שיטת הרמב"ן דס"ל דבעינן כ"ג לקבלת עדות בדיני נפשות משום דבעינן קבלת עדות בפני מספר הדיינים שגומרין את הדין דאזי ניבעי קבלת עדות בעיר הנדחת בב"ד של ע"א, ובגמ' וברמב"ם מבואר דקבלת עדות בעיר הנדחת לא בעי ב"ד הגדול, אלא חלה קבלת עדות בב"ד של כ"ג כדיני נפשות בעלמא. וי"ל דהא דס"ל להרמב"ן דבעינן קבלת עדות דדיני נפשות בכ"ג אינו משום דס"ל דבעינן ב"ד שראוי לגמור את הדין לקבלת העדות, אלא הוא משום דס"ל דהא דבעינן ב"ד של כ"ג בדיני נפשות אינו רק בגמר הדין אלא דאף המשא ומתן דנפשות בעי כ"ג. ולפי"ז י"ל דאף בעדות של עיר הנדחת חל דין זה דבעינן כ"ג בקבלת העדות, דהוי חלות שם משא ומתן דנפשות כמו בעבודה זרה דיחיד, והא דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת הוא משום דיש דין מסוים דבעינן שב"ד יקבעו ויחילו על העיר חלות שם עיר הנדחת, וכדי להשוות את העיר ולהחיל עליה חלות שם עיר הנדחת בעינן פסק דין מב"ד של ע"א דהויא עיר הנדחת. אמנם נראה דמצד עצם חלות דין של דיני נפשות יתכן לדון עיר הנדחת בב"ד של כ"ג, ומשו"ה אף בעיר הנדחת חל קבלת עדות בכ"ג. ונראה דחלות השם עיר הנדחת נוגע לכמה דינים שחלין על העיר כולה כגון שריפת השלל, והריגת נשים וטף, ואיסור לא יבנה, ושחל דין מיתה בסייף על העובדים ואינם נהרגין בסקילה כעובד ע"ז בעלמא. ונראה דכדי לחדש ולהחיל על העיר חלות שם עיר הנדחת בעינן ב"ד של ע"א, אבל בנוגע לעצם דיני נפשות שבעיה"נ סגי בב"ד של כ"ג כשאר דיני נפשות, ומשו"ה אף להרמב"ן קבלת עדות דעיר הנדחת היא בכ"ג.¹⁴⁶

footnotes: ¹⁴⁶ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי קונטרוס חאסלאוויץ אות י"ד, ועיין בס' עבודת המלך פ"ד מהל' עכו"ם ה"ד וה"ו (להגר"מ קרוקבסקי זצ"ל דודו של רבינו זצ"ל), ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז.

והנה בגמ' לקמן (דף קיב.) נחלקו ר"ל ור"י בסדר עשיית עיר הנדחת, דאיתא בגמ' שם "עד שיודח רובה היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין דנין וחובשין, אמר ליה עולא נמצא אתה מענה את דינן של אלו, אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין. איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין. וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין, איני והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך, אלא מרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו." ופרש"י (בד"ה דנין וסוקלין) וז"ל עד חציין, דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין, ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא, והוו בסייף וממונם אבד, ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה עכ"ל. ומבואר דלר' יוחנן גומרין את דין היחידים בסקילה עד מחצה של העיר, וממחצה ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובן ודנין אותן בסייף כדין עיר הנדחת. ואילו ריש לקיש סובר דמרבים עליהם בתי דין ודנין את כולן ביום אחד ואם הודחו רובן גומרין את דין כולן בסייף. ולכאורה צ"ע בשיטת ר' יוחנן דלאחר שנתברר שהודחו רובן אמאי דנין את המחצה הראשון בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא, דהרי נתברר שהודחו רובן והו"ל ליענש בסייף כדין עיר הנדחת. ועוד צ"ע דאי בעו אנשי עיר הנדחת התראה כשאר המומתים בב"ד היאך יצוייר בהם התראה כלל, והרי לכאורה העדים אינם יודעים באיזה מיתה להתרותם, דבשעת ההתראה אינו ידוע לעדים אם יעבדו רוב אנשי העיר ע"ז ויצטרכו להתרותם בסייף כדין עיר הנדחת, או דילמא לא יעבדו רוב אנשי העיר והעונש הוא סקילה כדין יחיד העובד ע"ז, ואין לומר דמתרין אותן בסקילה מכיון דמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל.¹⁴⁷ ולפימש"נ יש לתרץ דבעיקר החיוב כל העובדים ע"ז בעיר הנדחת דינם בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא, בין אם הודחו רובן או מיעוטן. וממילא פשוט הוא דבעינן להתרותם בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא, דההתראה חלה על מעשה העבירה, ומעשה העבירה דעבודה זרה מחייב סקילה. והא דנשתנה דינם לסייף הוא משום דמאחר שנתברר שרובן הודחו ועבדו ע"ז אזי חל דין על ב"ד הגדול לקבוע חלות שם עיר הנדחת על העיר, וממילא נשתנה דין המומתין מחיוב מיתה בסקילה לחיוב מיתה בסייף מדין עיר הנדחת. אולם לגבי התראה י"ל דמתרין אותן על עבירת ע"ז בסקילה כדין עובד ע"ז ביחיד, ומבואר לפי"ז דבאמת אנשי העיר שעבדו ע"ז נתחייבו סקילה ואלו שהומתו בסקילה (המחצה הראשון לפי ר' יוחנן) הומתו במיתה שנתחייבו בה. אמנם לאחר שנתברר דרוב העיר עבדו ע"ז וב"ד הגדול קבעו חלות שם עיר הנדחת על העיר אזי נשתנה דין המומתין מכאן ולהבא להמיתן בסייף, מחמת חלות שם עיר הנדחת שחל על העיר. אמנם עצם מעשה העבירה עונשה בסקילה כדין עובד ע"ז ביחיד, וההתראה צריכה להיות בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא.

footnotes: ¹⁴⁷ וכן הקשה בס' מלא הרועים דף קיא:

והנה שיטת הרמב"ם היא דמועיל תשובה בעיר הנדחת וכמש"כ (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל. ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר דחל דין מסוים בחלות שם עיר הנדחת דרק מי שחל עליו שם רשע בגברא הוי בכלל העונש ודין עיר הנדחת דכתיב יצאו אנשים בני בליעל, ואי עשו תשובה ופקע מהם חלות שם רשע שבגברא אזי אי אפשר לקיים בהם דין עיר הנדחת. אמנם נראה דעדיין נשארו בדין עונש דעובדי ע"ז כיחיד שעבד, כי אין מועיל תשובה לאחר ההתראה ומעשה העבירה. ומבואר דהמחייב הוי מעשה העבירה דעבודה זרה כיחיד שעבד, דהיינו שמתרין אותן על ע"ז בסקילה כדין יחיד שעבד ע"ז, ורק לאחר שנתחייבו רוב העיר אז ב"ד הגדול קובעים חלות שם ודין עיר הנדחת על העיר וממילא דין המומתין הוא בסייף. אמנם עצם המחייב הוי מעשה עבירה דע"ז ביחיד וההתראה היא בסקילה כעבודה זרה ביחיד.

ולפי"ז יש לתרץ קושיית המנחת חינוך, די"ל דעצם דין הנפשות של עיר הנדחת הוא בכ"ג כדין עובדי ע"ז בעלמא, דמעיקר הדין חיוב מיתה דאנשי עיר הנדחת הוא בסקילה כדין עובדי ע"ז בעלמא, והא דיש דין דבעינן ב"ד של ע"א היינו כדי לקבוע חלות שם עיר הנדחת על העיר שנוגע לכמה דינים. אמנם מאחר שמעיקר הדין עונש אנשי עיר הנדחת היא בסקילה כדין עובדי ע"ז בעלמא (ורק דלאחר שחל על העיר חלות שם עיר הנדחת ממילא נשתנה דינם שיומתו בסייף מדין עיר הנדחת), י"ל דשפיר חל קבלת עדות בכ"ג כדיני נפשות בעלמא, וכמש"נ.¹⁴⁸

footnotes: ¹⁴⁸ עיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז.

אמנם יש להעיר דעיין בגמ' (טז.) דשבט שהודח נידון בע"א, כמו עיר הנדחת. וצ"ע בהשוואה בין שבט שהודח לעיר הנדחת, דבשלמא אי נימא דמחמת חומר העבירה של רבים שעבדו ע"ז בעינן לדון דיני נפשות זה בב"ד של ע"א, א"כ שפיר יש להשוות בין עיר הנדחת לשבט שהודח דבעינן בתרווייהו ב"ד של ע"א. אמנם לפימש"נ דהא דבעינן ב"ד של ע"א הוא דין מסוים בעיר הנדחת, דרק ב"ד של ע"א יכול לקבוע ולעשות על העיר חלות שם עיר הנדחת, א"כ צ"ע מהו ההשוואה לשבט שהודח, דהתם הרי לא בעינן להחיל חלות שם על העיר, וליכא דין של שללה בשריפה וכו', ודינם בסקילה כדין עובדי ע"ז בעלמא א"כ מהיכי תיתי דניבעי ב"ד של ע"א. ויתכן דמשום כך התוס' במנחות נקטו דבעינן ב"ד של ע"א לעצם קבלת העדות דעיר הנדחת, דחזינן מהגמ' (בדף טז.) דדין ע"א בעיר הנדחת אינו מחמת חלות שם עיר הנדחת אלא מחמת חומר העבירה דרבים שעבדו ע"ז עצם הד"נ דעיר הנדחת בעי ב"ד של ע"א, וה"ה בשבט שהודח. אמנם מהגמ' לקמן (בדף קיב.) משמע דלא כהתוס' והא דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת הוא רק לקבוע חלות שם העיר כעיר הנדחת אבל לגבי עצם הדיני נפשות דעיר הנדחת סגי בכ"ג.¹⁴⁹

footnotes: ¹⁴⁹ אך עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ע"ז ה"ג) שהשמיט את הדין של שבט שהודח. ואליבא דהרמב"ם י"ל כביאור של רבינו זצ"ל בדין עיה"נ דעיקר החיוב חל מצד דין ע"ז דיחיד דדינו בכ"ג.

אמנם לפי"ז נראה דהא דסגי בכ"ג לקבלת עדות הוא דוקא בעיר הנדחת, כיון דעצם הדיני נפשות דילה הוא בכ"ג כדין עובדי ע"ז ביחיד. משא"כ בכהן גדול ונביא שקר שדנין אותן בב"ד של ע"א, י"ל דעצם הדיני נפשות דידהו חמור ובעי ב"ד של ע"א לזה, ולפי"ז י"ל דלפי הרמב"ן אף קבלת העדות בדין כה"ג ונביא שקר צריך שיהא בב"ד של ע"א, דהמשא ומתן דדין נביא שקר וכה"ג בעי ב"ד של ע"א.

גמ'. קופה של צדקה נגבית בשתים ומתחלקת בשלשה.

ופרש"י (בד"ה בית דין) וז"ל גובין ומחלקין הוי להו חמשה וכו' עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' סנה' ה"י) וז"ל וב' גבאי צדקה ועוד אחד כדי שיהיו שלשה לחלק צדקה וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דהגבאי צדקה עצמן מחלקים את הצדקה בעצמן. ואילו מרש"י משמע דהגובה צדקה אינו מחלק את הצדקה בעצמו, וזהו דין מחודש בהל' צדקה שאחר יחלק את הצדקה ולא הגובה בעצמו.