משנה. כהן גדול דן ודנין אותו וכו'.

בענין מינוי כהן גדול

עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' כלי המקדש הט"ו) וז"ל אין מעמידין כ"ג אלא ב"ד של אחד ושבעים, ואין מושחין אותו אלא ביום שנאמר ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום, ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת עכ"ל. והנה מקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא (פ"ג סנה' מ"ב) דאיתא שאין מעמידין מלך וכה"ג אלא עפ"י ב"ד של ע"א. ועיין ברמב"ם (בפ"ה מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט שהודח כולו ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול בדיני נפשות אלא בבית דין הגדול, אבל דיני ממונות [של כהן גדול] בשלשה, וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול, ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך עכ"ל. וצ"ע אמאי השמיט כאן הרמב"ם את ההלכה שאין ממנין כה"ג אלא עפ"י ב"ד של ע"א.¹⁵⁰

footnotes: ¹⁵⁰ ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ה מהל' סנהדרין ה"א.

ועוד יש להעיר דעיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ג) שכתב וז"ל אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה ובית דינו וכו' עכ"ל. וצ"ב במש"כ "דאין מעמידין מלך תחילה" אלא עפ"י ב"ד של ע"א דלמה לא כתב כן נמי לענין מינוי כהן גדול. וי"ל דמלך בן מלך אינו צריך מינוי ע"י הסנהדרין להיות מלך, אלא דיורש את המלוכה ומתמנה למלך ע"י ירושה. ומשו"ה קיי"ל (הוריות דף יא:) דמלך בן מלך לא בעי משיחה, דחל מינויו למלך מחמת ירושה. ולפיכך רק בתחילת המלוכה צריך למנות מלך עפ"י הסנהדרין, ואילו בנו יורשו ונעשה מלך מדין ירושה. מאידך נראה דבכה"ג לא חל מינוי לכה"ג ע"י ירושה אלא בעינן מינוי מהסנהדרין להיות כה"ג, וכל כה"ג בעי מינוי בפני עצמו. וירושה מועילה רק לענין שהבן ירש את הזכות להימנות לכה"ג, אך עצם המינוי חל ע"י מינוי דסנהדרין וכל כה"ג בעי מינוי בפנ"ע.

אמנם עכ"פ מבואר דמינוי כה"ג בעי ב"ד של ע"א, וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דין זה בהל' סנהדרין. וי"ל דהא דבעינן ב"ד של ע"א במינוי כה"ג אין זה לעצם המינוי, אלא דבעינן פסק והוראה דהך כהן הוא מיוחס וכשר לעבודה. דעיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש הי"א) וז"ל ב"ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין, כל כהן שנמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים עכ"ל. ומבואר דב"ד הגדול מורין הוראה בתורת הוראת איסור והיתר דכהן זה ראוי וכשר לעבודה. וי"ל דהטעם דבעינן פסק דב"ד הגדול לזה ולא סגי לן בפסק משאר ב"ד, הוא משום דאם שאר ב"ד יורו שהוא כשר יתכן לב"ד אחר להורות להיפך דפסול הוא, ורק אם ב"ד הגדול מורין דכשר דאזי א"א לב"ד אחר לחלוק עליהם חל הוראה מוחלטת דהוי כשר לעבודה. ולפי"ז נראה שאין צריכים ב"ד הגדול לעצם המינוי להיות כה"ג, אלא דבעינן רשות ב"ד והוראת ב"ד דהוי כשר לעבודה כדי שהמינוי יהיה חל. וי"ל דמשו"ה השמיט הרמב"ם בהל' סנהדרין דבעינן ע"א למינוי כה"ג, דבהל' סנהדרין הרמב"ם רק מביא את הדינים דבעינן להו סנהדרין בעצם חלותם, וס"ל דשאני מינוי מלך ממינוי כה"ג, דבמלך בעינן ב"ד של ע"א לעצם המינוי, ומשו"ה הביא הרמב"ם את הדין (בפ"ה מהל' סנהדרין ה"א) שאין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ביחד עם שאר ההלכות דבעינן להו סנהדרין הגדול. משא"כ מינוי כה"ג א"צ ב"ד של ע"א לעצם המינוי להיות כה"ג, אלא צריך רשות ב"ד הגדול דהוי כהן הכשר לעבודה.

וזה דומה לדין קדוש החדש דג"כ השמיטו הרמב"ם בהל' סנהדרין, דבקדה"ח נמי אין ב"ד הגדול עושין את עצם מעשה הקידוש אלא דבעי רשותם כדי שיחול מעשה הקידוש, ומאחר דדין ב"ד הגדול אינו אלא בתורת נתינת רשות גרידא לא הביאו הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין בהדי שאר הלכות שטעונים ב"ד הגדול בעצם דינם.

אמנם לכאורה יש להקשות ע"ז דבירושלמי (הובא בתוס' יומא יב. ד"ה כהן גדול) איתא דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה, ובפשטות משמע דחל מינוי עפ"י הסנהדרין הגדול. ועיין בתוס' ביומא (דף יב: ד"ה כהן גדול) דמשמע דמתמנה לכה"ג עפ"י המלך ואחיו הכהנים. אמנם מסתימת דברי הרמב"ם בהל' כלי המקדש משמע דס"ל שנתמנה לכה"ג עפ"י ב"ד הגדול, ומשמע דבעינן ב"ד הגדול לעצם המינוי ולא רק בתורת נתינת רשות והוראה דראוי לעבודה, וצ"ע.

והנה בירושלמי מבואר דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה, וצ"ע בדברי הירושלמי מהא דתנן (נזיר מז.) דכה"ג אל יטמא למת מצוה דקדושתו קדושת עולם, ומשמע דכיון שנתמנה לא פקע מיניה קדושה לעולם, ואינו מסתלק בפה. ובסוגיא ביומא איתא "אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו וכו' ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט כהן גדול משום איבה כהן הדיוט משום דמעלין בקדש ואין מורידין" ומשמע דאינו מסתלק מקדושתו רק מטעם דמעלין בקדש ואין מורידין דיש איסור להורידו מקדושתו אך מצד עצם המינוי י"ל דיתכן לבטל ולסלק את המינוי וכדברי הירושלמי דכה"ג מסתלק בפה, וצ"ע בסתירת הסוגיות.¹⁵¹

footnotes: ¹⁵¹ ועיין בטורי אבן למגילה דף ט: ד"ה ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקודש.

ותירץ הגר"ח זצ"ל דיש ב' דינים בכה"ג: א) דין קדושת כה"ג שחל מחמת שנתקדש ונמשח בשמן המשחה, ב) חלות דין מינוי בפה דחל בו חלות שם כהן גדול משום שנתמנה להיות כה"ג. ודין קדושת כה"ג וחלות שם מינוי לכה"ג חלוקים מהדדי, דחלות קדושת כה"ג הוי קדושה עולמית מכיון שחלה ע"י משיחה בשמן המשחה, ודומה לדין קדושת כלי שרת דמאחר שנמשחו חל בהם קדושת הגוף לעולם ואין להן פדיון, וה"ה דחלות קדושת כה"ג דחלה ע"י משיחה בשמן המשחה הוי קדושה לעולם. משא"כ חלות שם כה"ג שחל ע"י מינוי יכול להתבטל, דעל מינוי שייך ביטול וסילוק, ונראה דזוהי כוונת הירושלמי "דכה"ג שנתמנה בפה יכול להסתלק בפה". ומבואר דחלוק דין קדושת כה"ג דהוי קדושה לעולם ואינה יכולה להתבטל מדין מינוי וחלות שם כהן גדול שחל בגברא של הכה"ג, דיכולה להתבטל. ונראה דבכהן משוח שעבר אין לו חלות שם מינוי לכה"ג אולם חלות קדושת כה"ג לא פקע ממנו מאחר שנמשח בשמן המשחה¹⁵². ולענין טומאת קרובים יסוד הדין תלוי בחלות קדושת כה"ג ואף משוח שעבר אינו יכול ליטמא לקרובים דחל ביה קדושת כה"ג דהוי קדושה עולמית, ולכן בסוגיא דנזיר דמיירי לענין טומאה למת איתא דכה"ג אל יטמא אף למת מצוה דקדושתו קדושת עולם. משא"כ דין לבישת ח' בגדים דכה"ג תלוי בחלות דין מינוי לכה"ג, ומשוח שעבר דבטל המינוי לכה"ג אינו יכול ללבוש ח' בגדים ואינו משתמש בד' בגדים משום דמעלין בקדש ואין מורידין. והסימן לדעת איזה דינים תלויים בקדושת כה"ג ואיזה דינים תלויים בחלות שם מינוי דכה"ג הוא מדין כהן משוח מלחמה, דחל עליו חלות קדושת כה"ג מאחר שנמשח בשמן המשחה אבל אינו ממונה להיות כה"ג ואין בו חלות שם כה"ג, ודינו שאסור להטמאות לקרובים ומשמש בד' בגדים (עיין בגמ' הוריות דף יב:). וחזינן דדין טומאת קרובים תלוי בחלות קדושת כה"ג ואילו דין ח' בגדים תלוי בחלות דין מינוי.¹⁵³

footnotes: ¹⁵² ועיין בגמ' מכות יא. דנחלקו התנאים אם מיתת משוח מלחמה מחזיר את הרוצח מעיר מקלט או לא, ויתכן דנחלקו האם מיתת כה"ג שנתקדש בקדושת כה"ג מחזירה את הרוצח או מיתת מי דאית ביה חלות שם כה"ג ומינוי לכה"ג מחזיר הרוצח. ונ"מ לגבי משוח מלחמה דאית ביה קדושת כה"ג בלי מינוי לכה"ג. ¹⁵³ ועיין במש"כ רבינו זצ"ל בקונטרס בעניני עבודת יוה"כ יומא דף יב. תוס' ד"ה כה"ג.

ועיין ברמב"ן עה"ת (ויקרא י:ו) שכתב לגבי בני אהרן שלא נטמאו לאחיהם שמתו וז"ל אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המילואים כדין משוח מלחמה שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול אבל אינו מקריב אונן וכו' ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר, שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה עכ"ל. ונראה לבאר דבריו עפי"ד הגר"ח זצ"ל שכיון שאלעזר ואיתמר בני אהרן נמשחו בשמן המשחה חל עליהם קדושת כה"ג ולכן נאסרו מליטמא לקרוביהם המתים אף ע"פ דלא נתמנו לכה"ג וחלות שמם היו כהן הדיוט, מ"מ נאסרו ליטמא לנדב ואביהו מחמת שנתקדשו בשמן המשחה וחלה בהם חלות קדושת כהן גדול. ונראה דכעין זה היא שיטת הראב"ד (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה) דאיסור מן המקדש לא יצא חל דוקא בכהן שנמשח ולא במינוי כה"ג.

משנה. מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ויוצא עמהן עד פתח שער העיר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא.

ונראה דמבואר במשנה דיש איסור מסוים לכה"ג להתעסק בלווית המת ואפילו אם אינו מטמא את עצמו, ור"מ ור"י נחלקו מה נחשב התעסקות עם המת, דלר"מ רק אם רואה את המת חשיב מתעסק עם המת אבל אם אינו רואה את המת מותר דלא חשיב מתעסק עם המת ואפילו אם הוא מלווה את המת. משא"כ אליבא דר' יהודה לויית המת אפילו אם אינו רואה את המת אסורה דחשיב התעסקות עם המת, דכיון שיצא מן המקדש לצורך המת הוי מתעסק עם המת אע"פ שאינו מטמא למת ואסור משום הלאו דומן המקדש לא יצא. ועיין בסוגיא לקמן דף יט. דר"מ סובר דכיון דאית ליה היכרא לא אתי למינגע ואילו ר"י ס"ל דאגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע, ומשמע דיסוד האיסור הוא מדרבנן משום חששא דילמא אתי למינגע. אולם יתכן לומר דאין זה איסור דרבנן אלא דין דאורייתא דנאסרה התעסקות שתתכן שיביא לידי טומאה, ונחלקו ר"מ ור"י איזה התעסקות מביאה לידי טומאה דנאסרה מה"ת.

והנה בנוגע ללאו ד"ומן המקדש לא יצא" כתב הרמב"ם (בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קס"ה) וז"ל והמצוה הקס"ה היא שהזהיר הכהנים שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה, והוא אמרו ית' (שמיני י) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה אזהרה זאת גם כן בכהן גדול ואמר (ר"פ אמור) ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא ומפתח אהל מועד יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת העבודה, כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם. ודע שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילוה מתו. וזה הוא פשט הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא. וכבר התבאר בשני מסנהדרין (יח.) שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה והביאו ראיה על זה מאמרו ומן המקדש לא יצא וכו' עכ"ל. ונראה דאליבא דהרמב"ם יש איסור לכהנים לצאת מן המקדש בשעת עבודה מפני שמניח את העבודה, ויש עוד איסור מיוחד הנלמד מהך קרא דאסור לכה"ג ללות את מתו, ומבואר דס"ל דהאיסור לכה"ג ללות את מתו הוא דין מדאורייתא. וי"ל דאליבא דהרמב"ם הא דמבואר בגמ' (דף יט.) דהאיסור לכה"ג להתעסק בלווית המת הוא משום חשש שמא יטמא אינו גזירה מדרבנן אלא דין מדאורייתא, דמדאורייתא נאסר לכה"ג להתעסק בלווית המת כי ההתעסקות בלויית המת מביאה לידי טומאה, ור"מ ור"י נחלקו בשיעור ההתעסקות דמביא לידי טומאה. אמנם יעויין ברמב"ן (בהשגותיו לספה"מ מל"ת קס"ה ובשורש ה') דס"ל דאיסור התעסקות בלויית המת הוי איסור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכפשטות הסוגיא לקמן בדף (יט.).

ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה) וז"ל כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו, וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל בין כהן הדיוט. א"א תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו ומה שאמרו בתורת כהנים מנין לכהנים שבכל הדורות לכהנים הגדולים שבכל הדורות קאמר שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם עכ"ל. ונראה דשיטת הראב"ד היא דהאיסור לצאת מן המקדש ולהניח את העבודה הוא רק בכהן גדול ולא בכהן הדיוט ומה שנאסרו בני אהרן מלהניח עבודתם ולצאת המקדש בימי המילואים דכתיב (ויקרא ח:ל"ג) "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" היינו משום שנמשחו בשמן המשחה, ואינה לדורות אלא לאותה שעה בלבד. ומבואר מדברי הראב"ד דהאיסור להניח העבודה תלוי במשיחה בשמן המשחה. וי"ל דהביאור בזה כמש"נ לעיל בשם מרן הגר"ח זצ"ל דכהן שנמשח בשמן המשחה חל ביה חלות קדושת כה"ג, ויסוד האיסור להניח את העבודה חל במי שנתקדש בקדושת כה"ג. ולכן אף בבני אהרן חל איסור זה מכיון דנמשחו בשמן המשחה.

משנה. וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרים לו אנו כפרתך והוא אומר להן תתברכו מן השמים וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל.

לפום ריהטא מבואר דכה"ג נוהג כל דיני אבילות, וכן כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' אבל ה"ו) וז"ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, וכו' עכ"ל. אמנם עיין בגמ' מו"ק (דף יד:) דכה"ג בכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי כלומר דכי היכי דברגל ליכא אבילות לכו"ע ה"נ לכה"ג בכל השנה, ומשמע דליכא אבילות כלל לכה"ג, וצ"ע בסתירת הסוגיות¹⁵⁴.

footnotes: ¹⁵⁴ עיין במנחת חינוך מצוה רס"ד ובס' עמק ברכה עניני אבילות אות ב'.

ונראה דיש לחלק בין ניהוגי אבילות וחלות שם אבל בגברא, דאע"פ שלפי הסוגיא במו"ק אין כה"ג נוהג ניהוגי אבילות מ"מ חל עליו חלות שם אבל בגברא. וי"ל דהדינים שבמשנתנו כגון סעודת הבראה וניחום אבלים תלויים בחלות שם אבל בגברא ואינם נחשבים כניהוגי אבילות. וי"ל דאע"פ שאין כה"ג נוהג ניהוגי אבילות מ"מ מברין אותו ומנחמין אותו מכיון דחל בו חלות שם אבל בגברא. וכעין זה י"ל בישראל ברגל דאע"פ שאין בו ניהוגי אבילות מ"מ מנחמין אותו, וכדמבואר במו"ק (דף יט:) ובתוס' (שם דף כ. ד"ה שכבר). ונראה דברגל חל חלות שם אבל אך אין ניהוגי אבילות נוהגים ברגל. ודין ניחום אבלים תלוי בחלות שם אבל בגברא. ועוד יש ראיה דחל חלות שם אבל בגברא דכה"ג מהא דכה"ג עובד כשהוא אונן, ומ"מ אסור באכילת קדשים. ולכאורה הטעם בזה משום דחל עליו חלות שם אונן אלא דחל היתר מיוחד לעבוד כשהוא אונן. ולכאורה כי היכי דחל ביה שם אונן ה"ה דחל ביה חלות שם אבל בגברא אע"פ שאינו נוהג ניהוגי אבילות.

אמנם עיין בתוס' מו"ק (דף כ. ד"ה שכבר) שהביאו מחלוקת בין המהרי"ט והמחזור ויטרי בשם רש"י האם עושין סעודת הבראה ברגל, דלשיטת רש"י אין עושין סעודת הבראה ברגל ומשמע דס"ל דדין סעודת הבראה היא מניהוגי אבילות ואינו תלוי בשם אבל שבגברא, ולכן ברגל שאין נוהגים ניהוגי אבילות אין עושין סעודת הבראה אע"פ שגם ברגל חל עליו חלות שם אבל בגברא. משא"כ המהרי"ט סובר דסעודת הבראה הוי הלכה בחלות שם אבל בגברא ואף ברגל חל עליו שם אבל, ומשו"ה ס"ל דמברין ברגל. וצ"ע ברש"י דלכאורה משמע מהמשנה דמברין כה"ג דסעודת הבראה הוי דין בשם אבל בגברא דנתבאר דבכה"ג חל חלות שם אבל בגברא אע"פ שאינו נוהג ניהוגי אבילות.

והנה במשנה איתא "והוא מיסב על הספסל", וצ"ב מדוע מותר לכה"ג לישב על הספסל, והרי שיטת הרמב"ם היא דישיבה על הספסל אסור לאבל מדינא שכתב (בפ"ד מהל' אבל ה"ט) דחייב לישב על מטה כפויה, ובשלמא לפי שיטת התוס' (מו"ק דף כז. ד"ה מן המנחה) דאיסור ישיבה על ספסל אינו מעיקר הדין ואינו אלא מנהג י"ל דבכה"ג התירו, אך קשה לשיטת הרמב"ם איך הותר לו לישב על הספסל כשמברין אותו. וצ"ל דחל היתר מיוחד לכה"ג לישב על הספסל משום כבוד כה"ג.

משנה. כל העם אומרים לו אנו כפרתך.

ונראה מזה דאיכא חיוב כבוד מסוים לכה"ג יותר מלכהן הדיוט בעלמא. ויש לעיין מהו המקור להך חיוב כבוד לכהן גדול. וי"ל דילפינן מקרא דגדלהו משל אחיו דדרשינן בחולין (דף קל"ד:) שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר (והובא ברמב"ם פ"ה מהל' כלי המקדש ה"א). וי"ל דאין אלה רק דינים בדין מינוי להתמנות לכה"ג, אלא דהוי מדיני כבוד, דבעינן שיהיה מכובד בעיני העם, וינהגו בו כבוד. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ג) וז"ל וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר שנאמר הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה וכו' עכ"ל. ומבואר דמהך קרא דגדלהו ילפינן חיוב כבוד לכה"ג דחייב הכה"ג לנהוג כבוד בעצמו, וי"ל דה"ה דילפינן מזה דאחרים חייבים לכבדו ולנהוג בו כבוד.

ועוד י"ל דמהפסוק וקדשתו ילפינן חיוב כבוד מיוחד לכבד את הכהן גדול. דעיין בגמ' גיטין (דף נט:) "וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון", ומבואר דבכהנים נוהגים דיני כבוד לפתוח ראשון במילי דקדושה כגון בספר תורה וברכהמ"ז וליטול מנה ראשון בסעודת מצוה. אמנם עיין בהגהות מרדכי לגיטין (אות תס"א) וז"ל מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת, והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל וכו' והשיב ה"ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול וכו' עכ"ל. ומבואר דחל דין וקדשתו ודין כבוד בכהן אף במילי דעלמא ולא רק בדברים שבקדושה. וי"ל דהא דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה היינו משום דיש יותר כבוד לכבד את הכהן לפתוח ראשון בדברים שבקדושה, אולם אף במילי דעלמא חל חיוב לכבד את הכהן. ולפי"ז י"ל דחל חיוב כבוד מיוחד לכהן גדול מקרא דוקדשתו, ואע"פ דמהך קרא ילפינן חיוב כבוד לכל כהן מ"מ מאחר דיש לכה"ג קדושה יתירא לפיכך חל חיוב כבוד מיוחד אליו מדין וקדשתו. ויתכן דהגזה"כ דגדלהו משל אחיו אינו דין בפנ"ע אלא הוי גילוי דהכה"ג גדול ומקודש יותר מאחיו ומשו"ה חל עליו חיוב כבוד בפנ"ע מדין וקדשתו, דגדלהו מאחיו הוי שיעור במצות וקדשתו דכפי קדושתו ומדרגתו יש יותר חיוב לכבדו. ויש להביא ראייה לזה דהרי הרמב"ם לא הביא מצוה לכבד כה"ג מדין גדלהו במנין המצוות כמו שכתב לגבי מלך דיש מצוה לכבד את המלך ולירא ממנו, שכתב (במצוה קע"ג) וז"ל היא שצונו למנות עלינו מלך וכו' ולשון ספרי שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ושיאויים לבנו מהכבוד והגדולה והתהלה והמעלה עד התכלית האחרון שאין למעלה הימנה עד שתהיה מדרגתו אצלנו גדולה ממדרגת הנביא וכו' עכ"ל, ויש לדייק דלגבי מלך כלל הרמב"ם החיוב לכבד המלך במצות מינוי מלך, ואילו לגבי כה"ג לא הביא מצוה מיוחדת לכבדו אלא דנכלל במצות וקדשתו, שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ל"ב) וז"ל היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ר"פ אמור) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, ובא הפירוש (גטין נט ב וש"נ) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון עכ"ל. ונראה דהקרא דגדלהו משל אחיו הוא שיעור וגילוי במצות וקדשתו, דמאחר שקדושתו יותר משאר אחיו הכהנים חל חיוב לגדלו ולכבדו יותר מכהן אחר מדין וקדשתו. וי"ל דמשו"ה תני דאומרים לו אנו כפרתך דיש חיוב כבוד מיוחד לכה"ג.

ויש לדון האם כה"ג יכול למחול על כבודו, ועיין במרדכי (גיטין אות תס"א) דס"ל לה"ר פטר דכהן יכול למחול על כבודו, ואע"פ דאיתא ביבמות וקדשתו אפילו בעל כרחו היינו רק לענין איסורי כהונה אבל לא לגבי מצות כבוד. אולם יש להעיר דבתוספתא (סנה' פ"ד ה"א) מובא מחלוקת האם מועיל מחילה לגבי חיוב כבוד לכהן, דאיתא "ואם רצה שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, ר' יהודה אומר רצה לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו שנא' וקדשתו על כרחו", וצ"ע בדברי המרדכי דס"ל דמועיל מחילה. ויתכן דיש לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט, ולאוקמי דברי התוספתא בכהן גדול, משא"כ בכהן הדיוט לכו"ע מועיל מחילה.¹⁵⁵

footnotes: ¹⁵⁵ ובספה"מ (מ"ע ל"ב) כתב הרמב"ם להדיא דא"א לכהן למחול על כבודו וז"ל ואפילו ימאנו לא נשמע מהם וכו' ולשון ספרי וקדשתו על כרחו כי זה ציווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן עכ"ל. ועיי"ש שכתב וז"ל וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו עכ"ל. ונראה דר"ל דאין דין כבוד לכהנים בעצמם אלא דכבוד הכהנים מהווה כבוד השי"ת, ולפי"ז י"ל דכהנים אינם בעלים למחול על כבודם. ומבואר דהרמב"ם חולק על ה"ר פטר (במרדכי גיטין אות תס"א) דס"ל דכהן יכול למחול על כבודו.

בענין מינוי מלך עפ"י סנהדרין ובדין משה רבנו במקום ע"א קאי

עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ג) וז"ל אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי ב"ד של שבעים זקנים ועפ"י נביא כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו ודוד שמינה אותו שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל. וצ"ע מדוע הוצרך משה רבנו לבית דינו כדי למנות את יהושע בן נון למלך והרי קיי"ל (סנהדרין טז:) דמשה רבנו במקום ע"א קאי, וא"כ למה היו צריכים כלל לבית דין הגדול דסגי במשה רבנו לחודיה. והנה יש לחקור בהא דבעינן ב"ד הגדול למינוי מלך האם זוהי הלכה בעצם מעשה המינוי דצריך לזה ב"ד הגדול או"ד דאין המינוי חל אלא אם כן ב"ד הגדול מסכימים דבעי רשות והסכמת ב"ד הגדול כדי שיחול המינוי, אבל אין צריכים ב"ד הגדול לעצם המינוי. ויתכן דנפ"מ בזה היכא דיש ב' סנהדראות של ע"א האם סגי בא' מהם כדי למנות מלך או"ד דבעינן שניהם למינוי, דאי בעינן ב"ד הגדול למעשה המינוי אזי י"ל דסגי בב"ד א' של ע"א דהרי חל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול ויכולים לעשות את מעשה המינוי למנות המלך. אולם אם הדין דבעינן ב"ד הגדול הוא משום דבעי רשות והסכמת ב"ד הגדול כדי שיחול המינוי אזי י"ל דהיכא דאיכא ב' ב"ד של ע"א א"כ בעינן הסכמת שני הב"ד של ע"א כדי שיחול המינוי. וי"ל דאם ב"ד אחד אינו מסכים אזי לא חל המינוי מכיון דבעינן הסכמת ורשות ב"ד הגדול. ולפי"ז י"ל דאע"פ דמשה רבנו במקום ע"א קאי מ"מ הוצרכו נמי להסכמת ב"ד הגדול שלו, דלשניהם חל חלות שם ב"ד הגדול ואע"פ שמשה רבנו בעצמו סגי כדי לעשות את מעשה המינוי מ"מ הוצרכו להסכמת ב"ד שלו דהו"ל כשני ב"ד שחל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול, דבעינן הסכמת שניהם כדי שיחול המינוי.

ועוד י"ל דהנה מצינו שתי הלכות ביחס למשה רבינו דלכאורה סתרי אהדדי, דבגמ' לקמן (טז:) איתא דמשה במקום ע"א קאי, כלומר דיש למשה רבנו עצמו דין של סנהדרין הגדול. ואילו במשנה לעיל (דף ב.) איתא "מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן", כלומר דמשה רבינו היה נשיא הסנהדרין אך לא היה גוף הסנהדרין אלא נמנה כחלק מהסנהדרין ואיתו היו עוד שבעים זקנים, וצ"ע. ואף ברמב"ם לכאורה יש סתירה, דבפ"א מהל' מלכים (ה"ג) פסק וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב"ד של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו עכ"ל, וכאן הרמב"ם מזכיר משה רבינו ובית דינו דהיינו שמשה רבינו יחד עם שאר הע' זקנים מינו את יהושע למלך, ואילו (בפ"א מהל' אבל ה"א) כתב וז"ל ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבלות וז' ימי המשתה עכ"ל. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם דהזכיר רק משה רבינו ולא משה ובית דינו ומשמע דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנות אלה מדין משה במקום ע"א קאי. וכמו"כ כתב (בפי"ב מהל' תפילה ה"א) משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין את התורה ברבים וכו' עכ"ל. ובפי"ג מהל' תפילה (ה"ח) כתב וז"ל ומשה תיקן להם לישראל שיהו קורין בכל מועד וכו' עכ"ל. ומבואר דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנת קרה"ת מדין משה במקום ע"א קאי, וצ"ע מ"ש דין מינוי מלך דהוצרך למנות יהושע יחד עם בית דינו מתקנות שתיקן משה רבינו בעצמו מדין משה במקום ע"א קאי.

ונראה ליישב דיש ב' דינים בסנהדרין הגדול ובכל ב"ד: א) ב"ד המורה הוראה, ב) ב"ד המקיים דבר. ונראה שבנוגע להוראה משה רבינו בעצמו במקום ע"א קאי, דהרי משה רבינו היה אדון הנביאים והיה בדרגה בפני עצמו כמקבל התורה מפי הגבורה, וי"ל דלא ניתן לחלוק על הוראת משה רבינו, והחולק עליו עובר על הלאו ד"ולא יהיה כקרח וכעדתו" (דהגר"ח זצ"ל אמר דהלאו ד"ולא יהיה כקרח וכעדתו" חל על מי שחולק על משה רבינו באיזה דבר שבתורה). ונראה דלפיכך א"א למשה רבינו להצטרף לבית דין הגדול לישא וליתן אתם בדיני התורה ולהכריע עפ"י עמידה למנין כדי להורות דין התורה, דהרי אסור לשאר הדיינים שבבית דין לחלוק על משה רבינו. דביחס להוראה משה רבינו הוא המכריע והפוסק בכל דיני התורה שקיבל את התורה מפי ה', ובמקום ע"א קאי. וי"ל דלגבי הוראת דין התורה קיי"ל דמשה רבינו במקום ע"א קאי שהוא בעצמו מהוה חלות דין סנהדרין הגדול. מאידך לגבי דין מעשה ב"ד וב"ד המקיים את הדבר י"ל דמשה רבינו מצטרף לשאר חברי הסנהדרין והוא נשיא הסנהדרין, וביחד הם עושין מעשה ב"ד ומקיימין את הדבר. ולפי"ז יש ליישב הסתירה שבגמ' וברמב"ם, דתקנת ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה וקרה"ת הויין מההוראות של ב"ד הגדול. ובנוגע להוראה קיי"ל דמשה רבינו במקום ע"א קאי ומשו"ה דקדק הרמב"ם בלשונו למימר דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנות אלו בלי שאר דייני הסנהדרין. משא"כ מינוי המלך הוי חלות שם מעשה ב"ד בעלמא ולכן דקדק הרמב"ם לומר דמשה רבינו וב"ד מינו את יהושע למלך, דלגבי מעשה ב"ד לא אמרינן דמשה רבינו במקום ע"א קאי אלא בעינן משה רבינו עם שאר הסנהדרין לעשות מעשה ב"ד.¹⁵⁶

footnotes: ¹⁵⁶ וע"ע בספר שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל ח"ב בענין תקנת משה (עמ' רי"ד – רי"ח).

אך יש להעיר דבגמ' לעיל (טז:) איתא "ואין עושין סנהדראות לשבטים אלא עפ"י ב"ד של ע"א, מנלן כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע"א קאי", ולכאורה מוכח דאמרינן דמשה רבינו במקום ע"א אף לענין מעשה ב"ד בעלמא, דמינוי הדיינים הוי מעשה ב"ד ולא הוראה ופסק דין. ומוכח דאף לגבי מעשה ב"ד אמרינן דמשה רבינו במקום ע"א קאי, וצ"ע.

וי"ל דיש לחלק בין מינוי הדיינים למינוי מלך, דמינוי מלך מהוה מעשה ב"ד בעלמא, ומשו"ה הוצרך משה רבינו וב"ד למנות יהושע למלך, משא"כ מינוי הדיינים הוי חלות שם הוראה בנוסף למעשה ב"ד, ומכיון דמינוי הדיינים מהוה חלות שם הוראה אמרינן דמשה רבינו בעצמו במקום ע"א קאי. וי"ל דהביאור בזה הוא דיש ב' דינים בסמיכת זקנים: א) בסמיכת הזקן מפי סמוך וע"פ ב"ד של שלשה (סנהדרין יג:) הסמיכה מהוה חלות שם הוראה ופסק דין שהסמוך ראוי להורות בכל דיני התורה, ואינו מעשה ב"ד בעלמא דהוי סמוך. ב) במינוי של הסמוך כבר להיות דיין בסנהדרין, המינוי משלים את הסמיכה הראשונה ומהווה גמר של הסמיכה עצמה. דעיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין עכ"ל. וצ"ב במש"כ "עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין" דלמה הוסיף שיהא "סמוך בסנהדרין". ונראה לבאר דחלות המינוי לסנהדרין הוי השלמה וגמר לסמיכה הראשונה, ורק חכם שהוסמך ונתמנה לסנהדרין יכול ליעשות זקן ממרא, דחל בו שם זקן גמור ויכול ליעשות זקן ממרא. ונראה דכשנתמנה לסנהדרין חל רשות להורות בדיני נפשות, ואם הוי סמוך אבל לא נתמנה לסנהדרין יש לו רשות לדון דיני קנסות אך אין לו הסמכות לדון דיני נפשות, ולאחר שנתמנה לסנהדרין חל רשות לדון ד"נ, ובכן המינוי לסנהדרין משלים וגומר את הסמיכה הראשונה. ולפי"ז מבואר דהמינוי לסנהדרין מהוה חלות דין בעצם הסמיכה, וסמיכה הוי הוראה שראוי להורות ואינו חלות שם מעשה ב"ד בעלמא. ולפי"ז מיושב מדוע לגבי מינוי הסנהדרין אמרינן דמשה רבינו במקום ע"א קאי, דביחס להוראה ופסק דין של ב"ד הגדול קיי"ל דמשה רבינו בעצמו במקום ע"א קאי.¹⁵⁷

footnotes: ¹⁵⁷ וע"ע בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"ב (עמ' י"ט – כ), ובס' שיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין תקנת משה.