גמ'. עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד. רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך.

יש לעיין ביסוד המחלוקת בין אביי ורבא שהרי משהוזמו העדות הוברר הדבר למפרע שהעידו לשקר ושעברו על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר בשעת הגדת העדות, וא"כ פשיטא דנעשו רשעים ופסולים למפרע שהרי עברו בשעת ההגדה על העבירה של עדות שקר, וכסברת אביי דעד זומם למפרע הוא נפסל, וצ"ע בסברת רבא דמכאן ולהבא הוא נפסל.

ואמר הגר"ח זצ"ל שעבירת הלאו ד"לא תענה" בעצמה אינה פוסלת משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, ורק לאו שלוקין עליו פוסל לעדות וכדאיתא ברמב"ם (פ"י מהל' עדות הל' ב') וז"ל אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות זהו רשע ופסול עכ"ל. והא דעד זומם פסול לעדות הוי פסול מיוחד מפאת חלות שם עד זומם וחלות ההזמה דנקרא "עד חמס" בפרשת הזמה (דברים י"ט: ט"ז), וכתיב (שמות כ"ג: י"א) "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". ונראה דרבא סובר דהשם עד זומם חל בגברא בשעת גמר הדין ולכן נפסל רק מכאן ולהבא, שהפסול עדות חל בו בשעה שחל השם של עד זומם. ולפי"ז יוצא שבבא הרוג ברגליו העד שהעיד לשקר לא יפסל לעדות שהרי לא הוזם, והעבירה של עדות שקר בעצמה אינה פוסלת ורק חלות השם של עד זומם פוסל.

מאידך אביי סובר שעד זומם למפרע הוא נפסל. אליבא דאביי י"ל שמעשה העבירה של עדות שקר פוסלת ולפיכך פסול למפרע. ויוצא שבבא הרוג ברגליו העדים פסולים למפרע משעת העבירה של עדות שקר. אולם יתכן לומר שגם לאביי רק חלות השם של עד זומם פוסלת לעדות, ויסוד המחלוקת בין אביי לרבא הוא דלרבא חלות השם עד זומם חל מכאן ולהבא משא"כ אביי סובר דחלות השם עד זומם חל בגברא למפרע משעת הגדת עדות. ולפי"ז י"ל דבבא הרוג ברגליו יהיו העדים כשרים לכו"ע דרק עדים זוממים נפסלים למפרע. אמנם נראה דכ"ז ניחא אליבא דהרמב"ם שסובר דאין נפסלין לעדות אלא מחמת עבירת לאו שלוקין עליו, דלשיטתו עכצ"ל דעד זומם נפסל מחמת חלות השם עד זומם שבגברא. אולם צ"ע לפי שיטת התוס' (דף כד: ד"ה ואלו) דאי שביעית היא דאורייתא אזי סוחרי שביעית פסולין לעדות מדאורייתא, דחל פסול עדות מחמת שעבר על לאו דאורייתא בעלמא ואפילו אין בו מלקות א"כ מדוע אין עד זומם נפסל למפרע מחמת עבירת הלאו דלא תענה, וצ"ע.

ויש להביא כמה ראיות ליסודו של הגר"ח זצ"ל ביסוד הפסול דעד זומם לעדות וכדלהלן:

א) במס' מכות (ה:) שנינו: ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, וא"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כו' עכ"ל. וכתב הנ"י וז"ל פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אף על פי שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו', עכ"ל. ולכאורה יפלא, דהרי השלישי לא עבר על עבירה של עדות שקר וא"כ למה יענש. וביאר הגר"ח זצ"ל סברת הנימוקי יוסף דמכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים חל בו השם של עד זומם בשעה שהוזמו האחרים שבכת, וחייב מדין חלות השם של עד זומם שחל בגברא ולא משום עונש עבירת הלאו דלא תענה שהרי הוא לא עבר בעבירה.

ב) הרמב"ם פסק (פ"כ מהל' עדות הל' ד') וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו, עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד, וז"ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו' א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה, עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים וכפי שהשיג עליו הראב"ד, מ"ש עדים זוממים שנענשים בלי התראה ממגדף. ואמר הגר"ח זצ"ל שיש לחלק שהרי במגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש עבור מעשה עבירה בלי התראה, ואילו בעדים זוממים אין מעשה העבירה עצם המחייב, אלא המחייב הוא חלות השם של עד זומם שחל בגברא בכל אופן ואפילו בשוגג, ולפיכך נענשים בשוגג ואפילו בלי התראה, ולכך התכוון הרמב"ם.

ג) עיין בש"ך (חו"מ סי' ל"א ס"ק א') שמביא מחלוקת בין חכמי בריסק בשני עדים שהכחישו זה את זה חד כנגד חד אם פסולים הם להעיד ביחד בעדות אחרת או לא. וצ"ע דממ"נ חד מינייהו העיד לשקר ופסול לעדות משום שעבר על איסור לא תענה והיאך יכולים להעיד ביחד בעדות אחרת.

ונראה לכאורה מכאן ראייה ברורה ליסוד הגר"ח זצ"ל שאין מעשה העבירה של לא תענה ושל הגדת עדות לשקר פוסל להעיד, אלא חלות השם של עד זומם בגברא או חלות השם של עד מוכחש בגברא. שם זה חל רק ע"י הכחשה או הזמה מפי שני עדים ולא ע"י הכחשת עד א'. ולפיכך חד כנגד חד מצטרפים אח"כ לעדות אחרת.

אך נראה שיש דרך אחרת לבאר את המחלוקת שבש"ך, והוא לפי ביאור הגר"ח זצ"ל בדין כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי הוא כשנים, ואם עד א' העיד שמת בעלה אין עד שני יכול להכחישו אח"כ ולהעיד שלא מת, וה"ה בעד סוטה שהעיד שנטמאה או עד א' בעגלה ערופה שהעיד שראה את מי שהרג את החלל שאין אחר יכול להכחיש את הראשון. וכל זה בשהעידו בזה אחר זה, ואילו כשהעידו בבת אחת עדותן בטילה. ואמר הגר"ח זצ"ל שההבדל בין בבת אחת לבזה אחר זה מבואר עפ"מ שכתב הש"ך ביו"ד (סי' קכ"ז ס"ק י"ד) שכל א' משלשת הדברים האלה הו"ל מעיקרא דדינא דבר שבערוה או דיני נפשות הזקוק דוקא לשני עדים אלא שעד א' נאמן בנאמנות מיוחדת במקום שנים. והם עדות שמת בעלה, עדות שסוטה נטמאה, ועדות בעגלה ערופה שראה את ההורג. מאידך העד אחד שהעיד שלא מת, או שלא נטמאה, או שלא ראית, אינו נאמן כי עדותו הוי דבר שבערוה או דיני נפשות הזקוק להעדאת שנים, ועד אחד אינו נאמן להעיד בו. בד"א כשבאו להעיד בזה אחר זה, אבל אם באו להעיד בבת אחת הו"ל העד שמעיד שמת בעלה, או שנטמאה, או שאני ראיתי את ההורג, עד מוכחש ע"י עד אחד ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אמנם דין זה של הכחשה חל דוקא כשבאו בבת אחת להעיד, ואילו בזה אחר זה, מאחר שהראשון כבר נתקבלה עדותו ונאמן במקום שנים אין לשני שבא אחריו הכח להכחישו ומאחר שכלפי השני הו"ל דבר שבערוה או דיני נפשות ולכן אינו נאמן בו. כל זה בנוגע לשלושת המקרים האלו (מיתת הבעל, סוטה, ועגלה ערופה), ואילו באיסורין בעלמא שעד א' נאמן בו בין לאסור ובין להתיר אפילו בשבאו בזה אחר זה חל דין הכחשה ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא. יוצא אליבא דהגר"ח זצ"ל שבמקום שחל דין עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ליכא אפילו קבלת עדות וכאילו לא העידו כלל.

לפי"ז מיושבת שיטת חכמי בריסק הנ"ל בדרך אחרת, כי מאחר שמדובר בעד אחד כנגד עד אחד בנוגע לשבועה, שעד א' נאמן לשבועה בין לחיוב ובין לפטור (אם תופסים שעד א' מועיל לפטור שבועה כמו שמועיל לחייב שבועה), אין עד אחד עדיף מחבירו, והו"ל חד כנגד חד בהכחשה ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא - כלומר שעצם קבלת העדות בטלה וכאילו לא העידו כלל. ומפני שחל דין הכחשה וכאילו לא העידו כלל אין נפסלים לעדות אחרת. רק בתרי כנגד תרי שעדותם חלה למרות ההכחשה אמרינן שהכת שהעידה לשקר בבי"ד פסולה לעדות אחרת. מאידך בחד כנגד חד שעצם קבלת העדות בטלה - שהרי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא - לא נפסלו ולפיכך כשרים לעדות אחרת.

ד) עיין בש"ך (סי' ל"ח ס"ק ב') בדין הזמה שלא בפניהם, שהריב"ש (סי' רס"ו) סובר שהעדים נפסלים להעיד, והש"ך סובר שלא נפסלים (עיין שם בנתיבות ס"ק ב' שכ' שני ביאורים בש"ך). ונראה דבין הש"ך ובין הריב"ש סוברים שהמזימים נאמנים ועדות הראשונים בטלה לגמרי. (לקמן בשיעורים יבואר דבזה פליגי רש"י עם הרמב"ם). והמחלוקת היא בפסול העדים להעיד מכאן ולהבא. ובוודאי העדים העידו לשקר ולכן לריב"ש הם פסולים. מאידך הש"ך סובר דלא חל עליהם שם עד זומם כי שם עד זומם חל רק בהזמה בפניהם, ולכן אם הוזמו שלא בפניהם כשרים הם להעיד. ולפ"ז בבא הרוג ברגליו, שבודאי העדים עברו על הלאו של לא תענה והעידו לשקר, אך לא חל עליהם שם עד מוכחש ועד זומם - כי שם זה חל רק ע"י הכחשה או הזמה בעדים - ג"כ יש מחלוקת בין הש"ך והריב"ש.

ה) כתב בעה"מ (למס' כתובות דף ח: ברי"ף) שאין הזמה בשטר וז"ל אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה עכ"ל. ויש לבאר את דבריו בשני אופנים: א) בשטר אין הגדת וקבלת עדות בב"ד והפרשה של הזמה נאמרה רק בעדות שהעידו בב"ד. ב) רק כשיש עדות אמת חל דין עדות שבשטר שהיא כשרה, ואילו בעדות שקר אין גזיה"כ של שטר, ופסולה מדין מפיהם ולא מפי כתבם, ולכן אין חלות הזמה כי בטלה כל הגדת העדות שבשטר מעיקרה. ויתכן נ"מ בין שני הפירושים בעדי שטר שהוזמו אם כשרים לעדות אחרת (עי' ש"ך סי' ל"ח ס"ק ב'). לפי' השני, הרי לא העידו בכלל, וכאילו כתבו איגרת לב"ד, ולכן כשרים. מאידך לפי' ראשון, אף שאין חיוב הזמה מ"מ יתכן שהעדים פסולים שהרי העידו לשקר. אלא דאפילו לצד זה נראה שיפסלו רק אם ננקוט שהגדת עדות שקר בעצמה פוסלת לעדות. מאידך אליבא דהגר"ח זצ"ל עדות שקר בעצמה אינה פוסלת אלא דוקא חלות השם של עד זומם שחל בגברא פוסל, וא"כ עדי שטר שהוזמו לא יפסלו שאע"פ שנודע שהעידו לשקר מ"מ מאחר דלאו בני הזמה נינהו לא חל שם עד זומם בגברא ולא נפסלו.

יש להקשות לפי בעה"מ למה לא יפסלו שטרות דעלמא משום הפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה. תירץ הגר"ח זצ"ל דדין עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דין בקבלת עדות בבי"ד - שאין ב"ד מקבלין עדות שאאי"ל - ולכן אינו חל בשטר שאין עדותו תלויה בקבלה בפני בי"ד.

ו) עיין בתוס' ב"ק (דף כב: ד"ה בגדי כו') בשם ר"ת וז"ל דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממים דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד ואף על גב דבעדים זוממים נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם כו' עכ"ל. דבריהם מחוסרים ביאור.

ונראה דלפי יסוד הגר"ח זצ"ל ניתן לבאר את שיטת ר"ת. דהנה יש שני דינים בקלבד"מ: א) דין פטור; ב) דין שהעונש החמור כולל את העונש הקל. ונראה שברוצח בשוגג חל דין פטור קלבד"מ ואילו ברוצח במזיד חל דין הכולל. ולפי זה נראה לבאר את החילוק בין מיתה לזה ותשלומין לזה ובין מיתה ותשלומין לחד. די"ל דבמיתה ותשלומין לחד עונש המיתה החמור כולל את תשלומי הממון הקל שכן שני החיובים חלים מחמת אותו גברא המחייב. מאידך במיתה לזה ותשלומין לזה א"א לומר שהממון נכלל במיתה כי שני אנשים שונים מחייבים. ובכהאי גוונא דין קלבד"מ חל רק מדין פטור תשלומין בלבד. ובכן ר"ת סובר שבאותם חיובי מיתה שבתורה שמעשה העבירה הוי המחייב חלין שני הדינים של קלבד"מ - דין הפטור ודין הכולל, ולכן חל דין קלבד"מ אף במיתה לזה ותשלומין לזה. מאידך בעדים זוממים מעשה העבירה אינו המחייב, אלא הם חייבים מחמת חלות השם של הזמה שחל בגברא. ולפי"ז מסתבר שדין הפטור של קלבד"מ - במיתה לזה ותשלומין לזה - אינו חל בעדים זוממים כי הפטור של קלבד"מ חל דוקא בחיובי עונשין משום מעשה עבירה. יסוד הפטור הוא מחמת מעשה העבירה המחייב את העונש החמור שחל כפוטר של העונש הקל. אך אין פטור זה חל במחייב של הזמה שהוא חלות שם הזמה שחל בגברא. רק הדין השני של קלבד"מ - דין הכולל - חל בעדים זוממים. ולכן דוקא הדין דקלבד"מ באופן של מיתה וממון לחד חל כי העונש החמור כולל את העונש הקל.

אך יתכן לבאר את שיטת רבינו תם גם בלי היסוד של הגר"ח זצ"ל דהנה העדים העידו לשקר לענין מיתה ולענין ממון באותו מעשה הגדה המהווה רשעה אחת של עדות שקר. דין הפטור של קלבד"מ חל רק כשיש שתי רשעויות - דהיינו שני מעשי עבירה שונים. ובעדים זוממים שיש רק מעשה עבירה אחת של עדות שקר לא חל הפטור של קלבד"מ שחל במיתה לזה ותשלומין לזה דעלמא. מאידך דין הכולל של קלבד"מ חל אף בעדים זוממים ואף על פי שיש רק עבירה אחת, ולכן חל דין קלבד"מ רק במיתה ותשלומין לחד שהוא חלות דין הכולל דבקלבד"מ.²³¹

footnotes: ²³¹ ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק דף כב: ד"ה ור"ת מפרש (עמ' קנ"ט – קס"א), ובדף עב: ד"ה עד זומם (עמ' תמ"ח - תנ"ב).

סוגיית הגמ' במס' ב"ק דף עג. – עג: גמ'. תנן גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין משלמין את הכל, מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה, והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה, ואי סלקא דעתך למפרע הוא נפסל, הני כיון דאיתזמו להו אגניבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו, אמאי משלמין אטביחה, אמרי הכא במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה. אמרי סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה, איגלאי מילתא דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו, אמאי משלמי אטביחה, והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו. לימא כתנאי היו שנים מעידין אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח, והוזמו על הגניבה - עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה; הוזמו על הטביחה הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלשה; א"ר יוסי בד"א בשתי עדיות, אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מאי בשתי עדיות, ומאי בעדות אחת אילימא בשתי עדיות בשתי עדיות ממש בשתי כתות, בעדות אחת בכת אחת בזה אחר זה, וא"ר יוסי בעדות אחת, בכת אחת בזה אחר זה, כי מסהדי אגניבה והדר מסהדי אטביחה, כי מתזמי אטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואיתזמו להו אגניבה, מהיכא תיתי הך אלא לאו בשתי עדיות בעדות אחת כעין שתי עדיות, ומאי נינהו כת אחת בזה אחר זה, אבל בעדות אחת בבת אחת לא, וסברוה, דכולי עלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי, אטביחה דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום; ר' יוסי סבר למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי, אי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. אמרי אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי, דכולי עלמא למפרע הוא נפסל, אלא הכא בתוך כדי דיבור כדיבור דמי קא מיפלגי, רבנן סברי תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, ורבי יוסי סבר תוך כדי דיבור כדיבור דמי.

והנה יש לדייק דמתחילת הסוגיא מבואר דהא דתנן גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל מיירי שהעידו בבת אחת (כלומר דתוך כדי דיבור של עדותן על הגניבה העידו נמי על הטביחה) והוזמו, ולכן אפילו אם עדים זוממים נפסלין למפרע אין לומר דבשעת עדותן על הטביחה הן פסולין דמכיון דהעידו תוך כדי דיבור היו יכולין לחזור בהן מעדותן על הגניבה, וכדמבואר בתוס' ד"ה שהעידו וז"ל דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אף על גב דלמפרע הוא נפסל דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה דתוך כדי דיבור הוה עכ"ל. ומבואר מזה דאפילו למ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל, עדים זוממין אין נפסלין אלא לאחר כדי דיבור של הגדת העדות. אמנם לפי"ז צ"ע המשך הגמ' דאיתא "לימא כתנאי היו שנים מעידים אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח, והוזמו על הגניבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה; הוזמו על הטביחה הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלשה, וכו' מאי לאו בהא קמפליגי דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי אטביחא דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום, ר' יוסי סבר למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי אי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי". ומבואר דלר' יוסי דס"ל למפרע הוא נפסל אם הוזמו על הטביחה הוזמו נמי על הגניבה, דהעידו על הגניבה בתוך כדי דיבור וכל העדות בטילה. וצ"ע דבגמ' לעיל מבואר דאם נפסל למפרע אין הפסול חל אלא רק לאחר כדי דיבור של ההגדה.

ונראה לתרץ דיש לחלק בין פסול הגברא מחמת חלות השם עד זומם לבין דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מחמת ההזמה, דבתחילת הסוגיא מיירי לענין חלות השם עד זומם בגברא, ולגבי זה נקטינן דאפילו למ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל אין השם עד זומם חל בגברא אלא לאחר כדי דיבור מהגדת העדות. משא"כ בהמשך הגמ' מיירי לענין גוף העדות שהגידו ודין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דחל מיד בשעת ההגדה, ולענין זה קיי"ל דאם נתבטלה העדות במקצתה אזי כל הגדת עדות שבתוך כדי דיבור נתבטלה, ואם הוזמו על הטביחה אף העדות על הגניבה נתבטלה. דדין דהזמה חל בעצם העדות לבטלה למפרע וכל העדות שהעידו בתוכ"ד בטלה מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

ונראה דזוהי נמי כוונת ה"ר פרץ בשיטמ"ק (ד"ה רבי יוסי אומר למפרע הוא נפסל) שכתב וז"ל רבי יוסי אמר למפרע הוא נפסל וכו' אתזמו להו אגנבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פירוש דכיון דלמפרע הוא נפסל אם כן שעתא דהעידו אטביחה שהוזמו לבסוף שעת פיסול הוא דכיון דשתיהן תוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי. וא"ת לעיל דמשני שהעידו בבת אחת פירוש בתוך כדי דיבור ולהכי לא הוו פסולין בשעת שהעידו אטביחה ואמאי כיון דשעת שהעידו אגנבה שהוזמו עליה לבסוף שעת פיסול הוא דשתיהם בתוך כדי דיבור דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כדמשמע הכא אם כן סוף סוף כשהעידו על הטביחה פסולין היו משעת עדות שקר אגנבה דהשתא לענין עדות שקודם לכך חשבינן ליה שעת פיסול כדאמרינן כל שכן עדות דאחר כך כדלעיל. וי"ל דלא דמי הא דהכא לההיא דלעיל משום דלעיל לא קאי אלא לתרוצי סברת המקשה שהיה מקשה אליבא דאביי ואי סלקא דעתך למפרע הוי כיון דאזמת להו אגנבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו ומשני שהעידו בבת אחת פירוש דהעידו על הטביחה בתוך כדי דיבור דהגנבה והכי קאמר דאפילו כי אמר למפרע הוא נפסל מכל מקום אינו נפסל על הטביחה מהזמה דגנבה דכיון דבשעה שהעידו אטביחה היו יכולין לחזור בהן על עדות הגנבה כיון דתוך כדי דיבור היה אם כן כשרין היו בשעה שהעידו אטביחה אבל הכא אף על גב דכשרין נינהו גם אחר עדות הטביחה דתוך כדי דיבור כדמפרש מכל מקום טעמא לאו משום דחשבינן להו פסולין מההיא שעתא דודאי כשרין היו כדפירשתי אלא רצה לומר כי היכי דמהניא ההזמה לפסול ולבטל עדות הטביחה אף על גב שהיו כשרים ההיא שעתא הכי נמי מהניא ההיא הזמה דטביחה לבטל גם עדות גנבה שקדמה לה כיון דתוך כדי דיבור הוה חשיבא כאותה עדות ממש וניחא נמי בהני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עכ"ל.

אמנם צ"ע לפי"ז מהו הדמיון בגמ' לתלות את המחלוקת שבין רבי יוסי וחכמים למחלוקת שבין אביי ורבא אי עד זומם למפרע נפסל או מכאן ולהבא הוא נפסל, דהרי נתבאר דפלוגתת אביי ורבא היא רק בנוגע לחלות השם עד זומם בגברא, וי"ל דאף אליבא דרבא שסובר שמכאן ולהבא הוא נפסל היינו רק לגבי חלות השם עד זומם בגברא, אבל אף רבא מודה שכל הגדת העדות שהעידו בתוכ"ד פסולה למפרע משום דהיתה עדות שקר, ואי הוזמו על הטביחה לכאורה אף העדות על הגניבה נתבטלה מכיון שהעידו על הגניבה בתוך כדי דיבור, וא"כ צ"ע מדוע אמרינן בגמ' דרבנן ס"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל ולכן אם הוזמו על הטביחה לא הוזמו על הגניבה. דלמה לא נאמר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דהרי העדות על הטביחה היתה שקר ונתבטלה למפרע לכו"ע.

ונראה לתרץ דיש כמה אופנים בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה: א) דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שחל בעדים, וכדמבואר במשנה (מכות ה:) דנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדות כל הכת בטלה. ב) יש דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה באופן שהעדים העידו עדות אחת וחלק מעדותן בטלה דאזי כל העדות נתבטלה, וכגון מש"כ הראב"ד (פי"ב מהל' עדות ה"ב) וז"ל יש שמפרשים פלוני רבע את שורי שגם הרובע אינו נהרג, לפי שהעדות נגעה על שורו דלא פלגינן דיבורא וגם על שורו נתכוון להעיד, וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עכ"ל, דבאופן כזה העידו העדים עדות אחת וסיפור מעשה אחד אלא דאינם נאמנים על חלק מהסיפור, ומכיון שבטלה מקצת העדות כל העדות נתבטלה. ג) יש דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה באופן שהעדים העידו שתי עדיות על שני מעשים נפרדים אלא שהעידו עליהם בתוך כדי דיבור, דאזי חל צירוף בין שתי ההגדות מכיון שהעידו עליהן בתוכ"ד והמעשים שייכים זה לזה ומשלימים זה את זה, וכגון בסוגיין דב"ק שהעידו על הגניבה ועל הטביחה בתוכ"ד, ובאופן כזה אמרינן דעדות שהוכחשה מקצתה בטלה כולה²³². אך נראה דשאני הדין השלישי דבהא אע"פ דהעדות האחת היא שקר מ"מ לא בטלה העדות השניה דהא חלות ב' עדיות שונות הן. דרק אי חל דין הזמה על העדות האחת והוכחשה מדין הזמה אזי אמרינן שגם העדות הוכחשה ובטלה. דזה מחידוש דין הזמה דחל חלות שם הזמה והכחשה לבטל את כל העדות שהעידו בתוכ"ד. ונראה דאביי ורבא נחלקו לענין חלות השם עד זומם בגברא האם חל הפסול בגברא למפרע או רק מכאן ולהבא, וגם נחלקו אף לענין חלות שם הזמה והכחשת העדות, דאביי סובר דחל חלות הכחשת והזמת העדות למפרע משעת הגדת העדות, וכשהוזמו על הטביחה בטלה נמי עדותן על הגניבה, דמכיון שחל צירוף בין העדות של גניבה וטביחה דהעידו בתוכ"ד אזי דין הכחשה והזמה חל למפרע משעת ההגדה וחל דין דעדות שהוכחשה מקצתה בטלה כולה, דמאחר שהוזמו והוכחשו על הטביחה הוכחשה ובטלה נמי עדותן על הגניבה ג"כ, דחל מעשה הגדת עדות אחת על גניבה וטביחה. משא"כ רבא סובר דחלה חלות הכחשה והזמה משעת הגמר דין ואילך, ואילו למפרע בשעת הגדת העדות לא חל שם הזמה, ולכן סובר רבא דמשעת ההזמה ואילך בלבד חלה ההכחשה רק לגבי העדות שהוזמה (הטביחה) דב"ד אינם יכולים לקבל את עדות זו, אבל החלק השני של העדות (הגניבה) לא הוכחשה למפרע, ואין לומר בזה דעדות שהוכחשה מקצתה בטלה כולה, דבעצם יש כאן ב' עדיות נפרדות על שני מעשים נפרדים, אלא שנצטרפו להגדה אחת משום דנאמרו בתוכ"ד. ובאופן כזה שחל צירוף לעדות אחת מחמת שנאמרו בהגדה אחת תוכ"ד ס"ל לרבא דמכיון דההזמה וחלות ההכחשה חלה מכאן ולהבא בלבד ועצם ההגדה לא הוזמה למפרע לא אמרינן עדות שהוכחשה מקצתה בטלה כולה לבטל אף את העדות הראשונה של גניבה. דאע"פ שעדות הטביחה הוי שקר למפרע אך לא חל חלות שם הזמה והכחשה משא"כ באופן שחל דין עדות דבטלה מקצתה בטלה כולה בחלות עדות אחת וכגון בציור של הראב"ד, י"ל דאף רבא מודה דחל ביטול העדות משעת ההגדה וכל העדות בטלה. ונמצא דיש חילוק בין דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כשיש עדות אחת וסיפור מעשה אחד וחלק מהעדות הוי שקר ובטלה דאזי נתבטלה כל העדות למפרע. משא"כ באופן שיש שתי עדיות על שני מעשים נפרדים אלא דנצטרפו זה לזה מחמת דנאמרו בהגדה אחת תוכ"ד כגון בעדות טביחה וגניבה, דאזי סובר רבא דחלה הזמה והכחשה מכאן ולהבא ומשו"ה לא חל דין עדות שהוכחשה מקצתה בטלה כולה. ונראה דכן מבואר מדברי ה"ר פרץ (מובא בשיטמ"ק ד"ה רבי יוסי אומר למפרע וכו') שכתב וז"ל וא"ת כי נמי מכאן ולהבא וכו' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי מהאי טעמא. וי"ל דלא דמי דודאי כי אמרינן למפרע הוא נפסל שהפיסול והביטול הוי משעה שהעידו העדות אז שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי, אבל כי אמר מכאן ולהבא לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דהא אין הביטול והפיסול משעת העדות רק משעת הזמה ואילך, הילכך אההיא עדות דקא איתזום איתזום אמאי דלא איתזום לא איתזום עכ"ל.²³³

footnotes: ²³² אמנם נראה דזה פשוט דאם העידו על חילול שבת ובתוכ"ד העידו על א' שבא על הערוה, והוכחשו (או הוזמו) על הביאה דלא אמרינן דעדותן על החילול שבת בטלה מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דמכיון דאין שני המעשים קשורים זה לזה לא חל צירוף ביניהן להיות עדות אחת, דנימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ורק היכא דשני המעשים שייכים זה לזה ומשלימין זה את זה כגניבה וטביחה אמרינן דאע"פ שיש כאן ב' עדיות על שני מעשים שונים מכיון שהעידו עליהן בתוכ"ד מצטרפין אהדדי ויש כאן חלות הגדת עדות אחת, וחל בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. (רבינו זצ"ל) ²³³ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף עב:-עד.

תוס' ד"ה אין לך בו אלא חידושו. וז"ל משמע דהחידוש הוי ממה שאני פוסל את הראשונים תימה דהתם (ב"ב דף לא:) קאמר לימא רבא דאמר כרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי ומפסלי שתי העדות אפי' בהוכחשו בעלמא דמכחשי אהדדי תרווייהו פסולי ואם כן מאי חידוש הוא גבי הזמה אי פסלינן עדים הראשונים ויש לומר דלמאי דבעי למימר התם מעיקרא דרבא סבירא ליה דרב חסדא היינו ללישנא דפסידא דלקוחות וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש לאו אפסולא דקמאי קאי אלא אהכשירא דבתראי כלומר היה לנו לפוסלן כל שתי כיתות וכיון דאיכא חידוש לא ילפינן אף לגבי הפסול לפוסלן כלל הראשונים למפרע וכו' עכ"ל.

עיין בסוגיא במס' ב"ב (דף לא. – לא:) וז"ל זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה, ואוקי ארעא בחזקת אבהתא. א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא, אמר ליה נהי דאיתכחש באכילה באבהתא מי אתכחש. לימא, רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קמיפלגי, דאיתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, לימא, רב נחמן דאמר כרב הונא, ורבא כרב חסדא, אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דרב הונא, רב נחמן כרב הונא, ורבא עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת, אבל לאותה עדות לא עכ"ל. ועיין ברשב"ם (ד"ה וזו באה וכו') שכתב וז"ל וטעם דרב הונא משום דאוקי גברא אחזקיה ולא תפסלינהו מספק עכ"ל. ומבואר דרב הונא סבר דאוקי גברא אחזקתיה דיש לו חזקת כשרות, משא"כ רב חסדא סובר דאין לעדים שהוכחשו חזקת כשרות ופסולין להעיד בעדות אחרת דאוקי ממונא אחזקיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים (וכדפירש הרשב"ם בד"ה ורב חסדא). אולם לפי"ז צ"ע דלכאורה יוצא שהמחלוקת בין רב הונא ורב חסדא תלוי בדין תרי ותרי אי הוי ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן, ולא מצינו שתלו בגמ' פלוגתא זו במחלוקת אי תרי ותרי ספקא דאורייתא או דרבנן. ועוד צ"ע דהרמב"ם (פכ"ב מהל' עדות ה"א) פסק כרב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, שכתב וז"ל שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות, שהרי בודאי אחד מהן שקר ואין ידוע מי הוא משניהן, באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' עדות ה"ג) וז"ל שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה מאלו העבירות ובאו שנים והעידו שעשה תשובה וחזר בו או שלקה הרי זה כשר, אבל אם באו שנים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול, לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה עכ"ל. וצ"ע דכאן פסק דבשנים מעידין על אחד שהוא כשר ושנים מכחישין אותם דיש תרי ותרי הרי הוא ספק פסול, ואין מעמידין אותו על חזקת כשרות. ואילו לגבי שתי כתי עדים המכחישות זה את זה פסק דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה דמעמידין כל כת בחזקת כשרות.

ונראה דהרמב"ם חולק על הרשב"ם שמפרש דהסוגיא בבא בתרא מיירי לענין האם שתי עדים שמכחישין זה את זה סמכינן אחזקת כשרות דכל כת בפני עצמה או לא. וי"ל דאליבא דהרמב"ם המחלוקת בין רב הונא ורב חסדא אינו לגבי האם יש לעדים חזקת כשרות אע"פ שהוכחשו, אלא האם חל על העדים חלות שם עד מוכחש מחמת ההכחשה דתרי ותרי לפוסלן או לא. דהרי כבר ביארנו שעדות שקר בעלמא אינה פוסלת ורק חלות שם עד זומם בגברא פוסל. ורב הונא ורב חסדא נחלקו האם חלות שם עד מוכחש נמי פוסל. ונראה דרב הונא סובר דהא דעד זומם נפסל לעדות אינו מחמת מעשה העבירה דעדות שקר דא"כ אין סברא לומר דעד זומם נפסל רק מכאן ולהבא כדעת רבא, דהרי מעשה העבירה של עדות שקר נעשה למפרע בשעת ההגדה, ועל כרחך צ"ל דיסוד הפסול חל מחמת חלות שם עד זומם שבגברא. ולרב חסדא כמו שחל חלות שם עד זומם בגברא לפוסלו ה"ה דנפסל מחמת חלות שם עד מוכחש בגברא, וחל בו חלות שם עד חמס. דעד מוכחש דומה לעד זומם דתרווייהו הוכחשו ע"י כת אחרת של עדים, וחלות שם עד מוכחש שבגברא פוסל. ורב הונא סובר דאע"פ שבתרי ותרי יש הכחשה בנוגע לעדות וסיפור המעשה, מ"מ אין העד "עד מוכחש" דההכחשה חלה על הסיפור ולא על העד עצמו, דלא חל בגברא חלות שם "עד מוכחש", דרק בהזמה ס"ל דחל חלות שם עד זומם בגברא לפוסלו. משא"כ רב חסדא סובר דחל בגברא חלות שם עד מוכחש והוי עד חמס – וכדאמר רב חסדא "בהדי סהדי שקרי למה לי", דס"ל דההכחשה חלה לא רק בנוגע לסיפור המעשה ותוכן העדות אלא אף בנוגע לעד עצמו דחל בעדים חלות שם עד מוכחש. ולפי"ז יש לבאר דברי התוס' דלרב הונא אין בתרי ותרי חלות שם הכחשה בגברא, ולכן רב הונא סובר שהעד כשר להעיד בעדות אחרת, משא"כ בהזמה החידוש אינו רק שהכת השנייה אומרת אמת לגבי המעשה והסיפור אלא דחל חלות שם הזמה בגברא משעת הזמה לפוסלו מכאן ולהבא כדעת רבא. ואילו רב חסדא סובר דאף בהכחשה חל חלות שם עד מוכחש בגברא. וא"כ ליכא חידוש אליבא דרב חסדא דעד זומם נפסל וחל חלות שם עד זומם בגברא דלא גרע מהכחשה, והחידוש הוא רק דבהזמה העד נפסל בתורת ודאי משא"כ בהכחשה דתרי ותרי נפסלים מחמת ההכחשה מדין ספק. אולם אי נימא דנפסל מדין ספק אזי יתכן דנפסל אף למפרע משעת ההגדה. וי"ל דלכן כתבו התוס' בתירוץ הראשון דרב חסדא סובר כאביי דנפסל למפרע, ואילו רב הונא סובר כרבא דנפסל מכאן ולהבא. ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' דלרב הונא דס"ל דתרי ותרי ליכא חלות שם עד מוכחש בגברא יש חידוש בהזמה דחל חלות שם עד זומם בגברא לפסול את הגברא וחל חלות שם עד זומם בגברא משעת הזמה מכאן ולהבא. לרב הונא יש חילוק בין הכחשה דתרי ותרי להזמה דרק בהזמה חל חלות שם פסול גברא משעת ההזמה ואילך. משא"כ לרב חסדא דס"ל דחל שם עד מוכחש בגברא בהכחשה דתרי ותרי א"כ ליכא חידוש בהזמה יותר מהכחשה אלא דהזמה היא בתורת ודאי אבל דין זה אינו נוגע למכאן ולהבא או למפרע.²³⁴

footnotes: ²³⁴ ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק דף עב: תוס' ד"ה אין (עמ' תנ"ד – תנ"ו).

אמנם לפי"ז עדיין יש להקשות דקיי"ל שאין לצרף עד אחד מעדות זו ועד אחד מכת זו להעיד ביחד בעדות אחרת, דממ"נ אחד מהן פסול משום דהוי עד שקר. וצ"ע דלפי מש"נ דאליבא דרב הונא ליכא חלות פסול בגברא וחלות שם עד חמס בהכחשה דתרי ותרי, אלא שאין ב"ד מקבלין עדותן בעדות זו לגבי סיפור המעשה וגוף העדות, א"כ לכאורה לענין עדות אחרת עדיין יש להם חזקת כשרות, וא"כ אמאי אין מצטרפין להעיד ביחד בעדות אחרת, וצ"ע.

גמ'. מומר אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול להכעיס אביי אמר פסול רבא אמר כשר.

לפום ריהטא י"ל דאביי ורבא נחלקו האם פסול רשע לעדות הוי פסול גברא מחמת חלות שם רשע בגברא (אביי), או"ד דנפסל משום דהוי חשוד (רבא), בדומה למחלוקת שבין רב נחמן ורב ששת לעיל (דף כו.) בדין חשוד על העריות האם פסול הוא לעדות או לא. דאם יסוד הפסול הוא מחמת חלות שם רשע בגברא אזי י"ל דבין אם עבר על העבירה לתיאבון או שעבר להכעיס חל עליו שם רשע בגברא ונפסל לעדות. משא"כ אי נימא דיסוד הפסול הוא משום דהוי חשוד אזי י"ל דרק באוכל לתיאבון הוי חשוד משא"כ באוכל להכעיס.

אמנם יעויין ברש"י (דף כד: ד"ה וסוחרי, ובדף כה: ד"ה סוף סוף, ובדף כו: ד"ה ופסלינהו) דמומר לתיאבון נפסל לעדות משום שעבר על עבירה מחמת חימוד ממון, כלומר דהוי חשוד. וצ"ע למה פרש"י הכי, דהרי לאביי דפוסל רשע להכעיס מפאת חלות שם רשע בלי חמדת ממון אזי לכאורה מומר לתיאבון פסול נמי משום שם רשע בלי דין חשוד וחמדת ממון. וצ"ל לרש"י דאביי סובר דחל חלות שם רשע רק באוכל נבילות להכעיס לפוסלו לעדות מדין רשע, ואילו האוכל לתיאבון נפסל רק מחמת שהוא חשוד. והמחלוקת בין אביי ורבא לגבי אוכל נבילות להכעיס הוא האם חל חלות שם רשע בפנ"ע באוכל נבילות להכעיס לפוסלו לעדות או לא. אך מומר לתיאבון לכו"ע נפסל רק מדין חשוד ולא משום שם רשע, דחל שם רשע בגברא רק כשעובר עבירה להכעיס.

ועיין בר"ן (דף כו: ד"ה אמר רב נחמן) שכתב וז"ל ויש שתירצו דבא על הערוה דמי למומר אוכל נבילות לתיאבון דמודו ביה אביי ורבא דפסיל דכפין ואכיל כפין ומסהיד והכי נמי על בולמוס של עריות יהא מעיד עדות שקר כגון שתאמר לו האשה שיעיד עדות שקר ותשמע לו עכ"ל. ונראה דס"ל כרש"י דהמחלוקת בין אביי ורבא הוא דוקא לגבי מומר להכעיס ואילו כל היכא שעובר עבירה מחמת תאוה חשיב רשע דחמס, ולשיטת הר"ן לא בעינן חימוד ממון דוקא כדי ליחשב רשע דחמס, אלא כל שעובר עבירה מחמת תאוה ואפילו תאוות של הנאת הגוף נמי הוי רשע דחמס, ולכו"ע אוכל נבילות לתיאבון נפסל משום דהוי חשוד ולא נחלקו אלא לגבי אוכל נבילות להכעיס.

גמ'. מחומרא לקולא אמרינן וכו'.

ונראה לבאר דכל זה נאמר לרבא בהו"א דיסוד הפסול הוא רק משום חשד. אבל למסקנא דאמרינן דרבא ס"ל כר' מאיר משום דעד זומם רע לשמים ורע לבריות י"ל דאף לרבא שייך פסול מחמת חלות שם עד דחמס ולא מחמת חשד גרידא, ולכן עד זומם שהוזם בדיני ממונות פסול אף בדיני נפשות. כי חל בעד זומם חלות שם עד חמס הפוסלו בשם רשע דחמס ולא רק משום שחשוד לשקר כמומר לתיאבון.²³⁵

footnotes: ²³⁵ עיין לעיל בשיעורים דף כז. ד"ה עד זומם אביי למפרע הוא נפסל בשם הגר"ח זצ"ל.

גמ'. חד אמר קמי דידי גנב קבא דשולשלא וחד אמר קמי דידי גנב קתא דבורטיא.

לכאורה מבואר דסגי בעדות מיוחדת כדי לפסול עד רשע. וזה חידוש דבעלמא אמרינן דעדות מיוחדת מועילה רק לענין דיני ממונות. ומבואר כאן דאף כדי לפסול את הגברא מועילה עדות מיוחדת.

רש"י ד"ה שבועת שוא. וז"ל על העמוד של אבן שהוא של אבן, שבועת שקר על העמוד של אבן שהוא של זהב, אף על גב דלאו רשע דחמס הוא עכ"ל.

וצ"ע ברש"י דבמשנה בשבועות (דף כט.) מבואר דשבועת שוא היינו גם דנשבע לשנות את הידוע כגון שנשבע על האבן שהוא של זהב.