גמ'. תנו רבנן אמר להן אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין, אין בידו ליטלן לא אמר כלום.

עיין בחידושי הר"ן (ד"ה בבית לא אמר כלום) שכתב וז"ל יש לפרש ולומר דמילתא פסיקתא קתני בין שאמר סתם בין שאמר כמוסר בבית לא אמר כלום, ואף על גב דעד אחד נאמן באיסורין והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר שני אפשר שעדות זה של מעשר שני דין ממון יש בו שהמעשר שני ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות משנים ואעפ"י שיש איסור בדבר, וכן דעת רבינו תם ז"ל עכ"ל. אמנם לפי"ז צ"ע אמאי נאמן בשדה דניבעי ב' עדים כיון דהוי דבר שבממון. ועוד דבאמרו של פלוני הם הוי דבר שבממון וצ"ע דאמאי נאמן כשהוא בידו. ועיין בגיטין (דף ב:) דעד אחד נאמן באיסורין, ופרש"י (ד"ה עד אחד נאמן באיסורין) וז"ל שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב עכ"ל. ובתוס' (שם ד"ה עד אחד) כתבו וז"ל דלא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזיק איסורא משום דבידו לתקנם עכ"ל. ומוכח דלרש"י הדין דנאמן היכא דהוי בידו הוא מדיני עד אחד נאמן באיסורין, דבידו רק מפקיע את החסרון דאיתחזיק איסורא. משא"כ לתוס' בידו הוי חלות דין נאמנות בפנ"ע, ואין זה נאמנות דעד א' נאמן באיסורין. והנה בשלמא לתוס' ניחא הא דאמרינן בסוגיין דנאמן בשדה היכא דהוי בידו דנאמן אפילו בממונות, דבידו הוי חלות דין נאמנות בפנ"ע. אמנם צ"ע אליבא דרש"י דס"ל דבידו נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין אמאי נאמן כשהוא בשדה, והרי בסוגיין לא מיירי רק לענין איסור בלבד אלא לענין ממונות שבא להוציא ממון מחזקתו. וי"ל דרש"י יפרש את הגמ' כפירוש השני שבר"ן שכתב וז"ל עוד יש לפרש דטעמא דמילתא דבבית לא אמר כלום לפי שרואין אותו מן הסתם שלא אמר כמוסר אלא שלא להשביע את עצמו הא אם אמר כמוסר ממש נאמן כיון דאיכא צד איסורו, אבל בשדה מן הסתם אין רואין אותו שלא אמר הענין שלא להשביע כיון שבידו ליטלן, הילכך מן הסתם אמרינן דכמוסר אמר ליה ונאמן עכ"ל.

גמ'. איכא בינייהו לשלומי.

עיין ברא"ש פ"ג סימן ל"ג) שכתב שהשנים שטעו משלמין שני שלישים והשלישי שלא טעה פטור לגמרי. ובקצות החושן (סימן כ"ה ס"ק י"ב) הקשה אמאי אין השנים שטעו חייבין לשלם אף את החלק השלישי מדין דהיכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי (ב"ק דף נג). ותירץ הגר"מ זצ"ל דדינא דאי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי חל בשנים שהזיקו דכל אחד בפנ"ע הוי כולו מזיק, וכל אחד עשה את כל ההיזק, ובעצם כל אחד היה חייב לשלם את כל הנזק, אלא דאין הניזק גובה את נזקו פעמיים, ולכן מכיון שיש לו שותף בהיזק מחלקים את התשלומין ביניהן. ובאופן שאחד מהם פטור אזי השני מתחייב ממילא לשלם את כל ההיזק בעצמו. משא"כ כאן לגבי דיינים דשלשת הדיינים ביחד הן הוי המזיק דהגמר דין הוא ע"י שלשתן יחד, וכל א' מצד עצמו חייב רק בשליש מההיזק, ולכן אין אומרין דאי ליכא לאישתלומי מהאי מישתלים מהאי.²⁵⁰

footnotes: ²⁵⁰ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי בדין כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי (עמ' רי"א).

גמ'. דתניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה.

עיין בגמ' מכות (דף ו:) וז"ל לא יומת עפ"י עד אחד להביא שנים רואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין וכו' עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת על פי עד אחד בדיני נפשות הוא דאין כשרה אבל בדיני ממונות כשרה עכ"ל. ולכאורה הסוגיא כאן חלוקה מהסוגיא דמכות, דהתם מיירי ששניהם רואים אותו המעשה אלא שא' ראה מחלון זה וא' ראה מחלון זה שלא ראו א' את השני, אך מכיון שראו אותו המעשה חל צירוף ביניהן ולכן עדותן כשרה בדיני ממונות. משא"כ כאן מיירי שמעידין על שני מעשים שונים ובאופן כזה נחלקו התנאים. ואילו במעידים על מעשה אחד לכו"ע מועיל עדות מיוחדת בדיני ממונות. ויל"ע בזה דמה הסברא לחלק בין עדות מיוחדת במעשה אחד לבין היכא שמעידים על שני מעשים.

ונראה דכשמעידין על מעשה אחד אזי חל חלות שם כת אחת אלא דהוי עדות מיוחדת, ועדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות, דמ"מ הוי חלות שם כת עדות אחת. משא"כ כשמעידים על ב' מעשים לא הוי חלות שם כת עדות אחת אלא שיש רק ב' עדים יחידים, דיש כאן שני עד אחד, ולא הוכשר עד אחד בדיני ממונות.

והנה יש לחקור בהא דעדות מיוחדת אינו מועילה בדיני נפשות מגזה"כ האם הוא משום דליכא צירוף בין העדים להיות כת אחת והו"ל כשני יחידים שכל א' הוי עד אחד בפנ"ע, ועד א' אינו נאמן להעיד דכתיב לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת, או"ד דחל צירוף בין העדים והויין כת אחת של שני עדים, אלא שאי אפשר לב"ד לחייב עפ"י עדות מיוחדת. דהיינו דעדות מיוחדת מהוה חלות דין פסול בפנ"ע בדיני נפשות ואין הפסול משום דהוי כל א' כעד אחד בלבד אלא דזוהי הלכה בב"ד שאין ב"ד יכולים להעניש מיתה עפ"י עדות מיוחדת, וזוהי הלכה בקיום העונש דמיתת ב"ד, דכתיב בקרא "לא יומת" דהיינו דיש איסור לב"ד לפסוק ולהמית עפ"י עדות מיוחדת.

ונראה להביא ראיה לכך דעדות מיוחדת הוי דין מסוים בקיום העונש דמיתת ב"ד, וחל כפסול בפנ"ע בדיני נפשות, דאין ב"ד יכולים לפסוק על פיהם חיוב מיתה מהא דכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' רוצח ה"ה) וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם עכ"ל. ועיין בכס"מ שפירש דמיירי בעדות מיוחדת שראוהו אחד אחד. ומוכח דעדות מיוחדת הוי פסול בפנ"ע בעונש ב"ד ואינו פסול מדין עד אחד דאל"כ מה תירץ הכס"מ. ומוכח דהכס"מ נקט דפסול עדות מיוחדת הוי פסול בפנ"ע ולא נפסל מדין עד אחד ולכן אע"פ שגואל הדם אינו יכול להרוג עפ"י עד אחד מ"מ יכול להרוג עפ"י עדות מיוחדת, דלענין גואל הדם סגי בהנך ב' עדים, ואע"פ שאם העידו בב"ד לא היו ב"ד מענישים על פיהם, דהוי הלכה מסוימת בקיום העונש דמיתת בית דין. ודין זה דאין מקבלין עדות מיוחדת הוא רק לגבי עונש ב"ד, ולא חל דין זה לגבי גואל הדם, דאין מיתת גואל הדם קיום עונש דמיתת ב"ד, ואף עדות מיוחדת שפיר חשיב כב' עדים וכת אחת ומועיל לגבי גואל הדם.

אולם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' רוצח ה"ח) וז"ל ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי עכ"ל. וצ"ע דכאן נקט הרמב"ם דבראו אחד אחר האחד חל דין כיפה. וקשה בזה דהיאך ראו אותו מעשה הרציחה בזה אחר זה, דהרי בכל רציחה יש רק שעה אחת של הרציחה עצמה, ולכאורה לא שייך לומר ששניהם ראו אותו מעשה הרציחה בזה אחר זה, דאם אחד ראה את הרציחה והשני ראה אחריו אזי הם לא ראו אותו מעשה הרציחה (וכבר העיר על כך הבית הלוי ח"ב סימן ל"ט אות ח'). ואין לומר דכוונת הרמב"ם היא דמיירי בשראו שני העדים שעשה הגברא שני מעשי רציחה, דאי מיירי ברציחה אחר רציחה א"כ הוי כעד אחד בלבד, וא"כ אמאי חייב כיפה והרי הוי רק כהעדאת עד אחד, ולא הויא עדות מיוחדת כלל, וצ"ע.

גמ'. מר סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממונא לא אתי.

ונראה לבאר דבדיני נפשות קיי"ל שצריכים להעיד בתוכ"ד בכדי להצטרף לכת אחת, ועד אחד בד"נ לאו כלום הוא, ולכן בדיני נפשות בעינן שיעיד העד השני בתוכ"ד של הגדת העדות של העד הראשון. ולגבי דיני ממונות נחלקו ר' נתן ורבנן, דלרבנן מכיון דעד אחד חזי לשבועה עדותו הוי עדות גמורה לענין שבועה, וכל היכא שנגמרה עדותו אין מצרפין אותה עם הגדת עד אחד אחר למחר. משא"כ ר' נתן סובר דהא דעד אחד מחייב שבועה אין זה משום דעדותו הויא עדות שלימה וגמורה לענין שבועה בלבד, אלא דבאמת עד אחד מעיד על הממון אולם לגבי ב"ד אין עדותו מועילה לענין ממון דאין זה בירור מספיק על הממון ואין ב"ד מחייבין אותו ממון אלא שבועה, אבל אין זה דין בעד אלא בב"ד שאין ב"ד מחייבין ממון על פיו, הלכך אף בעדות ממון מצרפין להו.²⁵¹ ועיין בטורי אבן (ר"ה כג: ד"ה ומכניסין את הגדול) שהקשה דמשמע דהטעם דרבנן חולקים על ר' נתן הוא משום דיש סברא מסוימת לגבי שבועה דעדות של עד אחד הוי עדות גמורה לשבועה בלבד ולא הוי עדות לממון, ולכן אין מצרפין לה עדות של עוד עד א' למחר, ומשמע דבשאר עדיות במקום שאין שבועה שפיר מצטרפין, וקשה דבכתובות (דף כו:) איתא שאם העיד עד אחד דכהן הוא ואתו תרי והעידו דלאו כהן הוא, ושוב העיד אחד שכהן הוא דזה תלוי במחלוקת בין רבי נתן ורבנן שבסוגיין, דלרבנן לא מצטרפין ולר' נתן מצטרפין. והקשה הטורי אבן (ר"ה כג:) דמהו הקשר בין זה לזה, דלכאורה המחלוקת בין ר"נ ורבנן הוא משום דעד אחד קם לשבועה ולא לממון ולכן כשמעיד נגמרה עדותו ואין לצרף אליה עוד עד אחד (לרבנן). ואילו ר' נתן סובר דעד א' מעיד על הממון ואין עדותו נגמרת ומשו"ה מצטרפין, ומה הקשר למחלוקת לענין צירוף עדותן במעלין לכהונה. ונראה לתרץ דיסוד המחלוקת בין רבנן לר' נתן אינו תלוי בשבועה דוקא, אלא דכל היכא שנגמרה העדות ע"י הגדת עד אחד ולא בעינן העדאת עד שני, ס"ל שאין מצרפין אותו לעד שני שהעיד למחר. ונראה דקיי"ל דעד א' נאמן לאסוקי לכהונה אי לאו דאתו בי תרי והעידו כנגדו, ובעינן ב' עדים שיעדו שהוא כהן כדי לאוקמי אחזקת כשרות לכהונה ומשו"ה אין מצרפין עדותו לעדות של העד השני שהעיד למחר, דכשהעיד הראשון הרי העיד עדות גמורה ושלימה שהוא כהן ונגמרה עדותו, וע"כ הנידון האם יש לצרף עדותו לעדות של העד השני שהעיד לאחר שבאו תרי והעידו שאינו כהן היא תלויה במחלוקת שבין ר"נ ורבנן בסוגיין.

footnotes: ²⁵¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' שבועות דף לב. בענין עד אחד בשבועה (עמ' נ"ו – נ"ז), ובדף לט: בענין שתי כסף (עמ' קמ"ח – קמ"ט) דהגר"ח זצ"ל חקר בדין של עד שקם לשבועה האם ביסוד דינו עד א' נאמן אף לממון אך יש כח להנתבע להכחישו בשבועה ולבטל את עדותו, או"ד דעד א' נאמן רק לחייב שבועה. ועיי"ש שביאר רבינו זצ"ל כמה נפ"מ עפ"י חקירת הגר"ח זצ"ל.