תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. וז"ל השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ (יבמות דף מה: ושם) אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה (שם דף קב. ושם) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ"ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר עכ"ל.

רש"י סובר שגר כשר לדון דיני ממונות לישראל ודיני נפשות לחבירו הגר. ואילו שיטת התוס' היא שגר דן את חבירו הגר בדיני ממונות אבל אינו דן את ישראל, ובדיני נפשות אין גר דן אפילו את חבירו. ונראה לבאר פלוגתתם דתוס' ס"ל דעצם המינוי לסנהדרין הוי חלות של שררה על ישראל, ולכן אע"פ שאין גר מופקע מדין דהרי הוא יכול להורות לגבי חבירו הגר בדיני ממונות, מ"מ גר אינו דן דיני נפשות לחבירו הגר דעצם המינוי לסנהדרין קטנה הוי חלות של שררה דחל חלות שם בגברא שנתמנה לסנהדרין (וכדנתבאר לעיל בשיעורים לפ"ק) וגר אינו יכול להיות שורר על ישראל דילפינן (קידושין עו:) מקרא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך שכל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. אמנם בדיני ממונות ליכא חלות שם מינוי בגברא ועצם היותו חלק מב"ד של ג' לא חשיב שררה, ורק בשעה שפוסק את הדין יש כאן מעשה של שררה שמטיל חיוב על הנידון, ולכן גר דן את חבירו בדיני ממונות אך אינו דן את ישראל דאין גר יכול להיות שורר על ישראל אך שפיר יכול לשרור על חבירו הגר. ואילו רש"י סובר דעצם המינוי לסנהדרין לא חשיב שררה על ישראל ומשו"ה גר יכול לדון את חבירו בדיני נפשות, אך אינו דן את ישראל בד"נ דלפסוק על ישראל הוי שררה. אמנם לרש"י גר יכול לדון את ישראל בדיני ממונות, דלדון ולפסוק את הדין בד"מ לא חשיב שררה. וי"ל דהטעם בזה משום דבדיני ממונות אין ב"ד יוצרים ומחדשים את החיוב אלא רק מבררים את החיוב דחל מעיקרא מחמת המעשה ומדעת המתחייב, ומשום הכי בדיני ממונות גר יכול לדון אפילו ישראל.²⁸⁰

footnotes: ²⁸⁰ יש לעיין לפי מה שביאר רבינו זצ"ל בשיעוריו למס' ב"ק (עיין ברשימות שיעורים מס' ב"ק דף יד: ד"ה פרט לב"ד הדיוטות, ובדף טו. ד"ה ענין תפיסה בקנס, ודף סה. ענין קרן כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין) דנחלקו הראשונים האם חיובי קנס חלין משעת מעשה הנזק או דב"ד מחדשים ומחייבים חיוב קנס בגמר הדין, ובזה תלוי מחלוקת הראשונים בין הרמ"ה והרא"ש (עיין ברא"ש בבא קמא פ"א סימן כ') האם תפיסה מועילה בקנס בזה"ז מדאורייתא או מדרבנן, דלשיטת הרמ"ה דין תפיסה בקנס בזה"ז הוי תקנתא דרבנן. ואילו הרא"ש חולק עליו וס"ל דמועיל מדאורייתא, דאע"פ דליכא דיינים סמוכים בבבל לכוף אותו לשלם קנס תפיסה מועלת ועביד אינש דינא לנפשיה. וביאר רבינו זצ"ל דהרא"ש סובר דחל חיוב תשלומי נזק משעת מעשה הנזק אפילו קודם פסק ב"ד. ומשו"ה בזה"ז אע"פ דאין ב"ד של דיינים סמוכים חל דין תפיסה מדאורייתא מדין עביד אינש דינא לנפשיה. משא"כ הרמ"ה סובר שב"ד הם פועלים ויוצרים את חיוב קנס ע"י גמר הדין, תפיסה מועלת רק מדרבנן. ועיי"ש שהאריך רבינו זצ"ל והביא עוד ראיות לחקירה הנ"ל. ולפי"ז יל"ע האם גר יכול לדון דיני קנס לישראל אליבא דרש"י, וי"ל דזה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל דאם ב"ד מחילים את החיוב קנס ע"י גמר הדין וכשיטת הרמ"ה אזי הו"ל חלות שם שררה, וגר אינו יכול לדון דין קנס. משא"כ לפי הרא"ש דהחיוב חל בעצם משעת מעשה הנזק וב"ד רק מבררים את החיוב דחל מעיקרא משעת מעשה הנזק גר יכול לדון דיני קנס. א"נ יתכן דרש"י יכול נמי לסבור כשיטת הרמ"ה, דב"ד מחייבים את חיוב קנס ומ"מ ס"ל דגר שפיר דן את ישראל בדיני ממונות ואפילו דיני קנסות, דרק הטלת עונש הגוף מהווה חלות שררה ולא לחייב עונש ממון דקנס.

והנה יש להקשות אליבא דתוס' דגר אינו נתמנה לסנהדרין קטנה דהמינוי מהווה חלות שררה בגברא, א"כ היאך מינו שמעיה ואבטליון לסנהדרין הגדול (עיין בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה בשלשלת הקבלה שכתב וז"ל שמעיה ואבטליון גרי צדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם עכ"ל), ובשלמא לרש"י י"ל דגר שפיר נתמנה לסנהדרין דאין עצם המינוי חשיב שררה על ישראל והאיסור הוא רק לנהוג שררה על ישראל, וא"כ לרש"י י"ל דשמעיה ואבטליון לא דנו ופסקו דיני נפשות, אולם שפיר נמנו בסנהדרין הגדול.

ונראה לתרץ דתוס' ס"ל דיש לחלק בין מינוי לסנהדרין קטנה וב"ד של כ"ג לבין מינוי לסנהדרין הגדול, דעיקר התפקיד של סנהדרי קטנה הוא לדון דיני נפשות ולכן עצם המינוי לסנהדרי קטנה חשיב שררה, ומשו"ה אין ממנין גר לסנהדרי קטנה. אך אין עיקר התפקיד של סנהדרין הגדול לדון דיני נפשות אלא עיקר תפקידם הוא למסור את התורה שבעל פה לכלל ישראל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן עכ"ל.

ולפי"ז נמי יש לבאר מש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית עכ"ל. והנה הרמב"ם מחלק בין ישיבת ב"ד של כ"ג לישיבת סנהדרין הגדול, דב"ד של כ"ג יושבין בדין כל יום עד חצות ואין יושבין בשבתות ויו"ט משא"כ סנהדרין הגדול כל יום יושבין ודנין עד הקרבת תמיד של בין הערבים והיו יושבין נמי בשבתות ויו"ט. ונראה דהביאור בחילוק זה הוא כנ"ל, דיסוד התפקיד של ב"ד של כ"ג הוא לדון דיני נפשות ולכן אין יושבין אלא עד חצות, ובשבתות ויו"ט דליכא דין אין יושבין כלל. משא"כ סנהדרין הגדול עיקר תפקידם הוא להורות בתושבע"פ ומשו"ה יושבין אף בשבתות ויו"ט ויושבין אפילו לאחר חצות. וי"ל דתוס' ס"ל דיסוד הדין הוא שאין למנות גר לשררה, ובסנהדרי קטנה עצם המינוי מהווה שררה דנתמנה לדון דיני נפשות ולהטיל את הדין על הנידון, משא"כ בסנהדרין הגדול עיקר חלות המינוי לסנהדרין הגדול הוא להורות דיני התורה וללמד תורה לישראל להמשיך את מסורת התושבע"פ ואין בזה חלות דין שררה, ולכן שפיר ממנין גרים לסנהדרין הגדול. אולם אף לתוס' י"ל דשמעיה ואבטליון לא דנו דיני נפשות דזה חשיב שררה, ואם היה בא לפני סנהדרין הגדול דין תורה של נפשות היו מסלקין את עצמן מן הב"ד לאותה שעה.²⁸¹

footnotes: ²⁸¹ ועיין לעיל בשיעורים (דף ב. ד"ה סנהדרין גדולה היתה, ודף לו. ד"ה. מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים).

אמנם לפי"ז יש להעיר דלפי שיטת הרמב"ן עה"ת (דברים ט"ז:י"ח) דלכל שבט ושבט היה ב"ד של כ"ג להורות בדיני התורה ולתקן תקנות בדומה לסנהדרין הגדול, אמאי אין גר מתמנה לב"ד של כ"ג דכל שבט ושבט, דעיקר תפקיד הב"ד של כ"ג דכל שבט ושבט הוא להורות דיני התורה וללמד תורה ולא לפסוק דיני נפשות, וצ"ע.²⁸²

footnotes: ²⁸² וי"ל דאף מינוי לב"ד של השבט חשיב חלות שררה מאחר שב"ד של השבט מתקנין תקנות וגזירות על השבט.

תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. בא"ד. וא"ת בריש מצות חליצה (דף קא: ושם) דא"ל שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים, ורגיל ר"ת לומר דאותו (רב) שמואל בר [רב] יהודה היה בנו של רב יהודה הינדוואה דאמרי' בפ"ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשים הוה ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא"כ בלא ישראל נמי מיפסיל אפי' בשאר דינין כיון דלאו אמו מישראל ואין לומר דאיצטריך לפסול אפי' לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה ישראל מעליא נינהו כדאמרי' בפ' נערה (כתובות דף מד: ושם) לענין נערה המאורסה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעליתא היא וצריך לומר דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה עכ"ל.

במס' יבמות (דף קב.) איתא "ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל", ופירשו התוס' (ד"ה ולענין חליצה) וז"ל פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפי' לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרינן בעשרה יוחסין (קידושין עז.) וכו' עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' יבום ה"ה) וז"ל והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל עכ"ל. ומשמע דס"ל דבעינן תרווייהו אביו ואמו מישראל. והנה עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ח – ה"ט) וז"ל גיורת שנשאת לגר והולידו בן אף על פי שהורתו ולידתו בקדושה הרי זה מותר בממזרת, וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גירותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואח"כ יאסר בממזרת ואחד הגרים ואחד העבדים משוחררין דין אחד לכולן. גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ"ל. והקשה עליו הר"ן (קידושין דף ל: מדפי הרי"ף ד"ה ומותר בממזרת) וז"ל ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דנכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת, התם היינו טעמא משום שאי אפשר לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב, אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר דמותר בממזרת, והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר, וצ"ע, עכ"ל.

ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ט) שביאר הגר"ח זצ"ל דיש ב' דינים ביחוס: א) משפחת האב דבזה תלוי דין קדושת כהונה לויה וישראל ב) חלות שם קהל. והנה בגמ' בכורות (דף מז.) איתא דבעכו"ם הבא על בת לוי הבן פטור מפדיון, ונראה לבאר דאע"פ שאין משפחת האם קרויה משפחה ואין חלות קדושת לוי חלה על הבן מדין משפחה משום דאין כאן משפחת האב, מ"מ חל שם לוי על הבן דהוי בכלל קהל לוי מחמת אמו. והא דבישראל הבא על בת לוי הבן צריך פדיון הוא משום דהיכא דאיכא אב מישראל ויש לו יחוס משפחה אמרינן דמשפחת האב הויא משפחה להפקיע מידי דין קהל לוי שהיה חל מחמת האם. אמנם בגוי הבא על לויה דליכא יחוס משפחה מחמת האב שפיר חל שם לוי על הולד מחמת האם דהיא בכלל קהל לוי ופטור מפדיון. ולפי"ז י"ל אליבא דהרמב"ם דבגר הבא על בת ישראל אע"פ שקהל גרים לא מיקרי קהל וגר מותר בממזרת, מ"מ חל בולד חלות שם קהל ה' מחמת האם, דמכיון שאין לגר דין משפחת האב הוא אינו מפקיע חלות שם קהל ה' שחל מחמת האם, דדוקא משפחת כהנים לויים וישראלים דכולהו דין חלות שם בהו שם כהונה, שם לוייה, שם ישראל, ושמות הסותרים זה את זה נינהו, וע"כ שייך בהו דין הפקעה ששם אחד מפקיע את חבירו, וממילא דאית בהו דינא דלמשפחותם לבית אבותם גם לענין דין הפקעה דהכל הולך אחר האב, משא"כ בחסרון קהל דגרים דאין בזה שום חלות דין, ואין משפחת האב סותר כלל לדין קהל הבא מכח אמו, ולא שייך הכא דין הפקעה כלל, וממילא דכל שאמו ישראלית הוי בכלל קהל אף דהולד מתיחס אחר האב. ולכן פסק הרמב"ם דגר שנשא בת ישראל הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת. ואילו הר"ן סובר דמקרא דלמשפחותם לבית אבותם ילפינן שחל דין משפחת אב בגר שלא מועיל ביה צד האם כלל וממילא אינו נעשה קהל ה', ובזה שפיר מחלק הר"ן, דבנכרי הבא על בת ישראל דאינו מתיחס אחר האב ובטל דבר המפקיע צד האם מיניה אז שוב הדר דינא דהוי קהל ה' ע"י אמו, כיון דעצם החלות של שם קהל אינו דין משפחה, משא"כ בגר שנשא בת ישראל דמועיל זה דמתיחס אחר אביו מדין משפחה שלא יחול ביה צד האם כלל, וממילא לא חייל ביה דין קהל ה', עכת"ד הגר"ח זצ"ל.

ונראה דתוס' (ביבמות קב. ד"ה ולענין) דס"ל דבחליצה סגי באביו מישראל לחוד היינו משום דס"ל כהר"ן דחלות שם קהל ה' תלוי במשפחת האב, ואם רק אמו מישראל לא סגי, דאע"פ שאמו מישראל אם אביו גר וליכא חלות דין משפחת האב ויחוס משפחה הריהו מפקיע חלות שם קהל ה' שהיה חל בולד מחמת האם. אמנם הרמב"ם סובר דגר הבא על בת ישראל הולד הוי ישראל גמור, ועל כרחך דהגזה"כ ד"ונקרא שמו בישראל" בא ללמדנו דבעינן בחליצה שיהיו אביו ואמו מישראל.