גמ'. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא משום דאיהו דחה נפשיה בידים. אבל האי, דממילא קא דחי אימא כישן דמי.

ונראה לבאר דהוה אמינא דשוטה אינו מופקע מקרבן כמו מומר אלא שאי אפשר לעשות מעשה הקרבה לשוטה משום דבעינן הקרבה לדעתו ורצונו, אולם הו"א דשוטה כישן דמי ולא הוי נדחה. וקמ"ל דיש הפקעה בגברא דשוטה שאינו בר הבאת קרבן, וכשנעשה שוטה נפסל הקרבן והואיל ונדחה נדחה.

גמ'. אמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה ידחה.

ופרש"י (בד"ה הואיל ונדחה) וז"ל הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים, כדתניא מעם הארץ פרט למומר, בשחיטת חולין (דף ה:) וכו' עכ"ל. ועיין בסוגיא בחולין (דף ה:) וז"ל מעם הארץ פרט למומר, ר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ואמרינן מאי בינייהו, ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו חדא בחטאת, וחדא בעולה. וצריכי דאי אשמעינן חטאת, משום דלכפרה הוא, אבל עולה דדורון הוא אימא לקבל מיניה, ואי אשמעינן עולה, משום דלאו חיובא הוא, אבל חטאת דחיובא הוא אימא לקבל מיניה, צריכא עכ"ל. והנה נחלקו ת"ק ור"ש מהו המקור שאין מקריבין קרבן של מומר, דלת"ק ילפינן מקרא מעם הארץ פרט למומר, ולר' שמעון מקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ואינו שב מידיעתו (מומר) אינו מביא קרבן על שגגתו. ובגמ' איתא דנפ"מ בינייהו במומר לאכול חלב שהביא קרבן על הדם, ופרש"י (בד"ה והביא קרבן על הדם) וז"ל ששגג בו ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו לת"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה עכ"ל. ונראה דלת"ק מומר לדבר א' מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן חטאת, ולכן אף אם שגג באכילת דם אינו מביא חטאת על הדם מכיון דחל בו שם מומר, והגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן חטאת. ואילו לר"ש אין הגברא דמומר מופקע מחטאת אלא דחסר בשגגה שלו משום שאינו שב מידיעתו, ומשו"ה מומר לחלב אינו מביא חטאת על החלב דחסר בשגגתו מכיון דאינו שב מידיעתו, אבל מביא קרבן על הדם דלגבי דם הוי שב מידיעתו ושפיר הוי שוגג על הדם.

והנה עיין בתוס' (שם ד"ה אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו) וז"ל תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא, ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו עכ"ל. ונראה לבאר דברי התוס' שתירצו דבעינן דרשה למעט אינו שב מידיעתו כגון שהיה מזיד בשעת מעשה העבירה ואח"כ עשה תשובה, דהו"א שמביא קרבן משום דזבח רשעים תועבה הוא דין בהקרבה – כלומר שאין מקריבין קרבן של רשע, אמנם אם עשה תשובה לפני ההקרבה הו"א שמקריבין את קרבנו מכיון דתו לא הוי זבח רשעים, ואע"פ שבשעת מעשה העבירה לא היה שב מידיעתו, וקמ"ל הדרשה דשב מידיעתו שאין מקריבין קרבן על מעשה עבירה שנעשתה במזיד, דחטאת באה על השגגה ואי לא היה שב מידיעתו בשעת מעשה העבירה יש חסרון בשגגה המחייב קרבן חטאת. ויש לעיין למה הקשו התוס' את קושייתם רק לר"ש דדריש מקרא דבעינן שב מידיעתו, דלכאורה הו"ל להקשות נמי לת"ק דדריש מעם הארץ פרט למומר למה לי קרא תיפוק ליה דאין מקריבין קרבן של מומר משום דכתיב זבח רשעים תועבה. ולכאורה אין לתרץ כמו שתירצו התוס' דשב מידיעתו הוי דין בחלות שם שגגה ובמעשה העבירה המחייב חטאת, ואילו מעם הארץ פרט למומר הוא דין בגברא שאין מביאין קרבן של מומר, וצ"ע א"כ למה לי קרא דמעם הארץ פרט למומר תיפוק ליה משום דזבח רשעים תועבה. וי"ל דדין זבח רשעים תועבה אינו דין שהגברא מופקע מהבאת קרבן, אלא חל דין שאין הבאת הקרבן עולה בשבילו ואינו מתכפר בהבאת הקרבן, דכפרה תלויה בתשובה, ואם הוי רשע ולא עשה תשובה אין הקרבן מכפר בשבילו, אך אין הגברא מופקע מהבאת קרבן. משא"כ דין מעם הארץ פרט למומר בא ללמד שהגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן. ונפ"מ אם בשעת מעשה העבירה היה מומר, דלת"ק הדרשה דמעם הארץ מפקיעו מחיוב קרבן, ואילו דין זבח רשעים תועבה תלוי באם הוי מומר בשעת ההקרבה, ואי היה מומר בשעת מעשה העבירה ואח"כ עשה תשובה ליכא חסרון דזבח רשעים תועבה, אך הריהו מופקע מקרבן מגזה"כ דמעם הארץ פרט למומר.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"ד) וז"ל ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הגוי אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנא' אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שגגות ה"ז) וז"ל כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות שהמומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, והמומר לעבירה משאר עבירות אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא. כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה, אפילו היה מומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו והביא קרבן אין מקבלין ממנו, שמשאכל בזדון בין להכעיס בין לתיאבון הרי זה מומר. היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם מקבלין ממנו כמו שביארנו עכ"ל. ולפום ריהטא נראה דהרמב"ם פסק כר"ש דמומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם, אך צ"ע דהרמב"ם אינו מזכיר את טעמו דר"ש דצריך שיהיה שב מידיעתו להתחייב בחטאת, אלא פסק בסתם שמומר לאותו דבר אינו מביא חטאת על אותו דבר אבל על חטא אחר מביא חטאת, ובפ"ג מהל' מעה"ק (ה"ד) הביא את הדרשה דמכם להוציא את המומר ולא הזכיר טעמו דר"ש.

ונראה דהרמב"ם מחלק בין קרבן עולה לחטאת, דבעולה ס"ל דרק אם הוא מומר לכהת"כ וכגון מומר לחלל שבת או עובד ע"ז הוי מומר ואין מקבלין ממנו קרבן כלל, משא"כ בחטאת אף אי הוי מומר לעבירה אחת אזי אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. ונראה דהרמב"ם מפרש דר"ש נמי מודה לת"ק דמומר אינו מביא קרבן חטאת משום דיסוד החיוב של קרבן חטאת הוי מעשה עבירה בשגגה דכתיב "נפש אחת מעם הארץ כי תעשה בשגגה", ואי הוי מומר פקע מיניה חלות שם שגגה. והמחלוקת בין ר"ש לת"ק הוא בשיעור המומרות שמפקיע חלות שם שגגה לענין חטאת, דת"ק סובר שאם עבר על עבירה אחת במזיד אזי חל בגברא חלות שם מומר והרי הוא מופקע לגמרי מהבאת קרבן חטאת, דחיוב קרבן חטאת תלוי במעשה עבירה בשגגה, ות"ק סובר דמאחר דחל בגברא שם מומר משום שעושה עבירה מסוימת במזיד אזי פקע מיניה שם שגגה בכהת"כ, ולא חשיב מעשה העבירה כעבירה בשגגה כי דין מומר שבו מפקיע שם שגגה, ולכן אליבא דת"ק מומר לדבר אחד אינו מביא חטאת אפילו על עבירה אחרת. משא"כ ר"ש סובר דחיוב חטאת תלוי בכל עבירה ועבירה אי הוי שב מידיעתו על אותה עבירה או לא, ולכן אף אם הוא מומר לחלב לא חשיב מומר לדם, ושפיר נחשבת אכילת דם לעבירה בשגגה המחייבת קרבן חטאת. אולם חיוב קרבן עולה אינו תלוי בעבירה בשגגה אלא יסוד הדין הוא דהגברא דמומר אינו בר הבאת קרבן, והרמב"ם סובר דרק אם חל בגברא חלות שם מומר דכהת"כ אזי הוי מומר שמופקע מהבאת קרבן, דבמומר לכהת"כ חל חלות שם מומר בגברא, וכדמצינו דין מומר בהל' שחיטה. ולכאורה נפ"מ בשבועת הפקדון ובשפחה חרופה דמביאין חטאת על מזיד כשוגג ואין החטאת תלויה בשגגה, דאזי י"ל שדין החטאת שוה לעולה ורק מומר לכהת"כ כמחלל שבת בפרהסיא מופקע מחטאת דשפחה חרופה ומחטאת דשבועת הפקדון. ונראה דלהרמב"ם ישנן ב' דינים: א) דין הפקעה בגברא - דמומר אינו בר הבאת קרבן, ודין זה חל דוקא במומר לכהת"כ כמחלל שבת בפרהסיא ועובד ע"ז דחל חלות שם מומר בגברא וכדמצינו בדין מומר בהל' שחיטה, ב) יש דין מסוים בקרבן חטאת שמומר לאותה עבירה אינו מביא חטאת על אותה עבירה, דמכיון דהוי מומר לאותה עבירה חל הפקעה בחלות שם שגגה, דלא חשיב עבירת מומר לעבירה בשגגה.

ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שגגות ה"ח) וז"ל מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נעשה מומר וחזר בתשובה או נשתטה וחזר ונשתפה אע"פ שנדחה הקרבן בינתים הרי זה חוזר ונראה שאין בעלי חיים נדחין וכו' עכ"ל. ומבואר מהרמב"ם דאם עבר עבירה בשוגג ואח"כ נעשה מומר אין מביאין את קרבנו עד שיחזור בתשובה, והנה יל"ע דאם כוונתו שאח"כ נעשה מומר היינו שנעשה מומר לכהת"כ אזי ניחא שאין מבאין את קרבנו אם לא עשה תשובה משום דמומר לכהת"כ מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן וכדפסק הרמב"ם לגבי קרבן עולה (וכדנתבאר לעיל). אולם אי מיירי שנעשה אח"כ מומר לאותה עבירה (ולמשל כגון שאכל חלב בשוגג ואח"כ נעשה מומר לאכילת חלב) לכאורה צ"ע אמאי אין מבאין את החטאת עד שיעשה תשובה, והרי יסוד הדין במומר לאותה עבירה הוא דחל הפקעה בחלות שם שגגה של מעשה העבירה, ואילו כאן כשנעשתה העבירה היה שוגג ורק אח"כ נעשה מומר לאותה עבירה, והרי הקרבן הופרש על מעשה עבירה בשגגה, ולמה אי אפשר להקריבו אא"כ חזר ועשה תשובה. ולכאורה מוכח דמיירי שאח"כ נעשה מומר לכהת"כ דחל חלות שם מומר בגברא שאינו בר הבאת קרבן, ומשו"ה כל זמן שלא עשה תשובה אין מקריבין את חטאתו.

גמ'. היו בה קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו.

ופרש"י (בד"ה היו בה קדשים, וד"ה קדשי בדק הבית) וז"ל בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה, דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים, ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו. קדשי בדק הבית יפדו כשאר בדק הבית, והפודה אותם יאכלם, שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו, ומדקתני ימותו שמע מינה משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא, דמומר לעבודה זרה לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין ה, ב) עכ"ל. והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) וז"ל ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואחר כך שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בקדשי בדק הבית שבעיר הנדחת דלרמב"ם יפדו ואח"כ שורפין אותן, ואילו הראב"ד סובר דלא חל עלייהו איסור עה"נ כלל דשלל שמים הן ויפדו ואח"כ יאכלו (וכש"כ רש"י בסוגיין), וצ"ע בשיטת הרמב"ם. ותירץ הכס"מ (שם) וז"ל וי"ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואח"כ שורפין אלא אקדשי בדק הבית עכ"ל. ומשמע מדברי הכס"מ דלא חל על קדשי בה"ב חלות איסור עיר הנדחת דאריא דהקדש רביע עלייהו, ולאחר שנפדו ופקע מהן דין הקדש אזי חל עלייהו איסור עיר הנדחת וחייבין בשריפה. אמנם קודם פדיון ליכא עלייהו איסור הנאה דעיר הנדחת, דלא חל איסור עיר הנדחת בקדשי שמים. ויש להעיר דלפ"ד הכס"מ צ"ע למה כתב הרמב"ם שצריך לפדותן ואח"כ שורפין אותן, והרי לפני פדיון לא חל עלייהו איסור עה"נ ודין שריפה כלל, וא"כ אמאי צריכין לפדותן בכדי שיחול עלייהו איסור עיר הנדחת וחיוב שריפה. וביאר הגר"מ זצ"ל דשיטת הרמב"ם היא דאף לפני פדיון חל על קדשי בדק הבית איסור עיר הנדחת, אלא דלא שייך לקיים בהן דין שריפה קודם פדיון, דהגזה"כ ד"שללה ולא שלל שמים" ממעט קדשי בדק הבית מקיום מצות שריפה שאין שורפין אלא "שללה" ולא "שלל שמים". אולם לענין חלות דין עיר הנדחת אף בקדשי שמים חל חלות שם ודין עיר הנדחת משעת גמר דין, ומשו"ה פסק הרמב"ם שצריך לפדותן ואח"כ שורפין אותן מאחר דחל עלייהו חלות דין עיר הנדחת ודין שריפה משעת גמר דין.³⁰⁰

footnotes: ³⁰⁰ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) שהאריך לבאר יסוד זה. ועיי"ש דביאר הגר"מ זצ"ל דמהא דס"ל להרמב"ם דפודין קדשי בה"ב שבעיר הנדחת ואח"כ שורפין אותן מוכח דחל חלות דין אסה"נ דעיה"נ על קדשי בדק הבית דעיר הנדחת וחייבים לפדותם כדי לקיים בהו מצות שריפה. ולכאורה מוכח מזה דשייך לפדות הקדש שאסור בהנאה ואינו שוה ממון כלל, דדין פרוטה בפדיון הקדש הוא דין בכסף הפודה ולא בהקדש הנפדה, דאפשר לפדות הקדש שאינו שו"פ שאסור בהנאה על פרוטה. ועוד יש להוכיח מהא דפסק הרמב"ם דתרומה ביד כהן בעיה"נ ירקבו דנתפס באיסור הנאה אלא דא"א לקיים בה מצות שריפה , דתרומה הוי בכלל שלל שמים שאינה נתפסת במצות שריפה ואע"פ שנאסרה בהנאה מדין נכסי עיה"נ. וה"ה בקדשי בה"ב שנאסרו באיסור הנאה דעיה"נ אלא שא"א לקיים בהם מצות שריפה, ומשו"ה חייבים לפדותם ואח"כ לשורפם.

ועיין ברש"י ד"ה היו בה קדשים וז"ל בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה, דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים, ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו עכ"ל. ומבואר דלרש"י קדשי מזבח ימותו משום שא"א להקריבם דזבח רשעים תועבה. אמנם נראה דלפי"ד הגר"מ זצ"ל בשיטת הרמב"ם הטעם דקדשי מזבח ימותו הוא משום דחל עלייהו איסור עיר הנדחת ודין איבוד משעת גמר דין, דאף בקדשים חל איסור ודין עיר הנדחת אלא שא"א לקיים בם מצות שריפה, דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ ושרפת" דקיום שריפה אינו אלא ב"שללה" ולא ב"שלל שמים". משא"כ רש"י ס"ל כשיטת הראב"ד דהגזה"כ דשללה ולא שלל שמים מפקיע חלות שם ואיסור עיר הנדחת משלל שמים, וא"כ צ"ע למה א"א להקריב קדשי מזבח של אנשי עיר הנדחת, ועל כרחך הטעם הוא משום דזבח רשעים תועבה.

והנה יש להעיר למה צריך מיעוט מיוחד למעט קדשי בדק הבית מדין עיר הנדחת, דתיפוק ליה דלא שנא מפקדון של איש מעיר אחרת שנמצא ברשותו של א' מאנשי עיר הנדחת דבודאי אין טעון שריפה דלא הוי ממון אנשי עיר הנדחת, וה"נ נימא דקדשי בדק הבית דהוי ממון הקדש אינו אסור באיסור עיר הנדחת. וי"ל דדוקא ממון בעלים של איש אחר שאינו מעיר הנדחת אלא מעיר אחרת הריהו מופקע מאיסור עיר הנדחת, משא"כ קדשי בדק הבית דהוי ממון הקדש וקנינו, סד"א דחלות שם בעלים דרשות גבוה אינו מפקיע איסור עיר הנדחת, ולכן צריך מיעוט למעט קדשי בדק הבית מדין עיה"נ.

ויש להביא ראייה לדברי הגר"מ זצ"ל דהגזה"כ דשללה ולא שלל שמים אינה ממעטת קדשי בדק הבית מחלות איסור עיר הנדחת, אלא דממעט שלל שמים מקיום דין שריפה, דעיין בגמ' לקמן (דף קיג.) דשיטת ר"א היא עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת דכתיב "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל" והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ועיין ברש"י לקמן (דף קיג. ד"ה דכתיב) וז"ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וגו' וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם, ובמזוזה הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשריפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ"ל. ונראה לבאר דאין הפטור מחמת הלאו ד"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" גרידא, דא"כ נימא דעדל"ת וידחה מצות שריפת שלל עיר הנדחת את האיסור דלא תעשון כן לה' אלוקיכם, אלא נראה דמזוזה הוי בכלל "שלל שמים", ד"שלל שמים" כולל ב' ענינים - ממון הקדש – וכגון קדשי בדק הבית, ו"שלל שמים" כולל נמי חפצי קדושה שנתקדשו בשם ה' כסת"ם. ונראה דהאיסור ד"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" הוי גילוי דמזוזה היא בכלל "שלל שמים". ולר"א עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת מאחר דא"א לקיים מצות שריפה בשלל שמים, דהגזה"כ ד"שללה" ולא "שלל שמים" ממעט שלל שמים מקיום דין שריפה (וכדביאר הגר"מ זצ"ל בשיטת הרמב"ם), ואין העיר נעשית עיר הנדחת אליבא דר"א אא"כ יכול לשרוף את כל שללה, ואם יש בה אפילו מזוזה אחת דאינו יכול לקיים בה מצות שריפה פקע מהעיר דין עיר הנדחת.³⁰¹

footnotes: ³⁰¹ ועיין בחידושי הגרע"א זצ"ל (סנה' דף קיג.) ובערוך לנר שם ד"ה ר"א אומר.

אמנם יש לעיין מ"ש מזוזה אליבא דר"א שמצילה את כל העיר ואילו בהמת קדשי בדק הבית אינה מצלת את כל העיר. ולפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דבאמת חלות שם שלל שמים אינו מפקיע חלות איסור עיר הנדחת מלחול, ומעיקר הדין חל חלות דין עיר הנדחת בין על המזוזה שבעיר ועל בהמת קדשי בה"ב, אלא דאי אפשר לקיים בהו דין שריפה, דנתמעטו מקיום דין שריפה מגזה"כ דשללה ולא שלל שמים. אמנם בקדשי בדק הבית שפיר יכול לקיים דין שריפה ע"י שיפדה אותן ואח"כ ישרפו, משא"כ במזוזה דא"א לשורפה לעולם דכתיב לא תעשון כן לה' אלוקיכם, וע"כ ר"א סובר שאם יש בה מזוזה היא מצילה את כל העיר.

גמ'. והוינן בה כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה.

יש לעיין דקיי"ל דכל המומתין מתודין (מג:) ולכאורה אף אנשי עיר הנדחת בכלל זה, וא"כ לכאורה מיירי שעשו תשובה לפני שהומתו, וקיי"ל דתשובה מכפרת, וא"כ מדוע מקשה הגמ' דכיון דאיקטול הוי להו כפרה במיתה ואמאי קיי"ל דקדשי מזבח ימותו דליקרבו מכיון שנתכפרו במיתה, דתיפוק"ל דנתכפרו מחמת שעשו תשובה לפני שהומתו. ונראה דמבואר מכאן דיש ב' דינים בחלות שם רשע שבגברא: א) חל חלות שם רשע מחמת מעשה העבירה, ב) חל חלות שם רשע מחמת עצם גמר הדין בב"ד. ונראה דחלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין לא פקע עד שיתקיים גמר הדין ויענש, משא"כ חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה פקע ע"י תשובה. ויש להביא ראייה לכך דעיין ברמב"ם (פי"ב מהל' עדות ה"ד) וז"ל כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו עכ"ל, וכתב הכסף משנה שם ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו, וכן היא גירסת סמ"ג, ומ"מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו, ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו. ובפרק שני מהל' טוען ונטען (ה"י) כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה, וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות עכ"ל. ומבואר מדברי הכס"מ דהנפסל לעדות מחמת שנתחייב מלקות אינו חוזר לכשרותו עד שילקה ויעשה תשובה, ותשובה לחוד לא סגי להפקיע מיניה שם רשע ולהכשירו לעדות. וחזינן דחלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין לא פקע עד שיתקיים הדין ויענש בב"ד, וי"ל דמשו"ה דקדקו בגמ' להקשות "כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה", דע"י מיתת ב"ד פקע מעלייהו חלות שם רשע, ותו לא הוי זבח רשעים תועבה.