גמ'. מותיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין, שאין אנינות אלא בלב. ואי סלקא דעתך כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו בעינן נמי עיכול בשר. דיקא נמי, דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, שמע מינה. רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל, כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא. הלכך, הואיל ואידחו ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר.

יש להקשות על שיטת הרמב"ם שפסק שאין בעלי חיים נדחין (פ"ג מהל' שגגות ה"ח), א"כ למה אין מקריבין קרבנות אנשי עיר הנדחת לאחר עיכול הבשר, דלמסקנת הגמ' נתכפרו בעיכול הבשר ופקע מהן אז חלות שם רשע ותו לא הוי קרבנן זבח רשעים תועבה, ואין לומר דהואיל ונדחו ידחו דהרמב"ם פסק שאין בעלי חיים נדחין, וא"כ למה פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) דקדשי מזבח שבעיר הנדחת ימותו³⁰².

footnotes: ³⁰² ועיין במנחת חינוך מצוה תס"ד אות ל"ח.

וי"ל דהרמב"ם מפרש דאליבא דהו"א שבגמ' שמיתה עצמה מכפרת אזי אי ס"ל שאין בע"ח נדחין היו מקריבין קדשי מזבח דעיה"נ, דהמיתה והכפרה באין כאחת, והוכשרה הבהמה להקרבה בבת אחת עם מיתת הבעלים, דהמיתה מפקיעה חלות שם רשע מהגברא וממילא פקע שם זבח רשעים מהבהמה, ותיכף שמת ראויה היא להקרבה. אבל למסקנת הגמ' דס"ל דאין כפרה חלה במיתה בלבד אלא דבעינן נמי עיכול הבשר א"כ י"ל דמכיון דכשמת עדיין חל בבעלים שם רשע עד שיתעכל הבשר והקרבן הוי זבח רשעים אף לאחר שמת, א"כ תו לא פקע מקרבנו דין זבח רשעים תועבה, דא"א לכפרה שחלה על המת לאחר מיתה להפקיע את חלות השם זבח רשעים מהקרבן, דמכיון דכשמתו הבעלים הקרבן היה מוגדר באותה שעה כזבח רשעים י"ל שהכפרה שחלה עבור הבעלים לאחר המיתה ע"י עיכול הבשר אינה יכולה להכשיר את הקרבן להבאה, דמסתבר לומר דאין המת חוזר לכשרותו לאחר שמת להפקיע חלות שם זבח רשעים מהקרבן, ומכיון דכשמת חל עליו שם רשע עדיין חל על הבהמה חלות שם זבח רשעים אף לאחר שנתעכל הבשר, ומשו"ה פסק הרמב"ם דקדשי מזבח של עיה"נ ימותו אע"פ שסובר דבעלי חיים אינו נדחין. ויש לעיין עוד בזה.

רש"י ד"ה הואיל ונדחו וז"ל שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן, ואף על גב דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מועד קטן יט, א): מונה שבעה אחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי, שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל, כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן עכ"ל.

ומבואר מדברי רש"י דס"ל דלא אמרינן שאם מת ברגל שאינו מתאבל אח"כ משום דהואיל ונדחו ידחו, מאחר שברגל חלין מקצת ניהוגי אבילות שמנחמין אותו כל הרגל, ולא נדחה לגמרי מאבילות. ובביאור דברי רש"י נראה דיש ב' דינים באבילות: א) חלות שם אבל בגברא, ב) ניהוגי אבילות. ויש דינים שהן תלויין בחלות שם אבל בגברא ויש דינים שהן מדין ניהוגי אבילות, דעיין בגמ' מס' מועד קטן (דף יד:) דכה"ג דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי, דמשמע דכה"ג אינו נוהג אבילות כלל כי היכי דליכא אבילות ברגל (וכ"כ המאירי מו"ק דף יד: ד"ה אף על פי שכהן גדול), וצ"ע דבפ"ז מהל' אבל (ה"ו) פסק הרמב"ם וז"ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה, וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל, ואומרין לו כשמנחמין אותו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים וכו' עכ"ל, ומבואר דכה"ג חייב בדיני אבילות ויש בו דין הבראה ונחום אבלים, ולכאורה זה סותר לגמ' במו"ק דכה"ג בכל השנה כרגל לכו"ע דמי.³⁰³ וי"ל דהא דאמרינן במו"ק (יד:) דכה"ג בכל השנה כרגל לכו"ע דמי היינו דליכא בכה"ג חלות דין ניהוגי אבילות, אבל מ"מ אף בכה"ג חל חלות שם אבל בגברא. ונראה דדין סעודת הבראה ונחום אבלים תלויין בחלות שם אבל בגברא ואינם מדין ניהוגי אבילות, ומשו"ה חל דין נחום אבלים וסעודת הבראה בכה"ג. ובדומה לזה הוא דין אבילות ברגל, דבגמ' מו"ק (דף כ.) מבואר דאע"פ שאין אבילות ברגל מ"מ מנחמין ברגל. ונראה דברגל אין דין ניהוגי אבילות דרגל אינו עולה למנין ז', אך מ"מ חל חלות שם אבל בגברא אף ברגל ומשו"ה שפיר מנחמין אותו ברגל. וכן מוכח מהרמב"ם שפסק (פ"י מהל' אבל ה"ג) וז"ל הרגלים וכן ראש השנה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן, וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל או קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה ממנו גזירת שבעה וכו' עכ"ל, ואעפ"כ פסק (בפי"א מהל' אבל ה"ג) שמנחמין אבלים ברגל, ומוכח דדין נחום אבלים תלוי בחלות שם אבל בגברא ואף ברגל חל חלות שם אבל בגברא, אלא דליכא ניהוגי אבילות ברגל. ועיין בתוס' במס' מו"ק (דף כ. ד"ה שכבר) שהביאו מחלוקת בין רש"י והרי"ט האם עושין סעודת הבראה ברגל, וי"ל דיסוד פלוגתתם הוא האם סעודת הבראה הוי מדין ניהוגי אבילות או משום חלות שם אבל בגברא. דרש"י סובר דסעודת הבראה הוי מדיני ניהוגי אבילות ומכיון דליכא ניהוגי אבילות ברגל ה"ה דאין מברין ברגל, משא"כ הרי"ט ס"ל דסעודת הבראה הוי הלכה בחלות שם אבל שבגברא, ומשו"ה סובר דמברין את האבל אף ברגל משום שאף ברגל חל ביה חלות שם אבל בגברא.

footnotes: ³⁰³ וכן הקשו בקרן אורה (מו"ק דף יד: ד"ה והא כה"ג) ובמנחת חינוך מצוה רס"ד אות כ"ט.

ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' אבל ה"ט) וז"ל האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה וכו' ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפילין שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורים עכ"ל, אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' אבל ה"א) וז"ל אלו דברים שאבל אסור בהן ביום ראשון מה"ת ובשאר ימים מדבריהם אסור לספר ולכבס ולרחוץ ולסוך ולשמש מטתו ולנעול את הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בדברי תורה ולזקוף את המטה ולפרוע את ראשו ולשאול שלום הכל אחד עשר דבר עכ"ל. וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם בהלכה הנ"ל האיסור לאבל להניח תפילין. ונראה דהרמב"ם מחלק בין איסורים שהם מדין ניהוגי אבילות, לאיסורים התלויים בחלות שם אבל בגברא. ונראה דהאחד עשר דברים שאבל אסור בהן שהביא הרמב"ם (פ"ה מהל' אבל ה"א) הויין איסורים שחלים מדין ניהוגי אבילות, משא"כ האיסור להניח תפילין ודין כפיית המטה הוויין איסורים שחלין מדין חלות שם אבל שבגברא, וע"כ השמיטם הרמב"ם. ועיין במגן אברהם (או"ח סי' תקמ"ח ס"ק ה') שפסק שאם נעשה אבל בחוה"מ מניח תפילין דאין אבילות במועד. ברם יתכן דאבל פטור מתפילין אף בחוה"מ משום דאף במועד חל ביה חלות שם אבל בגברא, ואף על פי שאין ניהוגי אבילות נוהגים במועד. והראייה דבמועד חל שם אבל בגברא מהא דלהרבה ראשונים אבל אסור בדברים שבצנעה בחוה"מ (עיין באו"ח סי' תקמ"ח סעיף ד'). ועוד ראייה משיטת הראשונים שעושים סעודת הבראה בחוה"מ (עיין בתוס' מס' מו"ק דף כ' ד"ה שכבר), ועוד דלהרבה ראשונים מנחמים אבלים בחוה"מ (עי' ברמב"ם פי"א מהל' אבל ה"ג ובשו"ע יו"ד סי' שצ"ט ס"א), ומוכח מכל הנ"ל דאע"פ שאין ניהוגי אבילות במועד, מ"מ חל בחוה"מ שם אבל בגברא, ומשום כך י"ל דאבל אינו מניח תפילין בחוה"מ. (והסכים הגר"מ זצ"ל לסברא זו).³⁰⁴

footnotes: ³⁰⁴ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ברכות דף יא. בענין חלות שם אבל בגברא (עמ' ק"ב – ק"ה) שהאריך רבינו לדון ביסוד זה דיש ב' דינים באבל א) ניהוגי אבילות ב) חלות שם אבל בגברא. ועיין עוד בספר שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל (כרך ב') בענין אבילות (עמ' ר"ח – רי"א) שביאר רבינו זצ"ל את ההשוואה בין כה"ג לרגל, דכה"ג תמיד נמצא לפני ה', וכמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ז וז"ל ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום עכ"ל, ועיין ברמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש ה"י וז"ל כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש בד"א בכהן הדיוט אבל כה"ג אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עכ"ל, ומהרמב"ם משמע דאף כשהכה"ג יוצא מן המקדש לצורך שעה עדיין מיקרי עומד במקדש ואסור להיות קרוע בגדים ופרוע ראש, דכה"ג נמצא תמיד לפני ה'. והיסוד דאין אבילות ברגל הוא משום שברגל כל ישראל עומדים לפני ה', ואבילות ועמידה לפני ה' מהווים תרתי דסתרי דכתיב "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", ושמחה ואבילות הם תרתי דסתרי.

ולפי היסוד הנ"ל דיש ב' דינים באבילות: א) ניהוגי אבילות ב) שם אבל בגברא, י"ל דלא אמרינן דהואיל ואידחי אבילות ברגל אידחי, מכיון דאע"פ שאין ברגל ניהוגי אבילות מ"מ אף ברגל חל חלות שם אבל בגברא, ולא דמי להרוגי ב"ד דאבילות חלה מסתימת הגולל ולא נתכפרו עד עיכול הבשר דלא חל דין אבילות ושם אבל בגברא בשעת סתימת הגולל, ולכן קיי"ל דהואיל ונדחו ידחו, ויתכן דזוהי כוונת רש"י.

ועיין ביד רמה (דף מז: ד"ה מתיב רב אדא) שתירץ באופן אחר, וז"ל ולדילן מסתברא דלא דמיא דחייה דהכא לדחייה דרגל דאלו דחייה דרגל כיון דגברא בר איאבולי עילויה הוא מעיקרא חיילא עליה אבלות ואייקורא דמועד הוא דרביע עליה וכיון דלא מיחסר אלא זמן כי מטי זימניה בעי איאבולי אבל הכא מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עילויה הוא ולא חיילא עילויה אבלות כלל עכ"ל. ונראה דהיד רמה מחלק בין מת ברגל דיש כאן מת המחייב באבילות אלא דליכא חלות אבילות ברגל והוי רק מחוסר זמן, ולכן לאחר הרגל חייב באבילות ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. משא"כ בהרוגי ב"ד לפני עיכול הבשר ליכא מת המחייב באבילות, ולכן קיי"ל דהואיל ונדחה ידחה. ולכאורה זה דומה למחלוקת בין הרא"ש ומהר"ם מרוטנברג (עיין ברא"ש פ"ג מו"ק סימן צ"ו) בדין מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד, דשיטת המהר"ם מרוטנברג היא שחייב להתאבל ז' ושלושים משהגדיל ואינו מונה ימי האבילות מיום הקבורה אלא מיום שנעשה גדול, דהו"ל כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל. וכתב המהר"ם (שם) "ואף על פי שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים, אבל הכא גברא לאו בר חיובא כלל, וא"כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית, הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כיסוי הדם (דף פז א) וכו' עכ"ל. והשיג עליו הרא"ש (שם) וז"ל ואף על גב שאין משיבין את הארי לאחר מותו תורה היא וללמוד אני צריך, ותופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם עכ"ל. להרא"ש קטן שהגדיל פטור לעולם מאבילות דחל דין דיחוי, משא"כ למהר"ם מרוטנברג קטן חייב באבילות משהגדיל. וי"ל דהמהר"ם סובר כדברי היד רמה (הנ"ל) דמאחר שיש כאן חפצא של מת המחייב באבילות הקטן הוי רק מחוסר זמן לחלות האבילות ומשו"ה חייב באבילות משהגדיל. משא"כ הרא"ש סובר דיש לחלק בין רגל דהתם הגברא הוי בר חיובא ורק דיומא קגרים דליכא דיחוי לבין קטן דהגברא אינו ראוי לאבילות וחל דין דיחוי דפקע מיניה חיוב אבילות לעולם.³⁰⁵

footnotes: ³⁰⁵ וע"ע בס' שיעורי הרב על עניני אבילות סימן מ' שדן רבינו זצ"ל באריכות בדברי הרא"ש והמהר"ם מרוטנברג.

תוס' ד"ה משיסתם הגולל. וז"ל ויש מפרשים אף על גב דגולל מטמא באהל מ"מ היו יכולים לדלג ולטמאות עצמן מגולל כדאמרינן במסכת שמחות (פ"ד) כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואומר ר"ת דמשבשתא היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר עליה ואין זו קושיא דשם טומאה בעי למימר במסכת שמחות דעל חצי לוג דם נזיר מגלח ולא אתא למעוטי אלא כלים הנוגעים במת דאין נזיר מגלח ואין כהן מוזהר עכ"ל.

ונראה לבאר תירוץ התוס' לקושיית ר"ת, דיסוד הדין הוא שכהן מוזהר לטמא לעצמו של מת, וכלים הנוגעים במת מטמאין טומאת מת משום דקיי"ל חרב הרי היא כחלל אך אינם נחשבים גוף המת עצמו, והכלל דמס' שמחות "כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה" ר"ל דכהן מוזהר רק לטמא לעצמו של מת וכן נזיר מגלח על עצמו של מת, אבל מותר לכהן להטמא בטומאת מת ע"י כלים הנוגעים במת, ומשו"ה מותר לו לטמא בגולל שאין זה טומאת עצמו של מת. ותוס' מבארים דהא דאין נזיר מגלח על רביעית דם הוי רק הלכה של שיעורים - דדם מן המת חשיב עצמו של מת וכדחזינן מהא דנזיר מגלח על חצי לוג דם, והא דאין הנזיר מגלח על רביעית דם היינו רק הלכה של שיעור דילפינן מקרא דרק על שתי רביעיות של דם (חצי לוג) חייב נזיר לגלח. אך כהן מוזהר אף על רביעית דם מכיון דהוי עצמו של מת.

ועיין בתוס' מס' נזיר (דף נד: ד"ה ת"ש ומזה בג' ובז') דר"ת נקט שנזיר מגלח על טומאת חרב כחלל, והקשה עליו ה"ר חיים כהן וז"ל ושלח לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה"ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרי' במס' שמחות (פ"ד הל' כא) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה עכ"ל. ומבואר דה"ר חיים כהן נקט דאע"פ דחרב הרי היא כחלל שמטמאה טומאת מת מ"מ אין נזיר מגלח על טומאת חרב מפני שאינה טומאת עצמו של מת, וכמו"כ אין כהן מוזהר עליו, וכסברת התוס' שלפנינו.

ולענין האם חרב כחלל מטמא באהל נחלקו הראשונים, דתוס' (ב"ב דף כ. ד"ה בחבית של מתכת) נקטו דמטמא באהל, ואילו הרמב"ן עה"ת (במדבר י"ט:ט"ז) חולק עליו שכתב וז"ל ורבותינו (נזיר נג ב) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל, שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה. והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא, שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל, שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל "אדם כי ימות באהל", שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל, היו הכהנים אסורים בכל הבתים, שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל עכ"ל. וכן היא שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' טומאת מת הי"ג) וז"ל בגדים הנוגעין במת אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינן כמת לטמא באהל ובמשא שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן וכל המאהיל עליהן או שהאהילו עליו או שהיו עמו באהל הרי זה טהור עכ"ל. ועיין ברמב"ן עה"ת (שם) שכתב עוד דאע"פ שחרב הרי היא כחלל ליטמא במגע שבעה, מ"מ אינו מטמא להצריך הזאה בג' וז' ואין כהן מוזהר עליה, משום דדין טומאת חרב מהוה חלות שם טומאה בפ"ע כטומאת מת ואינה טומאה מעצמו של מת.

ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"א – ה"ב) וז"ל כל כהן שנטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה, הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם. וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם כהן שנטמא ברביעית דם מן המת לוקה אבל אם נטמא בחרב כחלל אע"פ שנטמא לשבעה אינו לוקה, ומוכח דס"ל דחרב כחלל מטמא טומאת מת אך אינה טומאת עצמו של מת וכהן מוזהר רק מלטמא לעצמו של מת, ואילו רביעית דם הוי עצמו של מת ולכן כהן מוזהר עליו.

והנה בנוגע לטומאת קבר וארון המת כתב הרמב"ם (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) וז"ל ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה, ואף על פי שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממלתיה דר"א בר' צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו' ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה וקי"ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה עכ"ל.

ונראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי בעיקר יסוד חלות דין טומאת קבר, דלשיטת הרמב"ם המת מטמא דרך הקבר וע"כ חשובה טומאת קבר כטומאת עצמו של מת וכהן מוזהר על טומאת קבר. והרמב"ם מחדש דבארונות של עץ אין דין קבר ולכן אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה. משא"כ לשיטת הראב"ד קבר הוי חפצא של טומאה בפ"ע וכהן אינו מוזהר עליה מדאינה טומאת עצמו של המת. ויתכן נפקא מינה בין הרמב"ם והראב"ד האם קבר מטמא באהל, דלשיטת הרמב"ם חל דין טומאה במאהיל על קבר, וכמש"כ (בפרק כ"ה מהל' טומאת מת הלכה ב') וז"ל והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ"ל, דהרמב"ם סובר דקבר מטמא מדין עצמו של מת וע"כ חל בזה דין טומאת אהל דהוי כמאהיל על המת עצמו. משא"כ לשיטת הראב"ד דס"ל דקבר הוי חלות טומאה בפ"ע יתכן דליכא ביה דין מאהיל על הקבר דטומאת אהל לא חלה אלא בטומאת המת עצמו. ועוד יתכן נפקא מינה לגבי הזאה בג' וז', די"ל דלשיטת הרמב"ם הנטמא ע"י קבר צריך הזאה בג' וז' דנטמא בטומאת מת עצמו. משא"כ להראב"ד דהויא חלות טומאה בפ"ע יתכן דאינו צריך הזאה בג' וז'.³⁰⁶

footnotes: ³⁰⁶ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ברכות דף יט: (ד"ה ת"ש דאמר ראבר"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות, ובד"ה תוס' מדלגין היינו).

תוס' ד"ה משיסתם הגולל. בא"ד. ומפרש ר"ת דגולל היינו אבן גדול מלשון וגללו את האבן (בראשית כט) שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב (שם לה) היא מצבת קבורת רחל ואותן האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהם שלא תכבד על המת נקראין דופק ויש קושר בהמה לסימן עד שימצא אבן פן יאבד מקום הקבר וההיא דמדלגין לא היה שם מצבה עכ"ל.

ומבואר דר"ת נקט דגולל היינו המצבה וכהן מוזהר עליה, ויש לעיין אי ס"ל דגולל מטמא בתורת עצמו של מת או"ד דס"ל דכהן מוזהר על טומאת מת ולאו דוקא על טומאת עצמו של מת. ועיין בתוס' (נזיר נד: ד"ה ת"ש ומזה בג' ובז') דר"ת ס"ל דכהן מוזהר על טומאת חרב כחלל. ולכאורה מוכח דס"ל דכהן מוזהר על טומאת מת ולא דוקא בעצמו של מת, וי"ל דה"ה דמוזהר בגולל ודופק שמטמאין טומאת מת אע"פ שאין להן דין עצמו של מת. ולענין טומאת קבר י"ל דר"ת סובר דכהן מוזהר עליה דלא גרע מגולל ודופק דלר"ת כהן מוזהר על טומאת מת ולא על עצמו של מת. ואילו להרמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ב) כהן מוזהר על טומאת קבר דהוי טומאת עצמו של מת, משא"כ על חרב כחלל וגולל ודופק אינו מוזהר דאינן טומאת עצמו של מת. ושיטת הראב"ד היא (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) שאין כהן מוזהר על טומאת קבר, אולם אם אין בקבר חלל טפח הריהו מוזהר דזוהי טומאת עצמו של מת, דטומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע.

- מח. גמ'. איתמר, האורג בגד למת, אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור, הזמנה מלתא היא. ורבא אמר מותר, הזמנה לאו מילתא היא. מאי טעמא דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה. מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא, האי נמי בהזמנה מיתסרא. ורבא גמר שם שם מעבודה זרה, מה עבודה זרה בהזמנה לא מיתסרא, אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא. ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. ואביי מאי טעמא לא גמר מעבודה זרה אמר לך מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן, לאפוקי עבודה זרה דלאו אורחא.

סוגיא דהזמנה מילתא

א

ביאור הגמ' "לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה"

ונראה לבאר דרבא סובר דהזמנה מילתא בגופה דקדושה אך לא במשמשין, דבגוף הקדושה כעגלה ערופה חל איסור מצד עצמו, ובהזמנה לבד חל חלות שם עגלה ערופה וכדקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה (קידושין נז. כריתות כה.), וע"כ בגוף הקדושה קיי"ל דהזמנה מילתא. משא"כ בתשמישי קדושה שיסוד איסורן חל מכח שהן משמשין לדבר הקדוש, י"ל דלא חל בהם חלות שם משמשין ותשמישי קדושה עד אשר ישמשו בפועל לדבר האסור. ולכן רבא סובר דהאורג בגד למת, הבגד מותר בהנאה דלא נאסר בהזמנה גרידא אלא צריך שישתמשו בו בפועל לכרוך בו המת כדי ליאסר. (כך נראה לפרש אליבא דרש"י).

אולם עיין בתוס' (ד"ה מאי טעמא) וז"ל תימא כי גמר נמי מעגלה ערופה הא אמר ר' יוחנן וכו' עריפתה אוסרתה ורבא פסיק כר' יוחנן וכו' ויש לפרש דהכי קאמר מ"ט לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה עכ"ל, ומבואר דלתוס' קושיית הגמ' היא מ"ט לא גמר רבא דהזמנה לאו מילתא היא מעגלה ערופה, דלרבא קיי"ל בעגלה ערופה דעריפתה אוסרתה ולא ירידתה, וא"כ מוכח דהזמנה לאו מילתא והו"ל למילף מעגלה ערופה דהזמנה לאו מילתא ולמה ליה למילף מעבודת כוכבים. ולפי"ד התוס' צ"ב בתירוץ הגמ' "אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה", דלכאורה ק"ו הוא דאי הזמנה לאו מילתא בגוף הקדושה כש"כ דלאו מילתא במשמשין דקדושה, וכן העיר הגרע"א זצ"ל (בשו"ת רע"א מהדורא קמא סימן ג').

ונראה דתוס' ס"ל דמסתבר יותר לומר בתשמישי קדושה הזמנה מילתא מבגוף הקדושה, דבגוף הקדושה האיסור חל מחמת קדושתו העצמית ועצם דינו ואין קדושתו ואיסורו חל מכח דבר אחר, ואזי י"ל דכל זמן שלא נעשה בו מעשה א"כ בהזמנה לחוד לא חלה עליו קדושה ואיסור, ורק ע"י מעשה חל חלות שם חפצא הקדושה בקדושת הגוף ואסור. משא"כ בתשמישי קדושה שיסוד איסורם ודינם בא מכח שהן משמשין לדבר הקדוש, י"ל דהזמנה מילתא, דמאחר שהדבר הקדוש כבר קיים בעולם הוה אמינא דיתפשט אותה קדושה על תשמישיו בהזמנה בלבד, וסד"א דבתשמישי קדושה הזמנה מילתא אע"פ שבגוף הקדושה קיי"ל דהזמנה לאו מילתא. וי"ל אליבא דתוס' דהגמ' מתרצת אליבא דרבא דאין ללמוד דהזמנה לאו מילתא מעגלה ערופה, דסד"א דדוקא בעגלה ערופה שהיא גופה דקדושה אמרינן דהזמנה לאו מילתא אבל בתשמישי קדושה הזמנה מילתא, ומשו"ה צריך ללמוד משמשין של מת ממשמשין של עבודת כוכבים, דכי היכי דליכא דין הזמנה מילתא בתשמישי ע"ז אע"פ שהאוסר (העבודה זרה עצמה) קיים בעולם ה"ה דהזמנה לאו מילתא בתשמישי המת. ויש להביא סמך לזה דקיי"ל (ב"מ דף נז:) שבונין את בית המקדש בחול ואח"כ מקדשים את הבנין, כדי שלא ימעלו בשעת הבנין, והרי התם בודאי כשבנו את הבית היה זה בדעת לשם ביהמ"'ק, ומ"מ לא חלה על הבנין קדושת בית המקדש עד שקידשו את הבנין ולא אמרינן דהזמנה מילתא. ונראה דהטעם בזה דקדושת בית המקדש אינה באה מכח דבר אחר אלא היא קדושת עצמית, וקדושתו חלה ע"י שקידשוהו לביהמ"ק ולא ע"י הזמנה שהזמינוהו כדי להקדישו, דאין קדושת ביהמ"ק נתפסת בקדושה אחרת שכבר קיימת בעת ההזמנה דנימא דהזמנה מילתא.³⁰⁷

footnotes: ³⁰⁷ אמנם לכאורה יש לדחות ראייה זו, דדין הזמנה מילתא חל באיסורים וקדושה דחלין מאליהן כמו באסה"נ דמת ומשמשיו, ואסה"נ דעגלה ערופה, וקדושת תפילין. משא"כ קדושת בנין ביהמ"ק דחלה מדעת המקדיש, וכשבנו את ביהמ"ק בחול בלי דעת להקדישו לא חלה הקדושה מחמת הזמנה בעלמא.

והנה נתבאר דאליבא דרש"י קושיית הגמ' היא דניליף מעגלה ערופה דהזמנה מילתא, דקיי"ל דירידתה לנחל איתן אוסרתה (עיין ברש"י ד"ה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא). והגמ' מתרצת דעגלה ערופה שאני דהיא גופה דקדושה. ולכאורה יתכן לפרש את תירוץ הגמ' בב' אופנים: א) דמכיון דקדושת עגלה ערופה הוי קדושה עצמית ואינה חלה מכח דבר אחר משו"ה קיי"ל בע"ע דהזמנה מילתא, ולכן ירידתה לנחל איתן דהויא הזמנה להיותה עגלה ערופה אוסרתה, ב) י"ל דהא דירדתה לנחל איתן אוסרתה אינו מדין הזמנה דאין הירידה מעשה הזמנה כלל אלא דחל איסור בירידתה משום דירדתה לנחל איתן הוי תחילת סדר מצות עגלה ערופה, וכבר התחיל בה מעשה מצותה ומשו"ה נאסרת. ודומה לאזמניה וצר ביה (מח.) דאף לרבא בכה"ג הזמנה מילתא היא.

ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' רוצח ה"ו) שפסק דירדתה לנחל אוסרתה, וז"ל ומשתרד לנחל תיאסר בהנייה אף על פי שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנייה ותקבר. דרידתה לנחל אוסרתה עכ"ל. אמנם (בהל' ח' שם) פסק שאם נמצא ההורג לפני עריפתה דתרעה בין העדר ומותרת בהנאה, וז"ל נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר וכו' עכ"ל. ועיין בכס"מ (שם ה"ו) שהקשה הרשב"א דמבואר בגמ' בכריתות דלמ"ד ירידתה אוסרתה אם נמצא ההורג קודם עריפתה עדיין העגלה אסורה, וא"כ צ"ע היאך פסק הרמב"ם דירידתה אוסרתה אולם אם נמצא ההורג עד שלא נערפה דתצא ותרעה בעדר ומותרת בהנאה.³⁰⁸

footnotes: ³⁰⁸ וכתב הכס"מ שם וז"ל בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים, רבא אמר לאחר עריפה וכו', ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו', אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו' (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים, תני עד שלא נראית לעריפה. אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה, תני משנראית לעריפה, א"כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה, תנאי היא, ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס"ל, אבל קשה דלפ"ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב"א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב"ד לא חלק עליו בזה כלום עכ"ל. ועיין בחידושי המאירי לסוטה דף מז. ד"ה נמצא ההורג, ובס' באר שבע סוטה מז. ד"ה תצא ותרעה בעדר, ובשו"ת עונג יו"ט סימן ו'.

והנה אי נימא כפי שנתבאר בפרש"י דירידתה אוסרתה היינו שבעגלה ערופה שהיא חפץ דגוף הקדושה חל דין דהזמנה מילתא, וירידתה לנחל הוי מעשה הזמנה להיותה מזומנת להיות עגלה ערופה, אזי י"ל שאם נמצא ההורג לפני העריפה אזי מכיון שאין עורפין אותה נתבטלה ההזמנה למפרע, דנתברר שאינה עומדת להיות עגלה ערופה כלל ולא חלה ההזמנה ומותרת בהנאה. וצ"ע דבגמ' בכריתות (כד: - כה.) מבואר דלמ"ד ירידתה לנחל אוסרתה אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה אסורה שנאסרה משעת הירידה, משא"כ למ"ד עריפתה אוסרתה אזי אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה מותרת. ונראה לבאר דהגמ' בכריתות נוקטת דהטעם דירידתה אוסרתה היינו משום שהירידה לנחל מהוה קיום בסדר מעשה מצות עגלה ערופה, ומאחר שהתחיל סדר מצות עגלה ערופה נאסרה העגלה, ולפי"ז אף אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה נשארת אסורה בהנאה מכיון דכבר חלה בה איסור הנאה מחמת התחלת קיום סדר מעשה מצות עגלה ערופה, ותו לא פקע ממנה האיסור הנאה. ונראה דהרמב"ם סובר כהצד הראשון דירדתה לנחל אוסרתה היינו משום שחל דין הזמנה מילתא בגוף קדושה, ואם נמצא ההורג לפני העריפה אזי בטלה ההזמנה למפרע והעגלה מותרת בהנאה, ולכן פסק הרמב"ם שאם נמצא ההורג קודם שתערף תצא ותרעה בעדר. דלכאורה זה דומה למי שארג בגד למת ואח"כ נעשה תחיית המתים וקם המת לחיים, דבודאי בכהאי גוונא לא נאמר דהבגד נשאר אסור בהנאה מדין הזמנה מילתא דהרי נתבטלה ההזמנה למפרע, וכמו כן בעגלה שירדה לנחל ונמצא ההורג לפני שנערפה נתבטלה ההזמנה לעריפה למפרע, דתו אינה עומדת להיות עגלה ערופה ולכן העגלה מותרת בהנאה. אבל אם נאמר דהטעם שירידתה לנחל אוסרתה הוא משום דהירידה לנחל הוי תחילת קיום סדר מצות עגלה ערופה אזי י"ל דאף כשנמצא ההורג לפני שנערפה עדיין העגלה אסורה, דהירידה לנחל נעשתה כמצוותה.³⁰⁹

footnotes: ³⁰⁹ ועיין בשו"ת עונג יו"ט סימן ו' ד"ה וליישב כל זה, וד"ה לכן נראה דגם הרמב"ם.

ב