גמ'. אמר רב חסדא עבד מותר באמו, ומותר בבתו. יצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא.

עיין ברמב"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה הי"ז – הי"ח) וז"ל העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל עכו"ם ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים. ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם עכ"ל. ומשמע שעבד אסור רק בשתי עריות אלו ומותר באמו ואף כשהיא נתגיירה להיות שפחה כנענית וילדתו. ולפי"ז מבואר דהרמב"ם סובר שאין לעבד דין שאר בשר וס"ל דמאחר שאין לעבד ייחוס ודין משפחה לענין ירושה ה"ה דליכא לעבד חלות שם שאר בשר ומותר באמו שהיא שפחה כנענית. אולם מרש"י (נח: ד"ה עבד כנעני וד"ה מותר באמו) משמע דס"ל דעבד מותר באמו רק באופן שהעבד עצמו נתגייר לשם עבד ולא באופן שאמו היא שפחה כנענית, ומשמע דרש"י סובר שיש לעבד חלות שם שאר בשר אע"פ שאין לעבד ייחוס משפחה דאינו יורש אביו ואמו, ועבד אסור באמו שהיא שפחה כנענית דחל איסור שאר בשר, ומבואר דלרש"י השם שאר בשר ושם משפחה אינם תלויים זה בזה, ודלא כהרמב"ם.

גמ'. כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה. מאימת אמר רב נחמן מדקראו לה רביתא דפלניא.

עיין בגמ' (לעיל נז.) "כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי א"ר ר"א א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה", ופרש"י (בד"ה נהרג עליו) וז"ל משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל דאישות אלא זנות בעלמא כחמור ובהמתו וכו' עכ"ל. ומבואר דלרש"י בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה חייב מיתה משום גזל. אולם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ח) שכתב וז"ל בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו, ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני, ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק וכו' עכ"ל, ומשמע דס"ל דחייב מיתה מדין איסור עריות דאשת איש. והגר"ח זצ"ל נקט דאליבא דהרמב"ם חל חלות אישות לב"נ ע"י ייחוד להיות אשתו, ודין אישות זה שחל מחמת ייחוד להיות אשתו תלוי בידיעת הרבים שאשה זו היא מיוחדת לפלוני זה להיות אשתו, וכמש"כ הרמב"ם "ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני", ומקורו מסוגיין וז"ל א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת א"ר נחמן מדקראו לה רביתא עכ"ל, וחל היתר להפקיע ממנה חלות אישות כשיודע לרבים שהיא אינה עוד מיוחדת לו להיות אשתו, וכמש"כ הרמב"ם "ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק", שמראה ברבים שהיא אינה אשת עבדו שהפרישה מעבדו ופרע את ראשה בשוק. והגר"ח זצ"ל נקט שזוהי הלכה באישות ב"נ ואפילו בבת חורין חלה חלות אישות לב"נ ע"י ייחוד להיות אשתו, ואין זה דין דוקא במייחד שפחה לעבדו³⁵⁹. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל מבואר דיש ב' דיני אישות בב"נ: א) חלות אישות ע"י בעולת בעל, ב) חלות אישות מדין ייחוד לבעל. והנפ"מ ביניהן היא דחלות דין אישות מדין בעולת בעל חל אף כשאינו ידוע לרבים שבא עליה והיא אשתו, וכדחזינן ממעשה דאבימלך ויצחק שאבימלך טען (בראשית כו:י) "ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם", דאע"פ שלא ידעו הרבים כי רבקה היא אשת יצחק היו מתחייבים עליה משום אשת איש. אמנם דין אישות וחלות שם אשתו שחל מחמת ייחוד להיות אשתו תלוי בידיעת הרבים שאשה זו היא מיוחדת לפלוני זה להיות אשתו, וכמש"כ הרמב"ם "ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני". ולפי"ז נראה לבאר המשך דברי הרמב"ם לענין גירושין בבן נח שכתב (שם) וז"ל ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק, ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין עכ"ל. וצ"ב למה חילק הרמב"ם לתרתי לענין היתר להנשא לשוק בין היתר של המייחד שפחה לעבדו וגירושין דאשת נכרי. ונראה דלענין אישות שחל מחמת ייחוד וכגון בייחד שפחה לעבדו האיסור תלוי בידיעת הרבים שהיא מיוחדת לו, וההיתר לינשא חל רק כשיודע לרבים שהיא אינה מיוחדת לו להיות אשתו וכמש"כ הרמב"ם "ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק", דע"י שמראה ברבים שהיא אינה אשת עבדו שהפרישה מעבדו ופרע את ראשה בשוק פקע האישות ומותרת לינשא. ואילו לגבי חלות אישות דב"נ מדין בעולת בעל כתב שמותרת "ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין", ולא דקדק הרמב"ם לומר דבעינן ידיעת הרבים ששלחה מביתו ושפרשו זה מזה, אלא דפקע האישות כשיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה. ונראה דהחילוק הוא כנ"ל דחלות דין אישות דבעולת בעל אינו תלוי בידיעת הרבים ופקע האישות משהוציאה מביתו ושלחה לעצמה. משא"כ דין אישות שחל ע"י ייחוד תלוי בידיעת הרבים ופקע רק משנודע לרבים דהיא אינה אשתו, ולכן דקדק הרמב"ם לומר שהיא חוזרת להתירה "משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק" (ועיין בכס"מ שם).

footnotes: ³⁵⁹ ועיין לעיל בשיעורים (דף נז. ד"ה כיוצא ביפת תואר) שלפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל מעשה דיהודה ותמר, דיהודה טען שתמר חייבת שריפה כדין בת כהן שזינתה דמאחר שכולם ידעו שהיתה מיוחדת לינשא לשלה שהיתה זקוקה לו ליבום, הו"ל אשת איש מדין ייחוד, דחל חלות אישות לב"נ ע"י ייחוד להיות אשתו אולם דין זה תלוי בידיעת הרבים שאשה זו מיוחדת להיות אשתו וכמש"כ הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ח). אמנם לאחר שתמר גילתה שהיא האשה שהסירה את צעיפה מעליה ברבים ופרעה את ראשה בשוק נתבטלה האישות והיא פנויה, ולכן אמר יהודה "צדקה ממני" שאינה חייבת שריפה.

אמנם יתכן לפרש את דברי הרמב"ם באופן אחר, דבאמת ס"ל דבבת חורין ב"נ לא חל חלות אישות אלא א"כ היא בעולת בעל, ורק בשפחה ס"ל דחל חלות אישות ע"י ייחוד, דמכיון שהאדון הוי בעלים עליה לכן כשמייחדה לעבדו חל עי"ז חלות אישות. משא"כ בבת חורין נכרית ליכא חלות אישות לב"נ אלא ע"י שהיא בעולת בעל, דאינה בעלים לעשות אישות ע"י שמייחדת את עצמה להיות אשתו.

ועיין ברדב"ז ובקרית ספר (שם) שפירשו דהרמב"ם מיירי באופן שבא עליה העבד, ומשו"ה הויא אשת איש דאין אישות לב"נ אלא בבעולת בעל. ונראה לבאר דבריהם עפי"ד הר"ן (דף נח: ד"ה מדקרו ליה רביתא דפלניא) שכתב וז"ל פירוש אבל ביאה אחת אינה עושה אותה אשת איש כדעבדה לב"נ, לפי שאין ביאתה לשם אישות ולפיכך צריכה יחוד גמור שתקרא על שמו וכו' עכ"ל. ונראה דהר"ן סובר דדוקא שפחה צריכא ייחוד ובעילה כדי לשוויה לאשת איש, דאפילו אם נבעלה פעם אחת אינה נעשית אשת איש מכיון דעבדא בהפקרה ניחא ליה, ולכן צריכא בעילה וייחוד.

והנה הקשינו לעיל (עיין בשיעורים דף נז: ד"ה אלא אמר ר' יוחנן) אליבא דהרמב"ם, שסובר דבייחד שפחה לעבדו ב"נ חייב עליה מיתה משום איסור עריות דאשת איש, וסובר דחל חלות אישות לב"נ ע"י ייחוד להיות אשתו, ולשיטתו י"ל דדין בעולת בעל אינה תנאי בחיוב מיתה אלא אופן אחד של חלות אישות בב"נ, אבל חל נמי חלות אישות לב"נ מדין ייחוד לבעל, וב"נ נהרג ע"ז בסייף אפילו כשאינה בעולת בעל. ולפי"ז צ"ע לשיטתו למה בעינן ריבוי מיוחד מקרא ד"איש איש" לרבות נערה מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה, דתיפוק לן דהויא אשת איש מדין ייחוד לבעל, וחייב עליה מיתה מדין איסור עריות דב"נ דהויא אשת איש. ובשלמא אליבא דרש"י לא קשיא, דלשיטתו החיוב מיתה בייחד שפחה לעבדו הוא מדין גזל ולא משום עריות, וי"ל דלשיטת רש"י ליכא חלות חיוב מיתה באישות שחל מדין ייחוד דחיוב מיתה תלוי בבעולת בעל, ומשו"ה בעינן ריבוי ד"איש איש" לחייבו מיתה אע"פ שאינה בעולת בעל. אולם להרמב"ם צ"ע מ"ט בעינן רבוי דקרא ד"איש איש" לרבות נערה מאורסה ישראלית ונכנסה לחופה ולא נבעלה דתיפוק ליה דלא גרע מייחד שפחה לעבדו, דעכו"ם חייב עליה מיתה מדהויא אשת איש מדין ייחוד לבעלה, וצ"ע . ולפי"ד הר"ן י"ל דבאמת הרמב"ם סובר דבעולת בעל היא הלכה בחפצא של אישות דב"נ, ורק בשפחה בעינן ייחוד בנוסף לבעילה כדי לשוויה לאשת איש, ומשו"ה בעינן גזה"כ ד"איש איש" לרבות נערה המאורסה שחייב עליה אע"פ שאינה בעולת בעל.

גמ'. אמר רבי חנינא נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'.

ופרש"י (בד"ה ויך את המצרי) וז"ל משום דהכה איש עברי עכ"ל. ויש לעיין מהו יסוד הדין דעכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה. ועיין בר"ן (דף נח: ד"ה כותי שהכה) שכתב וז"ל כותי שהכה את ישראל חייב מיתה, משמע דמדין גזל מייתינן לה דמה לי חבל בגופיה מה לי חבל בממונו. ולפ"ז ל"ש כותי ול"ש ישראל שוין בדבר. ועוד דמהיכא ילפינן לה מהמצרי שהכה את איש עברי שניהם היו ב"נ. ולי לא משמע הכי דדוקא ישראל דאע"ג דעדיין לא קבלו התורה כבר הי' להם מצות יתירות על בני נח וכדכתיבנא לעיל, ועוד דא"כ למה מנו בכלל הז' מצות שפיכת דמים והיא הריגה לחשבו מכה חבירו אלא ודאי דוקא מכה ישראל חייב מיתה ממש כמו שהרגו מרע"ה עכ"ל. ומבואר דבתחילת דבריו נקט הר"ן דעכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה משום דחבלה הוי בכלל מצות גזל, אולם הר"ן דחה סברא זו דא"כ מן הדין דעכו"ם המכה ב"נ אחר נמי יהיה חייב מיתה. והר"ן מסיק דמלשון הגמ' משמע שדין זה חל דוקא בעכו"ם המכה את ישראל וחייב מיתה ממש כמו שהרג משה רבינו את המצרי. ודבריו צ"ב, דאכתי לא נתבאר מ"ט עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה.

ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ו) שכתב וז"ל ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שעכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה ביד"ש אך אינו נהרג בב"ד (עיין בכס"מ וברדב"ז). ולכאורה צ"ע דהרי ילפינן לה ממשה רבינו וכתוב מפורש בקרא שהרג את המצרי. וי"ל דמשו"ה משה רבינו הרגו דוקא בשם המפורש (כדפרש"י עה"ת שמות ב:יד) כדי לקיים בו חיוב מיתה בידי שמים , וכתיב (שמות ב:יב) "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול", ופרש"י (שם ד"ה וירא כי אין איש) שראה "שאין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר", וצ"ע דאם היה המצרי חייב מיתה משום שהכה איש עברי מאי איכפת לן אם יש איש העתיד ממנו להתגייר. וביאר הגרי"ז זצ"ל דהמצרי היה חייב מיתה ביד"ש וע"כ הרגו משה רבינו בשם המפורש דהוי קיום מיתה בידי שמים, ובמיתה בידי שמים יש מקום לחשבונות ולכן רק לאחר שמשה רבינו ראה ברוה"ק שאין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר הוא הרג את המצרי³⁶⁰.

footnotes: ³⁶⁰ ועיין בחידושי הגרי"ז עה"ת (שמות ב: י"ב), ובשיעורי הגרמ"ד הלוי עה"ת (שמות ב:יב), ובס' מרגליות הים (דף נח:).

אמנם יתכן לומר שהרמב"ם סובר שמשה רבינו הרג את המצרי מדין רודף³⁶¹, ורודף חייב מיתה בידי אדם, ומש"כ הרמב"ם שעכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה (בידי שמים) אבל אינו נהרג בב"ד, י"ל דמיירי אף בהכאה של משהו, וחבלה בעלמא חשיב כתחילת רדיפה ולכן העכו"ם חייב מיתה ביד"ש אך אינו נהרג בב"ד דשמא אינו רודף ממש אלא שהכהו הכאה בעלמא. משא"כ במקרה של משה רבינו שהרג את המצרי י"ל דמיירי שראה אותו מכה את היהודי באופן שהמצרי היה רודף גמור שמנסה להרוג את היהודי, ולכן הרגו משה רבינו³⁶².³⁶³

footnotes: ³⁶¹ וכן משמע מדברי המדרש רבה (א:כח) וז"ל פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו וכו' כיון שידע הנוגש שהרגיש בו החזירו לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו וראה ברוה"ק מה שעשה בבית וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה, אמר ודאי זה חייב מיתה כמש"כ ומכה אדם יומת עכ"ל. ועיין במדרש רבה (שם א:כט) דנחלקו התנאים אם משה רבינו הרג את המצרי בידים או שהרגו בשם המפורש. וביאר הגרמ"ד הלוי סאלאוויצי'ק זצ"ל (עיין בשיעורי הגרמ"ד הלוי עה"ת שם) די"ל דנחלקו התנאים האם המצרי נתחייב מיתה משום עריות ומשום רודף, והכי ס"ל למ"ד דהרגו בידים, או דנתחייב מיתה משום חובל בישראל וכדברי הגמ' בסוגיין, ומדהרגו בשם המפורש ולא בידיים מוכח דעכו"ם החובל בישראל חייב מיתה אך אינו נהרג בידי אדם אלא הריהו חייב מיתה בידי שמים. ³⁶² וכ"כ בס' מרגליות הים בסוגיין ³⁶³ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"י מהל' מלכים ה"ו (עמ' ער"ב) דאחיו של רבינו זצ"ל הג"ר אהרן סולובייצי'ק זצ"ל הוכיח דאי אפשר לומר דמשה רבינו הרג את המצרי בדין חיוב מיתה בידי אדם, דהרי הוא רק גרם את מיתתו עפ"י אמירת שם המפורש, ואין זה אלא גרמא של רציחה, ואע"ג דגרמא דרציחה מהווה מעשה איסור של רציחה דחייבים עליו מיתה בידי שמים וכדכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' רוצח ה"י – י"א) וז"ל אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם. וכן הדוחף חבירו לבור והיה שם סולם בבור שיכול לעלות עליו, או שזרק בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר וסלק את הסולם והסיר את התריס, שניהן אינן נהרגין בבית דין, אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסלק הסולם פטור ממיתת בית דין ונדרש ממנו דם עכ"ל. אך המל"מ (פ"ב מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ב) כתב בשם הריטב"א דבהריגה ע"י גרמא דדיבורא ליכא חיוב מיתה בידי שמים, וכן ס"ל להרמב"ם. ויוצא דמשה רבינו לא הרג את המצרי בהריגה דמהווה רציחה בדיני אדם, דהרי הוא הרג את המצרי בדיבור - ע"י אמירת שם המפורש דהוי מיתה בידי שמים. ומשו"ה פסק הרמב"ם דעכו"ם שהכה את יישראל חייב מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, דאילו המצרי היה חייב מיתה בידי אדם בסייף משום דעכו"ם החובל בישראל חייב מיתה בידי אדם וא"כ י"ל דחייב מיתה בסייף כשאר ז' מצות ב"נ דמיתתן בסייף, אזי משה רבינו לא היה הרגו בשם המפורש אלא היה הרגו בידים לקיים בו דין מיתה כהלכתה. ומהא דמשה רבינו הרג את המצרי בשם המפורש מוכח דהמצרי לא היה חייב מיתה בידי אדם אלא חייב מיתה ביד"ש, ונראה דזהו המקור לפסק הרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ו) דעכו"ם שהכה את ישראל וחבל בו הריהו חייב מיתה אך אינו נהרג, דר"ל דחייב מיתה בידי שמים, וכדחזינן מהא שהרג משה את המצרי בשם המפורש.אולם עיי"ש באגרות הגרי"ד הלוי (עמ' רע"ג) דהגר"מ זצ"ל ביאר דמש"כ הרמב"ם פ"י מהל' מלכים ה"ו וז"ל ועכו"ם שהכה את ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג עכ"ל, אין הכוונה דחייב מיתה ביד"ש, דהרי בכל מקום שחל חיוב מיתה ביד"ש הרמב"ם כתב להדיא דחייב מיתה ביד"ש (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח ה"ב, פ"ו מהל' תרומות ה"ו), ואילו כאן בב"נ שהכה את ישראל כתב הרמב"ם "אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג". ונראה דהרמב"ם חידש דחל דין מסוים בב"נ דחייב מיתה בידי אדם אבל אינו נהרג בב"ד, דב"נ אינו נהרג בב"ד אלא על ז' מצוות ולא על איסורים אחרים, ואע"פ שחייב עליהם מיתה.וי"ל דמניעת קיום ההריגה הוא מחמת איסור רציחה, דמכיון דחל דין מסוים דב"נ שהכה את ישראל חייב מיתה אך אינו נהרג בב"ד י"ל דאסור להרוג ב"נ שהכה את ישראל בידים משום איסור רציחה, ולכן אם יש איזה אופן שיכול להורגו בלי לעבור על איסור רציחה אזי מותר להורגו וחייבין להורגו בדרך זו דהרי הוא חייב מיתה, וי"ל דמשו"ה הרג משה את המצרי בשם המפורש מכיון דאין בהריגה בשם המפורש איסור רציחה, ולא היה יכול להורגו במיתה בידי אדם. ורבינו זצ"ל העיר על דברי אביו הגר"מ זצ"ל (עיי"ש במכתב יום ד' ברלין תרפ"ז אות ד' עמ' עד"ר) דיש לומר דמה שעכו"ם החובל בישראל אינו נהרג אינו משום איסור רציחה אלא דנאמרה הלכה בפנ"ע שעכו"ם מופקע מקיום מיתה בב"ד, ואפילו אם נאמר דההורג בשם המפורש אינו נחשב לרציחה מ"מ אין להרוג עכו"ם שחבל בישראל אפילו ע"י שם המפורש, דעכו"ם שחבל בישראל מופקע מקיום מיתה, דחל דין מסוים שהוא חייב מיתה אך אינו נהרג. ואמר רבינו זצ"ל דהביאור בזה הוא דשיטת הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הי"ד) היא דמכלל מצות דינין שנצטוו ב"נ הוא לדון את העוברים על ז' מצוות במיתה ולהורגם בסייף, ומשום כך נתחייבו אנשי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ולפי"ז י"ל דמכלל מצות דינין שנצטוו ב"נ הוא שב"נ יהרג דוקא ע"י דין וב"ד של ב"נ כשעובר על ז' מצוות ב"נ, ועצם מיתת ב"נ על עבירת ז' מצוות הוא בכלל מצות דינין. וי"ל דמשו"ה פסק הרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ט) דב"נ ששבת ועכו"ם שלמד תורה דחייב מיתה אבל אינו נהרג. דהרמב"ם סובר שההלכה ומצוה של דינים דב"נ חייבין להעמיד ב"ד לדון ולהרוג מי שעבר על ז' מצוות נאמרה רק ביחס לז' מצות ב"נ בלבד, ולא על שאר חיובי מיתה דב"נ וכגון עכו"ם ששבת או שלמד תורה או עכו"ם שחבל בישראל, ולכן אע"פ שחייב מיתה אינו נהרג, דלא נאמרה ע"ז מצות דינין. ומכיון שחיוב מיתה זה אינו יכול להתקיים דליכא ההיכי תימצי של דין ודיין, ולכן לא יצוייר שעכו"ם יהרג בב"ד של ב"נ על זה, דעכו"ם רק נהרג על ז' מצוות ולכן פסק הרמב"ם דחייב מיתה אבל אינו נהרג, עכת"ד רבינו זצ"ל. ולפי"ז נראה לבאר מש"כ הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) דב"נ נהרג על גרם רציחה, דבנוגע לישראל פסק דגרמא דרציחה אינו נהרג בב"ד (פ"ג מהל' רוצח ה"י) וקיום מיתתו הוא ביד"ש. אך בב"נ ליכא חלות דין מיתה ביד"ש, דדין מיתה ביד"ש נאמר רק בישראל ואילו עכו"ם חייב מיתה בב"ד, ובנוגע לאיסור רציחה שהוא מז' מצות חל מצות דינים לדונו בב"ד של ב"נ ולקיים בו מיתת ב"ד. ועיין ברדב"ז ובלח"מ (שם) ובכ"מ (פ"י מהל' מלכים ה"ט) דכתבו להדיא שאין ב"נ נהרג אלא על ז' מצות בלבד. וי"ל דהביאור בזה הוא כדברי רבינו זצ"ל. וע"ע בר"ן סנה' (נח: ד"ה כותי) שכתב וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאין בחיוב מיתה זו ובחיוב מיתה שאמרו בכותי העוסק בתורה ובחיוב מיתה בכותי ששבת אלא שמודיעין אותו שהוא חייב מיתה ומכולן עונשין אותו אם יעשה אבל אינו נהרג עליהו וכו' עכ"ל. ויתכן לבאר דבריו עפי"ד רבינו זצ"ל הנ"ל, דאע"פ שב"נ שחבל בישראל חייב מיתה אינו נהרג משום שחל דין מסוים שאין ב"נ נהרג אלא על ז' מצות דזהו מכלל מצות דינין לדון ב"נ בז' מצות ולהרוג בסייף מי שעובר על הז' מצוות ב"נ, וב"נ שעבר על איסור אחר אע"פ שחייב מיתה על איסור זה אינו נהרג, מפני שהוא מופקע מקיום מיתה אא"כ מיתתו מהוה קיום מצות דינין.

גמ'. אמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה אף על פי שלא הכהו נקרא רשע.

עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א - ה"ב) וז"ל כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק. אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכל המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע עכ"ל. ועיין בהגהות מיימוניות (אות א') דהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות. ונראה דאע"פ דהלאו לא יוסיף להכותו הוא רק כשמכה אדם מישראל, המגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות משום דחל בגברא חלות שם גברא החובל בחבירו, ומשו"ה חל בגברא שם רשע ופסול לעדות. ונראה שדין זה דומה לדין המאכיל טריפות לחבירו דנפסל לעדות אע"פ שהמאכיל עצמו לא עבר על עבירת אכילת טרפות אלא על איסור לפני עור לא תתן מכשול, דלא הוי לאו שיש בו מלקות, מ"מ חל בגברא חלות שם רשע אוכל טריפות, ומשו"ה נפסל לעדות. (ועיין בשיעורים לעיל פרק זה בורר דף כה. ד"ה ההוא טבחא דאישתכח)

גמ'. ואמר ריש לקיש נכרי ששבת חייב מיתה.

עיין ברש"י (ד"ה נכרי ששבת, וד"ה מר רבינא) וז"ל ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי וכו' מר רבינא אפילו שני בשבת - לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשום חובה קאמר, דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה וכו' עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ט) וז"ל עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן וכו' עכ"ל. ונראה דרש"י והרמב"ם נחלקו דלרש"י גוי ששבת ממלאכה בשבת חייב מיתה ואפילו אם שבת ממלאכה לשם מנוחה. ואילו להרמב"ם עכו"ם ששבת אינו חייב מיתה אא"כ הוא שובת ממלאכה בתורת מצוה ודת, דאסור לנכרי לחדש מצוה ודת לעצמן.