גמ'. תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי.

עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"י – הי"א) וז"ל וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד וכו' אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה, אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מאכלות אסורות ה"י) וז"ל וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טריפה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי טרפה אותו חיה מה לי חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טריפה עכ"ל. והקשה הגאון ר' ישראל סאטינאבר זצ"ל (א' מגדולי תלמידי הבעש"ט) דצ"ע לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' מאכ"א דיסוד האיסור דבשר מן החי הוי איסור אכילת טריפה א"כ אמאי חייב ב"נ מיתה על אכילת בשר מן החי (כדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"י -הי"א) והרי אין טריפה אסורה לב"נ. דבשלמא אם יסוד האיסור דבשר מן החי הוא משום אבר מן החי אזי ניחא הא דב"נ חייב על בשר מן החי דב"נ חייב באיסור אבמה"ח, אך אם יסוד האיסור דבשר מן החי הוא משום איסור טריפה א"כ צ"ע אמאי חייב ב"נ מיתה על אכילת בשר מן החי, והרי אין טריפה אסורה לב"נ.³⁶⁴

footnotes: ³⁶⁴ ורבינו זצ"ל סיפר שבהסכמת הגאון ר' יוסף שאול נאטאנזהן זצ"ל אב"ד למברג (המחבר של שו"ת שואל ומשיב) לספר תפארת ישראל עה"ת להגאון ר' ישראל סאטינאבר זצ"ל כתב "ששמע מזקנו הגאון הצדיק ר' דוב בעריש האלפריין שאנשי העיר סאטינב סיפרו לו כי הגאון בעל שאגת אריה עבר דרך ק"ק סאטינאב וצלחה עליו רוח גבוה (על ר' ישראל סאטינאבר) והכה את הארי החי ביום השלג כדרשת חז"ל וכו'". ודבריו סתומים. ורבינו זצ"ל אמר ששמע מאביו הגר"מ בשם אביו הגר"ח זצ"ל דהגאון ר' ישראל סאטינבר זצ"ל הקשה קושיא זו להשאג"א, ולזה רמז השואל ומשיב בהסכמתו לספרו כשכתב על ר' ישראל סאטינבר "שהכה את הארי החי ביום השלג", דהקשה קושיא זו לשאגת אריה בשבת ששהה בסאטינאב בימי השלג, והשאג"א הניח אז את הקושיא בצ"ע. וכבר הקשה הכי הכס"מ (פ"ט מהל' מלכים הי"א) והניח בצ"ע. ועיין במנחת חינוך מצוה ע"ג אות ב', ובלחם משנה פ"ט מהל' מלכים הי"א.

ותירץ הגר"ח זצ"ל די"ל דאבמה"ח הוי איסור בריה (כשיש אבר שלם של בשר גידין ועצמות) וחייב על אכילת אבר מן החי שהוא בשר וגידין ועצמות אף כשהוא פחות מכזית מדין בריה. ויש נמי איסור באכילת כזית מן אבר מן החי מדין חצי שיעור, דאע"פ שכזית מן האבר אינו בריה דלא הוי אבר שלם של בשר גידין ועצמות, מ"מ חל איסור מדין חצי שיעור. ולפי"ז י"ל דבשר מן החי הוי אסור משום אבר מן החי מדין חצי שיעור (דהרי אין זה בריה דאבר מן החי דהרי לא הוי אבר שלם של בשר גידין ועצמות), ואין לוקין על איסור חצי שיעור. ומשום הכי פסק הרמב"ם (פ"ד מאכ"א ה"י) שחל בבשר מן החי איסור אכילת טריפה, דמשו"ה ישראל לוקה על אכילת כזית בשר מן החי, דאילו מצד איסור אבמה"ח לא לקי על אכילת כזית בשר מן החי מכיון דאינו אלא חצי שיעור. אמנם לגבי ב"נ קיי"ל שלא ניתנו שיעורים לב"נ, ולפי"ז י"ל דב"נ חייב על אכילת בשר מן החי משום דהוי חצי שיעור של איסור אבמה"ח, ולכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"י) דב"נ חייב מיתה על אכילת כל שהוא בשר מן החי שלא ניתנו שיעורים אלא לישראל. ויסוד האיסור לב"נ הוא שאסור לאכול "מן החי" ומשו"ה האיסור הוא אף בפחות מכזית. משא"כ בישראל האיסור הוא באבר מן החי והוי איסור בריה, ופחות מאבר שלם אסור מדין חצי שיעור.

גמ'. דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה.

ופרש"י (בד"ה ואליבא דר' יהודה) וז"ל דאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק:) מבני יעקב נאסר גיד הנשה, שהיו בני נח קודם מתן תורה, ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם, אלא שנכתב במקומו, ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה, על העתיד, לידע מאיזה טעם נאסר להם ולר' יהודה גופיה לישראל נאמר ולא לשאר בני נח, דהא בני ישראל כתיב וכו' עכ"ל. ומבואר דבני יעקב נאסרו באכילת גיד הנשה קודם מתן תורה. ונראה דאף לפני מתן תורה חלה קדושת ישראל על האבות משעת כריתת ברית בין הקב"ה ואברהם אבינו, אך הך קדושת ישראל לא חייבם במצות, שלא נצטוו על קיום המצות עד מתן תורה, ולענין חובת קיום המצות האבות היו כב"נ. אולם נראה דלגבי מצות גיד הנשה ומילה האבות נתחייבו בתורת ישראל מחמת שחל בהם מקצת קדושת ישראל. ואילו לענין שאר מצוות האבות קיימו כל התורה בתורת אינו מצווה ועושה. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"א) שכתב וז"ל על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו עכ"ל³⁶⁵. ונראה דהרמב"ם סובר שז' מצוות ב"נ הן מצוות שכליות וכמש"כ "והדעת נוטה להן"³⁶⁶, ולפי"ז י"ל שהאבות קיימו מצות מילה ואיסור גיד הנשה שהן בגדר חוקים מחמת שנתקדשו במקצת קדושת ישראל, אך קדושת ישראל של האבות לא חייבם בכל המצות, ורק במתן תורה חל חיוב שנצטוו ישראל בכל המצות ונשלמה קדושת ישראל, וי"ל דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "עד שבא משה ונשלמה התורה על ידו" דאף קודם מתן תורה חלה מקצת קדושת ישראל וחיוב על מקצת המצוות ובמתן תורה נשלמה קדושת ישראל לחייבם בכל המצות.

footnotes: ³⁶⁵ ומקורו של הרמב"ם במדרש רבה שמות (פרשה ל' סימן ט'), ועיין בר"ן (דף נו: ד"ה אכל תאכל). ³⁶⁶ והעיר רבינו זצ"ל דלפי"ז י"ל שאף הרמב"ם סובר כשיטת הרמב"ן דב"נ נתחייבו בדיני ממונות דדיני ממונות הם בכלל מצות שכליות והדעת נוטה להן, אלא דהרמב"ן סובר דדיני ממונות נכללים במצות דינים, ואילו להרמב"ם י"ל שהן בכלל מצות גזל.

והנה ידועה מחלוקת הראשונים מה היה גדר דין האבות קודם מתן תורה אי יצאו מכלל בני נח או לא, עיין ברמב"ן עה"ת (ויקרא כד:י) וז"ל כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו עכ"ל³⁶⁷, ונראה דאע"פ שהאבות יצאו מכלל בני נח, לא חל עליהן קדושת ישראל גמורה (וכמש"נ לעיל), דחלות קדושת ישראל ענינו הוא התחייבות במצוות וכנוסח הברכה בברכת המצות "אשר קידשנו במצותיו וצונו", ומאחר שהאבות נצטוו ביותר מצות מב"נ אך לא נצטוו בכל התרי"ג מצוות י"ל דחלה עליהם קדושת ישראל שאינה גמורה. ולפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם (הנ"ל), דהקב"ה כרת ברית בפנ"ע עם כל אחד מהאבות, ויסוד ענין כריתת ברית עם האבות היינו שע"י הברית חלה עליהם עוד חלות קדושת ישראל, וכדמצינו בברית סיני שחלה על כלל ישראל חלות קדושת ישראל גמורה שנצטוו בתרי"ג מצוות. ומאחר שענין כריתת ברית הוא חלות קדושת ישראל שהיא מיוסדת בחיוב במצוות, על כרחך דכל א' מהאבות נצטווה בעוד מצוה, וניתוסף בזה קדושת ישראל של האבות, "עד שבא משה רבינו ונשלמה התורה על ידו" דאזי חלה חלות קדושת ישראל גמורה.

footnotes: ³⁶⁷ ועיין בס' פרשת דרכים לבעל המשנה למלך דרוש א' שהאריך בזה.

תוס' ד"ה ליכא מידעם דלישראל שרי. וז"ל בדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ"מ יש עליו מצות שביתת שבת ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אף על גב דפטור מ"מ לא שרי, מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החיה פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה"ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים, וי"ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל, ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי עכ"ל.

יש לעיין בביאור דברי התוס', דצ"ב במה נחלקו ב' הדיעות שבסוף התוס'. ולכאורה יש לפרש דבריהם עפ"י פלוגתת התוס' והרמב"ן דנחלקו למה מחללין את השבת כדי להציל עובר שנמצא בסכנת נפשות, דעיין בתוס' (נדה דף מד: ד"ה איהו) שכתבו וז"ל וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:), וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו³⁶⁸ וכו' עכ"ל. ומבואר דתוס' סברי דמחללין שבת כדי להציל את הנפש העובר, ונראה דתוס' ס"ל דעובר חשיב נפש, וחל בו מצות וחי בהם דפקו"נ דוחה כל מצות שבתורה, ומשו"ה מחללין שבת כדי להציל את נפש העובר. אמנם הרמב"ן (שם ד"ה והא דתנן) כתב וז"ל והא דתנן וההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דלא קרינא ביה נפש אדם, וה"נ אמרינן בסנהדרין (ע"ב:) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, אלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, ואיכא דקשיא ליה מההיא דגרסינן התם בערכין (ז' ב') האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי נפש, וכו', אבל לענין לידה דבר ברור הוא שאינו בכלל נפש אדם עד שיוולד כדאמרינן, ולאו קושיא היא התם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן סובר שעובר כל זמן שלא יצא ראשו לא מיקרי נפש, והא דמחללין עליו את השבת הוא רק משום שהתורה אמרה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.³⁶⁹ ועיין ברש"י (לקמן עב: ד"ה יצא ראשו) שכתב וז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש עכ"ל. ובשלמא לפי דברי רש"י והרמב"ן דעובר שלא יצא ראשו לא מיקרי נפש י"ל דמשו"ה כשלא יצא ראשו הורגין את העובר להציל את נפש האם, דדוחין איסור הריגת עובר כדי להציל את נפש האם. אך צ"ע לפי התוס' דס"ל דעובר מיקרי נפש ומחללין שבת כדי להציל את נפש העובר, א"כ אמאי קיי"ל דכשלא יצא ראשו הורגין את העובר כדי להציל את האם, והרי קיי"ל שאין דוחין נפש מפני נפש. וצ"ל דהטעם הוא משום שהעובר חשיב רודף לגבי האם. וי"ל דב' התירוצים שבתוס' בסוגיין נחלקו בפלוגתת התוס' והרמב"ן הנ"ל, דלפי התירוץ הראשון עובר לא מיקרי נפש (כשיטת הרמב"ן), ומשו"ה בישראל מצילין את חיי האם והורגין את העובר לפני שיצא ראשו, דדוחין את העובר (דלא מיקרי נפש) מפני נפש האם, דיש מצוה להצילה. אולם כל זה דוקא בישראל, משא"כ עכו"ם דאסורין להרוג עוברין מגזה"כ בפנ"ע "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (לעיל דף נז:), ומשו"ה קיי"ל שאסורין להרוג את העובר אפילו כדי להציל את נפש האם. משא"כ התירוץ השני בתוס' ס"ל דעובר הוי נפש (וכשיטת התוס' נדה מד:) והא דהורגין עובר שלא יצא ראשו להציל את האם הוא משום דהעובר הוי רודף, וי"ל דה"ה בעכו"ם נמי שרי להרוג את העובר להציל את האם דאף בעכו"ם חל דין להרוג את הרודף (עיין ברמב"ם פ"ט מלכים ה"ד).³⁷⁰

footnotes: ³⁶⁸ כתבו האחרונים דעל כרחך טעות סופר נפל בדברי התוס' דליכא היתר לישראל להרוג עובר וצריך לגרוס "פטור" ולא "מותר", עיין בהגהות יעב"ץ, ובאגרות משה (חו"מ ח"ב סימן ס"ט). ואף בישראל חל איסור רציחה להרוג עובר אלא שאין חייבין מיתה על הריגת עובר. ³⁶⁹ ועיין ברמב"ן בס' תורת האדם (שער המיחוש - ענין הסכנה) שכתב וז"ל ואף על גב דתנן (אהלות פ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי (נדה מ"ד א') גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות וכו' עכ"ל, ועיין ברא"ש פ"ח יומא סי"ג, ועיין בריטב"א נדה (מד:) ד"ה דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם, ולפי"ד הרמב"ן יוצא שאסור להפיל עובר אפילו פחות ממ' יום בהריון משום מצות הצלת נפשות. ³⁷⁰ ועוד יתכן לבאר דב' התירוצים שבתוס' נחלקו בגדר הדין דעכו"ם חייב מיתה על הריגת עוברין מגזה"כ "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", דהתירוץ הראשון בתוס' סובר דנתחדש דעובר חשיב נפש לגבי עכו"ם (אפילו כשלא יצא ראשו), ומשו"ה חל בעכו"ם דין שאין הורגין את העובר כדי להציל את חיי האם משום דאין דוחין נפש מפני נפש. ואילו התירוץ השני סובר דנלמד מהפסוק דעכו"ם חייבין מיתה על הריגת עובר מפני שעובר עתיד להיות נפש, אבל עובר שלא יצא ראשו עדיין לא מיקרי נפש, ומשו"ה אף לעכו"ם שרי להרוג את העובר כדי להציל את חיי האם. (כך פירש הרה"ג ר' ירוחם גארעליק זצ"ל).

והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"ט) וז"ל הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל. וצ"ב מהו החילוק להרמב"ם בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, דאם העובר נחשב לרודף כלפי האם מ"ש דלאחר שיצא ראשו אין הורגין אותו, והרי קיי"ל שהורגין את הרודף אחר חבירו להורגו, וא"כ אף ביצא ראשו הו"ל להרוג את העובר שהוא רודף אחר האם להורגה. ועוד צ"ב מש"כ הרמב"ם שבלא יצא ראשו "מותר לחתוך העובר במעיה וכו' מפני שהוא כרודף אחריה להורגה", דמהי כוונתו במש"כ "כרודף", ולמה לא כתב "שהוא רודף אחריה להורגה". ועוד צ"ב מהי כוונת הרמב"ם במש"כ בסוף ההלכה "וזהו טבעו של עולם". ועיין בכס"מ (שם) שביאר דכוונת הרמב"ם היא להא דאיתא בגמ' (סנה' עב:) "אמר ר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכו', איתיביה ר"ח לר"ה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה". וי"ל דזוהי כוונת הרמב"ם "וזה טבעו של עולם", דמשמיא קא רדפי ליה ולא הוי רודף, ומשו"ה משיצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. וצ"ע דלפי"ז צ"ע מ"ש דבלא יצא ראשו הורגין אותו משום דהוי רודף, דלכאורה אי משמיא קא רדפי ליה ולא הוי רודף א"כ אף בלא יצא ראשו לא הוי רודף.

וביאר הגר"ח זצ"ל דיש לבאר דברי הרמב"ם עפ"י דבריו (בפ"ח מהל' חובל ומזיק הט"ו) וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. ומבואר דחלין ב' דיני רודף: א) דין רודף מדעת, וכגון א' שרודף בכוונה אחר חבירו להורגו (עיין ברמב"ם פ"א מהל' רוצח ה"ו), ב) דין רודף דמשא, שאפילו דבר שאין בו חיות ואין שום כוונה לרדוף, ואין כאן רודף העושה מעשה רדיפה אחר חבירו להורגו, מ"מ עצם הדבר שהמשא משים את אנשי הספינה בסכנת נפשות משוויה ליה למשא לרודף, וחל ביה דין רודף ממילא. ונראה דברודף דמשא חל דין לסלק את הרודף כדי להציל את הנרדף, ויסוד הדין הוא מפאת הצלת הנרדף, ואילו ברודף העושה מעשה רדיפה בפועל וכגון שרודף אחר חבירו להורגו חל חיוב מיתה אקרקפתא דגברא הרודף ואינו רק דין הצלת הנרדף. ונראה דבעובר שלא הוציא את ראשו חל דין רודף מדין משא, דכמו שבמשא המסכן את האנשים שבספינה חל דין רודף ממילא אע"פ שאינו אדם ואינו עושה מעשה רדיפה בכוונה, אמנם עצם הדבר שהמשא מסכן את חיי האנשים שבספינה משווי ליה לרודף, ה"נ העובר שלא יצא ראשו המסכן את חיי האם הוי רודף דממילא, ולכן הורגין את העובר כדי להציל את האם³⁷¹.

footnotes: ³⁷¹ ועיין באבן האזל (פ"א מהל' רוצח ה"ט) שהביא ביאור זה בשם מרן הגר"ח זצ"ל. ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס בדין עובר הרודף. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי (פ"א מהל' רוצח ה"ט) שביאר שם הגר"ח זצ"ל את דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר.

ונראה דזהו כוונת הרמב"ם במש"כ "מפני שהוא כרודף" דר"ל שאינו רודף דעלמא דהוי רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה, אלא דהוי "כרודף" כלומר שחל עליו דין רודף ממילא כמו רודף דמשא משום שבמציאות העובר מסכן את חיי האם, וחל דין לסלק את הרודף מדין הצלת הנרדף. וי"ל דזוהי נמי כוונת הרמב"ם במש"כ "וזה טבעו של עולם"– כלומר שאין העובר מכוון לרדוף אחר האם להרוג אותה ולא הוי רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה בכוונה, אלא דהוי רודף ממילא מדין רודף דמשא. ונראה דדין רודף דמשא חל בעובר לפני שהוציא את ראשו, ומשו"ה לפני שיצא ראשו הורגין את העובר כדי להציל את חיי האם. אבל משהוציא העובר את ראשו והוי ילוד אזי א"א להורגו מדין רודף דמשא כדי להציל את הנרדף, דאין דוחין נפש מפני נפש, אלא דבעינן שיהיה הילוד רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה בכוונה דאזי חל עליו חיוב מיתה. ולכן פסק הרמב"ם דמשיצא ראשו "אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם" כלומר דמאחר דמשמיא קא רדפי ליה ואין לילוד כוונה לרדוף אחר האם לא הוי רודף המחויב מיתה מחמת מעשה רדיפה בכוונה, ולכן א"א להורגו כדי להציל את האם. ולפי"ז מבואר דבילוד ליכא דין הריגה מדין הצלת הנרדף וא"א להורגו אא"כ חל עליו חיוב מיתה מדין רודף מחמת שהוא עושה מעשה רדיפה בכוונה ולא מחמת דהוי רודף דממילא.

ונראה להביא סמוכים לכך דכתבו התוס' (עד: ד"ה והא אסתר פרהסיא הואי) דהיכא שזרקו א' על תינוק להמיתו דהנשלך לא עביד מעשה ומסתבר שאין חייב למסור את נפשו, וליכא דין יהרג וא"י ברציחה בשב ואל תעשה. אמנם נראה פשוט דאין דין שחייבין להרוג את הנזרק כדי להציל את האדם שנזרק עליו - דאין דוחין נפש מפני נפש, ואע"פ שבמציאות מי שנשלך על התינוק הוי רודף שמסכן את חיי חבירו בזה שיפול עליו ויהרגהו, מ"מ מכיון שאין הנזרק עושה מעשה רדיפה בכוונה להרוג את חבירו אלא הוא רודף את חבירו בשב ואל תעשה לא חל דין להורגו מדין הצלת הנרדף, דאין דוחין נפש מפני נפש. ורק באופן שרודף את חבירו בכוונה להורגו דאזי חל דין חיוב מיתה דרודף ומצילין את הנרדף בנפשו של הרודף. ולפי"ז מבואר דברי הרמב"ם דכשלא יצא ראשו העובר הוי רודף שלא מדעת וחל עליו דין רודף דמשא והורגין את העובר מדין הצלת הנרדף כדי להציל את חיי האם. משא"כ משנולד א"א להורגו מדין הצלת הנרדף כיון דהוי רודף שלא מדעת, והוי רודף מדין משא דרודף את האם שלא בכוונה. ודומה לרודף בשב ואל תעשה דאין הורגין אותו מדין הצלת הנרדף משום דאין דוחין נפש מפני נפש.³⁷²

footnotes: ³⁷² ויל"ע בדין רודף בקום ועשה בשוגג האם חל עליו חיוב מיתה להורגו או לא מכיון דאינו מזיד.

והנה הראב"ד (פ"ח מהל' חובל ומזיק הט"ו) השיג על הרמב"ם וז"ל א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל וכו' עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דליכא חלות דין רודף דמשא דליכא רודף שלא מדעת, ודין רודף חל דוקא באופן שהרודף עושה מעשה רדיפה בכוונה להרוג את חבירו³⁷³.

footnotes: ³⁷³ ועיין באבל האזל (פ"א מהל' רוצח ה"ט) שהעיר דצ"ע לפי"ד הגר"ח זצ"ל מהו המקור להנך ב' דיני רודף דין רודף דמשא ודין רודף דאדם. וי"ל דזוהי נמי כוונת הראב"ד בהשגתו שדחה דברי הרמב"ם דהמשא שבספינה חשיב רודף. ברם יש לדייק דהראב"ד לא השיג על פסק הרמב"ם בנוגע לעובר, ומשמע דס"ל דחל דין רודף דממילא בעובר, ורק השיג על הרמב"ם בדין משא, ויתכן דס"ל דחל דין רודף רק באדם ולא על חפץ כמו משא, וההיתר לזרוק את המשא מהספינה הוא משום הצלת נפשות דעלמא ולא מדין רודף.

ולפי"ד הגר"ח זצ"ל יתכן לומר דב' התירוצים בתוס' נחלקו האם חל בעכו"ם דין רודף דמשא ודין הריגת העובר מדין הצלת הנרדף. דהעובר הוי רודף שלא מדעת ומחמת המציאות שמסכן את חיי האם כמו משא, או"ד דבעכו"ם רק חל דין להרוג את הרודף מדעת - שרודף את חבירו בכוונה להרוג אותו, ולא חל דין הצלת הנרדף ודין רודף דמשא.