תוס' ד"ה והא פריה ורביה וז"ל תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל [דף נח:] קום עשה לא קא חשיב וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע עכ"ל.

מתוס' משמע דיסוד האיסור דהשחתת זרע לבטלה הוא ביטול מצות עשה דפרו ורבו. אמנם עיין במס' כלה (פ"א הי"ח) וז"ל ר' אליעזר בן יעקב אומר כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש עכ"ל. וכן איתא בגמ' נדה (דף יג.) "דא"ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' את אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאילו שופך דמים וכו'". ולכאורה נפ"מ לגבי נשים שאינן מצוות על פו"ר, דלתוס' אינן מצוות נמי על השחתת זרע. משא"כ אליבא דראב"י במס' כלה דיסוד האיסור דהשחתת זרע מדין רציחה אף נשים אסורות³⁷⁴.

footnotes: ³⁷⁴ ועיין בחידושי הר"ן (דף נח: ד"ה ומי איכא מידי) דנשים אינן מצוות על השחתת זרע לבטלה, אולם עיין בחידושי הרשב"א נדה (דף יג. ד"ה הא) שכתב בשם הרמב"ן דאע"פ שנשים אינן מצוות על פו"ר אסורות הן בהשחתת זרע והכל לקו על זה בדור המבול, ומשמע דס"ל דנשים אסורות מטעם שפיכ"ד. ולפי"ז י"ל שאף ב"נ אסורין בהשחתת זרע, משא"כ אם יסוד האיסור משום פו"ר י"ל שאין איסור השחתת זרע לב"נ. משא"כ הר"ן ותוס' ס"ל דיסוד האיסור משום פו"ר ומשו"ה אין נשים נאסרות באיסור השחתת זרע, ולשיטתם י"ל דאין איסור השחתת זרע לב"נ, דלא נצטוו על פו"ר. ועיין במל"מ (פ"י מהל' מלכים ה"ז).

ויש להעיר בדברי התוס' דנקטו שאין עכו"ם מצווה על השחתת זרע לבטלה משום שאינם מצווים על פרו ורבו, דצ"ע והרי ער ואונן נענשו על איסור הוז"ל (עיין ברש"י עה"ת בראשית ל"ח:ז) אע"פ שהיו בני נח³⁷⁵.

footnotes: ³⁷⁵ ובאחרונים דחו את הראיה מהמבול וער ואונן, משום שגם לשיטת התוס' נצטוו בני נח על פו"ר עד מתן תורה, וכל דברי התוס' הם לאחר מתן תורה שמצוות פו"ר לא נשנית ואם כן לישראל נאמרה ולא לבני נח, אבל דור המבול וער ואונן שהיו קודם מתן תורה, כיון שנצטוו על פו"ר נצטוו נמי על השחתת זרע.

גמ'. והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו, ונשנית בסיני לך אמר להם שובו לכם לאהליכם לישראל נאמרה ולא לבני נח, ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא.

ופרש"י (בד"ה לכל דבר שבמנין) וז"ל לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה, ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם, ואף על גב דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו, אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין בית דין אף על פי שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן עכ"ל. ומבואר דאליבא דרש"י כל איסור וגזירה שתיקנו ב"ד אפילו אם היה איסור לזמן צריך מנין של ב"ד אחר להתירו ואינו מותר מאליו לאחר הזמן. והנה עיין בתוס' (ד"ה לכל דבר שבמנין) וז"ל פ"ה דכל דבר הנאסר במנין אפי' קבעו זמן לדבר צריך מנין אחר להתירו כשיעבור הזמן ושוב (חזר) ופי' אל תגשו אל אשה (שמות יט) לא הוה ביה זמן והא דכתיב (שם) היו נכונים לשלשת ימים היינו לקבל התורה ביום השלישי אבל דבר הקצוב לזמן יעבור הזמן ומותר מאליו, וכ"ת אי בדבר שנגזר סתם פשיטא שצריך מנין אחר להתירו, אצטריך סד"א כיון דבטל דבר שנאסר עבורו ממילא הותר כגון הכא שנאסרו בתשמיש כדי לקבל התורה, וכי ההיא דפ"ק דביצה (דף ה. ושם) דכרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות דאף לאחר חורבן הוצרך מנין אחר להתירו עכ"ל. ומבואר דתוס' סברי שאם האיסור והגזירה נתקן לזמן קצוב אזי א"צ מנין אחר להתירו, דמעיקרא האיסור נתקן רק לזמן מסוים ולאחר שעבר הזמן הותר האיסור מאליו. משא"כ אם האיסור לא נתקן לזמן מסוים אזי צריך מנין אחר להתירו אע"פ שבטל טעם הגזירה, וכגון במתן תורה דגזרו איסור תשמיש כדי לקבל את התורה, ואע"פ שלאחר מתן תורה בטל טעם האיסור עדיין הוצרכו למנין אחר להתירו³⁷⁶.

footnotes: ³⁷⁶ וכ"כ הר"ן (נט:) ד"ה לכל דבר צריך מנין אחר להתירו.

ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ממרים ה"ב) וז"ל בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דאע"פ שבטל טעם הגזירה מ"מ צריך ב"ד אחר הגדול ממנו בחכמה ובמנין להתירו ואין האיסור מתבטל מאליו משנתבטל טעם האיסור.

ועיין בראב"ד (שם) שהשיג וז"ל א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דהיכא שבטל טעם הגזירה אזי לא בעינן ב"ד שהוא גדול יותר בחכמה ובמנין לבטל ולעקור את הגזירה אלא מועיל סתם ב"ד הגדול לבטל את הגזירה ואפילו אם הן פחות בחכמה מהראשונים. ובביאור שיטת הראב"ד י"ל דהיכא שלא נתבטל טעם הגזירה והב"ד השני רוצה לעקור את הגזירה אזי בעינן שיהיו גדול מהב"ד הראשון בחכמה ובמנין, דבכהאי גוונא הב"ד השני חולקים על הפסק של הב"ד הראשון, ואזי בעינן שיהיו הב"ד השני גדולים בחכמה ובמנין כדי להכריע כנגד הפסק של הב"ד הראשון. ונראה דלהראב"ד ב"ד שגדול ממנו בחכמה ובמנין מועיל מדין רוב להכריע נגד הפסק ותקנה של הב"ד הראשון. משא"כ היכא שנתבטל טעם הגזירה אזי ליכא מחלוקת בין הב"ד הראשון והב"ד השני, דאף הב"ד הראשון רק תיקנו גזירתם מחמת הטעם, ומאחר שאין מחלוקת בין בתי הדין א"צ להכריע כנגד הב"ד הראשון, אלא דמגזה"כ בעינן מנין של ב"ד אחר להתירו, ומשו"ה ב"ד אחר יכול להתירו אע"פ שאינן גדולים מהב"ד הראשון בחכמה ובמנין.

גמ'. אי בעית אימא מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם, אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא, אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו, כי ביצחק יקרא לך זרע, בני עשו לחייבו, ביצחק ולא כל יצחק.

עיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ז) וז"ל המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה עכ"ל. ודברי הרמב"ם צ"ב, דהרי בגמ' איתא דנתמעטו בני עשו מדכתיב "ביצחק יקרא לך זרע – ביצחק ולא כל יצחק", ואילו הרמב"ם כתב שנתמעטו משום דכתיב "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם". וביאר הגר"ח זצ"ל דעיקר הילפותא היא מקרא דביצחק יקרא לך זרע – ביצחק ולא כל יצחק, ובלאו הך דרשה כל זרעו של יצחק היו נחשבים בכלל זרע אברהם, והפסוק "ביצחק יקרא לך זרע" – דדרשינן ביצחק ולא כל יצחק, מגלה דרק חלק מזרעו של יצחק הוי זרע אברהם. אך לא נתברר אם הכוונה היא לעשו או ליעקב, וע"ז בא הפסוק "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך" לקבוע דרק יעקב שזכה בברכת אברהם נחשב לזרעו של אברהם, וכמש"כ הרמב"ם "מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה".³⁷⁷

footnotes: ³⁷⁷ ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת פ' תולדות עה"פ ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו.

גמ'. את בריתי הפר לרבות בני קטורה.

ופרש"י (בד"ה לרבות בני קטורה) וז"ל אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו עכ"ל. וצ"ע למה רק אותן הששה שנולדו לאברהם מקטורה חייבין במילה, ולא כל זרע קטורה לדורות. ולכאורה י"ל דאותן שנולדו לאברהם נתחייבו במילה מדין יליד בית. אלא דלפי"ז צ"ע למה בעינן ריבוי מיוחד מקרא "את בריתי הפר" לרבות בני קטורה תיפוק"ל דנתחייבו במילה מדין יליד בית. ועיין בר"ן (ד"ה אלא מעתה בני קטורה לא לחייבי) וז"ל רש"י ז"ל מפרש אותן בנים שילדה קטורה לאברהם בלבד שהיה אברהם חייב בהן. ולא מחוור שהרי לכל הפחות היה אברהם מצווה בהן כדין ילידי בית. ועוד שאם אין המצוה אלא לאברהם בלבד ודאי שאינו בחיוב כרת עליהם וא"כ והיאך אמרו את בריתי הפר לרבות בני קטורה. וע"כ אנו צריכין לומר שבני קטורה כולן נתחייבו במילה וכל יוצאי ירכיהן מפני שנולדו לאחר שנצטוה אברהם במילה שאעפ"י שעשו לא נצטוה היינו משום דמיעטיה קרא כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מלכים עכ"ל.

והנה עיין בגמ' מס' ע"ז (דף כז.) "איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה, דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור; ורבי יוחנן המול ימול מאי בינייהו, ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו, מאן דאמר המול ימול איכא, ומ"ד את בריתי תשמור ליכא". ופירש רבנו חננאל (שם) וז"ל ואמרינן ערבי מהול וגבנוני פי' גבנוני מבני אברהם הם ומהולים ושוכנים בהרי גבנונים לפיכך נקראים גבנונים לרב אפילו אלו שהן מהולים פסולין דלאו בני ברית הן ור' יוחנן אמר כיון שמהולין הן שרי עכ"ל. ועיין בריטב"א (שם ד"ה הכי גרסינן ערבי מהול וגבנוני מהול) שכתב וז"ל ולא גרסינן גבעוני דגבעונים שלא נתגיירו נכרים גמורים הם, ופירש רש"י ז"ל גבנוני אומה מהולה ע"כ, ובמדרש דגבנוני וערבי מבני קטורה, ואי קשיא דהכא אמרינן דכיון דלא מיפקדי אף על גב דמהלי כמאן דלא מהילי דמו, ואילו בעלמא (סנהדרין נ"ט ב') אמרינן את בריתי הפר לרבות בני קטורה, ויש לומר דההיא על בני קטורה לבדם ומדין יליד בית, אבל זרעם אינם בני מילה דמאי דכתב רחמנא בפרשת מילה ולזרעך אחריך אינו אלא על זרע יצחק בלבד כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל. וצ"ע לפי הרמב"ם שפסק (פ"י מהל' מלכים ה"ח) וז"ל אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה וכו' עכ"ל, דבני קטורה חייבין במילה לדורות ונתרבו מקרא ד"את בריתי הפר" א"כ משמע דהן בכלל ברית, וא"כ איך ממעטינן גבנוני מהול מקרא ד"ואתה את בריתי תשמור" וכדהקשה הריטב"א, והרי להרמב"ם ליכא לתרץ כדתירץ הריטב"א.

וביאר הגר"מ זצ"ל די"ל שבחיוב מילה נאמרו שתי הלכות: א) דאם לא מל נקרא "מיפר ברית", דכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מילה ה"ח) וז"ל מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר כי כל הגוים ערלים, וגדולה היא המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך וגו', וכל המפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא עכ"ל, ומבואר דאם לא מל הוי בכלל "מיפר ברית". וי"ל דמי שלא מל ומיפר ברית עובר על האיסור ד"ואתה את בריתי תשמור", דכל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא ל"ת, ומקרא ד"ואתה את בריתי תשמור" נלמד איסור להיות מיפר ברית. ב) יש במילה קיום מצות עשה, וחלות קיום של הכנסה לברית עם הקב"ה. ונראה דאף שסובר הרמב"ם שכל בני קטורה לדורות חייבים במילה, י"ל דהיינו מפאת ההלכה שחל איסור של הפרת ברית, דהרי מרבינן בני קטורה מקרא ד"ואת בריתי הפר" והיינו שבני קטורה הם בכלל האיסור דמיפר ברית, ומשו"ה חייבין במילה. אך נראה פשוט דליכא קיום הכנסה לברית בבני קטורה, ורק במילה דישראל דיש קיום מצות עשה חל חלות שם הכנסה לברית וקיום כריתת ברית עם הקב"ה. דכתיב בקרא (בראשית י"ז:ט) "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורתם" דהיינו רק לזרע אברהם, ובני קטורה לא הוי בכלל זרע אברהם דכתיב "ביצחק יקרא לך זרע"³⁷⁸. ומשו"ה קיי"ל (ע"ז כז.) דבני קטורה נתמעטו מלמול לישראל, דאינם בני קיום המצוה דהכנסה לברית, ורק בני קיום מצות ברית כשרים למול.³⁷⁹

footnotes: ³⁷⁸ ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס עבודה זרה (דף כז.) בענין מילת עבד אשה ונכרי. ³⁷⁹ ויש להסתפק בדין בן קטורה הנולד מהול האם חייב בהטפת דם ברית או לא, די"ל דהאיסור הוא רק להיות ערל ומיפר ברית ואם נולד מהול שאינו מיפר ברית שהרי אין בו ערלה בגופו א"צ הטפת דם ברית, דהטפ"ד ברית הוא קיום מצות הכנסה לברית וליכא קיום של ברית בבני קטורה. או"ד י"ל דכ"ז שלא עשה מעשה מילה אזי עובר באיסור ד"את בריתי הפר", ואף בבני קטורה חייבין לעשות מעשה מילה שלא לעבור באיסור ד"את בריתי הפר" וחייבין בהטפ"ד ברית, וצ"ע.

ויש להקשות לפי"ד הגר"מ זצ"ל דמקרא ד"את בריתי הפר" נלמד איסור להיות ערל ומיפר ברית, א"כ צ"ע בדברי התוס' בקידושין דף כט. (ד"ה אותו ולא אותה) דהקשו למה לן קרא למעט נשים ממילה תיפוק"ל דהוי מעשהז"ג. וצ"ע דלפימש"נ יש במילה איסור עשה שלא להיות ערל ומיפר ברית, ונשים רק פטורות מקיום מצות עשה שהז"ג, ולא מאיסורי עשה שהז"ג³⁸⁰, וא"כ איך ס"ד להתוס' לפטור נשים ממצות מילה משום מעשהז"ג. וי"ל דהאיסור עשה להיות ערל ומיפר ברית היינו רק בחיוב מילה המוטל על הגברא דאסור לו להיות ערל כל ימיו, אבל לגבי חובת מילה המוטלת על האב י"ל דליכא בזה איסור עשה אלא רק חיוב וקיום עשה, ומשו"ה ס"ד דנשים יפטרו מחובת מילת בניהן משום דהוי מעשהז"ג.

footnotes: ³⁸⁰ עיין בהגהות הגרע"א שו"ע או"ח סימן קפ"ח.