Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 60a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר רבי יהושע בן קרחה כו'. אמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות, לאפוקי בן שתי אותיות דלא, פשיטא,יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא מילתא בעלמא הוא דנקט, קא משמע לן.
יל"ע מהו החידוש דרב אחא בר יעקב שאינו חייב על ברכת השם של ב' אותיות. ועוד צ"ב מדוע נקט ב' אותיות ולא ג' או ה' אותיות. ונראה לבאר עפ"י שיטת הרמ"ה (עיין ביד רמ"ה דף ס. ד"ה ר' יהושע בן קרחא וכו') דרק שם הוי"ה חשיב שם המפורש. ונראה דמשו"ה קס"ד דיתחייב על שם י - ה שהוא שם בן ב' אותיות מאחר דהוי מקצת שם הוי"ה, וקס"ד דחל ביה קדושת שם המפורש במקצת (עיין ברמב"ם פ"ו מהל' יסוה"ת ה"ד), ומשו"ה יתחייב, משא"כ בשם בן ג' אותיות או ה' אותיות, וקמ"ל דאינו חייב אלא שם בן ד' אותיות – דהיינו שם הוי"ה בלבד, דחל ביה חלות קדושת שם המפורש.
גמ'. איכא דאמרי אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא. פשיטא, יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא עד דאיכא שם רבה, ומילתא בעלמא הוא דנקט קא משמע לן.
עיין ברש"י (ד"ה שם בן ארבע אותיות) וז"ל שם הוא ולא בעינן שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות עכ"ל. ועיין בחכמת שלמה שדייק דרש"י סובר כשיטת ר' האי גאון ז"ל דשם של מ"ב הוי שם המפורש. אמנם הרמב"ם פסק דשם הוי"ה הוא שם המפורש וכמש"כ (פ"ו מהל' יסודי התורה ה"ב) וז"ל השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש עכ"ל, ובפי"ד מהל' נשיאת כפים (ה"י) וז"ל ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום, ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל"ף דל"ת וכו' עכ"ל. ולפי הרמב"ם שם מ"ב אותיות אינו אלא כינוי (עיין ברמב"ם פ"ו יסוה"ת ה"ה, ובמורה נבוכים ח"א פס"ב) ושם המפורש הוא רק שם הוי"ה. ונראה דלרש"י ההו"א בגמ' "עד דאיכא שם רבה" ר"ל שם מ"ב אותיות וקמ"ל דחייב אף בשם הוי"ה. ואילו להרמב"ם ההו"א היא דיתחייב רק בשם הוי"ה, וקמ"ל דחייב אף על שם אדנות. ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"ז) וז"ל ואלו הן דיני המגדף, אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ"ל. ונראה דמקורו מסוגיין, וכמש"נ.
גמ'. נגמר הדין כו'. עומדין מנלן אמר רבי יצחק בר אמי דאמר קרא ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי עמד, ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה.
לכאורה צ"ע מדוע עומדין רק בשמיעת שם הוי"ה בלבד ולא בשמיעת כל שם, והרי עגלון עמד בשמיעת שם אלוקים, ומדוע לא נלמוד מיניה בלא ק"ו דיש לעמוד לכל ז' שמות. וי"ל דלעכו"ם לא נמסר שם המפורש אלא הכינויים דהיינו ז' שמות שאינם נמחקין בלבד, ולידיהו השם אלוקים הוי כשם המפורש לדידן.
ברם יש לעיין אליבא דהרמב"ם שסובר דשם אדנ"י חל בו קדושת שם המפורש (וכדפסק פ"ב מהל' עבודה זרה ה"ז) לענין חיוב מגדף, דשם אדנ"י מהוה חלות דין קריאה של שם הוי"ה (עיין בשיעורים לעיל דף נו. ד"ה תנא עד שיברך שם בשם). וא"כ צ"ע מדוע אין חיוב לעמוד בשמיעת השם אדנ"י כמו בשמיעת שם המפורש. והנה במשנה יומא (סו.) לענין וידוי כה"ג בשעיר המשתלח איתא "והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ובירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) איתא "הקרובים היו נופלים על פניהן הרחוקים היו אומרים בשכמל"ו". ונראה דשמיעת שם המפורש במקדש מחייבת השתחוואה ואילו מחוץ למקדש השמיעה מחייבת עמידה ואמירת בשכמל"ו, דזה מהוה קיום של כיבוד ושבח לשם השם³⁸¹. וצ"ע אליבא דהרמב"ם דשם אדנ"י מהוה קיום קריאת שם המפורש למה אין חיוב לעמוד ולומר בשכמל"ו בשמיעת שם אדנ"י.
footnotes: ³⁸¹ ובביאור ההלכה שבירושלמי ש"הקרובים היו נופלים על פניהן והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו י"ל דהקרובים ר"ל אלו שבעזרה, משום דיש איסור התשחוואה על אבן משכית מחוץ לעזרה וכדאיתא בגמ' מגילה (כב:) "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש", ובעצם כל הזכרת שם המפורש מחייבת השתחואה אלא שאין היתר השתחואה על אבנים אלא בעזרה. ועיין במנ"ח (מצוה שמ"ט). ועוד נראה דקיום השתחואה הוא רק לפני ה', וכדכתיב "והשתחוית לפני ה' אלוקיך" וכמו שאומרים בנוסח התפילה "ואין אנחנו יכולים לעלות וכו' ולהשתחוות לפניך בבית בחירתנו" דליכא קיום השתחוה מחוץ לעזרה. ולפי"ז י"ל דנשים העומדות בעזרת נשים שבביהכ"נ לא ישתחוו בסדר עבודת יוה"כ דאף במקדש הנשים היו כמו הרחוקים שאומרים רק בשכמל"ו, דהנשים עמדו בעזרת נשים, ורק האנשים שהיו עומדים בעזרה היו משתחווים, והא דמשתחוים בזה"ז ביוה"כ בביהכ"נ הוא משום דיש מנהג להתנהג בביהכ"נ כמו שהיו נוהגים בעזרה. (רבינו זצ"ל).
גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי הנכרי אינו חייב לקרוע.
לפום ריהטא י"ל דהטעם שהשומע אזכרה מפי עכו"ם אינו חייב לקרוע היינו משום דקיי"ל שאין קורעין אלא על שם המפורש, ובעכו"ם ליכא חלות שם המפורש ואפילו אם אמרו, ומשו"ה א"צ לקרוע. אך יש לדחות פירוש זה דבהמשך הגמ' איתא "ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי כינוי דלא, ופליגי דרבי חייא בתרוייהו, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי, אלא פשיטא מנכרי, ואי שם המיוחד מי גמירי", ומשמע דאילו גמירי העכו"ם את שם המפורש אזי חייבין לקרוע על אמירת שם המפורש ע"י עכו"ם. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"י) וז"ל כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינויין חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל, אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע, אבל השומע מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה היה ישראל מומר עכ"ל. ודבריו צ"ב דפסק שחייבין לקרוע אף על שמיעת ברכת כינויין (כלומר א' מז' שמות שאינן נמחקין) ומ"ש דאין קורעין על שמיעת ברכת השם מפי עכו"ם. וי"ל דיסוד הדין שאין קורעין על שמיעת גידוף מפי עכו"ם הוא משום שרק גידוף מפי ישראל מהוה מרידה בהקב"ה שמחייב קריעה משא"כ בעכו"ם. ודומה לדין שבירושלמי (מובא בתוס' מועד קטן דף כו. ד"ה לא אמרו) שאין קורעין על שריפת ס"ת אא"כ נשרף ע"י ישראל, ולא כשנשרף ע"י עכו"ם. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' אבל ה"ט) וז"ל ומנין שקורעין על ספר תורה שנשרף, שנאמר ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה וגו' עד תם כל המגילה על האש אשר על האח ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו, מכלל שחייבין לקרוע, ואין חייבין לקרוע אלא על ספר תורה שנשרף בזרוע כמעשה שהיה, וכו' עכ"ל. ונראה דמש"כ הרמב"ם כמעשה שהיה כוונתו לס"ת שנשרף ע"י ישראל וכהירושלמי הנ"ל. וצ"ע בזה דאם שריפת ס"ת מחייבת קריעה מ"ש מי שרפו. ועכצ"ל דאין החיוב קריעה מפאת עצם שריפת התורה, ואם ח"ו ישראל רואה שריפה בבית הכנסת ונשרף הס"ת אינו חייב בקריעה, אלא חיוב קריעה הוא משום מעשה מרידה בהקב"ה שישנה בשריפת הס"ת, ולכן דוקא כששרפו ישראל חייבין לקרוע, דרק מרידת ישראל בה' ע"י מעשה של שריפת ספר תורה מחייבת קריעה, וזוהי כוונת הגמ' (מו"ק כו.) "לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה". וי"ל דה"ה במגדף שאין הקריעה על עצם שמיעת לשון הגידוף וברכת השם, אלא חיוב קריעה הוא משום ראיית מעשה מרידה בה' של הגברא המגדף, ומשו"ה יש חילוק בין שמיעה מפי ישראל לשמיעה מפי עכו"ם, דרק כששומע גידוף מפי ישראל חייב בקריעה.