משנה. תנא עד שיברך שם בשם ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל עובר בלא תעשה.

עיין ברמב"ם בספה"מ (ל"ת ה') שכתב וז"ל והמצוה החמישית היא שהזהירנו מהשתחוות לעבודה זרה. והוא מבואר שאמרנו עבודה זרה נרצה בו כל מה שייעבד זולת האל. והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין הכונה איסור ההשתחויה לבדה לא זולתה, ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה רוצה לומר ההשתחויה, וכן אנו מוזהרים מהקריב להם ולנסך ולקטר. ומי שעבר על אחת מאלה והשתחוה או הקריב או נסך או קטר חייב סקילה. ולשון מכילתא (משפטים) זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה ויצאת ללמד מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים וחייבים עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו אף כל שכיוצא בו עובדים לשם חייב עליו בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו. וענין זה המאמר כי אלו הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחויה והזביחה והקטור והנסוך שבהם צוה עלינו שנעבוד האל יתעלה, כל מי שיעבוד עבודה זרה באחד מהן חייב סקילה ואפילו היה אותו הנעבד אין מדרכו שייעבד בדבר מהן, וזה הוא שיקראוהו [סנה' נו: ס: ד. הוריות ד.] שלא כדרכה, רוצה לומר אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודתה מאחר שעבדה באחד מאלו חייב סקילה כשהיה מזיד. והוא בכרת אם לא נודע בו או לא נעשה בו העונש. ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן כשקבלו עליו באלוה לאי זה דבר שקבלו עליו הנה הוא חייב. וכבר נכפלה אזהרה זו רוצה לומר איסור עבודתה באחד מאלו הארבעה מינין ואפילו שלא כדרכה והוא אמרו יתעלה (אח"מ יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ולשון ספרא אין שעירים אלא שדים. ובגמרא זבחים (קו.) התבאר שלאו זה אמנם הוא בשוחט לע"ז ואפילו לא יהיה דרך עבודתה שחיטה. אמרו מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם תנהו ענין לשלא כדרכה. והעובר עליו אם היה מזיד בכרת וסקילה כמו שבארנו ובשוגג יקריב קרבן. ולשון התורה (משפטי' כב) זובח לאלהים יחרם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי ממסכת סנהדרין (ס: - סג.) עכ"ל.

והשיג עליו הרמב"ן (השגת הרמב"ן לספה"מ ל"ת ה') וז"ל כתב הרב והמצוה החמישית שנמנענו מלהשתחוות לע"ז והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ואין הכוונה באיסור השתחואה בלבד ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה, וכמו כן נמנעה ההקרבה לה וההקטרה ושאר דברי הרב. ואינם דברים נכונים. שאלו המניעות ההקרבה וההקטרה אינן למדות מלאו דהשתחואה אלא כמו שאמרו (סנה' ס:) יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו. כלומר שאין במשמע לא תעבדם המגפף והמנשק בשלא כדרכה אף על פי שהוא דרך כבוד, אבל יכנסו בו העבודות שהן עבודות פנים, ובהשתחואה לאוין רבים דרשו אותם כולם בה בעצמה אמרו (שם סג.) שלש השתחואות בע"ז למה אחת לכדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק. והוא לשון המכילתא שהזכיר הרב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוייה בפ"ע, כי העבודה כוללת כל העבודות שלפנים, וההשתחויה מלמדת על עצמה. ובחבורו הגדול (פ"ג מע"ז ה"ג) נזכר ותקן כך. והנה ראוי הרב לפי דעתו במנין המצות למנות לאו דהשתחויה ולאו דשאר עבודות שתים ר"ל לא תשתחוה להם אחד ולא תעבדם לאו אחר. וראוי גם כן שנמנה לאו בפ"ע מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו ואין בו מיתה וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש ראוי הוא לימנות בפני עצמו, ואם כן יהיה המנין בעבודה זרה ארבע מצות שהרב מנה ארבע עבודות בשלא כדרכה אחת ושאר עבודות כדרכה אחת. ועוד הנה לדבריו בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו ומניעה מעשיית הצלמים אף על פי שלא נעבדם והיא למלקות ומניעה מן ההשתחואה לכל עבודה זרה ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים (מכות כג: - כד.) ששמעו מפי משה במצות מנין תור"ה בגימטריא לאמרו תורה צוה לנו משה ושתי מצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג. והרב כותב זה כמה פעמים (שרש ג מ"ע א ל"ת א) ואינו נזכר. ועוד שהרי הסכימה דעתו לומר כי דבור אנכי י"י אלהיך מצות עשה (סי' א) ואם כן נמצאו מפי משה שש מאות ושמונה ומפי הגבורה חמש וזה טעות מתפרסם עכ"ל.

ומבואר דלהרמב"ם איסור השתחוואה לעבודה זרה נלמד מהפסוק "לא תשתחוה להם ולא תעבדם", והאיסור אינו דוקא בהשתחוואה אלא כולל נמי ניסוך הקטרה וזביחה לע"ז, דכל מי שעובד ע"ז באחת מארבע עבודות האלו (השתחוואה, ניסוך, זביחה, הקטרה) חייב סקילה, ואפילו אם אין זה דרך עבודת הך עבודה זרה. והרמב"ן הקשה דבסוגיין (דף ס:) איתא "יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו", כלומר דיש לאו בפנ"ע לאסור השתחוואה לע"ז ואילו שאר עבודות כגון הקטרה וניסוך אינן נלמדות מלאו דהשתחוואה, אלא דמלא תעבדם נלמד כל עבודות פנים והשתחוואה הוי לאו בפנ"ע.

ונראה דהרמב"ן סובר דהשתחוואה אינה עבודת פנים ואי אפשר ללמדה מ"לא תעבדם" כשאר עבודות פנים וע"כ דהוי לאו בפנ"ע. אמנם נראה דהרמב"ם בספה"מ סובר דאע"פ שהשתחוואה אינה עבודת פנים מ"מ השתחוואה הויא קיום פנים, דהשתחואה הוי בכלל עבודת תפילה ומהוה קיום פנים דחל קיום להשתחוות בביהמ"ק כדכתיב (דברים כד:י) "והשתחוית לפני ה' אלוקיך". וי"ל דהרמב"ם סובר דמהשתחוואה ילפינן דכל קיומי פנים הן אסורין לשם ע"ז ואפילו אם הן עבודה שלא כדרכה. ולפי"ז נראה דלהרמב"ם יש איסור דאורייתא דעבודה זרה באופן שמתפלל לע"ז אע"פ שאינו מקבל על עצמו את הע"ז לאלוה, ורק אומר נוסח של תפילה לע"ז, דתפילה הוי קיום פנים, וילפינן מהשתחואה דאסור לעשות קיום שבפנים לע"ז.

והנה הרמב"ן הקשה מהגמ' במכות (כג:- כד.) דתרי"א מצות נאמרו למשה מסיני ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, דמשמע דרק ב' מצות ד"אנכי" ו"לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה, ולפי הרמב"ם הוי ליה למנות עוד לאווין דמהפסוקים (שמות כ:ג- ה) "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו'", "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" ילפינן איסור השתחוואה לע"ז, ועבודה כדרכה, ואיסור עשיית צלמים וכולם שמענו מפי ה' והוי ליה למימר בגמ' דתר"ח מצות נאמרו למשה מסיני וחמש מצות מפי הגבורה. וי"ל דהרמב"ם סובר דהנך איסורים דהשתחוואה ועבודה כדרכה ואיסור עשיית צלמים שהן איסורין דקעביד מעשה הן נכללים בתרי"א מצות שנאמרו למשה מסיני, ורק "אנכי" ו"לא יהיה לך" שהן ציווים על אמונה בה' ומקיים את המצוה של אמונה בה', וכן עובר באיסור ד"לא יהיה לך" בלי שום פעולה כלל, שמענו מפי הגבורה והשלימו מנין תרי"ג מצות.

ונראה דהרמב"ם והרמב"ן נחלקו במנין המצוות דאליבא דהרמב"ם הלאו דעבודות פנים ועבודה כדרכה נמנין כלאווין בפנ"ע במנין המצוות. משא"כ הרמב"ן רק מונה את הלאו ד"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" וס"ל דשאר איסורי ע"ז הן פרטי האיסור ד"לא יהיה לך". ונראה לומר דאין פלוגתתם רק לענין מנין המצות אלא דנחלקו בגדר יסוד האיסור דעבודה זרה, דהרמב"ם סובר דיסוד האיסור הוי מעשה עבודה לע"ז, ואינו תלוי בדעת ומחשבת העובד, דאם עבד לע"ז בעבודת פנים או בעבודה כדרכה אע"פ שאינו מאמין בע"ז עבר על האיסור. משא"כ לפי הרמב"ן יסוד האיסור הוא קבלת הע"ז בלבו לאלוה, וכמש"כ הרמב"ן שם בהמשך דבריו וז"ל אמרו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" למה נאמר, לפי שהוא אומר "אנכי ה' אלהיך", משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין, כך אמר המקום לישראל "אנכי ה' אלהיך" "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן, כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וכו', הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד) ויאמן העם, ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בה' ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר. ונמנה לא יהיה לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, כלשון ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמיה יא:ל, יחזקאל לו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים (תבא כו), יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה, והמשתחוה והעובד כענין ששנינו (סנה' ס ב) העובד ע"ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והמקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכלתא אבל כולם לאוין בע"ז עצמה כלומר בעובד אותה. אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני מכל צבא השמים לקבלו עליך באלהים ולומר לאחד מהם אלי אתה ולא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תעבדם. וכן בכל מקום יתפוס בע"ז כלשון הזה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (ואתחנן ד) והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל (שם). ואין הכוונה בעשייתם אלא בעבודתם והקבלה באלהות שלהם עכ"ל.³⁸²

footnotes: ³⁸² ועיין ברמב"ן עה"ת (שמות כ:ג) וז"ל לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וכו' והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה וכו', ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב "אלוהים אחרים" הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד ויתפוס זה הלשון בקבלת האלוהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה' לבדו וכו', והנה הזהיר בדבור השני תחילה שלא נקבל לנו אדון מכל האלוהים זולתי ה' ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם וכו' והנה כולם אזהרות מעבודה זרה וכולן חייב מיתה עכ"ל.

ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' יסוה"ת ה"א) וז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו עכ"ל. ובהל' ו' (שם) כתב וז"ל וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ויש לדקדק מ"ט דהרמב"ם הביא את מצות "אנכי ה' אלוקיך" והלאו ד"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" בהל' יסודי התורה ולא בהל' עבודה זרה. ונראה דהרמב"ם סובר דקבלת אלהות אחרת בלבו מהוה כפירה בעיקר ועובר באיסור "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" ומבטל מצות "אנכי ה' אלוקיך" – מצות אמונה בה'. ונראה דלכן הביא דין זה בהל' יסוה"ת דמצות האמונה בה' היא מיסודי התורה, וכמש"כ "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו וכו' וידיעת דבר זה מצות עשה שנא' אנכי ה' אלוקיך וכו'"³⁸³. אך הרמב"ם סובר דאיסור עבודה זרה תלוי במעשה עבודה לע"ז ולא באמונה שבלב, וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד כוכבים וכו' עכ"ל. ומבואר דיסוד האיסור בעבודה זרה היינו לעשות מעשה עבודה לע"ז ולא באמונה בע"ז שמקבל עליו את הע"ז לאלוה, דאפילו אם העובד יודע שה' הוא האלוקים והוא עובד הנברא עבר באיסור עבודה זרה, ולהרמב"ם מעשה עבודה לע"ז מחייבת בלי קבלה בלב³⁸⁴. אמנם נראה שהרמב"ן חולק על הרמב"ם בזה וסובר דיסוד האיסור בע"ז היינו שמקבל בלבו אלוה אחר, וע"י שעובד לע"ז מתגלה שקיבלו בלבו לאלוה. ולפי הרמב"ן משמע דהיכא שעובד ע"ז בלי קבלה ואמונה בלב שמקבל את הע"ז לאלוה אינו מתחייב משום עבודה זרה³⁸⁵. ולפי"ז יתכן דיש נפ"מ בין הרמב"ם להרמב"ן באיסור גיפוף ונישוק שלא כדרכה דלרמב"ם גיפוף ונישוק מהוה חלות שם איסור ע"ז, וכמש"כ (פ"ג מהל' עבודת כוכבים ה"ו) וז"ל המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה וכו' וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בל"ת שנא' ולא תעבדם, ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואעפ"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש עכ"ל. משא"כ אליבא דהרמב"ן י"ל דליכא איסור ע"ז אא"כ מקבל בלבו את הע"ז לאלוהות, ולשיטתו י"ל דגיפוף ונישוק אסור משום איסור נתינת כבוד לע"ז והוי חלות איסור בפנ"ע של כיבוד ע"ז, אך אין זה חלות שם איסור עבודה זרה³⁸⁶.³⁸⁷

footnotes: ³⁸³ ועיין ברמב"ם בספה"מ (מ"ע א') וז"ל המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי ה' אלהיך וכו' עכ"ל. ובספה"מ (ל"ת א') כתב וז"ל המצוה הראשונה ממצות לא תעשה היא שהזהירנו מהאמין האלהות לזולתו יתעלה והוא אמרו ית' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני עכ"ל. ומבואר דמצות אמונה בה' והאיסור להאמין באלהות זולתו הוי המצוה הראשונה במנין עשה ול"ת, וזה יסוד התורה וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' יסוה"ת ה"ו וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר וכו' כופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ³⁸⁴ ועיין במנחת חינוך (מצוה כו אות א'). ³⁸⁵ ועיין בשיעורים לקמן דף סא: ד"ה איתמר וכו'. ויל"ע לפי הרמב"ן למה חל דין יהרג ואל יעבור כשאנס עכו"ם את ישראל לעבור ע"ז ואין הישראל מקבל הע"ז בלבו לאלוה. וי"ל דמכיון שהעכו"ם מחשיב את מעשה הע"ז של הישראל כקבלה לאלוה אזי מצטרפת מחשבו למעשה עבודה זרה של הישראל וחל דין יהרג ואל יעבור, ועיין לקמן בשיעורים דף סא: תוס' ד"ה רבא. ³⁸⁶ וכן משמע מדברי הרמב"ן (השגות למנין המצות ל"ת ה') שכתב בסוף דבריו וז"ל ועכשיו נמנה במצות כל עובד עבודה זרה שבמיתה לאו אחד אבל מגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו עכ"ל. ³⁸⁷ ויתכן דנפ"מ לענין האם מגפף ומנשק לע"ז הוי יהרג ואל יעבור לשיטות דס"ל דדין יהרג ואל יעבור חל באבזרייהו דג' עבירות, דלפי הרמב"ם דהוי חלות איסור עבודה זרה חל דין יהרג וא"י, משא"כ לרמב"ן דהוי לאו בפנ"ע לכבד חפצא של ע"ז יתכן דליכא דין יהרג וא"י.

ועיין במשנה "ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה", ובשלמא לפי הרמב"ן יש לפרש דמיירי שקיבל על עצמו לאלוה ומאמין בלבו שע"ז זו אלוה, ולכן חייב מיתה דזהו יסוד האיסור בעבודה זרה. אולם צ"ע לפי הרמב"ם שסובר דיסוד האיסור באיסורי עבודה זרה הוא במעשה עבודה לע"ז, ועובר העובד אף כשאינו מאמין בלבו שע"ז זו אלוה, ואילו כשמאמין באלוה זולתו ית' הרי הוא עבר על מצות אמונה בה' ולאו ד"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" אך אינו חייב מיתה משום כך, א"כ למה תנינא שהמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה חייב מיתה. וי"ל דהרמב"ם יפרש דמשנתנו מיירי באופן שקיבלו עליו לאלוה בפה אך ליכא קבלה בלב, וחייב מיתה משום דמעשה קבלת אלוה בפה מהוה איסור עבודה זרה, ואם אומר לפסל אלי אתה אע"פ שאינו מכוון בלבו לקבלו לאלוה ה"ז חייב מיתה³⁸⁸.

footnotes: ³⁸⁸ ועיין במנ"ח מצוה כ"ו אות ו', ובמהר"ם (דף סא.) ד"ה רמי ליה מתני' אהדדי.

- סא. גמ'. וכי תימא זובח למה לי לגופיה, דמחשבין מעבודה לעבודה. דאיתמר, השוחט בהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, ולהקטיר חלבה לעבודה זרה, רבי יוחנן אמר אסורה. וריש לקיש אמר מותרת. הניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש בעי קרא.

עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' פסוהמ"ק ה"י) וז"ל שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה הרי זו פסולה, לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה עכ"ל. ומשמע שחל פסול בזריקה ולא בשחיטה, דהיינו שמחשבת שלא לשמה על הזריקה שחשב בעת השחיטה פוסלת את הזריקה והו"ל כאילו זרק את הדם שלא לשמה. והמחשבה דשלא לשמה על הזריקה שחשב בשעת השחיטה חלה בשעת הזריקה דהו"ל כזרק את הדם שלא לשמה. והנה בנוגע לע"ז כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שחיטה הט"ו) וז"ל השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין עכ"ל. ולכאורה מזה שהשווה הרמב"ם מחשבין מעבודה לעבודה בע"ז למחשבין מעבודה לעבודה בפסוהמ"ק משמע דלרמב"ם חל הפסול בזריקה ולא בשחיטה עצמה, והוי חלות שם איסור דתקרובת ע"ז ולא חלות שם איסור דזבחי מתים. אמנם יש לפרש שיטת הרמב"ם בהל' פסוהמ"ק בב' אופנים: א) י"ל דמחשבה שלא לשמה על הזריקה בשעת השחיטה פוסלת את הזריקה לאחר זמן כשזורק את הדם, ב) י"ל דחל פסול בשעת השחיטה דהו"ל כאילו זרק את הדם שלא לשמה. והרי בקרבן מוכרח שיזרוק את הדם ויתכן לומר שהפסול חל בשעת הזריקה ממש, משא"כ בעבודה זרה שאין הכרח שיזרוק את הדם. ובעל כרחך דלרמב"ם חל פסול מחשבת זריקה בשעת השחיטה והוי חלות שם פסול מחשבה ולא פסול שחל לאחר זמן בשעת הזריקה. ויוצא דלהרמב"ם מחשבת זריקה לע"ז פוסלת מדין מחשבת ע"ז ומשווה את הזבח לחלות שם תקרובת ע"ז בלי זריקה ממש במציאות. וה"ה בקרבנות דחל פסול שלא לשמה בזריקה בשעת השחיטה, והוא חלות שם פסול מחשבה בשעת השחיטה. וי"ל דה"ה בפיגול דהויא חלות שם פסול מחשבה ולא חלות פסול עבודת פיגול, ונלמד פנים מפנים וחוץ מפנים דחל בכולם חלות שם פסול מחשבה.