גמ'. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ולריש לקיש מי בעי קרא עד כאן לא קא שרי ריש לקיש אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא, מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדה בסייף.

לכאורה צ"ע בקושיית הגמ' דבשלמא במשתחוה להר הגברא הוי בר קטלה דעשה מעשה עבודה גמור דעבודה זרה, והא דאין ההר נאסר הוא רק משום דהוי מחובר לקרקע, ולא דמי לשוחט בהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ז דלא עשה הגברא מעשה עבודה לע"ז, והא דהבהמה מותרת לריש לקיש הוא משום שלא נגמר בה חטא של עבודה זרה. ועיין ברש"י (ד"ה ועובדיהם בסייף) שכתב וז"ל אף על גב דמחובר לא מתסר, עבודה זרה מיהא הוי, והכא נמי לא בעיא קרא, הואיל ושחיטה צורך זריקה היא והא חשב בשחיטה על מנת לזרוק הוה ליה כעובד עבודה זרה, דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי עכ"ל. ומשמע דנקט דמאחר דשחיטה צורך זריקה וא"א לזריקה בלא שחיטה משו"ה כחשב בשחיטה ע"מ לזרוק את הדם לע"ז אזי מעשה השחיטה עצמה חשיבה מעשה עבודה דעבודה זרה, ומשו"ה יתחייב הגברא. אמנם עדיין צ"ב דלכאורה השחיטה אינה אלא הכשר לזריקה ובשחיטה עצמה לא חשב ששוחט לשם ע"ז, אלא דחשב שיזרוק את הדם לע"ז. אמנם הרי עדיין לא זרק את הדם והשחיטה עצמה היתה בכשרות, וצ"ע א"כ אמאי נחשב הגברא לעובד ע"ז מחמת השחיטה. ועיין במהר"ם.

רש"י ד"ה זובח להכעיס וז"ל ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה, ואשמועינן קרא דעובר בלאו עכ"ל.

ומבואר דרש"י סובר כשיטת הרמב"ן (בהשגות לספה"מ ל"ת ה') דאם לא קיבלו עליו לאלוה ליכא חיוב מיתה ורק עבר בלאו. משא"כ אליבא דהרמב"ם י"ל דהריבוי דזובח להכעיס הוא שחייב מיתה משום שעובד ע"ז.

גמ'. רמא ליה מתניתין אהדדי תנן העובד עבודה זרה עובד אין, אומר לא, והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אמר ליה באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה.

ופרש"י (בד"ה האומר אעבוד) וז"ל משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה, דנפקא לן לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה האומר אעבוד) וז"ל פ"ה משנתרצה חייב דנפקא ליה מלא תאבה ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב וקשה דאכתי לא ס"ד האי טעמא עד דמייתי ליה דרב יוסף אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה עכ"ל. ומבואר דרש"י ותוס' נחלקו בפירוש ההו"א שבגמ', דלרש"י קס"ד דהאומר אעבוד חייב משום ניסת, דאע"פ שלא עבד עדיין ע"ז אם נתרצה לעבוד הריהו נתחייב מיד מדין ניסת דדרשינן אם אבה ושמע חייב מיד. ולכאורה צ"ע אליבא דרש"י מהי קושיית הגמ' מהמשנה (בדף סז.) "האומר אעבוד אלך ואעבוד" על משנתנו, די"ל דהתם חייב אפילו כשלא עבד משום דחיובו חל מדין ניסת לע"ז ואילו הכא במשנתנו מיירי דחייב מדין עובד ע"ז ולהכי בעינן שיעבוד כדי להתחייב. וי"ל דהגמ' מקשה דיתכן לחייב את העובד מדין ניסת, דהוי ניסת מפי עצמו לעבוד ע"ז, ואם חל שם ניסת משנתרצה לעבוד ע"ז א"כ נימא דבכל עובד ע"ז יחול חלות שם ניסת משאמר שיעבוד ע"ז ואפילו אם לא עבד עדיין, וא"כ אמאי תנן במתניתין דחיובו תלוי בעבודה. משא"כ לתוס' ההו"א הוא דהא דתנן לקמן (סז.) "האומר אעבוד אלך ואעבוד" חייב משום שמקבלו עליו לאלוה. ולפי תוס' הגמ' הקשה דמהתם מוכח דחל חיוב עובד ע"ז באמירה לחוד דמקבלו לו עליו לאלוה ואילו במשנתנו משמע דהחיוב חל רק כשעבד ע"ז ולא באמירה ובקבלה עליו לאלוה. ולפי תוס' י"ל דכוונת תירוץ הגמ' "באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה" ר"ל דמיירי שלא קיבלו עליו לאלוה עד שעובדו, משא"כ לרש"י מיירי באופן שלא הוי ניסת עד שעבדו, וכש"כ רש"י וז"ל באומר איני מקבלו עלי באלוה, אלא בעבודה עד שאעבדנו, דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וכו' עכ"ל. וי"ל דנפ"מ לענין עיר הנידחת וכגון שהסיתו אנשי עירם לעבוד ע"ז ואמרו רוב אנשי העיר נלך ונעבוד, דאליבא דרש"י באמירה בלבד לעבוד ע"ז ליכא חיוב דעבודה זרה אלא דחל חיוב בפנ"ע מדין ניסת, ולפי"ז י"ל דאע"פ שרוב אנשי העיר אמרו נלך ונעבוד מ"מ דינם בסקילה וממונם פלט, ואינם נידונין כדין עיר הנידחת בסייף ובאיבוד ממונם, דבאמרו נלך ונעבוד נתחייבו רק מדין ניסת. משא"כ אליבא דתוס' שיסוד החיוב משום שמקבלו עליו לאלוה וחייב מדין עובד עבודה זרה, חל בהו דין עיר הנידחת.