משנה. אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ע"פ ב"ד ונביא השקר והמתנבא בשם עבודת כוכבים והבא על אשת איש וזוממי בת כהן ובועלה.

עיין ברש"י (ד"ה ממרא על פי ב"ד) וז"ל כמו ממרים הייתם עם ה' שמסרב על פי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית עכ"ל. יש לדקדק למה קתני במתני' "וזקן ממרא על פי ב"ד", והרי המשנה באה ללמד מי הן המחוייבין בחנק, ולא קתני במשנה הדינים והתנאים של כל א' וא' מאלו שחייבים חנק, וא"כ למה דקדקה המשנה לומר "זקן ממרא ע"פ ב"ד" דזה רק תנאי בחיוב מיתת זקן ממרא, ולכאורה רק הול"ל "אלו הן הנחנקין וכו' זקן ממרא".

וי"ל דיש ב' דיני זקן ממרא: א) זקן ממרא שחולק על ב"ד הגדול - דחייב מיתה, ב) זקן ממרא שחולק על חכמי המסורה בכל דור ודור - שעובר בלאו דלא תסור אך אינו חייב מיתה. ויש סמך לזה ממש"כ בספר החינוך (מצוה תצ"ה – תצ"ו) דיש איסור לא תסור שלא לשמוע ולהמרות פי גדולי הדור שבדורינו, וכן יש להביא ראייה לזה משיטת הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ב) שהעובר על גזירות ותקנות דרבנן עובר בלאו דלא תסור⁵⁵³, ולפי"ז י"ל דלמשל דין שבועת היסת היא תקנה דרבנן שהותקנה ע"י רב נחמן ובית דינו, ואם א' יחלוק על תקנת שבועת היסת לפי הרמב"ם הוא יעבור על הלאו דלא תסור, אע"פ ששבועת היסת אינה תקנת סנהדרין הגדול, דהחולק על חכמי המסורה הוי זקן ממרא, דעובר על האיסור דלא תסור שהוא הלאו דזקן ממרא, אך אינו מחוייב מיתה אא"כ הוא זקן ממרא שחולק על הב"ד הגדול. ולפי"ז י"ל דבמשנה קתני גדר הדין דזקן ממרא שחייב מיתה דדוקא "זקן ממרא ע"פ ב"ד" חייב מיתה, משא"כ מי שממרא כנגד חכמי המסורה שבכל דור ודור אע"פ שעובר באיסור לא תסור (שהוא הלאו דזקן ממרא) אך אינו חייב מיתה.

footnotes: ⁵⁵³ דכתב הרמב"ם וז"ל כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם עכ"ל. ומבואר דהעובר על איסור דרבנן קא עבר על איסור דאורייתא דלא תסור, אך אינו חייב מיתה אא"כ הוי זקן ממרא שנתכוון למרוד נגד סמכותם של ב"ד הגדול, ועובר על איסור ותקנה דרבנן להכעיס ובמרידה, ולא כשעבר בשוגג ולתיאבון.

והנה הרמב"ן עה"ת (דברים ט"ז: י"ח) כתב שממנין ב"ד הגדול על כל שבט ושבט שהם כסנהדרין הגדול, וז"ל ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואע"פ שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר וכו', וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל עכ"ל. ולפי"ד הרמב"ן י"ל דהמשנה באה למעט הממרה פי ב"ד הגדול של השבט דאינו מחוייב מיתה.

רש"י ד"ה ממרא על פי ב"ד וז"ל כמו ממרים הייתם עם ה' שמסרב על פי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית עכ"ל.

יש להסתפק האם חיוב זקן ממרא תלוי בזה שהסנהדרין הגדול הן יושבין במקומן בלשכת הגזית או"ד דאף משגלו מלשכת הגזית עדיין נעשה זקן ממרא, דחשיב ממרא בב"ד הגדול שבלשכת הגזית דאע"פ שאינן במקומן ואינם דנין דיני נפשות חל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול לענין לעשות תקנות וגזירות ולפסוק בדיני התורה. ומלשונו של רש"י משמע קצת דבעינן שהב"ד הגדול יהיו יושבין במקומן בלשכת הגזית כדי להתחייב משום זקן ממרא.

גמ'. מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור.

ופרש"י (בד"ה מה מכה בהמה לרפואה) וז"ל כגון מקיז דם פטור מן התשלומין, שהרי לא הזיקה אף מכה אדם דהיינו אביו עכ"ל. ולכאורה צ"ע דבשלמא מקיז דם בהמה פטור מתשלומין משום שלא הזיקה דליכא הפסד ממון לבעלים דמאחר שההקזה היא לצורך רפואה לא גרם הפסד ממון לבעלים שלא ירד שווי הבהמה מחמת ההכאה דאדרבה הכאה זו מרפא את הבהמה, והמחייב דתשלומין הוא ההיזק וההפסד ממון ומכיון שבהיכי תימצי ליכא הפסד ממון והיזק המקיז דם בהמת חבירו פטור מתשלומין. אך צ"ע היאך שייך להקיש ממכה בהמה למכה אביו, והרי חיוב מכה אביו הוא משום חבורה וחבלה ומאי איכפת לן דכוונתו לרפואה והרי סוכ"ס חבל באביו, ומנלן שפטור. ולולא פרש"י היה נראה לפרש דכוונת הגמ' היא שהמכה בהמה לצורך רפואה פטור אפילו אם יש בהכאה מעשה היזק דגרם הפסד ממון לבעלים מחמת ההכאה, ופטור משום דהכאה לצורך רפואה לא הוי בכלל "מכה בהמה" ומזיק, והכאה לצורך רפואה הוי פוטר, וה"ה דמכה אדם לצורך רפואה פטור, וצ"ע.

גמ'. דאיבעיה להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך. רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם מכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור.

עיין ברש"י (ד"ה ואהבת) וז"ל לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו עכ"ל. וי"ל דאליבא דרב מתנה חל היתר לבן להקיז דם לאביו, משא"כ לרב דימי בר חיננא חל רק פטור ממיתה.

גמ'. רב פפא לא שביק לבריה למישקיל ליה סילוא, מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא דילמא חביל ליה והוי שגגת איסור.

יש לעיין דמאי שנא ממקיז דם לאביו שמותר. וי"ל דבמקיז דם הותר לו לעשות חבורה משום דהוי לצורך רפואה ואפילו אם יקיז יותר דם ממה שצריך ליכא בזה שגגת חנק, דהרי חל פטור לעשות מעשה חבורה באביו לצורך רפואה. משא"כ בפתיחת כוותא והוצאת סילוא י"ל דעפ"י רוב אין שום צורך לעשות חבורה, שיתכן להוציא את הלחה או הסילוא מבלי לעשות חבורה. וא"כ י"ל שלא חל במעשה של פתיחת הכוויא והוצאת הסילוא פטור של חבורה לצורך רפואה, ויש לחשוש שמא יחבול באביו שלא לצורך ויתחייב משום שגגת חנק. ומשום כך רב פפא לא נתן לבנו להוציא את הסילוא ומר בריה דרבינא לא נתן לבנו לפתוח את הכוויא.

ועיין בחידושי הר"ן (ד"ה רב לא שביק) וז"ל משמע ודאי דרב פפא לא פליג אהקישא דלעיל דמוכחינא מינה דמה מכה בהמה לרפואה פטור והיינו פטור ומותר אף מכה אדם פטור דהיינו פטור ומותר, דרב פפא לאו בגוונא דפלוגתא קאמר למילתיה הילכך הקזת דם מותרת לאביו. וכ"ת ניחוש לשגגת חנק דדלמא לא תהיה רפואה לאביו. א"כ אף לאחר נמי יהא אסור להקיז דשמא יהרגנו ויהיה שגגת סייף, שפעמים רבים יקרה שהקזה אחת תמית החולה כשהיא בטעות, ולא בהקזה בלבד איכא ספק הרג אלא בכל דבר של רפואה יש לך לומר כן שכולן הם סכנה לחולה שאפשר שסם זה אם יטעה הרופא בו ימית החולה, אלא ע"כ אית לן למימר שהרופא המומחה כשיטעה ברפואתיו אינו שוגג אלא אנוס שברשות הוא מרפא, כדאמרינן בפ' החובל (ב"ק דף פה:) שנתנה רשות לרופא לרפאות ואין לו אלא מה שעיניו רואות, כדאמרינן בדיין שטעה דליבי' אנסיה, וא"כ המקיז את חבירו בהסכמת הרופא פטור ומותר אף על גב דאיכא שגגת הרג, אביו נמי אם מקיזו לרפואה אף על גב דאיכא שגגת חנק שרי. וטעמא דרב דלא הוה שביק לבריה למשקל סילוא ולמפתח כוותא דלמא חביל ה"ט דשמא יעשה חבורה לאביו ללא צריך שיחשוב ליטול הסילוא ויחבלוהו במקום אחר, אבל הקזה לרפואה מותר כמו שמותר להקיז לאחר. אבל אפשר לאסור להקיז לאביו מההיא טעמא דסילוא שלפעמים יטעה בהקזה ולא יכוין בווריד ויעשה חבורה שלא לצורך ואיכא שגגת חנק, אבל לאחר דליכא אלא שגגת לאו מותר. וזהו דעת הריא"ף ז"ל ונכון הוא עכ"ל.⁵⁵⁴

footnotes: ⁵⁵⁴ מדברי הר"ן משמע דכשהבן עצמו הוי רופא מומחה אזי מותר לו להקיז דם אביו ולמישקל ליה סילוא, משא"כ אם אינו רופא מומחה דאזי אסור לו להקיז דם או למישקל סילוא דילמא יחבל באביו שלא לצורך דלית ליה רשות רפואה של רופא.

והנה מדברי הר"ן מבואר שלמד ד"ורפא ירפא" הוי מתיר שאם טעה הרופא והרג את החולה הריהו פטור ולא הוי מעשה עבירה כלל, וראשונים אחרים פירשו "ורפא ירפא" מכאן שניתן רשות לרפאות ולא נחשב כאילו פועל הרופא כנגד השגחת ה' יתברך (עיין בתוס' ב"ק דף פה. ד"ה שניתנה רשות לרופא לרפאות, וברשב"א שם ד"ה ורפא ירפא⁵⁵⁵). והגר"ח זצ"ל היה רגיל לפרש דאפילו בלי הגזה"כ ד"ורפא ירפא" יש רשות לרופא לרפאות משום מצות פקוח נפש, והא דילפינן מגזה"כ "ורפא ירפא" דיש רשות לרופא לרפאות בא ללמד דיש חיוב תשלומין לשלם לרופא, דאי משום מצות הצלה מדין פקו"נ י"ל שאין חובת תשלומין לשלם לרופא, וחייב לעסוק בהצלת נפשות בחנם. משא"כ משום דין "ורפא ירפא" דהוי רשות מיוחדת לרופא לרפאות חל חיוב תשלומין לשלם לרופא.⁵⁵⁶

footnotes: ⁵⁵⁵ שכתבו התוס' (ב"ק פה. ד"ה שניתנה רשות לרופא לרפאות וז"ל וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי"ל דה"א ה"מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי עכ"ל. וכתב הרשב"א וז"ל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופאים לרפאות. וא"ת הא מירפא לחוד נפקא, י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה רשות לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים, לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופאים לרפאות עכ"ל. ⁵⁵⁶ וכ"כ התוספות הרא"ש (ברכות דף ס. ד"ה מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות) בשם הר"י מאורליינש וז"ל הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש פשיטא למה לא ירפאו הרופאים הא כתיב והשבותו לו ודרשינן זו היא השבת גופו וכתיב לא תעמוד על דם רעך, ותירץ שניתן רשות לרפאת בשכר דסד"א שחייב לעשות בחנם מטעמא דפרישית עכ"ל. ושיטתו דלא כשיטת הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה, ומובא בטור ובב"י יו"ד סימן של"ו סעיף ב') שמותר לרופא ליטול רק שכר בטלה.

גמ'. אי הכי אחר נמי, אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק.

עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א) שכתב וז"ל אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דהאיסור הוא רק בחבלה דרך נציון⁵⁵⁷ (ס"א גרסו דרך בזיון), ולפי"ז י"ל דהכאה בדרך רפואה לא הוי בכלל האיסור כלל, וצ"ע דבגמ' קאמרינן דאם אדם אחר מקיז פותח את הכוויא או מוציא הסילוא הו"ל שגגת לאו, ולהרמב"ם לכאורה ליכא איסור בחבלה שהיא לצורך רפואה דלא הוי הכאה דרך נציון, וצ"ע.

footnotes: ⁵⁵⁷ דרך נציון ר"ל דרך כעס.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"ז) וז"ל המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור, אף על פי שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סלון מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה, במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות עכ"ל. וצ"ע דבגמ' משמע דרק להוציא סילוא או לפתוח כוותה אסור לכתחילה שמא יעשה חבורה שלא לצורך רפואה, אך מותר לבן להקיז דם לאביו אפילו לכתחילה מכיון דהחבורה הוי לצורך רפואה, ואילו הרמב"ם פסק דכלתחילה בן לא יקיז דם לאביו אם יש אדם אחר שיכול לעשות ההקזה. ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דלכתחילה בן לא יקיז דם לאביו משום דס"ל דאע"פ שבן העושה חבורה באביו לצורך רפואה פטור, היינו רק דחל חלות דין פטור ממיתה אך עדיין יש כאן איסור והמתיר של האיסור הוי מצות "ואהבת לרעך כמוך" ומצות גמילת חסד, ומש"ה נקט הרמב"ם דבעינן רשות מאביו דרק אם נותן לו רשות אזי יש מצוה ד"ואהבת לרעך כמוך". אך נראה דההיתר חל בתורת דחייה דמצות "ואהבת לרעך כמוך" דוחה את האיסור לחבול באביו, ומכיון דאין זה חל אלא בתורת דחייה לא חל ההיתר לבן להקיז דם לאביו אלא באופן שאין אדם אחר שיכול לעשות ההקזה, אבל אם יש אחר שיכול לעשות ההקזה אזי אסור לבן להקיז דם לאביו, דליכא דין דחייה באופן שאין צורך שהבן יחבול באביו. והרמב"ם חולק על הר"ן (דף פד: ד"ה רב) דס"ל דמותר לבן לכתחילה להקיז דם לאביו. ונראה דעל כרחך דהרמב"ם מיירי באופן דלא הוי פקו"נ דאי הוי מצב של פקו"נ פשיטא דמותר לכתחילה לבן להקיז דם לאביו⁵⁵⁸, אלא מיירי שמקיז דם כדי להפחית צער אביו ולכן רק אם אין אחר להקיז אזי חל היתר לבן לעשות ההקזה לאביו. ולפי"ז י"ל דיש חילוק בין רב דימי לרב מתנא, דאליבא דרב מתנא דיליף לה מ"ואהבת לרעך כמוך" י"ל דחל היתר רק באופן שאין אדם אחר שיכול להקיז דם לאביו, דס"ל דבעצם יש איסור לעשות חבורה באביו אף לצורף רפואה ורק דחל דין דחייה מדין ואהבת לרעך כמוך, אולם זה רק באופן שאי אפשר לעשות החבורה ע"י אדם אחר. משא"כ אליבא דרב דימי ליכא איסור של מכה אביו באופן שהחבורה היא לצורך רפואה, ואף באופן ששייך שאדם אחר יעשה החבורה עדיין חל היתר לבן להקיז דם לאביו.

footnotes: ⁵⁵⁸ דבפקו"נ המצוה היא להציל בעצמו ולא ע"י אחר, דלא חל בפקו"נ דין הקל קל תחילה, דדין זה חל רק בחשש סכנה, עיין ברשימות שיעורים למס' יבמות דף ה: בענין "פקו"נ בשבת דחוייה או הותרה" אות א', ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ב מהל' שביתת עשור ה"ח.