אמר רב מרי בעמך במקוים בעמך.

ונראה דחל דין מסוים דכדי להתחייב משום הכאה בעינן שיהיה מקוים בעמך דהיינו אדם הראוי להתקיים. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הל' י"ב) וז"ל מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן פטור וכו' עכ"ל. ויש לדייק דחל פטור ממלקות כשהכה או"א כשיוצאים ליהרג ואע"פ דקיי"ל דלאחר גמר דין הגברא הוי גברא קטילא, כדפסק הרמב"ם לגבי ערכין, (פ"א מהל' ערכין הי"ג) וז"ל וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו או שאמר דמי עלי או שאמר אחר דמי זה עלי אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ולא דמים וכו' עכ"ל. ובפי"ט מהל' עדות (ה"ב) לענין עדים זוממים וז"ל אבל באו שני עדים בשלישי בשבת ואמרו באחד בשבת נגמר דינו של פלוני להריגה ובאו שנים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם במקום פלוני הרחוק אלא מערב שבת או בשני בשבת נגמר דינו, אין עדים אלו שהוזמו נהרגין שהרי מכל מקום בעת שהעידו עליו כבר נגמר דינו להריגה עכ"ל. ומבואר דלאחר גמר דין הו"ל גברא קטילא. אמנם נראה דלענין חיוב מלקות משום הכאה יש תנאי מסוים דבעינן מקוים בעמך, וביוצא ליהרג לא הוי מקוים בעמך ופטור, ואע"פ שנגמר דינו אי אינו יוצא ליהרג חייב על הכאתו. ויתכן נפ"מ בזה במי שנגמר דינו ליהרג קודם שנחרב הבית, ולא הוציאוהו עדיין ליהרג ונחרב הבית והכהו דאע"פ שנגמר דינו והוי גברא קטילא מ"מ מכיון דאי אפשר לב"ד להוציאו ליהרג לאחר שנחרב הבית הו"ל מקוים בעמך וחייבים על הכאתו.