Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 85b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה.
עיין ברמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה שי"ט) שמנה לאו נפרד להכות אב ואם, וז"ל המצוה השי"ט היא שהזהירנו מהכות אב ואם. ולא התבאר גם כן בכתוב אזהרה מיוחדת מזה אבל זכר העונש ואמר (משפטים כא) מכה אביו ואמו מות יומת. ולמדנו אזהרה למכה אביו על דרך שלמדנו אותה למקלל אביו. וזה כי כבר בארנו במצות השלש מאות שאנו מוזהרין על כל איש מישראל שלא להכותו ואביו בכלל. ולשון מכילתא מכה אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ארבעים יכנו לא יוסיף והרי דברים קל וחומר אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו מי שמצווה שלא להכותו דין הוא שיהא מוזהר שלא להכותו. והעובר על לאו זה כלומר שיכה אביו או אמו במזיד ויוציא מהם דם הרי הוא חייב חנק וכו' עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם איסור הכאת אב ואם נלמד מקרא (דברים כ"ה:ג) "ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו" שהוא איסור שלא להכות אדם מישראל וכמש"כ הרמב"ם (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א) וז"ל אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק עכ"ל, ובספה"מ (מצות ל"ת ש') כתב וז"ל ובאה האזהרה מהוסיף בהכאתו ואפילו הכאה אחת נוספת על מה ששער הדיין שהוא יסבול והוא אמרו יתעלה כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו לא יוסיף. ולשון ספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה אין לי אלא בזמן שמוסיף על הארבעים מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין תלמוד לומר לא יוסיף פן יוסיף, ומזאת האזהרה היא האזהרה מהכות כל איש מישראל. אם החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו שאר כל אדם לא כל שכן עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שאיסור הכאת אב ואם הוי לאו בפנ"ע, ונמנה כלאו בפני עצמו במנין המצות (ל"ת שי"ט), ואילו האיסור להכות אדם מישראל נמנה לאו בפנ"ע (בלא תעשה ש'). ואע"פ שהאזהרה למכה אביו ואמו נלמדת מקרא דלא יוסיף. אמנם הרמב"ן כתב (בהשגות לספה"מ מצות ל"ת שי"ח) וז"ל ואני אומר כיון שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל שהוזהרנו על כולם, אף על פי שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן, כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין. והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכלל כל אדם שהם כוללין האב וזולתו, וא"כ היאך ימנו האישים אחד אחד. ובאמת שזה דבר ברור בהכאה שלא הוזכר בה בתורה כתוב או רמז זולתי אזהרת פן יוסיף הכוללת כל אדם וכו' עכ"ל. הרמב"ן סובר דמכה אביו ואמו הוא נכלל באיסור שלא יכה אדם מישראל ואינו נמנה כלאו בפני עצמו, אלא דיש עונש מיוחד למכה או"א. וי"ל דנפ"מ באופן שמכה אביו או אמו והתרוהו שלא להכות א' מישראל, דלהרמב"ם לא חלה ההתראה מאחר שהן ב' איסורים ולאווין שונים, והו"ל כאילו מחלל שבת והתרוהו שלא לאכול חלב דלא חלה ההתראה דהויין ב' שמות נפרדים של איסור. משא"כ לרמב"ן חלה ההתראה מאחר שהן נאסרו בכלל אותו הלאו.⁵⁵⁹
footnotes: ⁵⁵⁹ ועיין במנ"ח (מצוה מ"ח אות ד') שהקשה על פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הי"ב) וז"ל מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן פטור, ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהן אף על פי שהרי הן יוצאין למיתה, במה דברים אמורים בבנו אבל אחד שבא והכהו וקלל אחר שנגמר דינו אף על פי שעשה תשובה הרי זה פטור הואיל והוא הולך למיתה וכו' עכ"ל. וצ"ע כיון דאחר שהכהו פטור מכיון דעומד למיתה, על כרחך דבכה"ג אינו מוזהר מלאו דלא יוסיף, דאי מוזהר היה לוקה, וא"כ צ"ע אמאי חייב באביו ואמו, דנהי דעונש שמענו מפסוק ומכה אביו ואמו מות יומת אבל אזהרה לא שמענו, דהלאו אינו מזהיר על העומד למות, דהרי אחר שהכהו פטור, ואין עונשין אא"כ מזהירין, וכל עיקר אזהרה דמכה אביו אינו אלא מלאו דלא יוסיף דאוסר להכות א' מישראל, א"כ כיון דבאחר ליכא אזהרה א"כ לא נשמע אזהרה גבי מכה אביו ואמו ולמה יהיה חייב מיתה כשהכה אותם לאחר שעשו תשובה ונגמר דינם למיתה. ועיין בחידושי אבי עזרי על הרמב"ם פ"כ מהל' שבת ה"א (ונדפס בגליונות בעל האבי עזרי על המנ"ח – מנ"ח הוצאת מכון ירושלים) שתירץ דהרמב"ם סובר דאע"פ שמכה אביו ואמו נלמד מקרא דלא יוסיף והאיסור שלא להכות כל אדם מישראל, מ"מ הרמב"ם מנה אותם במנין המצוות כב' לאווין נפרדים (ל"ת ש', ול"ת שי"ט), משום דמכיון שחלוקין בעונשיהן על כרחך דחלוקין הן באזהרה (וכ"כ בפירוש לב שמח על ספר המצות להרמב"ם מצות ל"ת שי"ח), ולכן חייב הבן אף לאחר שנגמר דין האב למיתה דיש אזהרה מיוחדת ולאו נפרד למכה אביו ואמו עכת"ד. אמנם לכאורה תירוץ זה ניחא רק אליבא דהרמב"ם, ואילו לשיטת הרמב"ן דמכה אביו ואמו ומכה כל אדם בישראל נכללו בלאו אחד עדיין צ"ע בקושיית המנ"ח מ"ש דבנו חייב אף לאחר שנגמר דין האב למיתה ואילו שאר כל אדם פטור, והרי לאחר שנגמר דינו למיתה ליכא לאו דלא יוסיף. ולכאורה יתכן עוד נפ"מ בין הרמב"ם והרמב"ן עפ"י מה שנסתפק המנחת חינוך (מצוה מ"ח אות י"ז) לשיטת רש"י (שבועות כ: ד"ה ואזהרתיה מלא תשבעו וד"ה אכלתי ולא אכלתי) שצריך להתרות מקרא של הלאו המסוים שמוזהר ממנו, האם מועיל התראה אם התרו בן שמכה את אביו מקרא ד"מכה אביו ואמו מות יומת" דמפורש בו העונש, ולא הלאו דלא יוסיף. ואפילו אם נאמר דבכל חייבי מיתות לא סגי מקרא דהעונש רק משום האזהרה מ"מ אפשר כיון דבאמת אין אזהרה מיוחדת לבן שלא יכה את אביו רק ילפינן האזהרה מהעונש, דאין עונשין אא"כ מזהירין, וכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו, א"כ יתכן דסגי להתרותו מהפסוק מכה אביו ואמו מות יומת דכתיב ביה העונש. ויתכן דכ"ז רק אליבא דהרמב"ם משא"כ לפי שיטת הרמב"ן צריך להתרות דוקא מקרא דלא יוסיף.
משנה. הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכנסנו לרשותו, ר' יהודה אומר עד שיכנסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו ומכרו.
עיין בתוס' (ד"ה עד) וז"ל משום דכתיב ונמצא בידו, ואף על גב דבפ"ק דבבא מציעא (דף י:) גבי גט וגניבה מצרכינן תרי קראי לרבויי דידו לאו דווקא דהוא הדין גגו חצירו קרפיפו דלמא כאן נמי יש שום ריבוי, ואפשר דאם הגביהו אפילו ברשות בעלים חייב כדאשכחן גבי גניבה בפרק מרובה (ב"ק דף עט: ושם) דתנן היה מושכו ויוצא כו', אי נמי הכא דפטר ר' שמעון מכרו לקרובים דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ"ש דברשות בעלים לא מהני כלל עכ"ל. ונראה לבאר דברי התוס' דמספק"ל אי הא דכתיב "ונמצא בידו" היינו דבעינן קנין או דסגי בהכנסה לרשותו, די"ל דגניבת ממון תלוי בקנין משא"כ גניבת נפשות אינו תלוי בקנין דליכא חלות קנין גניבה על נפש אדם. ומשו"ה נסתפקו בתוס' האם מועילה הגבהה ברשות הבעלים לחייב בגניבת נפשות או לא, דאם בעי קנין בגניבת נפשות אזי י"ל דמועיל קנין הגבהה אפילו ברשות הבעלים לחייב בגניבת נפשות, אמנם יתכן דהגבהה ברשות הבעלים אינה מועילה מכיון דליכא הוצאה מרשות הבעלים והכנסה לרשותו.
אמנם עוד י"ל דהספק של תוס' תלוי ביסוד הדין דמועילה הגבהה לחייב את הגנב בגניבת ממון, דאם הטעם שהגבהה מועילה בגניבת ממון הוא מדין קנין, דחלין קניני גניבה והכנסה לרשות הגנב ע"י ההגבהה אזי י"ל דלא שייך שיתחייב בהגבהה בגניבת נפשות דליכא חלות קנין בגניבת נפשות. אמנם יתכן דהא דמועילה הגבהה לחייב בגניבת ממון אינו מדין קנין אלא משום דזהו שיעור בלקיחת הממון, דחשיב לקיחה והוצאה מרשות הבעלים לרשותו של הגנב, א"כ י"ל דה"ה בגניבת נפשות דהגבהה מהוה שיעור בלקיחה המחייבת בגניבת נפש. ויתכן דבזה נחלקו ב' דיעות בתוס' ב"ק (דף עט. ד"ה או) האם בגניבה בעינן משיכה לסימטא או דסגי במשיכה לרה"ר. דאם משיכת גניבה מועילה מדין קנין אזי צריך הגנב למשוך לסימטא כדין קנין משיכה דעלמא. משא"כ אי המשיכה מחייבת מדין הוצאה מרשות הנגנב סגי במשיכה לרה"ר. ועוד י"ל דלכו"ע הגבהה מהוה שיעור בלקיחה, והספק בתוס' הוא האם יש להשוות שיעור לקיחה בגניבת ממון לשיעור לקיחה בגניבת נפשות או לא. ותוס' הוכיחו מהא דפטר ר"ש במכרו לקרובים דשיעור לקיחה בגניבת נפשות חלוק משיעור לקיחה שבגניבת ממון ומשו"ה הגבהה ברשות הבעלים אינה מועילה בגניבת נפשות.
והנה יש לעיין האם שייך חלות קניני גניבה וגזילה בגניבת נפש, דקיי"ל שגנב וגזלן אינם צריכים לשלם עבור ההשתמשות בחפץ הנגנב מאחר דיש להם קניני גניבה וגזילה בחפץ הגזול, ויל"ע האם חלין קניני גניבה בגונב נפשות, ובאופן שגנב נפש והשתמש בו האם הנגנב יכול לטעון שהגנב חייב לשלם עבור ההשתמשות שנשתמש בו או לא. ולכאורה יתכן לומר דזה תלוי במחלוקת בגמ' ב"ק (צז.) אי עבדים נגזלים או אינן נגזלין, דאי עבדים נגזלין אזי חל קנין וא"צ לשלם על תשמיש בגונב עבד, דה"ה בגונב בן חורין דחל חלות קנין גניבה וא"צ לשלם על תשמישיו. משא"כ למ"ד עבדים אינן נגזלין ליכא חלות קנין וס"ל דחל רק מעשה גזילה בעבד, וחייב לשלם על תשמיש העבד, וי"ל דה"ה בבן חורין ליכא חלות קנין גזילה וחייב לשלם על התשמיש של האדם שנגנב. אמנם יש לדחות דגונב נפש לא דמי לעבדים נגזלין - דהתם הנידון הוא האם צריך לשלם לאדון על שהפסידו וגזל ממנו תשמיש העבד, ואי ס"ל דחל קניני גזילה אינו חייב לשלם לו. ונראה דבגונב נפש ליכא כלל חלות קנין גניבה, וכל הספק בתוס' הוא האם חל מעשה קנין בגניבת נפש או דבעינן הוצאה מרשות והכנסה לרשותו. ולפי"ז הגונב נפשות חייב לשלם לנגנב על תשמישיו
גמ'. ותנא קמא לא בעי עימור אמר רבי אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו.
יש לעיין מנא ליה להגמ' דזוהי נפ"מ בין ת"ק לר' יהודה. וי"ל דלת"ק אין עימור מעשה המחייב בפני עצמו אלא דהוי תנאי ושיעור בהכנסה לרשותו, דלא מיקרי הכנסה לרשותו להתחייב מיתה אא"כ משתמש בו, ולכן חייב אף בעימור פחות משו"פ. משא"כ ר' יהודה סובר דעימור הוי מעשה מחייב בפנ"ע כמו הגניבה והמכירה, ומשו"ה סובר דצריך עימור שיעור שו"פ.
ועוד יש להעיר דלכאורה משיטת ת"ק מוכח דהגדר של "ונמצא בידו" אין הפירוש קנין אלא הכנסה לרשותו, והעימור הוי שיעור בהכנסה לרשותו דכשמתעמר בו ומשתמש בו אזי הוי כבוש תחת ידו ונקרא "ונמצא בידו" שנכנס לרשותו, ומשו"ה ס"ל לת"ק דחייב אף בעימור פחות משו"פ. וצ"ע בתוס' (ד"ה עד) דנסתפקו שמא הכוונה ד"ונמצא בידו" היינו קנין, דלכאורה מוכח משיטת ת"ק ד"ונמצא בידו" היינו הכנסה לרשותו, דאי "ונמצא בידו" היינו קנין חצר אזי אינו מסתבר לומר דיש תנאי דבעי נמי עימור כדי שיהיה "ונמצא בידו".
גמ'. בעי רבי ירמיה גנבו ומכרו ישן מהו, מכר אשה לעוברה מהו, יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך ותיפוק ליה דליכא עימור כלל לא צריכא, ישן דזגא עליה, אשה דאוקמא באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך, מאי תיקו.
עיין ברש"י (ד"ה דזגא עליה) וז"ל דסמך עליו עכ"ל, ובד"ה דאוקמי באפי זיקא כתב וז"ל וכל כמה שהוא עבה מועיל יותר להגין בפני הרוח עכ"ל. ומשמע דהספק הוא אי עימור בשב ואל תעשה חשיב עימור לחייב בגניבת נפשות או לא. ונראה לבאר דאם העימור הוי חלק ותנאי בגניבה אע"פ שהגניבה עצמה מחייבת אף כשהנגנב הוי שב ואל תעשה מ"מ מספק"ל לגמ' אי בעינן עימור בקום ועשה או"ד דחייב אף בעימור בשב ואל תעשה. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהלכות גניבה ה"ג) וז"ל וכן אם גנבו והוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן הרי זה פטור עכ"ל. וכתב המ"מ שם שמקורו מסוגיין מבעיא דר' ירמיה וז"ל בעיא דלא איפשיטא שם וספק נפשות להקל עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם ר' ירמיה מיירי באופן שגנבו והתעמר בו ומכרו כשהוא ישן, ומשמע מדבריו דכשגנבו ומכרו כשהוא ניעור אף על גב דנשתמש בו כשהוא ישן לא קמיבעיא ליה לרבי ירמיה דודאי הוי דרך עימור בכך דזימנין אדם נסמך על עבדו בשעה שהוא ישן ולא קמיבעיא ליה אלא בגנבו ונשתמש בו ומכרו הכל כשהוא ישן ולא ניעור בנתיים.⁵⁶⁰ ונראה דאם היה ער בשעת המכירה אזי י"ל דעצם ידיעתו שנמכר קובע דנחשב לעימור בקום ועשה וחייב.
footnotes: ⁵⁶⁰ עיין בתורת חיים דף פה: ד"ה גנבו ומכרו, ובערוך לנר ד"ה יש דרך עימור בכך, שדייקו כך מדברי הרמב"ם.
גמ'. מכר אשה לעוברה מהו יש דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך ותיפוק ליה דליכא עימור כלל לא צריכא וכו' אשה דאוקמא באפי זיקא.
ופרש"י בד"ה (מכר אשה לעוברה) וז"ל גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה שלא מכר הגוף שלה אלא שיהא עובר מכור עכ"ל. והנה יש לעיין דהרי עובר לא מיקרי נפש (עיין ברש"י לעיל דף עב: ד"ה יצא), וא"כ היאך יתחייב משום גניבת נפש על גניבת עובר ומכירתו והרי כתיב "גנב נפש מאחיו", ועוד צ"ע דבגמ' (דף פו.) איתא דגונב עבד חייב לשיטת רבנן משום דאחיו הוא במצות, והרי עובר פטור ממצות, וא"כ לכאורה לא שייך חיוב גניבת נפש בעובר עצמו מאחר שאינו אחיו במצות. ונראה לומר דבאמת המחייב הכא הוי גניבת האם ומכירתה, ורק דמספק"ל להגמ' באופן שמכר את האם בנוגע לעובר, והעימור היה עם העובר משום שמגין מפני הזיקא, האם זה נחשב כמכירה ועימור לגבי האם או לא. אלא דלפי"ז צ"ב מהי כוונת הגמ' "דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך" דמשמע דמספק"ל האם זה נחשב עימור לגבי העובר, והרי המחייב היא האם ולא העובר. ונראה לומר דלעולם המחייב היא גניבת האם ומספק"ל להגמ' האם עימור בעובר הוי עימור לגבי האם דאי יש עימור בעובר אזי מעשה המכירה של האם הוי מכירה המחייבת, ואי אין עימור בעובר אזי אין מכירת האם מחייבת מיתה, דעימור הוי תנאי במכירה המחייבת מיתה - דאם נתעמר בנגנב והוי כבוש תחת ידו לתשמיש אזי חלה המכירה לחייבו מיתה. וכוונת הגמ' "דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך" ר"ל דמספק"ל האם חל חיוב מיתה דגונב נפשות באופן כזה שמכר אשה לעוברה או לא. וע"ז הקשה הגמ' "ותיפוק ליה דליכא עימור כלל" כלומר דלא שייך מציאות של עימור בעובר. ומתרצת הגמ' דיש היכי תימצי של עימור בעובר "דאוקמא באפי זיקא". ומספק"ל אי חל חיוב מיתה דגונב נפשות בכה"ג או לא.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' גניבה ה"ב) וז"ל אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים שנ' והתעמר בו ומכרו, ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה כגון שנשען עליו או נסמך בו אף על פי שהנגנב ישן הרי זה נשתמש בו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דעימור בישן הוי עימור. ועיין במגיד משנה (שם) שכתב "זה מתבאר בסוגיא בפירוש דקאמר ישן דזגא עליה, ועל כרחך לא איבעיא להו התם אלא כשמכרו ישן אבל מכרו נעור ה"ז שמוש ודאי, אף על פי שיש שיטה אחרת בשאלה ההיא וכן עיקר". ולפי המ"מ הספק בגמ' הוא באופן שמכרו כשהוא ישן, ומשמע דמספק"ל אי מכירה כשהוא ישן הוי מכירה או לא. וצ"ע דמהי הסברא לומר דמכירה כשהוא ישן לא הוי מכירה, ובשלמא אם הספק הוא אי חל עימור בישן י"ל דהספק הוא שמא רק כשיש לו ידיעה שמשתמשין בו חשיב עימור ומשו"ה ליכא עימור בישן. אך צ"ע בסברת הרמב"ם דס"ל דבודאי חל עימור בישן והספק הוא לגבי מכירה.
והנה עיין עוד ברמב"ם (פ"ט מהל' גניבה ה"ד) וז"ל וכן אם גנב אשה ומכרה לעובריה בלבד כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי ואין לך אלא הולדות הרי זה פטור עכ"ל. ויש לדייק דמשמע מלשון הרמב"ם דלא מיירי שמכר אשה מעוברת לעוברה, דהרי לא כתב הרמב"ם "גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה" כמו שפירש רש"י (בד"ה מכר אשה לעוברה), אלא כתב "גנב אשה ומכרה לעובריה", ומשמע דמיירי שגנב אשה שלא היתה מעוברת בשעה שמכרה, ומכר את עובריה שיוולדו לה בעתיד - כלומר דמכר את האשה לקנין פירות, ומספק"ל האם חל חיוב מיתה בגניבת נפשות היכא דגנב אדם ומכרו לקנין פירות ולא מכר את הנגנב לקנין הגוף או לא, (ופסק לקולא דספק נפשות להקל). ויש לדקדק דלכן כתב הרמב"ם "ומכרה לעובריה" בלשון רבים ולא כתב "ומכר לעוברה" בלשון יחיד, דר"ל דמכר קנין פירות באשה דעובריה שיוולדו בעתיד יהיו מכורין ללוקח. ולפי"ז נמי יש לבאר מש"כ "כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי ואין לך אלא הוולדות", דלכאורה צ"ע למה הוצרך להתנות כלל, והרי אם מכר רק את העובר ולא את האשה א"צ להתנות כלל, ודומה למי שמכר חצי שולחן שא"צ להתנות שאין ללוקח החצי השני של השולחן. ומשמע מזה דמיירי שמכר את האשה לגמרי בנוגע לעובריה דהוי מכירה של קנין פירות ולכן הוצרך להתנות "ואין לך אלא הוולדות". ועפי"ז נמי מבואר מש"כ הרמב"ם "שזו השפחה" דעל כרחך לא מיירי בשפחה ממש דהרי פסק (פ"ט מהל' גניבה ה"ו) דגנב עבד ומכרו פטור, אלא מיירי שמכר אשה לעובריה דהיינו לקנין פירות, ומש"כ הרמב"ם "שזו השפחה" ר"ל דבעלמא חיוב גניבת נפש תלוי בזה שנמכר למלאכה – ובאשה היינו מכירה לשפחות ולעבודה, ואילו כאן נמכרה לקנין פירות בעלמא ומשו"ה פטור ממיתה. אמנם צ"ע היאך הרמב"ם למד דין זה מהגמרא.