דין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים

א

רש"י ד"ה שבועה שאוכל לך ז"ל באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה, עכ"ל. מוכח מכאן שרש"י סובר ששבועה חלה בלשון נדר,¹ ואמנם בנידון זה נחלקו רבותינו הראשונים כמבואר בר"ן בריש נדרים (ב: ד"ה איידי). שיטת ר"ח והר"י אבן - מגש והרשב"א היא ששבועה בלשון נדר אינה חלה כלל.² הרמב"ן חולק וסובר שחלה מדין ידות ולדעתו החלות היא חלות איסור גברא כבשאר שבועות הנאמרות בלשון שבועה, עיין בספר מלחמות ד' (ספ"ג במכילתין). אולם בעה"מ (שם) סובר ששבועה בלשון נדר חלה לבטל מצות עשה כגון הנשבע ישיבת סוכה אסורה עלי בשבועה. והשיג עליו הרמב"ן שאפי' אם חלה שבועה בלשון נדר עכ"ז איסור גברא הוא ולא איסור חפצא ומדין ידות ולכן אינה חלה לבטל מצוה, וזה מש"כ במלחמות וז"ל - והמזכיר שבועה איסור נפשיה הוא ודיני שבועות עליו, עכ"ל.³

footnotes: ¹ וכן דייק הר"ן (ז:, בדפי הרי"ף, דפוס ווילנא) מפירש"י לקמן (כ.) ד"ה מבטא שבועה ע"ש. וראה חדושי הריטב"א לקמן (כה.) ועיי"ע בתשובות האלשיך ק"ג. ² ראה פסקי הרא"ש פרק א' דנדרים סוף סי' ב' ובטויו"ד סי' ר"ו, ובש"ע סעי' ר"ו סעיף ה' ובסי' רל"ט סעיף י"א ובבאר הגולה שם. ועיי"ע במאירי לנדרים (טז:) ד"ה מנין, ובנמוקי יוסף לנדרים פ"ב (ה: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא). ³ וכן מפורש בפסקי הרמב"ן (ה: דפוס ווילנא בדפי הרי"ף במס' נדרים) וז"ל אלא מיהו כל שאמר נדר בין דאמר זה בין דאמר עלי איסור חפצא עליה וכל דיני נדר עליו, וכל שאמר שבועה איסור נפשיה הוא ודיני שבועות עליו עכ"ל. וכ"כ התוס' בנדרים (טז:) ד"ה הא דאמר ישיבת סוכה עלי בתירוץ השני.

יוצא מהנ"ל שלבעה"מ שבועה בלשון נדר חלה מדין איסור חפצא, ולכן חלה לבטל מצוה. וזה בהתאם לעיקר החילוק בין שבועה שאינה חלה לבטל מצוה לבין נדר שחל לבטל מצוה, וכדאיתא בגמ' נדרים (ט"ז ב) וז"ל שם, מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' לא יחל דברו וכו' אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה, עכ"ל. שבועה בעלמא המהווה איסור גברא אינה חלה ואילו נדר המהווה איסור חפצא חל. ואליבא דבעה"מ שבועה בלשון נדר גם היא חלה כאיסור חפצא ומבטלת מצוה.¹

footnotes: ¹ עיין בהריטב"א למס' נדרים (ה: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) מש"כ בשם הרב ר' ברוך ב"ר שמואל, וע"ע בשיעורים לקמן (כד.) על בעה"מ ספ"ג דשבועות ובדף (כה.) ד"ה שהנדרים חלים על דבר מצוה כו'.

והנה מפרש"י שלפנינו משמע שדעתו כבעה"מ - ושלא כרמב"ן - ששבועה בלשון נדר חלה מדין איסור חפצא, שכן לשונו, מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה, עכ"ל, כלומר, האוכל בעצמו נאסר באיסור חפצא. וכן מוכח מפירש"י לקמן (כ') בסוגיא של מתפיס בשבועה (בד"ה איסר מיתפס בשבועה), וז"ל, שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר ה"ז כזה שהתפיס את השני בראשון, עכ"ל. אליבא דרש"י, סובר אביי שאין מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אלא באופן של התפסת חפצא בחפצא - כגון שנשבע זה כזה, והיינו משום שיתכן איסור חפצא בשבועה. גם התוס' לקמן (כה. ד"ה מה) בתירוץ הראשון סוברים כשיטת בעה"מ, עיין שם. המורם מהנ"ל דאליבא דרש"י, תוס' לקמן, ובעה"מ יש שתי הלכות בשבועה:

א) שבועה סתם שחלה מדין איסור גברא כדאיתא בגמ' נדרים (ב:), וז"ל נדרים דמיתסר חפצא עליה וכו' שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא, עכ"ל.

ב) שבועה שחלה מדין איסור חפצא כשנשבע לאסור החפצא עצמה, שבועה כזו חלה לבטל את המצוה.

ברם הרמב"ן חולק על בעה"מ ורש"י; הוא סובר שלא יתכן איסור חפצא בשבועה. אליביה שבועה חלה רק מדין איסור גברא ועקב כך בכל אופן אין נשבעין לבטל מצוה. ועיין בפירושו עה"ת (פ' מטות, פרק ל' פסוק ג').

ב

שיטת הרמב"ם באיסור חפצא בשבועה

ז"ל הרמב"ם פ"ה משבועות הל"ד: אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ובכסף משנה שם הביא דברי הטור (סי' רל"ו), וז"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסר שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חברו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אא"כ יקבל עליו השבועה עכ"ל. וביאר הגאון מרן רבינו משה הלוי זצ"ל אביו של מו"ר שליט"א דשיטת הרמב"ם כרש"י וכבעה"מ שיש איסור חפצא בשבועה ולא רק איסור גברא. ולפי דבריו יתכן לפרש את פסק הרמב"ם דלכן הוה בידו של אדם לאסר נכסיו על חבירו בשבועה כמו בנדר כשהוא מטיל עליהם איסור חפצא בשבועה. ואילו הטור סובר כרמב"ן שאין בשבועות איסור חפצא אלא איסור גברא ועקב כך א"א לאדם לאסר נכסיו על חבירו בשבועה.

אך אין ביאור זה מוכרח, כי ביאר זקנו של מו"ר נ"י הגאון מרן רבינו חיים הלוי מבריסק זצ"ל ששיטת הרמב"ם כאן שיש לבעלים זכויות להשביע את חבירו שלא יהנה מנכסיהם, וחל על חבירו מדין מושבע מפי אחרים כדמצינו בשבועת העדות ובשבועת הפקדון, וזכות הבעלים להשביע אחרים על נכסיו בעל כרחם.¹ לפי פירוש זה ליכא הכרח מכאן שלדעת הרמב"ם יש איסור חפצא בשבועה.

footnotes: ¹ כמובן שניתן לחלק שבשבועת העדות ושבועת הפקדון הואיל והם תובע ונתבע יש לתובע הזכות להשביע את הנתבע, ועוד כי שם יש דין כפירה בבי"ד וההשבעה חלה להפך את הכפירה לכפירת שבועה, משא"כ כאן.

אולם ניתן להוכיח כיסוד הגר"מ זצ"ל מפסקו במתפיס בשבועה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב משבועות הל"ט וז"ל: וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר והרי הפת זו כבשר הזה הרי הוא פטור על הפת שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה. ואע"פ שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה, עכ"ל. יוצא שהמתפיס חפצא בחפצא בשבועה אסור, ומוכח איפוא שיש חלות דין איסור חפצא בשבועות כי רק באיסור חפצא שייך להתפיס חפצא בחפצא.

אמנם צריך ביאור למה יפטר המתפיס בשבועה ממלקות וקרבן. ואולי לשיטת הרמב"ם רק שבועה שחלה מדין איסור גברא נכללת בפסוק לא תשבעו בשמי לשקר, (עיין בפ"א משבועות הל"ג) - הלאו המחייב מלקות וקרבן. לעומת זה שבועה שחלה מדין איסור חפצא אינה נאסרת מלאו דשבועת שקר. והביאור לזה הוא כי בשבועה בעלמא, על הגברא לאמת השבועה ואסור לו לשקר בדברי השבועה. ברם באיסור חפצא דשבועה, אין בו חוב על הגברא לאמת דבריו, כי איסור החפצא הוא כשאר איסורי חפצא שבתורה כמו חלב ודם, שאין בם איסור לא לשקר או חוב לאמת ומשום כך אינה בכלל לאו דלא תשבעו בשמי לשקר, ופטור ממלקות ומקרבן. בכל זאת קיים איסור שלא לעבור על איסור השבועה דאיסור חפצא. וקרוב לומר שהוא האיסור דבל יחל דברו, כדכתיב בפ' מטות, איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו. מהפסוק הזה שכולל שבועות יחד עם נדרים נאסרת שבועה שחלה מדין איסור חפצא כמו איסור החפצא של נדרים. אעפ"כ, סובר הרמב"ם, אין לוקים עבור איסור דבל יחל בשבועות כי עיקר הלאו בא לאסור איסור החפצא בנדרים ועל נדרים לוקים כמו שפוסק בפ"א מנדרים הל"ה. מאידך שבועות החלות מדין איסור חפצא נאסרו דוקא באיסור טפל ולא בעיקר הלאו ועל איסור טפל אין לוקין.

והשווה חידושי הרמב"ן על הסוגיא שכתב וז"ל: ולמאי דקיימא לן מתפיס בשבועה לאו כמוציא מפיו דמי פירש רב יוסף הלוי אבל איסורא מיהא איכא כו' והראב"ד ז"ל דורש בזה או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע דהיינו מתפיס, ורבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן, עכ"ל. ולפי ביאורנו דעת הרמב"ם כרבו הר"י הלוי מיגאש וכראב"ד דיש איסור בל יחל במתפיס בשבועה, והוא איסור החפצא בשבועה הנלמד אליבא דהראב"ד מהדרשה או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע.¹

footnotes: ¹ ועי' בר"ן על הרי"ף (ז: בדפוס ווילנא) המשוה דעת הרמב"ם עם דעת הר"י מגא"ש וכדומה בפסקי הרא"ש כאן סוף סי' א' ועי' בכסף משנה ובקרית ספר לפ"ב מהל' שבועות הל"ח. והוכחה נוספת לרבינו שליט"א יש ממה שהראב"ד אינו משיג בהשגותיו על הרמב"ם במשנה תורה על הפסק דיש איסור במתפיס בשבועה.

הרמב"ם פוסק בפ"ב משבועות הל"ד וז"ל: אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו, עכ"ל. ומתבקשת השאלה אם אינו לוקה ואינו מביא קרבן למה יאסר בדבר שנשבע עליו בלי הזכרת השם.

ונראה לומר שהזכרת השם בשבועה מעכבת דוקא בשבועה שחלה מדין איסור גברא ושנאסרת בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר. אולם שבועה שחלה מדין איסור חפצא ע"פ הקרא דלא יחל דברו, הואיל ואין בה דין של אמת ושקר לכן אין מעכבת בה הזכרת השם. ולפי"ז דברי הרמב"ם מוסבים רק על שבועות שחלות מדין איסור חפצא, וזה ניתן לדייק מלשונו "הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו", כלומר, דוקא כשאסר דבר חפצא עליו בשבועה.¹

footnotes: ¹ יש לעיין בדמיון בין שיטת הרמב"ם לבין שיטת רש"י ובעה"מ אליבא דהגר"מ זצ"ל, ויבלח"ט מו"ר נ"י, כי בשלמא בנידון של רש"י ובעה"מ יש לכה"פ לשון נדר, וא"כ חל איסור חפצא אליבייהו, משא"כ לרמב"ם בפסקיו בנוגע לראובן שאסר נכסיו על שמעון ובשבועה בלי שם הרי חסר לגמרי לשון של נדר שהרי נשבע בלשון שבועה. וצ"ל שלא נתכוונו הגר"מ זצ"ל ויבלח"ט רבינו שליט"א לומר שדעת הרמב"ם היינו ממש כדעת רש"י והרז"ה, אלא ששיטת הרמב"ם היא דומה לשיטתם והיינו ששייך איסור חפצא בשבועה, ובמקום דאין איסור גברא חל איסור חפצא. ויתכן לרמב"ם שהוא מדין ידות, ואפילו כשנשבע בלשון שבועה (ואכמ"ל ביסוד דין הידות בנדרים ושבועות). ועי' בירושלמי ראש מס' שבועות וז"ל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה עכ"ל, משמע שאיסור חפצא חל בכל לשון שנשבע.ויש להעיר שמאחר שבכל שבועה אליבא דהרמב"ם יש אפשרות לחלות איסור חפצא למה לא תחול השבועה לבטל את המצוה כמו הנדר שחל לבטל את המצוה. ונראה כיון שהנשבע לבטל את המצוה הוי' שבועת שוא הרי היא מופקעת מחלות שבועה לגמרי וגם כאיסור חפצא. לעומת זאת מי שנשבע לאסור את חבירו בהנאת נכסיו או שנשבע בלי שם אין בהן מפקיע של שבועה ואין בהן דין שבועת שוא, ולכן אע"פ שאינן חלות כאיסורי גברא הן חלות כאיסורי חפצא. עיין בשיעורים (כ:). בשיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים מצוה וע"ל תוס' (כ:) ד"ה נשים, וע"ע בברכת שמואל למס' נדרים בענין הנשבע על אחרים שלא יהנה מנכסיו ומה שכ' שם בשם מרן רי"ז הלוי הגאב"ד דבריסק זצוק"ל, ועיין בקהלות יעקב שבועות סי' י"ג.בנוגע לביאור הרישא התמוהה ברמב"ם (פ"ה משבועות הל"א - ד) עיין להלן בשיעורים כ: ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב' ובענין התראת ספק אות ג' בחלק הענינים.

ולפי"ז קיימת נ"מ בין ב' הפירושים דלעיל בפסק הרמב"ם בנוגע לראובן שנשבע שלא יכנס שמעון לביתו ועבר שמעון ונכנס ששמעון חייב. אם האיסור על שמעון הוא מדין איסור חפצא אמנם אסור לו לשמעון להכנס אבל לא ילקה ולא יביא קרבן. ברם אם שמעון נאסר מדין מושבע מפי אחרים ילקה ויביא קרבן כי השבועה חלה עליו כשבועה גמורה כאיסור גברא. דברי הרמב"ם נוטים ששמעון חייב מלקות וקרבן וא"כ הוא דין מושבע מפי אחרים. (וככה טען רבנו שליט"א בצעירותו לאביו הגר"מ זצ"ל)

אך יתכן שהרמב"ם סובר כי כל שבועות בין דאיסורי חפצא ובין דאיסורי גברא נכללות בלאו דבל יחל, ובבל יחל אין דין של הזכרת שם שמים, לכן בכל אופן הנשבע בלי הזכרת השם אסור לחלל דברו,¹ והדבר צ"ע.

footnotes: ¹ עיין בר"ן בריש מס' נדרים (ב.) ד"ה ושבועות ובהשגות הראב"ד (פ"ב מהל' שבועות הל"ג).

ג

הנדרים חלים כאיסורי חפצא כדאיתא במס' נדרים (ב ב, ט"ז ב). ועקב זה מתייחס הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' מטות, (במדבר ל': ג') לקושיא: הרי בנדרי הקדש אומר הרי עלי, דהוי נדר בקום ועשה ואיפה החפצא של נדר. והנה הרא"ש בנדרים (ח.) והרא"מ (עיי"ש בתוס' ד"ה האומר אשנה) סוברים דיש נדר בקום ועשה לקיים מצוות כמו נדרי צדקה והקדש. הרמב"ן בעצמו כותב שתי תשובות לקושיתו:

א) ז"ל שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט, עכ"ל. זאת אומרת דנדרי הקדש וצדקה מחילים שעבודי ממון על נכסי הנודר ולכן קיים חפצא של נדר - נכסיו המשתעבדים להקדש ולצדקה עבור קיום הנדר. ובכך שונים נדרי הקדש וצדקה משאר נדרים דליתנהו בקום ועשה כי נדר הקדש או נדר צדקה חל משום שכתוצאה ממנו מתהווה התחייבות על נכסי הנודר מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.

ב) ובא"ד מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש עכ"ל, ר"ל שהפרשת החפצא לנדרו לבסוף קובעת חפצא של נדר, והנדר דהרי עלי מתקיים בסוף כשהוא מייחד החפצא. ונראה לפי"ז שבהפרשת הקרבן אין צורך לנדור נדר שני ולומר הרי זו לנדרי כי לדעת הרמב"ן ההפרשה מקיימת הנדר הראשון של הרי עלי למפרע ובעת ההפרשה חלה קדושת הקרבן בחפצא מחמת הנדר של הרי עלי שנדר מקודם. ובכך ניתן ליישב מה שיש להקשות לדעת הרמב"ן (ב"ב עט.) דליכא מעילה בהקדש אלא כשנתקדש בקדושת פה למה מועלין בקרבנות שנתקדשו בגביית בי"ד ממי שנדר הרי עלי ומסרב להביא קרבנו. והביאור לזה הוא כי בשעת הפרשת הקרבן חל הנדר דמעיקרא להקדישו, ויוצא שקדושת הקרבן קדושת פה היא מחמת הנדר הראשון ולכן מועלין בו, ובכן אין גביית בי"ד מקדשת בתורת עצמה אלא שע"י הגבייה חלה הקדושה משום בטוי הפה דמעיקרא.¹

footnotes: ¹ עיין עוד לקמן בשיעורים (כד.) בביאור בעה"מ ומלחמות ד' (ספ"ג) וגם בשיעורים בענין נדרי גבוה ובענין צדקה.