Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 23a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמרא. אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב.
א
בגמרא מבואר שכהן שהוא שכור מחלב ומדבש תמרים אסור לו לעבוד במקדש. מנהג בית הרב ע"פ הגר"ח זצוק"ל וע"פ מסורה מהגר"ח זצוק"ל מוואלאזין וכהוראת מרן החסיד הגר"א זצוק"ל שכשמבדילים על חמר מדינה היינו דוקא במידי דמשכר, אבל משקה שאינו משכר אינו בכלל חמר מדינה. והנה מרן הגאון ר' יהושע לייב דיסקין זצוק"ל אב"ד דק"ק בריסק הורה ע"פ הגמרא שלפנינו שאפשר להבדיל על חלב ועל דבש תמרים שכן מבואר כאן שחלב ודבש משכרים. אמנם מרן הגר"מ זצ"ל דחה את ההוראה הזאת והעלה ששונה דין ההבדלה מדין ביאת המקדש. וההבדל כי למצות הבדלה זקוקים לחפצא של חמר מדינה, כלומר, משקה שמשכר ומשמח בעצמו, והוא דוקא משקה שיש בתוכו "אלכוהל", כגון יי"ש ושכר. ואילו איסור השיכור במקדש תלוי איפוא בשכרות הגברא בעלמא וטירוף דעת הנכנס בלבד, ולכן גם שתיית חלב ודבש שמעייפים ומטריפים דעת השותה אותם אוסרים את הגברא בביאה למקדש. מאידך חלות שם חפצא של חמר מדינה תלויה איפוא במשקה המשמח מחמת שמשכר והוא דוקא משקה שיש בו אלכוהול המשמח את לב השותהו ולא חלב ודבש שאין שתייתם משמחת, ומשום כך אינם חפצא של חמר מדינה ופסולים להבדלה.¹
footnotes: ¹ ועוד יתכן שמשקים שיש בהם אלכוהול משכרים רובא דעלמא ולכן חשובים לחפצא של חמר מדינה, ואילו חלב ודבש משכרים רק מיעוט דעלמא ולכן השם של חפצא דחמר מדינה לא חל.
ב
בנוגע לאיסור ביאת המקדש העלה הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת המקדש (הל' א' - ג') שיש שני דינים: א) איסור לשתוי יין להכנס למקדש, ורק שתוי היין חייב מיתה ומחלל עבודה; ב) איסור השכור לעבוד עבודה, אבל אם עבד אינו חייב מיתה ולא חילל את העבודה.
ומדברי הרמב"ם שם משמע שבנוגע לאיסור הוראה קיים רק איסור אחד, והוא איסור השכור בהוראה, אבל אין איסור מיוחד על שתוי יין להורות.
בנוגע לתפלה פסק (פ"ד מהל' תפלה הל' י"ז) ששכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, ואילו שתוי יין אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. ונראה בביאור השוני שהשכור אינו יכול לכוון כדין התפלה וכיון שהכוונה מעכבת, תפלתו תועבה.
ברם בנוגע לנשיאת כפים קבע הרמב"ם בפט"ו מהל' נשיאת כפים הל"ד ששתוי יין אינו נושא את כפיו והשמיט דין השכור. ולדעתו, כפי הנראה, שכור נושא את כפיו. ודומה שהרמב"ם פוסל דוקא שתוי יין לנשיאת כפים משום שהוא מחלל את העבודה, אבל שכור אינו מחלל את העבודה. הפסול לנשיאת כפים מוגבל לשתוי יין שכן מחלל הוא את עבודת המקדש, ה"ה במי ששותה רביעית יין עם מעט מים שמותר לישא את כפיו מאחר שאין שתייה זו מחללת עבודת המקדש. לאור זה אותם כהנים המקדשים על יין שרף לפני מוסף ביום שמחת תורה, נושאים כפיהם במוסף (ועט"ז לאו"ח קכ"ח ס"ק ל"ו ובמג"א שם ס"ק נ"ה)
שם. גמרא. שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין. בדין השבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת פירש"י (לעיל כב. ד"ה מתוך שחלוקות לחטאות) וז"ל שבתו"כ מייתינן לה מגזה"כ מוהיה כי יאשם לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת ע"כ. ועלינו להתבונן בדבריו שהרי מהסוגיא שלפנינו יוצא שהדין לחלק הוא מטעם סברא - "פת פת למה לי ש"מ לחלק" - וא"כ ל"ל גזה"כ.
והנה בחיוב השבועה דברנו (עיין בענין שם בשבועה) על היסוד המחייב האם הוא שחילל השבועה או"ד שהוציא שם שמים לבטלה ע"י שבועה. ואם ננקוט כצד השני הרי בנשבע על פת חטין ופת שעורין אף שחלות שתי שבועות שונות עכ"ז, לא הוציא ש"ש לבטלה אלא פעם אחת. ובכך מבואר הצורך לגזרת הכתוב כי סד"א שמחוייב רק פעם אחת, בא הכתוב ולימד שחייב שתים, כאילו הוציא ש"ש לבטלה פעמיים.
ומסתבר שבנידון הזה עלינו להבחין בין שבועה לשעבר לבין שבועה להבא. בשבועה לשעבר שמשקר בעת השבועה כבר הוציא בשעתה שם שמים לבטלה. מאידך בשבועה להבא כיון שלא הוציא ש"ש לבטלה בשעת השבועה, מתקבל על הדעת שיסוד המחייב הוא האיסור לא לחלל את השבועה אח"כ בשעה שמבטלה. (ועיין לעיל כ: בד"ה כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן ובמקומות אחרים בשיעורים בפירקין) לפי"ז גזה"כ לחלק אינה מתייחסת לשבועת ביטוי להבא, בה המחייב הוא ביטול השבועה וחילולה, אלא לשבועת הפקדון ולשבועת ביטוי לשעבר שחיובן מטעם הוצאת שם שמים לבטלה, ובא הכתוב ללמדנו שחייב פעמיים כאילו הוציא שם שמים לבטלה על כל חלק מן השבועה.
כל זה לכאורה נכון. אמנם מהרמב"ם בפ"ד מהל' שבועות (הל"ז) משמע שהדין של לחלק בשבועות ביטוי חל רק בשבועת ביטוי להבא ולא בשבועת ביטוי לשעבר. ונראה שלפי הרמב"ם יסוד וגדר דין לחלק הוא שמעשה שבועת ביטוי אחד פועל הרבה חלויות. ברם איסורי שבועה חלין רק בשבועה להבא, ואילו דין השבועה לשעבר הוא איסור לא לשקר ולהוציא שם שמים לבטלה. ומאחר שבנשבע לשעבר על פת חטין ופת שעורין יש מעשה שבועה אחד בלבד, משקר פעם אחת בלבד ואינו חייב אלא אחת.
אך לפי"ז שימה עלינו לבאר דינה של שבועת הפקדון - שכפר בשקר על פקדון, ואף שהיא שבועה לשעבר עכ"ז יש בה דין חלוק.
ונראה שדין לחלק בשבועת הפקדון אינו מסיבת השבועה אלא מחמת הגזילה וכפירה. עיקר המחייב של חיוב שבועת הפקדון הוא גזילה. הרי קרקע שאינה נגזלת אינה מחייבת בשבועת הפקדון. וכן מונה הרמב"ם (פ"א מהל' שבועות הל"ח) לאוין מיוחדין לכופר בפקדון ולנשבע עליו - הלאוין של "לא תכחשו" ו"לא תשקרו". עקב כך מסתבר שהדין לחלק בשבועת הפקדון נאמר בנוגע ללאוין של כפירת ממון שכן כל חפץ וחפץ שכופר עליו בשבועתו מהווה חפצא של כפירה ושל גזילה לעצמו. לפיכך חייב על כל אחד ואחד אף שהשבועה בעצמה אינה מתחלקת מאחר שאינה שבועה להבא.
אמנם למעלה הבאנו (בשיעורים יט: ד"ה שיטת הרמב"ם באיסור חפצא בשבועה) את דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות (הל"ד) שהנשבע בלי שם אינו לוקה ואינו חייב בקרבן אבל אסור בדבר שנשבע עליו. הרי שהמחייב של מלקות וקרבן אף בשבועה להבא הוא הוצאת שם שמים לבטלה.
לאור זה נראה לומר שיש שתי פרשיות דשבועה עם דינים נפרדים: א) הפרשה של לא תשבעו בשמי לשקר הכוללת את הנשבע בשם בלבד. אך אין המחייב בשבועה להבא עצם הוצאת השם לבטלה, אלא שהשם קובע חלות שבועה מסוימת: ב) פרשת "לא יחל דברו", והיא כוללת כל הפלאה גם שבועה בלי שם בדומה לנדרים. לדעת הרמב"ם כלולה שבועה בלי שם רק בפ' בל יחל ולא בפ' שבועת שקר. לפיכך מתחלקות שבועות להבא לחיובים רבים שכן אף שהוציא ש"ש לבטלה פעם אחת בלבד, הרי עיקר האיסור בלהבא אינו הוצאת ש"ש לבטלה אלא חילול השבועה שיש בה חלות ודין של שם שמים. ובנשבע על פת חטין ופת שעורין מצויה איפוא חלות דין שם שמים בשתי השבועות, ועל כן חייב שתים.
לפי"ז פסק הרמב"ם שיש איסור בשבועה בלי שם מתייחס דוקא לשבועה להבא הנכללת בפ' בל יחל שכן דין דבל יחל מהווה איסור שחל בנדרים ושבועות להבא, אבל לא בשבועה לשעבר. ועיין לעיל בשיעורים, וכבר הארכנו בזה, ואכמ"ל.