גמ'. אמר רבא מאי טעמא דמאן דאית ליה איסור כולל. הדין של איסור חל על איסור במוסיף או בכולל ניתן לבאר בשני אופנים:

א) האיסור השני המוסיף או כולל חל משום שאיננו כפל של האיסור הראשון בעצם חלות שמו; ב) הדין הוא דין של מיגו שחל האיסור השני במקצתו חל בכולו.

ודומה שבאופן ביאורו של איסור חל על איסור במוסיף או בכולל נחלקו הראשונים.

א) הנה התוס' כאן (ד"ה יש אוכל אכילה אחת כו') מפרשים שאיסור הקדש חל על איסור חלב מטעם כולל כי הואיל וחל איסור הקדש על הבשר חל גם על החלב. אליבא דתוס' אף שהקדש אסור בהנאה וחלב מותר בהנאה עכ"ז אין ההקדש מהוה איסור מוסיף (וכן מדייק מפירש"י כאן). לעומת זאת בחולין (קא. ד"ה ואיסור כולל) ובכריתות (יד. ד"ה איסור הנייה) פירש"י שאיסור ההנאה דהקדש איסור מוסיף הוא על גבי איסור אכילת חלב. ונראה שהמחלוקת תלויה בהנ"ל. כי אליבא דרש"י בחולין ובכריתות איסור ההנאה איסור מוסיף הוא שכן חלות אסה"נ אינה כפל לאיסור האכילה הראשון ולכן חל עליו. ואילו לדעת התוס' איסור מוסיף מועיל דוקא מדין מיגו, ומכיון שאיסורי הנאה חלים לכתחילה מדין איסורי אכילה שנאסרים ממילא אף בהנאה וכמבואר בפסחים (כא:) שכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו', לא יתכן לומר מיגו שחל אסה"נ חל איסור אכילה שהרי איסור האכילה צריך לחול מקודם, בהתאם לכך פירשו התוס' שחל דוקא מדין איסור כולל ולא מדין איסור מוסיף. עוד ניתן לומר שהתוס' סוברים ששייך מיגו ובכן דין מוסיף רק כשע"י חלות האיסור השני נוספו גברים הנאסרים - כגון באחות אשה שנאסרה באיסור אשת אח שני - שיש הוספת אחים. וכאן עקב איסור ההנאה לא יתרבו גברים הנאסרים ולכן ליכא דין מוסיף. ומה שנותר מוסיף על הקדש ע"י שנאסר למזבח - עיין ברש"י ד"ה טמא - הוא משום שאכילת מזבח דומה לאכילת גברא וכאילו יש הוספת גברא שנאסר עקב האיסור השני.

ב) כתב הרמב"ם בפיה"מ לכריתות (פרק שלישי) וז"ל: ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה כו' שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה והחלב דרך בישול מותר בהנאה, לכשיבושל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב כו' כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה. והתשובה על זה שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כו' ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו, רק שני העניינים יחד הם איסור בשר בחלב כו'. הרמב"ם מסביר שבשר בחלב אסור בהנאה מדין אכילה, בניגוד להקדש שההנאה ממנו אסורה מדין עצמה ולא מדין אכילה. עקב כך איסור הנאת בשר בחלב אינו מוסיף על איסור אכילת חלב ואילו אסה"נ הקדש מוסיף. ודומה שדברי הרמב"ם מתיישבים היטב אם דין המוסיף מועיל מדין מיגו, שמכיון שאיסור ההנאה בבשר בחלב הוא תוצאת איסור אכילתו לא יתכן לומר מיגו שחל איסור ההנאה חל איסור האכילה שכן האוסר של הנאה הוא חלות איסור האכילה בראשונה. בהקדש לעומת זאת, חל איסור ההנאה כאיסור לעצמו וניתן לומר מיגו שחל איסור ההקדש במקצתו לאסור הנאה חל בכולו לאסור אף האכילה.¹

footnotes: ¹ בנוגע ליחס בין איסור ההנאה בהקדש ולאיסור האכילה ע"ע לעיל בשיעורים (כא:) ד"ה והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה ובענין מעילה בחלק העניינים.

ג) כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' שגגות (הל"ג) ז"ל כל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באיסור מוסיף צריך שיהו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהן ומתוך שתאסר עליהן יתוסף איסור אחר לזה. אבל אם אינן מצויין אין אומרין הואיל אילו היה לזה בנים או אחים היתה נאסרת עליהן יתוסף בה איסור לזקן שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח, וכן כל כיוצא בהן עכ"ל. קבע שבכדי שיחול האיסור האחרון מדין המוסיף צריך להיות הוספה למעשה, ונראה שזה בהתאם להנ"ל שמוסיף חל מדין מיגו, ומיגו שייך רק כשיש חלות בפועל. אך לפי"ז עלינו להבין הרי דין הרמב"ם מקורו בגמ' (עיי"ש בכ"מ), ומה יענו שאר הראשונים הנ"ל וצ"ע.¹

footnotes: ¹ ועיין בשיעורים להלן (כח:) תוס' ד"ה שבועה וכו'.

שם. גמרא. דאית ליה שאלה לא קתני הרי הקדש הא אוקמינן בבכור. עולה הקושיא, הלא לאחר שהגיעו קדשים ליד הגזבר לכאורה אין בהם שאלה, עי' גמ' נדרים (נט.) לענין תרומה שהגיעה ליד כהן, והרי כאן מדובר בקרבן לאחר הקרבה.¹ ואולי כך הדין רק בקדשי בדק הבית, אבל בקדשי מזבח כיון שאינם ממון הקדש בקנינם אין הגעתם ליד הגזבר משנה דינם בנוגע לשאלה.²

footnotes: ¹ עיין בתוס' סוטה (ו:) ד"ה כי קדוש כו' ובתוס' כריתות (יג) ד"ה ארבע ובמל"מ (פי"א ממעה"ק הל"ד). ² עיין בענין צדקה אות ז'.

עוי"ל שאף שאין שאלה בקרבן אחרי ההקרבה, עכ"ז חשוב עדיין הקדש כדאית ביה שאלה. חסרון שאלה הוא משום שחסרים בעלים, שמשהקריב הקרבן (או משהגיע ליד גזבר) אין הנודר חשוב תו כבעלים לשאול. אמנם חסרון זה בהיכי תמצי בלבד, ברם חלות איסור ההקדש בעצמה ניתנת לשאלה, משא"כ בקדושת בכור.