גמרא. שהנדרים חלים על דבר מצוה כו' משא"כ בשבועות. במס' נדרים (טז:) מבואר שעיקר החילוק הוא משום שבנדרים אמר ישיבת סוכה עלי ובשבועה אמר שבועה שלא אשב בסוכה, ועיי"ש במפרשים שיסוד החילוק הוא שנדר איסור חפצא הוא ואילו שבועה איסור גברא הוא. אך הבדל זה טעון הסבר שהרי סוכ"ס המצוה מתבטלת ומ"ש איפוא איסור גברא מאיסור חפצא.

לקראת ביאור הדבר עלינו להקדים חקירה בנוגע דין הנשבע לבטל את המצוה שאינו חל מהו דין מי שנשבע על דבר רשות שאיסורו בהכרח יבטל אותו ממצוה אבל לא נשבע על ביטול המצוה עצמה האם גם הוא בכלל הנשבע לבטל את המצוה ששבועתו שבועת שוא או לא. והנה שנינו לקמן (כט.) נשבע לבטל את המצוה - שלא לעשות סוכה עכ"ל, והרי אין המצוה עשיית הסוכה כי אם הישיבה בה,¹ אלא שאי - עשיית הסוכה מביאה לביטול הישיבה והמצוה. ולכאורה מוכח שאף ביטול מצוה ממילה הופך את השבועה לשבועת שוא. ברם הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות (הל"ו) משמיט הציור של הנשבע לא לעשות סוכה וכותב במקומו וז"ל שלא ישב בסוכה בחג הסוכות עכ"ל, ונראה שלדעתו כשנשבע באופן ישיר לא לקיים המצוה דישיבה בסוכה בכלל נשבע לבטל מצוה הוא ושבועתו שבועת שוא, אבל כשנשבע שלא לעשות הסוכה תחול השבועה אף שהמצוה תתבטל ממילא.²

footnotes: ¹ עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה (קנז - קנח). ² אך בפ"ה מהל' שבועות (הלי"ד - ט"ו) באופני הנשבע לבטל את המצוה, כתב הרמב"ם וז"ל: כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה וכו' הרי זה לוקה משום שבועת שוא, עכ"ל. וצ"ע.

ובכך מוסבר ההבדל בין איסור גברא לבין איסור חפצא. באיסור גברא נשבע באופן ישיר לא לעשות את המצוה, ולעומת זאת באיסור חפצא אינו אוסר את קיום מצות הגברא באופן ישיר אלא שממילא לא יוכל לקיים את המצוה משום שהחפצא אסור, לפיכך הנשבע שלא ישב בסוכה בחג שבועת שוא היא שנשבע באופן ישיר לאסור את המצוה, ואילו כשנדר ישיבת סוכה עלי לא אסר את המצוה בעצם חלות הנדר אלא שממילא אין לו יכולת לקיים את המצוה. ויוצא איפוא נפקא מינה במי שנשבע שילך למקום שאין שם מצה בליל הסדר שאין עצם השבועה אי - קיום מצות מצה כי אם לעשות פעולה אחרת בקום ועשה באותו הזמן וממילא לא יקיים את המצוה, ודומה איפוא לנדר שמתבטלת המצוה ממילא, ומשום כך חלה. רק כשנשבע נגד עצם המצוה כגון כשנשבע מפורש שלא ישב בסוכה בחג מכיון שגוף השבועה מבטלת מצוה הרי היא בכלל שבועת שוא.¹

footnotes: ¹ עיין בלשון הר"ן (שבועות דף י. בדפי הרי"ף) ובשיטת רש"י ובעה"מ ששבועה על חפצא דמצוה מועלת לבטל את המצוה, ומתבאר ע"פ היסוד דמו"ר נ"י. ועיין בשיעורים למעלה (דף יט: ד"ה רש"י ד"ה שבועה שאוכל לך). ועלינו לעיין מה דינו של הנשבע שילך בדרך בחג הסוכות ויפטר בכך מחובת המצוה. ולכאורה מאחר שהולכי דרכים פטורים ממצות הסוכה, אין להחשיב את השבועה ללכת בדרך בחג כשבועה לבטל מצוה לכל הדיעות ואף שלא כביאור דרבינו שליט"א. לעומת זאת במצוות אחרות, כגון הנשבע בפסח שילך למקום שאין שם מצת מצוה, שחובת המצוה מוטלת עליו וא"א לקיימה - לולי דברי רבינו נ"י שאינו נשבע לבטל את המצוה באופן ישיר - דינו כדין נשבע לבטל את המצוה. ברם כשנשבע סתם שישב מחוץ לסוכה עיין ברשימות השיעורים מס' סוכה (בענין ישיבת סוכה כל ז') דאליבא דמנ"ח נשבע לעשות איסור בידים ולדעת הגר"ח זצ"ל אין איסור כי אם ביטול מצות עשה ממילא, ומרן נ"י חילק שם בין אכילה מחוץ לסוכה לשאר פעולות, ויתכן לפי"ז נ"מ לגבי הנשבע לבטל את המצוה לפי הביאור של רבינו נ"י ברמב"ם הנ"ל ודו"ק ואכמ"ל.

והנה הרמב"ם (שם ובפ"ה משבועות הל' י"ח) פוסק שהנשבע לא להתעטף בציצית הוי שבועת שוא, ותמה הכסף משנה (שם בפ"ה) הרי אינו מחוייב ללבוש בגד עם ציצית ולמה איפוא תהיה שבועת שוא.

ונראה שלדעת הרמב"ם אף שאין בשבועה זו ביטול חובת הגברא עכ"ז שוא היא כי הקובע של שוא אינו ביטול חובת המצוה, וכנ"ל, שאפילו כשהמצוה מתבטלת ממילא אין השבועה שוא, אך הקובע הוא טיבה של השבועה וחלותה הנוגדת למצוה, ובהתאם לכך גם שבועה לא לקיים מצוה קיומית כמו ציצית בכלל שבועת שוא.

לפ"ז נראה עוד שמי שנשבע לא לשבת בסוכה זו ואמר שמותר יהיה לו לשבת בסוכות אחרות גם הוא נשבע לשוא, שכן אף שיש לו כמה סוכות אחרות בשכונתו ולא תתבטל כלל מחובת המצוה ע"י זאת השבועה, מכל מקום מכיון שעצמה של זאת השבועה ביטול מצוה הוא הריהי שבועת שוא, ודברי רבינו קילורין לעינים.¹

footnotes: ¹ עיין לקמן בשיעורים (כה.) ד"ה שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר ובדף כה: רש"י ד"ה ידעתי ולא ידעתי מחלוקת. ועיין במרומי שדה לנצי"ב שכתב כרבינו נ"י, ועיין ברא"ש בנוגע למי שנשבע שלא לתת צדקה יותר מחיובו שחלה מאחר שאינו מבטל חיובו, מאידך אליבא דהמבואר ברמב"ם לא תחול ועיי"ש בנצי"ב.

שם. רש"י ד"ה שאין בהן ממש. ז"ל ומשמע שאין בהן הנייה כגון שאזרוק צרור לים עכ"ל. מפרש"י יוצא שיש נדר בעלמא בקום ועשה - כגון מי שנדר לאכול ככר זה. ודעתו כנגד רוב הראשונים, עיין בשיעורים לעיל (כד. ד"ה בעה"מ ספ"ג שבועות)

רש"י גם חולק על דעת הר"ן בנדרים (טז: ד"ה אמר רבא כו') כי אליבא דהר"ן קונם זריקת צרור לים אסור ויש נדר לאסור מעשה ע"י נדר אף כשאין בו הנאה ולרש"י אינו חל. ותקשה עליו כקושית הר"ן שם מנדר ישיבת סוכה עלי אסור אע"פ שמצוות לאו ליהנות ניתנו. אך התירוץ מבואר כי בעצם ישיבת סוכה יש הנאה והיא דבר המהנה אלא שההנאה מופקעת ע"פ דין משום שמצוות לאו ליהנות ניתנו. מאידך בזריקת צרור לים בגוף המעשה אין הנאה ולכן אינו חל.

שם. רש"י ד"ה נדר. וז"ל אינו חל על השינה כגון קונם שאני ישן דקונם לשון הקדש הוא ואמאי ליחול הקדש אבל קונם עיני בשינה חל אעין עכ"ל. יש להקשות והרי הקדש בעלמא אינו חל על גופו של אדם וכדאיתא בסנהדרין (טו.) ז"ל ואדם מי קדוש עכ"ל, וכיצד איפוא יחול קונם לאסור עיניו בשינה. ויתכן שהקדש אמנם היה חל בגופו של בן חורין אלא שחסר המקדש כי אין אדם בעלים על גופו ואינו יכול להקדישו בהקדש ממש. אכן אדם יכול לאסור נכסי חבירו על עצמו בקונם אע"ג שאינו בעל הנכסים, ולכך יכול לאסור העין שלו על עצמו כנכסי חבירו אע"פ שאין העין שלו. ויוצא לפי"ז שאפשר לאדם לאסור עיניו דוקא על עצמו, אבל אי - אפשר לו לאסור את עיניו על חבירו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו בקונם.

אך דברינו לכאורה עומדים בניגוד לגמ' נדרים (פה:) "יקדישו ידי לעושיהן", הרי שבכח האדם להקדיש ידיו כאילו הוא בעלים ממש. ונראה לומר שזה מוגבל לזכות הממון של מעשה ידים שיש לו בגופו, בדבר זה בלבד חשוב כבעלים על גופו, ולכן אפשר להקדישו, אבל לא על שאר עניני הגוף, ובכן לא יתכן לאדם להקדיש את גופו בהקדש דעלמא מאחר שאינו בעלים על גופו.

ראיות ליסוד הנ"ל נמצא בהלכה שאסור לו לאדם לחבול בעצמו (רמב"ם פ"ה מחובל הל"א) ומפסק הרמב"ם (שם הל"ו) שתשלומי נזק חבלה הם קנס ולא ממון. הרי מבואר שאין גופו של אדם שלו לענין חבלה ואינו ממונו - שלא כשורו וחמורו.

שם. תוס' ד"ה חומר בנדרים כו'. ז"ל דנזירות אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות כו'. יש להעיר לפי מה שהעלו התוס' (לעיל כד. בד"ה אלא הן כו') שחלה שבועה לבטל מצוה בכולל ובסתם בשב ואל תעשה (וכירושלמי), למה לי גזה"כ שנזירות חלה בכולל, נלמד נזירות משבועות.

ויתכן שדין הכולל חל רק ביחס ללאו דלא תשבעו בשמי לשקר ולא בנוגע ללאו דבל יחל דברו. ועקב כך חל הכולל בשבועה בלבד הואיל ויש בה דין אמת ושקר בהפלאה. לעומת זאת דין הנזירות חלות איסורים ולא אמת ושקר במעשה קבלתה. ולכן אלמלא גזרת הכתוב מיוחדת לא היתה חלה נזירות לבטל את המצוה בכולל.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (כד.) ד"ה שיטות הרמב"ם והראב"ד בנשבע לבטל את המצוה ודין כולל אות ג'.

בא"ד. דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל. עלינו להבין איפוא מ"ש נזירות שחלה לבטל מצוה משבועה שאינו חלה. ונראה שנזירות מהוה חלות קדושה בגברא, ואינה מהוה איסורי גברא גרידא כמו איסורי שבועה, ולכן חלה לבטל מצוה וכדין איסור חפצא דנדרים שגם כן מהוה חלות קדושה.¹

footnotes: ¹ עיין בחלק הענינים בענין נדרי גבוה אות ג'.

והנה מדברי התוס' יוצא שיש איסורי גברא בנדרים שכן כתבו שרק כשאוסר עצמו על הסוכה לא חל הנדר ומשמע שבענייני רשות חלים נדרים על גברא ואינם דוקא איסורי חפצא. ומתבקשת השאלה מדין שאין נדר חל על שינה. תינח איסור חפצא דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש עפ"ז למה לא יחול איסור גברא דנדר כמו בשבועות. ונראה שדעת התוס' הוא שניתן לנדור בנדרים איסור גברא רק בדברים שנתפסים גם באיסורי חפצא, דהיינו כשיש בהם ממש. ברם שינה עקב שאינה נאסרת באיסור חפצא גם אינה נאסרת באיסור גברא.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (כד.) ד"ה בעה"מ ספ"ג שבועות.

שם. תוס' ד"ה מה שאין כן בשבועות. ראה למעלה בשיעורים לדף יט: ד"ה דין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים.

שם. גמרא. שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. עיין בר"ן (דף י' בדפי הרי"ף מס' שבועות ד"ה מלקין אותו) שחולק על דעת הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות (הל"ז) שמי שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו ונשבע לשוא. אליבא דהר"ן השבועה נחשבת לאפשר לקיימה, וז"ל ונ"ל דלא דמי לשלא אישן שלשה ימים דהתם היינו טעמא כו' מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל אבל זה יכול לעמוד בשבועתו, מאי אמרת שימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות כו'. ועלינו לבאר יסוד מחלוקתם.

ונראה ששיטת הר"ן הוא שדין השבועה שא"א לקיימה שהיא לשוא תלוי באיסור שהוא תוצאה מחילול השבועה לאח"כ. לכן הנשבע שלא יטעום כלום ז' ימים ויהיה מותר לטעום אח"כ מטעם פקוח נפש ולא תתחלל השבועה אין השבועה לשוא. אמנם אליבא דהרמב"ם הדין של א"א לקיימה תלוי בקיום השבועה, כלומר, שלא ניתן לקיים את השבועה למעשה. והנה כשנשבע שלא יטעום כלום ז' ימים הרי לא יתכן לקיימה במציאות ומשום כך השבועה איפוא הופכת להיות לשוא. יוצא שלדעת הר"ן חילול השבועה שלאח"כ קובע את דין השוא למפרע, ואילו אליבא דהרמב"ם שבועה שבלתי אפשר לקיימה חשובה לשוא בעצם מעשה השבועה.¹

footnotes: ¹ עיין ברמב"ם (פ"ה משבועות הל"א) ולקמן בשיעורים (כה:) תוס' ד"ה ואמר עולא כו', לעיל (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב', ולקמן (כט.) תוס' ד"ה באומר.

ודומה שהר"ן יבחין בין אונס לבין פקוח נפש. כשנשבע שלא יישן ג' ימים תוך ג' ימים יישן באונס והשבועה תתחלל ותהיה לשוא למפרע. מבואר איפוא שהעובר מאונס מעשה עבירה בידו וחילל את השבועה. לעומת זאת אם נשבע שלא יטעם כלום תוך ז' ימים והוא אוכל משום פקוח נפש ליכא חילול שבועה כלל שכן פקוח נפש מתיר לגמרי את איסורי השבועה עד שאין באכילתו שמץ של מעשה עבירה. וכן חילק הגר"ח זצ"ל, והביא לכך כמה ראיות: א) מתוודים בוודוי יוה"כ "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון", ומוכח שאף האנוס עשה מעשה עבירה המחייב את העבריין בתשובה ובוודוי. ב) מי שעמד עליו אנס והכריחו לעבור על ג' העבירות אשר דינן יהרג ואל יעבור, ועבר מחמת פחד האנס פטור הוא מעונשים כי דינו כעושה עבירה באונס אליבא דהרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד). וקשה, א"כ למה מחויב לכתחילה ליהרג הרי אנוס הוא, וע"כ שגם באונס הוא מעשה עבירה, וחייב למסור את נפשו עליה שלא לעשותה.¹

footnotes: ¹ עיין בר"ן במס' ביצה (יז: ברי"ף דפוס ווילנא ד"ה ומיהא וכו') המבחין בין פקו"נ בשבת שדחויה לבין או"נ ביו"ט שהותרה.ואמר הגר"ח זצ"ל שפקו"נ בשבת היא מצוה רבה המוטלת במיוחד על חכמי ישראל בעצמם וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שבת (הל"ג) וז"ל כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם עכ"ל, והיה מקפיד להתעסק בעצמו בהצלת נפשות בשבת ולא ע"י נכרים או קטנים וכדעת הט"ז ולא כרמ"א (או"ח סי' שכ"ח סעיף י"ב). והיה רגיל לומר שאינו מיקל בכך באיסורי שבת אלא שאדרבא מחמיר הוא במצות הצלת נפשות וכלשונו של הרמב"ם (שם) וז"ל ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה וכו' ואילו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, עכ"ל. וסבר למעשה שיש כאן חובה מיוחדת שהצלת נפשות תיעשה ע"י גדולי ישראל וכפי שפסק הרמב"ם, ועיין בט"ז סי' שכ"ח סק"ה שכ' וז"ל כדי להורות הלכה למעשה ברבים עכ"ל, וכן איתא בערוך השולחן שם סי' שכ"ח סעיפים ו' - ז', ובפמ"ג במשבצות זהב שם אות ה' כ' וז"ל וע"י גדולי ישראל ות"ח יותר מצוה להורות הלכה שיהיו נזהרים בפקוח נפש עכ"ל. אליבא דהגר"ח זצ"ל צריכים גדולי ישראל להראות בפני כל נכונותם להציל נפשות בעצמם ואף ע"י חילול שבת כי המצוה הגדולה הזו מוטלת במיוחד עליהם ועל גופם ומצותם היא מדין קדימה למצוות. ואף פסק שחייבים לחלל שבת כדי להציל ילד ישראל מלהתגייס לצבא הרוסי כי הצלה משמד בכלל פקו"נ היא וכט"ז (ש"ו: סק"ה), והיה מקפיד להתעסק בעצמו לשם שיחרורם, ואכמ"ל. (מפי מרן מו"ר נ"י ששמע את הדברים מפי אביו מרן הגר"מ הלוי זצ"ל במסורה מפי אביו מרן הגר"ח זצ"ל).

מבואר במס' נדרים (טו.) שמי שנדר קונם עיני בשינה ג' ימים שהנדר אינו חל. וחלוקים הר"ן (נדרים יד: ד"ה ואלא דאמר קונם עיני בשינה) והתוס' (בגיטין לה. ד"ה ונודרת) אם הנודר לוקה משום בל יחל דברו. הר"ן סובר שאינו לוקה, ואילו לדעת התוס' לוקה. לכאורה שורש המחלוקת הוא כי שיטת התוס' היא שהכרח חילול הנדר שלאח"כ מחייבו בבל יחל למפרע ולכן לוקה.¹ אך לפי הר"ן אינו חל בשעת ההפלאה, ולכן בשבועות לוקה משום לא תשא המהוה לאו מיוחד בשבועת שוא, אבל אינו לוקה על נדר, הואיל ואינו מוזהר באיסור מיוחד דנדר שוא. וכאן מזדקרת התמיה על הר"ן, הרי בשבועה שא"א לקיימה, שיטתו כנ"ל שחילול השבועה של אח"כ משוה השבועה לשוא למפרע וכנ"ל, ולמה בנדר לא ילקה משום איסור בל יחל שלאח"כ. ודומה שלדעת הר"ן עלינו לחלק במקום שא"א לקיימה בין דין חלות ההפלאות לבין דין המלקות. אין ההפלאות חלות בין בנדר ובין בשבועה. ברם חיוב המלקות מוגבל לשבועות משום הלאו דלא תשא ואינו חל בנדרים משום בל יחל.

footnotes: ¹ ויפלא למה לוקה, לכאורה לאו שאין בו מעשה הוא. ועוד צ"ע בסוף דברי התוס' שם שאמרו שבנודרת על תנאי הו"ל אפשר לקיים - ומשמע שעיקר העבירה מתהווה בשעת ההפלאה ולא שהעבירה אח"כ מחללת את הנדר למפרע, ודו"ק.

הר"ן מסיק וז"ל אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמיה אלא משום דה"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' עכ"ל. ועלינו להתבונן בדבריו שכן לדעתו היתר פקו"נ אח"כ משוה השבועה למפרע לאפשר לקיימה מכיון שלא תתחלל, א"כ אף בנוגע לביטול מצוה, הרי בסופו של דבר לא ימית את עצמו כי יטעום בהיתר פקו"נ ולמה איפוא חשובה השבועה למפרע לנשבע לבטל את המצוה.

ונראה ע"פ מה שהסברנו בשיעורים לעיל (כה. ד"ה שהנדרים חלים על דבר מצוה כו' משא"כ בשבועות) שהדין של נשבע לבטל את המצוה אינו תלוי בביטול המצוה אח"כ במציאות אלא בגוף השבועה עצמה, לפיכך אף שלא תתבטל המצוה אח"כ במציאות כי הטעימה תותר מטעם פקו"נ, הלא עצם השבועה באה לבטל מצוה ולחייבו להמית את עצמו ולכן לשוא היא. בכך שונה דין השבועה לבטל את המצוה מדין השבועה שא"א לקיימה, שכן דין שבועה לבטל את המצוה חל בעצם מעשה השבועה ואילו דין שבועה שא"א לקיימה חל בחלות השבועה ובחילולה אחר כך שמתחללת למפרע וכנ"ל.

שם. גמ'. ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא. כבר נידון פעמים רבות ביסוד דין השבועה להבא - אם דומה היא לשבועה לשעבר ומהוה חובה לאמת את ההפלאה או"ד מהוה חלות איסורים וחיובים בדומה לשאר איסורי וחיובי התורה. ויתכן שלפי שמואל מהוה שבועה להבא חובה לאמת את ההפלאה, ולפיכך יש להשוות שבועה לשעבר לשבועה להבא ע"פ הדין של "איתא בלהבא". רב לעומתו סובר שאין להשוותן כי יסוד דין השבועה לשעבר לאמת את ההפלאה, ואילו שבועה להבא מהוה חלות איסורים וחיובים כשאר מצוות התורה.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (כ:) ד"ה כי אתא רב דימי וכו' ושם בד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות וגם בדף (כא:) ד"ה שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב אות א'.

שם. רש"י ד"ה ליתיה בלהבא. לפי רש"י שבועה שיזרוק פלוני או שלא יזרוק פלוני שבועת שוא היא מיד בשעת ההפלאה מאחר שאין פלוני ברשות הנשבע. אולם הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות (הל"א - ג') קבע שתלוי במה שפלוני יעשה, וז"ל וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו כו' אינו חייב בשבועת בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כו' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו כו' ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא עכ"ל. הרי שלדעתו שבועה שהיא תלויה באחרים נקבעת למפרע לשוא על ידי מה שהאחרים עושים אח"כ.

אך להלן ברמב"ם שם (הל' ט"ו) העלה וז"ל וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו עדות וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והקשה הלחם משנה מ"ש שבועה שלא אדע לך עדות שהיא שבועת שוא בשעת ההפלאה ובכל אופן - בין ידע בין לא ידע לו עדות אח"כ - משבועה שיזרוק פלוני צרור לים שהיא תלויה במעשיו של פלוני אח"כ. ותי' הלח"מ וז"ל דלא דמי דלעיל אולי חבירו יעשנו מפני שהוא משובח כו' אבל הכא אע"פ שאפשר שיארע כן מ"מ אין בידו דאולי שלא במתכוין יראה עדות לחבירו ואין הדבר בידו ולכך לוקה משום שבועת שוא עכ"ל.

ונראה שר"ל שבנשבע שלא אדע או שאדע לך עדות אין בידו כלל לקיים או לבטל את השבועה שכן יתכן לראות ולדעת את העדות שלא במתכוון, וקיום או ביטול דברי השבועה נעשה ממילא ובידי שמים הוא. באופן הזה עצמה של השבועה א"א לקיימה ולשוא היא בעת ההפלאה.

מאידך כשנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך בידי האחרים לאמת או לבטל את השבועה. ואף הנשבע עצמו יצויר שבידו לכפותם לעשות כדברי השבועה (שהרי הרמב"ם מזכיר אופן כשנשבע על בניו או אשתו ובידו לכפותם על השבועה). עקב כך אין כאן חפצא של שבועה שא"א לקיימה ואין השבועה חפצא של שבועת שוא. השבועה תלויה באמת או שקר המתהווה לאחר זמן ע"י מעשה האחרים. אמנם אף אינה דומה לשבועת ביטוי בעלמא שכן שבועת ביטוי בעלמא חלה על הנשבע בעצמו לקיימה או לבטלה ומהוה שבועה שיש בה חלות קיום או ביטול. ואילו בנשבע על אחרים, אין השבועה כי אם דין אמת ושקר שיתברר לאחר זמן.

ונראה שלדעת הרמב"ם יש שתי הלכות בשבועת שוא: א) חפצא של שבועת שוא והיינו בארבע מחלוקות של שוא כפי שמבואר ברמב"ם פ"א מהל' שבועות (הל"ד - ז'); ב) חפצא של שבועת ביטוי המוזהרת מהפסוק של שוא, וזוהי ההלכה כאן.

שבועה שאחרים יעשו או שלא יעשו כך וכך חפצא של שבועת שקר היא המוזהרת מהפסוק של שוא. ואף שהרמב"ם פסק בשבועות לשעבר ולהבא שמוזהרות מהפסוק של שקר כ"ז בנוגע לשבועות שיש בהן חלות קיום וביטול התלוי בנשבע עצמו, ע"ז נכתב "לא תשבעו בשמי לשקר" - זאת אמרת שמוטל על הנשבע לא לבטל את שבועתו בין עי"ז שמשקר בשעת השבועה בנשבע לשקר לשעבר או כשמבטל שבועתו אח"כ בשבועה להבא. אך בנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך ליכא חלות קיום וביטול שבועה התלוי בנשבע עצמו, ושבועה בעלמא היא שאמיתותה או שקרה יתברר אח"כ ע"י מעשיהם של האחרים וע"ז אין אזהרת לא תשבעו בשמי לשקר אלא אזהרת שוא. אולם שבועת שוא כזו הלכה בפני עצמה היא ואינה נמנית בתוך ד' המחלוקות של שוא שברמב"ם כי בהן החפצא שבועה שוא ואין דיניהן תלויים כלל בבירור האמת או השקר. ואילו בשבועה שיעשו או שלא יעשו אחרים כך וכך הלכת השבועה תלויה בבירור האמת והשקר, והנשבע עובר דוקא אם האחרים אינם עושים כפי שנשבע שיעשו ומתברר שנשבע לשקר, והיינו איסור לשוא.

בכך מתיישבת אף תמיהה אחרת. הנה לכאורה יפלא שהרמב"ם פוטרו ממלקות רק משום שכשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק, והי' לו לפוטרו משום לאו שאין בו מעשה, שהרי בכל שבועות להבא שאין בהן מעשה אין לוקין עליהן, וכן כאן בנשבע על אחרים ליכא מעשה ע"י הנשבע.

ונראה שבדין השבועה לשעבר שלוקין עליה, כמבואר בגמ' (לעיל כא.) "מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר", אין עיקר ההבחנה אם היא שבועה לשעבר או להבא אלא בין אם גוף העבירה הוא מעשה השבועה עצמה לבין אם השבועה מחדשת חלות דין קיום לאחר זמן ומעשה העבירה המחייב הוא ביטול קיום השבועה לאחר זמן. בשבועה לשעבר בעלמא עיקר העבירה היא מעשה השבועה עצמו ולכן לוקין עליה כשם שלוקים על שבועת שוא שגוף העבירה היא ההפלאה עצמה. ה"ה בנשבע להבא על אחרים ליכא בשבועה חלות דין של קיום שבועה או ביטולה כי אם הפלאת אמת ושקר בעלמא. גוף העבירה חל למפרע בעצם מעשה השבועה, ובכך דומה לשבועת ביטוי לשעבר, ולכן לוקין עליה כמו בלשעבר ובלשוא עבור מעשה השבועה.

והנה הרמב"ם כתב (פ"ה משבועות הל"ב) וז"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, עכ"ל. וכבר תמה עליו בעל כ"מ, וז"ל יש לתמוה שלא מצאתי לו ז"ל שכתב בזה אלא בפרק ט"ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא, עכ"ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש וכו', ע"כ לשון הכסף משנה.

ויתכן לחלק אליבא דהרמב"ם בין התראת ספק בקיימו ולא קיימו לבין התראת ספק בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך. בנוגע לקיימו ולא קיימו ביארנו (בענין התראת ספק אות א') שלדעת דהרמב"ם עבירת הלאו בלחוד מחייבת את העונש אלא שביטול העשה (ואפילו ממילא ומעצמו) מהוה שעת חלות החיוב. ובכן בנוגע לדין זה פוסק הרמב"ם שהתראת ספק שמה התראה, כי מתרים אותו בשעת עבירת הלאו ויש מעשה עבירה מסוים שנתפס בהתראה. משא"כ בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך. הרי ביארנו שבנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך ליכא חלות דין קיום וביטול של חיובי שבועה בפועל אלא שבועה בעלמא של אמת ושקר - כלומר שמעשיהם של האחרים קובעים ומבררים למפרע את הפלאת השבועה לשבועת שקר או לשבועת אמת. יוצא איפוא שמעשה העבירה של השבועה עומד בספק ממש - שכן דין ההפלאה בשעתה אינו מבורר אלא שדינה מתברר אח"כ ע"י מעשי האחרים. באופן זה פוסק הרמב"ם שהתראת ספק לא שמה התראה כי העבירה אינה מסוימת בשעתה אך תלויה בספק מעיקרא. ובכן ביאור דבריו - "לאו שבו מפורש בתורה" - ר"ל שלאיסורו יש מעשה עבירה גמור מבורר ומפורש בשעתו כמו בקיימו ולא קיימו בניגוד לנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך שמעשי האחרים קובעים אם שבועתו היתה אמת או שקר.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב' ובענין התראת ספק אות ג'.