גמ'. לא הנחתי למלקות. דין ליתא בלהבא פוטר רק מקרבן ולא ממלקות. ברם בדין ליתא בלאו והן חלוקים הראשונים. הר"ן במס' נדרים (ח. ד"ה והלא מושבע ועומד וכו') סובר שאינו פוטר אלא דוקא מקרבן אבל חייב עדיין במלקות. ואילו לדעת הרמב"ן (בחידושי שבועות כ: ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי עתיקי) שבועה לקיים את המצוה אינה חלה כלל, עיין בו, ומדבריו נראה שדין זה יוצא מגזה"כ מיחל לחפצי שמים (נדרים טז:) ומשום שאין שבועה חלה על שבועה. עיין לעיל בשיעורים (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים דבר מצוה שהארכנו בביאור שיטתו.

שם. תוס' ד"ה מי. שיטת התוס' היא ששבועה שלא אניח תפילין בשבת חלה אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפילין. מכך ניתן להסיק שלדעתם אין איסור להניח תפילין בשבת כי אחרת הרי שבועה לקיים את המצוה היא ואינה חלה. ושונה שבת מלילה אליבא דמ"ד לילה לאו זמן תפילין שכן בלילה אסור להניח תפילין, ואמנם כן יוצא גם מהרמב"ם בפ"ד מהל' תפילין (הל"י - י"א).¹

footnotes: ¹ עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף קצ"ד.

שם. תוס' ד"ה ואמר עולא כו'. ז"ל א"נ התם אפשר שיטרח עד שיראה נחש כקורת בית הבד הואיל והוא בעולם עכ"ל. התירוץ הראשון שבתוס' מסרב לקבל את התירוץ הזה השני. ונראה בביאור המחלוקת שחלוקים הם בשבועה שא"א לקיימה - האם גדרה שא"א לנשבע עצמו לקיימה או שאף אדם בעולם אינו יכול לקיימה. לכן בנידון כשנשבע שיראה נחש גדול כקורת בית הבד שהשבועה לא תתאמת כי אם ע"י מי שגר ביבשת אפריקה, מקום בו נמצא הנחש הזה, אבל לא לנשבע עצמו שחי למשל בווילנה ושאף פעם לא יסע ולא יגיע לאפריקה לראותו, חלוקים שתי הדיעות: לפי הדיעה הראשונה נשבע לשוא הוא שהרי א"א לנשבע עצמו לקיימה, ולדיעה השניה אינה לשוא הואיל ואפשר שהשבועה תתקיים - לו יסע לאפריקה ויחפש את הנחש - שכן עיקר השבועה ניתנת להתקיים ע"י אנשים אחרים שבעולם.

למעלה בשיעורים (כה. ד"ה שבועה שלא אישן ג' ימים כו') הסברנו את המחלוקת בין התוס' לבין הר"ן ביסוד הדין של שבועה שא"א לקיים שנוגעת לנדר שא"א לקיים. אליבא דהתוס' יסוד הדין הוא שחילול ההפלאה שלאח"כ מחלל את השבועה למפרע ומשום כן אף בנדרים לוקה כשהנדר א"א לקיימו, ואילו לדעת הר"ן הדין של שוא חל בעצם השבועה ולכך דוקא בשבועות לוקה כי מוזהרים על מעשה שבועת שוא ולא בנדרים, עיי"ש.

וניתן לומר שאף נידון דידן תלוי באותה חקירה. לפי הביאור שחילול השבועה שלאח"כ מחלל למפרע, וכשיטת בעלי התוס' שם, החיוב תלוי בנשבע עצמו בלבד ולא בשאר אנשים שבעולם, וכדיעה הראשונה שבתוס' כאן. לעומת זאת אם הביאור הוא שעצם חלות מעשה השבועה נחשבת לשוא, יתכן שהקובע אינו הנשבע כי אם כל העולם, ואך ורק כשאין אדם בעולם שיכול לקיימה נחשב גוף ועיקר מעשה השבועה לשוא.

שם. גמ'. הדר ביה אביי מההיא. יש בביאור הסוגיא כמה שיטות ראשונים:

שיטת בעל המאור:

ז"ל הדר ביה אביי מההיא כלו' כיון דחיובי מחייב באיני יודע לא איכפת לן אם הוא חייב משום שבועת העדות או משום שבועת בטוי אלא כיון דמ"מ חיובי מחייב אף באני יודע נמי מחייב בשבועת בטוי דהא מ"מ איתא בלאו והן עכ"ל.

יש לחקור בנוגע לחיוב שבועת העדות - האם הוא חיוב חדש שאינו אותו החיוב של שבועת ביטוי או"ד הוא אותו החיוב של שבועת ביטוי, אך עם דינים מיוחדים לחייב במזיד כמו שוגג וכו'. ונראה שלבעה"מ חקירה זו היא יסוד המחלוקת בין אביי לרבא. אליבא דרבא שבועת העדות מהוה חיוב חדש שאינו בכלל שבועת בטוי. ולא יתכן איפוא ששבועת אני יודע לך עדות איתא בלאו והן - שהרי הנשבע אינני יודע לך עדות בכלל מחייב חדש של שבועת העדות. ואילו אביי סובר שעצם המחייב של שבועת העדות הוא אותו המחייב של שבועת בטוי ולכן שבועת אני יודע לך עדות איתא בלאו והן. ובמה שכתב בעה"מ "לא איכפת לן וכו'" ר"ל שאין הפרש בין המחייבים כי גוף המחייב של שבועת העדות הוא שבועת ביטוי עצמה.

שיטת מלחמות ה':

הרמב"ן כתב במלחמות ה' וז"ל דכי אמר אביי דליתיה באיני יודע לך עדות לא מצית אמרת משום דכתיב לאחת דמההוא משמע דודאי איתא לשבועת בטוי באיני יודע לך אלא ששתי שבועות הללו אינו חייב אלא אחת על שתיהן ולעולם איתא וכו' למימרא דסבר אביי איתא לשבועה בעולם כלומר לשבועת בטוי בכלל העדות אלא שאינו חייב אלא על אחת אפי' בב"ד וכו'. הרמב"ן סובר שלדעת אביי יש שני מחייבים בכל שבועת עדות: מחייב מיוחד של שבועת העדות ומחייב בעלמא של שבועת בטוי. גזה"כ לאחת מחדשת שמביא רק קרבן אחד בעבור שני החיובים וקרבן זה מכפר על שניהם. משום כך שבועת אני יודע לך עדות איתא בלאו והן, רבא לעומתו סובר ששבועת העדות מהוה חיוב מיוחד בלבד ולפיכך שבועת אני יודע לך עדות ליתא בלאו והן.

ועלינו לשים לב שאליבא דרבא קיימת מחלוקת בין הרמב"ן ורש"י (ועיין להלן). אליבא דרש"י אף שבועת פסולי עדות מופקעת מחיוב שבועת ביטוי. ואילו אליבא דהרמב"ן (ודו"ק בלשונו במלחמות) שבועת פסולי העדות שאיננו יודעין לך עדות מחייבת בביטוי. הרמב"ן מסכים עם רש"י שהנשבע שבועת שאיני יודע לך עדות מחוץ לב"ד פטור. ובחידושיו כ' וז"ל אבל קרוב ופסול וכן הכופר בב"ד וחזר ונשבע כיון שאינן ראוין להעיד אינן בכלל עדות וחייבין בביטוי עכ"ל ביאור דבריו - בפסולי עדות אין אף מעשה שבועת העדות דהא אינם ראוים להעיד ולכן אינן מופקעין מחיוב שבועת ביטוי. מאידך הנשבע חוץ לב"ד הפטור מחיוב שבועת העדות, עכ"ז שבועתו נחשבת למעשה שבועת העדות ומשום כך מופקעת מחיוב שבועת ביטוי.

שיטת רש"י:

פירש"י (כה: ד"ה סבר איתא לשבועה בעולם) וז"ל כלומר איתא לשם שבועת בטוי באיני יודע לך עדות וכו' ונ"מ היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטריה מלאחת מיחייב משום ביטוי עכ"ל. אליבא דרש"י בין לאביי בין לרבא כשמצוי המחייב המיוחד של שבועת העדות כגון בכשרים ולפני ב"ד לא חל המחייב של שבועת בטוי. המחלוקת ביניהם מצומצמת היא לשבועת הפסולים או שלא בב"ד. לדעת אביי באופנים אלה חל החיוב של שבועת בטוי. מאידך רבא סובר הענין של איני יודע לך עדות מופקע משבועת בטוי ואף בפסולים ושלא בב"ד ליכא חלות חיוב של שבועת בטוי. עקב כך שבועת אני יודע לך עדות ליתא בלאו והן שכן הנשבע איני יודע לך עדות אינו חייב בשבועת בטוי בכל אופן. אכן אליבא דאביי איתא בלאו והן שהרי חיוב בטוי חל כשנשבע מחוץ לב"ד או בפסולים שאיני יודע לך עדות. מפרש"י כאן עולה חידוש גדול - ש"לאו והן" תלוי בלשון השבועה בלבד ולאו דוקא באופן המיוחד שבו נשבע. ומשום כך כשר שנשבע בב"ד שאני יודע לך עדות חייב כי איתא ב"לאו והן" ובאופן שישבע מחוץ לב"ד שאיני יודע לך עדות. וע"ז חולקים בעה"מ והרמב"ן כי לדעתם "לאו והן" תלוי באופן המיוחד שבו נשבע כגון כשר בפני ב"ד ולאו דוקא בלשון השבועה.

ברם שיטת רש"י מתבארת באופן אחר. ניתן לומר שאף לרש"י במקום שחל חיוב שבועת העדות חלה אף חלות של שבועת ביטוי. (ולא כנ"ל שסובר שבמקום ששבועת העדות חלה מופקעת שבועת ביטוי) אולם רש"י מפרש שמובן גזה"כ לאחת ולא לשתים הוא שאין שבועת ביטוי מחייבת קרבן במקום ששבועת העדות מחייבתו. לפי גישה זו יודה הרמב"ן לרש"י ששבועת ביטוי חלה ביחד עם שבועת העדות אלא שהוא סובר שהקרבן בא לכפר על שתיהן - וזה בניגוד לדעת רש"י שהקרבן בא רק על שבועת העדות ולא על שבועת הביטוי. לאור ביאור זה המחלוקת בנוגע ללאו והן היא כי להרמב"ן דין לאו והן דורש חיוב קרבן בפועל, ומשום כך אליבא דאביי שבועת שאיני יודע לך עדות מהוה לאו לשבועת שאני יודע לך עדות כי הקרבן בשבועת שאיני יודע לך עדות על שתיהן בא - בין על שבועת העדות ובין על שבועת הביטוי. ואילו רש"י סובר שחלות דין שבועת ביטוי מועילה ללאו והן אף בלי חיוב קרבן שבועה בפועל. והקרבן עקב שבועת העדות לבדה בא ולא מחמת חלות שבועת ביטוי.¹

footnotes: ¹ והרמב"ן כשיטתו במלחמות ספ"ג שכולל אינו מועיל לקרבן כי אם למלקות ובהתאם לכך ליתא בלאו והן בכולל. מוכח שסובר שרק בחיוב קרבן בפועל נחשב לאיתא בלאו והן, וחלות שבועה בעצמה אינה מועלת, עיין בשיעורים (כד. ד"ה מלחמות ה' ספ"ג אות ג').

פסק הרמב"ם:

כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' שבועות (הלי"ד והלי"ח) ז"ל כל מקום שאמרנו פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי והוא שנשבע או שענה אמן אם השביעו אחר שהרי נשבע על שקר. אבל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד. שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות, שנאמר לאחת מאלה במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייבו בשני מינין עד שיהיה חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי כו' הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות ונמצא שאינו יודע לו עדות הרי זה פטור ואין כאן לא שבועת העדות ולא שבועת ביטוי מפני ששבועת ביטוי אינה אלא בדבר שיש בו לאו והן, ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת העדות הואיל ולאו זה שיש בה אינה שבועת ביטוי כך הן שבה שהוא הנשבע שיודע לו עדות אינו שבועת ביטוי עכ"ל. עיין בכסף משנה שתמה על הפסק שלו. ונראה שהרמב"ם פוסק כרבא ולא כאביי. הרמב"ם סובר שלשיטת רבא כשיש חיוב שבועת העדות כגון בכשרים ולפני ב"ד פקע החיוב של שבועת ביטוי. אמנם כשאין חלות חיוב שבועת העדות כגון בפסולים ומחוץ לב"ד חל החיוב של שבועת ביטוי. אך לפי אביי מהוה שבועת העדות אותו חיוב בעצם של ביטוי בכל אופן אף בכשרים ולפני ב"ד (אלא עם דינים מיוחדים) וכנ"ל אליבא דבעה"מ.

הרמב"ם מביא דרשת "דלאחת" בנוגע לחיוב שבועת העדות במזיד בשוגג ליחייבה בקרבן ולפוטרה במלקות, וזה שלא כמו שדרש אביי את הפסוק בגמרא כי הוא מפרשו בנוגע לשוגג חייבו באחת ולא בשתים. ומכאן מוכח שפסק הרמב"ם כרבא. כי אילו מדין שמביאין קרבן א' בשוגג אין הכרח ששבועת ביטוי מופקעת כי יתכן שהקרבן הא' בא על שני המחייבים של עדות וביטוי ביחד (וכרמב"ן). מאידך רבא מפרש גזה"כ ד"לאחת" ללמד שאין לוקין במזיד. וקשה דילקה משום ביטוי אלא בע"כ שאינה שבועת ביטוי כלל, ומשום כך המזיד בשבועת העדות פטור ממלקות וחייב דוקא בקרבן.

התוס' לקמן (לז. ד"ה הזיד בשבועת הפקדון מהו) שואלים למה דנה הגמרא שם בנוגע להזיד בשבועת הפקדון והתרו בו אם לוקה או לא ולא בשבועת העדות, עיי"ש. אמנם לפי הרמב"ם הטעם הוא שבשבועת העדות יש מיעוט מיוחד "לאחת" לפטור ממלקות.

דרך אגב, עלינו לעיין, לפי אותם ראשונים הסוברים שלאביי בכל שבועת העדות יש גם חלות שבועת ביטוי, מהו הדין במושבע מפי אחרים, האם חלה עליו שבועת ביטוי. ומסתבר שיש חלות שבועת עדות בלבד ולא של ביטוי שהרי לא הוציא שבועה מפיו אלא שמושבע מפי אחרים, ואכמ"ל (ועיין בסוף הפרק בענין דין אמן בו שבועה)

הרמב"ם פוסק ש"לאו והן" תלויים באופן שבו נשבע ולא בלשון השבועה שלא כרש"י הנ"ל. בהתאם לכך פוסק הוא שמי שנשבע שאני יודע לך עדות לפני ב"ד פטור הואיל וליתא ב"לאו והן" כשנשבע שאיני יודע באופן זה לפני ב"ד. זוהי דעתו אליבא דרבא. ואילו לדעת אביי הנשבע אני יודע בב"ד חייב כי איתא ב"לאו והן" מאחר שעצם החיוב של שבועת העדות בנשבע אינו יודע לך עדות הוא החיוב של שבועת ביטוי וכנ"ל אליבא דבעה"מ.

שם. שבועת העדות ושבועת הפקדון. למעלה הוסברו שיטות הראשונים שהן תלויות ביסוד המחייב של שבועת העדות - האם הוא מהוה מחייב חדש או"ד מהוה בעצם המחייב של שבועת ביטוי. אותה החקירה ניתנת לחקור בנוגע לשבועת הפקדון - האם היא מחייב חדש או"ד מהוה אותו המחייב של שבועת ביטוי (עם דינים מיוחדים). דומה שיש ראיות ששבועת הפקדון מהוה חיוב לעצמו.

ראייה ראשונה: המשקר בשבועת הפקדון מביא קרבן אשם גזילות ולא קרבן עולה ויורד כמו בשבועת ביטוי; מוכח איפוא שחיוב חדש הוא ולא אותו החיוב של שבועת ביטוי. ראייה שניה ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות (הל"ח) וז"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו וכו' ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה. ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר ועל זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון. ושבועה זו הוא הנקראת שבועת הפקדון עכ"ל. אליבא דהרמב"ם קיימים שני לאוים של כפירת ממון: א) כפירת ממון בב"ד בעלמא עליה עוברים ב"לא תכחשו"; ב) כפירת ממון בב"ד עם שבועה שעליה עוברים ב"לא תשקרו". הלאו של לא תשקרו מהוה האזהרה והמחייב של שבועת פקדון. ופשוט שלדעתו מחייב חדש הוא ואינו אותו המחייב של שבועת ביטוי. נ"מ תהיה באחד שנשבע שחייב לחבירו ממון האם השבועה איתא בלאו והן כי כשנשבע שאינו חייב ממון הרי נשבע שבועת הפקדון ולא שבועת ביטוי. וזה תלוי בחקירה הנ"ל ובדיון בסוגיא דאביי ורבא בנוגע לשבועת העדות, ועיין בשיעורים למעלה, ודו"ק.

שם. רש"י ד"ה ידעתי ולא ידעתי מחלוקת. ז"ל וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא עכ"ל. עלינו לעמוד על כוונת רש"י אם דבריו מתייחסים למי שנשבע שלא אדע לך עדות יקשה שהרי אין מצוה לדעת עדות אלא חלה מצוה על היודע עדות שיבוא ויעיד בב"ד שכן אמרה תורה "אם לא יגיד ונשא עונו", אבל אין מצוה לראות ולדעת עדות לכתחילה. וכבר ביארנו¹ ששבועה לבטל מצוה היא רק כשגוף השבועה מתנגדת למצוה עצמה ולא כשהיא גורמת לביטול מצוה, ויוצא איפוא שאין הנשבע שלא אדע לך עדות נשבע לבטל את המצוה. ויתכן שפרש"י מכוון לנשבע שלא העדתי המוזכר בגמרא, שכשנשבע שלא אעיד לך עדות מתנגדת עצם השבועה למצות הגדת עדות. אך פרש"י שלפנינו מוסב על ידעתי ולא ידעתי שבגמרא, וצע"ג.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (כה.) ד"ה שהנדרים חלים על דבר מצוה כו'.