Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 45a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ' מ"ש שכיר. עלינו להתבונן בתקנת נשבע ונוטל דשכיר - האם השבועה היא הגורמת את החיוב לשלם ובלעדיה אין בעה"ב חייב כלל או"ד השבועה רק מעכבת בגביית השכיר בב"ד, אולם גם בלי שבועת השכיר חייב בעה"ב כי אינו נאמן לומר נתתי לך שכרך מפני שטרוד בפועליו.
והנה התוס' ד"ה עקרוה וכו' כתבו ז"ל אע"ג דכופר הכל פטור וכו' מ"מ על בעה"ב שייכא טפי ועוד דאפילו במודה במקצת שדיוה אשכיר עכ"ל. ויתכן שבזה חלוקים שני התירוצים בתוס'. להתירוץ הראשון הותקנה השבועה לכתחילה על בעה"ב אך החכמים הפכוה על השכיר כי לא האמינו החכמים לבעה"ב בשבועה (עי' בפרש"י ד"ה טרוד בפועליו הוא ובפי' הרמב"ם למשנה). לכן מסתבר שבעה"ב חייב מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וחיוב השוכר לישבע חל כמעכב בגביית התשלומין. אמנם עיקר החיוב לשלם חל על בעה"ב מאחר שלא נשבע. לתירוץ השני לעומת זאת הותקנה שבועת השכיר לכתחילה על השכיר ושבועתו היא היוצרת את החיוב על בעה"ב לשלם, ומזכה את השכיר בממון.
תהיה נ"מ בין שתי הדיעות בשכיר חשוד. אם בעה"ב חייב מעיקרא דדינא ושבועת הנוטלין של השכיר חלה לעכב את הגבייה בב"ד י"ל שכשהשכיר חשוד ואינו יכול לישבע, אין השבועה מעכבת. מאידך אם השבועה מחייבת את בעה"ב בממון ומזכה אותו לשכיר, כשהשכיר חשוד ואינו יכול לישבע אין לו לזכות בשכרו.¹
footnotes: ¹ עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' טוען הל"ה) שאם הנשבע ונוטל הוא חשוד שאינו גובה בלי שבועה אלא שכנגדו נשבע היסת ופטור, ומשמע שה"ה בשכיר חשוד. ויוצא שסובר ששבועת שכיר מחייבת, עיין להלן בשיעורים.
ובתוס' ד"ה וניתב וכו' כתבו וז"ל וי"ל דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב וכו' דנהי דר' יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבי ליה כודאי שכח עכ"ל, פשטות דברי התוס' מורה שמחשיבים את בעה"ב למי שטוען איני יודע אם החזרתיו לך שמדינא חייב. ויוצא אליבא דתוס' שבעה"ב חייב לשלם מעיקרא דדינא אף בלי שבועת השכיר, ושבועת השכיר חלה מדין מעכב של הגבייה ולא כמחייב של התשלומין.
מאידך הרמב"ן בחידושיו לריש פרקין (דף מד: ד"ה מתני' ואלו וכו') כתב בנוגע לאלו שנמנו בריש מתני' כנשבעין ונוטלין ולא נמנו אופנים אחרים (עיין בתוס' דף מד: ד"ה כל וכו') וז"ל וי"א כי קתני הני דמדינא לית להו, ורבנן הוא דאמור נשבעין ונוטלין, אבל אינך מדאורייתא בלא שבועה שקלי, ורבנן אחמורי אחמיר עלייהו וכו' ואי ק"ל שכיר דאמרי' בגמרא וליתן ליה בלא בשבועה משום דהו"ל מנה לי בידך והלה אומר לא ידעתי אם פרעתיך שהוא חייב, לא קשיא דרבנן הוא דאמור בעה"ב טריד בפועליו לפי שראו בדורות האחרונים דאמרי בדדמי, אבל מדינא דאורייתא כיון דאמר ברי לא חיישינן לטרוד בפועליו משום דבעל הבית מידק דאיק ואלו מספקא ליה לא הוה אמר ליה אין לך בידי עכ"ל. וניתן לפרש את הרמב"ן שלדעתו גם מדרבנן לא החשיבו את בעה"ב כאיני יודע אם פרעתיך אלא משום שטרוד בפועליו וכדי חייו דשכיר הטילו את השבועה מעיקרא על השכיר. ועולה איפוא אליבא דרמב"ן שהשבועה היא המחייבת את בעה"ב והמזכה את השכיר - שלא כתוס' הנ"ל. כמו"כ מפורש בר"ן (על הרי"ף) וז"ל ליכא לפרושי דמדינא קאמר לומר דכיון דאמר דבעה"ב טרוד בפועליו הו"ל כאומר מנה לך בידי ואיני יודע אם פרעתיך חייב דהא ודאי ליתא דהתם איהו גופיה קאמר איני יודע אם פרעתיך דכיון שהוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בעל הבית ברי קא טעין ואנן הוא דחיישינן ומחמרינן שלא להטיל שבועה עליו שמא מתוך טרדתו שכח אלא ודאי ה"ק נהי דמדינא ודאי אפי' בשבועה לא שקיל ליה הוה לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש בכדי חייו וכו' עכ"ל, אליבא דהר"ן לא חל בשכיר דין איני יודע אם פרעתיך וזוכה משום תקנת כדי חייו, ויוצא שלמסקנא השכיר זוכה בשכרו עקב שבועתו כי השבועה מחייבת.
ויתכן שהמחלוקת בסוגיתנו תלוי' בשאלה שהזכרנו למעלה (דף מג. בשיעורינו על המשנה אות ב') באומר איני יודע אם פרעתיך בדלא הו"ל למידע אם חייב לשלם. הנה בעה"ב כאן טוען ברי שפרע אך מאחר שהוא טרוד בפועליו אינו נאמן. בכל זאת אין להחשיבו אלא כמי שטען איני יודע אם פרעתיך דלא הו"ל למידע. ובכן אליבא דתוס' שבעה"ב הוא בבחינת איני יודע אם פרעתיך וחייב חיובו אף בדלא הו"ל למידע. (וחיוב הטוען איני יודע אם פרעתיך בדלא הו"ל למידע הוא מטעם חזקת חיוב). ואילו אליבא דר"ן איני יודע אם פרעתיך חייב דוקא בדהו"ל למידע. (וחיובו משום שאינו נאמן לומר שאינו יודע מאחר דהו"ל למידע חשוד לן שמשקר).
כן ניתן לתלות מחלוקת אחרת בין הראשונים בספק דידן. הר"ן (על הרי"ף דף כז.) מביא מחלוקת בין הר"י מגא"ש והרמב"ם עם הרי"ף בנוגע לבעה"ב הכופר בכל הקציצה אם חייב לישבע מתקנת המשנה להפטר. והר"ן מסביר את שיטת ר"י מגא"ש והרמב"ם וז"ל פשיטא דשבועת תקנה יש כאן משום כדי חייו דשכיר וכו' דלא עקריה מבעה"ב כיון דקציצה מדכר דכירי אינשי ומ"מ משום כדי חייו דשכיר נשבע בעה"ב אע"פ שהוא כופר בכל וכו' עכ"ל. ונראה שלדעת הר"י מגא"ש והרמב"ם, מעיקרא דדינא חלה תקנת שבועה על בעה"ב להשבע משום כדי חייו של השכיר אף במקום שבעה"ב מידכר דכיר ליה לקציצה. לאור זה גם בטענות הנוגעות לפרעון בעה"ב חייב מעיקרא לישבע אלא משום שטרוד בפועליו ואינו נאמן הפכוה חכמים לשבועה על השכיר. ויוצא ששבועת השכיר אינה שבועה המחייבת כי אם שבועה המעכבת בגביית התשלומין. מאידך אליבא דרי"ף תקנת השכיר חלה דוקא בפרעון ולא בקציצה ויסודה בטרדת בעה"ב. מסתבר, איפוא, שמעיקרא הטילו את השבועה על השכיר ועצם שבועתו מחייבת ומזכה לו את הממון ובלי שבועת הנוטלין אין בעה"ב חייב.
ועיין בתוס' ד"ה כדי וכו' דיונם בהתאם לשיטתם שבעה"ב חייב לשלם ע"פ דין איני יודע אם פרעתיך. מאידך אליבא דר"ן שאין שייכות מכאן לדין ההוא וששבועת השכיר היא המחייבת והמזכה לו את הממון פשיטא שלא קשה כלל.