בגמ' - אי נוטל אחת מבינתים עביד בה מעשה. משמע שאם נטל א' מבינתים הוכשרה יתר התקרה לסוכה, וכן כתב הרמב"ן במלחמות. והנה לעיל (יא.) בדין קציצת המחובר מבואר שצריכים לנענע להכשיר את הסכך, ומשמע שדוקא נענוע של כל הסכך הנקצץ מכשיר. וצ"ע, למה בציור שלפנינו מועילה הנטילה של אחת מבינתיים לבדה לכל יתר התקרה?

וצ"ל, שהדין שלפנינו מוגבל לתקרת הבית שגוף הסכך הוא כשר, אלא שנפסל מדין ביתו של כל השנה כולה ותעשה ולא מן העשוי. רק בפסול זה מועילה נטילה אחת מבינתיים. אבל בדבר הנפסל לסכך מפני פסול הגוף, דוקא נענוע בכולו מכשיר ולא נטילת אחת מבינתיים בלבד.

ועיין ברמב"ן שסתם ולא פירש את שיעור הנטילה בתקרה. ומזדקרת השאלה האם ניתן לומר שנטילת נסר אחד קטן תכשיר תקרה ענקית וגדולה לסוכת החג, ומהו השעור המעכב?

ונראה שעלינו לחלק אליבא דהרמב"ן בנטילת נסרים בסוכה קטנה ובסוכה גדולה. בסוכה קטנה המצטמצמת בשעור של ז' על ז' די בנטילת נסר א' קטן, שהרי מקום הנסר הוא חלק מעצם שיעור הסוכה. בסוכה גדולה, לעומת זאת, מקום נסר אחד אינו מעלה או מוריד. ומסתבר שדוקא נטילה הכוללת שעור סוכה, כלומר בנטילת נסרים מהתקרה בשעור ז' על ז', מתכשרת שאר התקרה לסוכה, וצ"ע בזה.

שם. בגמ' - בטולי תקרה. רש"י מפרש שע"י כך מתכשרים גם נסרים רחבים ארבעה. הרמב"ן מקשה עליו מ"ש נסרים מחבילות הפסולות לסכך מ"מ וא"א להכשירן בביטול תקרה בעלמא?

ונ"ל, שלרש"י חבילות נפסלות בגוף החפצא ולפיכך א"א להכשירן בבטול תקרה. מאידך נסרים רחבים ארבעה אינם חפצא של סכך פסול מדרבנן אלא שאסור לסכך בהם גזירה אטו ביתו של כל השנה כולה. בבטול תקרה אין לגזור את גזרת ביתו כמבואר ברש"י וככה הופקעה גם גזרת הנסרים.

אך לפי"ז קשה למה נפסלו הנסרים כשהופכן על צידיהן הרי אינם בעצם חפצא של סכך פסול, וצ"ע.

שם. שיטת הרמב"ם בנסרים. כתב הרמב"ם (פ"ה מסוכה הל"ז - ח) וז"ל: ואם יש ברחבן ארבעה אין מסככין בהן כו' נתן עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואין ישנין תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו עכ"ל.

א) הרמב"ם פוסק כר' יהודה אליבא דשמואל שנסרים רחבים ארבעה טפחים פסולים. ברם דין האחרון שלו צ"ע - הרי סכך פסול באמצע ברוחב ארבעה פוסל את הסוכה כולה (שם הלי"ד) ולמה פוסק הרמב"ם בנסר ארבעה שאין לישון מתחת לנסר אבל הסוכה כשרה?

אמנם המ"מ שם מפרש שהרמב"ם מדבר בנסר המונח מן הצד דהסוכה כשרה מדין דופן עקומה. אך פרושו אינו משתמע מפשטות לשונו של הרמב"ם. וביותר תמוה: מבואר בסוגיא שלפנינו שלר' מאיר ב' נסרים פסולין של ג' טפחים אם הם מונחים באמצע הגג מצטרפים לארבעה לפסול את הסוכה כולה כמו כל סכך פסול, ויוצא שפסק הרמב"ם סותר לכאורה גמרא מפורשת.¹

footnotes: ¹ וכן מפרש ספר המכתם את הרמב"ם ומקשה עליו, ועי' בפ"י ובשפת אמת.

ונראה שהרמב"ם מבחין בין פסול הנסר לפי שיטת ר' מאיר ופסול זה אליבא דשיטת ר' יהודה. לפי ר' מאיר נפסלין הנסרים בפסול הגוף, ולפיכך נפסלים נסרים בד' טפחים באמצע הסוכה כשאר סכך פסול, והסוגיא אזלה אליביה. אולם הרמב"ם פוסק כר' יהודה שנסרים בשעור ג' טפחים כשרים ונפסלים רק בשעור ד' טפחים. אליבא דר' יהודה נסר של ד' טפחים באמצע הסוכה אינו פוסל כל הסוכה.

בטעם החילוק הזה דומה שהרמב"ם סובר שלפי ר"מ כל דבר הנקרא נסר מהווה חפצא של סכך פסול. ובכן גם נסר בשעור ג' טפחים הואיל ואינו כשאר קני סכך הפחותים מג' טפחים יש לו השם המסויים ונפסל. ר"י סובר, לעומת זה, שאין פסול הנסר תלוי בחלות השם של נסר בחפצא. לדעתו האוסר של נסרים הוא חלות הסכוך במקום הסוכה בשעור ד' טפחים. עיקר התקנה לא היתה פסול חפצא אלא איסור סיכוך, ולפיכך אין הנסר פוסל את כל הסוכה כחפצא של סכך פסול.

ב) הרמב"ם מפרש את דין בטול התקרה כמו הרמב"ן במלחמות, שמדובר בבית של כל השנה כולה בלי נסרים של ד' טפחים (ועיין במלחמות.) את הפקפוק הוא מבאר שהגברא מניד את המסמרים של התקרה. כאן אין הרמב"ם מזכיר צורך בנענוע (כפי שנזכר ברש"י על המשנה.) מאידך באילן הנקצץ מחייב הרמב"ם נענוע להכשיר את הסכך (להלן הלי"ב), וצ"ע מ"ש כאן שאינו מצריך נענוע.

וצ"ל בדעת הרמב"ם שבבית של כל השנה, הנעשה ממין הכשר לסכך אלא שפסול מדין מיוחד של בית, מועיל גם מעשה הנדת המסמרים להפוך את הבית לסוכה כשרה. ואינו דומה לאילן שהוא ממין הפסול לסכך בפסול הגוף ובכן מוכשר הוא דוקא בנענוע.¹

footnotes: ¹ ועיין בריטב"א.

ג) בדין נוטל אחת מבינתים פוסק הרמב"ם שחייבים לתת סכך כשר במקום נסר התקרה שהוסר, ואילו ברמב"ן לא נזכרה בפירוש שימת סכך כשר. וקרוב לומר, שדעת הרמב"ם שנטילת נסר בלי שימת סכך חדש אינה מספיקה להפקיע את השם של תקרת הבית דכל השנה כולה כי אין כאן חידוש דבר בעצם התקרה.

שם. בגמ' - פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר וכו'. בשחיטה ובשבירת כלי חרס מסיקה הגמרא בחולין (כט.) דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב. ועיין שם בתוס' (ד"ה דכולי) שהקשו מ"ש ממחיצות דקיי"ל כר"פ שפרוץ כעומד כשר, ותירצו, וז"ל - ושמא יש לחלק דהכא איסור וטומאה והתם לענין מחיצות ולא דמי עכ"ל.

ונראה לומר בביאור דבריהם שבשחיטה יש מעשה הגורם היתר איסורים. וכן בטומאה - שבירת כלי חרס נחשבת למעשה מטהר של הטומאה, ושונה היא משבירת כלי מתכת שאינה מעשה מטהר, אלא כלי מתכת שבור טהור ממילא מכיון שאינו כלי עוד. הכלל הוא, כשיש מעשה המתיר או המטהר צריך הרוב להיות רוב הנראה לעינים ממש ולא של מחצה על מחצה. במחיצות, לעומת זה, פרוץ כעומד כשר מפני שזה חל כצורת מחיצה כשרה, וצורת מחיצה מכשרת את המחיצה.

ועוד נ"ל, שהדין דמחצה על מחצה כרוב אינו דין רוב באופן חיובי אלא דין רוב שלילי כדאיתא בחולין - שלא תהא רובא פרוץ. חלות מתיר או מטהר מחייבת רוב חיובי כדי לחדש את ההיתר או את הטהרה.

תו נראה לפרש עפ"מ שיש לחקור בדין הרוב בשחיטה - האם הוא מועיל בתורת רוב עצמו, או"ד בעינן שחיטה בכולו, אלא שרוב מועיל מטעם רובו ככולו. וי"ל שבשחיטה ההלכה מחייבת שחיטת כל הסימן אלא שרוב הסימן הוא ככולו¹, וכן בשבירת כלי חרס לטהר י"ל שההלכה מחייבת שבירת כל הכלי אלא שרובו ככולו. ופשוט שכשקיים דין רובו ככולו לא יתכן לומר מחצה על מחצה כרוב (עיין לקמן בשעורים כב:). מחצה על מחצה מועיל רק מדין רוב בעצמו ולא מדין רובו ככולו (שהרי יש המחצה האחרת). מאידך במחיצות נאמרת ההלכה שלא לפרוץ רובה; לא בעינן גדירת כולה, אלא מעיקר הדין זקוקים לרוב בלבד, ומחצה כרוב. מחצה מכשיר צורת מחיצה - שלא תהיה הרוח פרוצה, ואין צורך לגדירת כל הרוח, אלא לחלות דין רוב בעצמו.

footnotes: ¹ כן מבואר בר"ן ריש פ"ב דחולין שהכשר שחיטה ברוב סימנים הוא מפני שמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו. וכן בבית הלוי חלק ב' סי"א ובדבר אברהם חלק א' ס"ב הוכיחו שרוב סימנים בשחיטה הוא בתורת הדין הכללי של רובו ככולו. לעומתם הגרש"ד רבינוביץ זצ"ל מווילנא בספר שאילת שלום ס"ג מעלה שהכשר שחיטה ברוב סימנים אינו מטעם רובו ככולו אלא שרוב הסימן מכשיר בעצמו, שעל יותר מכן לא בא הציווי לכתחלה כלל. וע' בתוס' מס' חולין (ל:) ד"ה החליד במיעוט סימנין.