גמרא: ורבא אמר כו' אבל הכא דלאו להכי עבידי לא. כלומר שע"י פי תקרה יורד וסותם מתהוות מחיצות רק מתחת לתקרה עצמה ולא מחוצה לה.

שם. רש"י ד"ה דמחיצות וכו' אבל לאכשורה ע"י גוד אחית לא דכי אגמריה רחמנא למשה לגוד אחית במחיצה העשויה לחלל שלה אגמריה ולא לחוצה לה עכ"ל. המילים גוד אחית ברש"י הן לאו דוקא, ור"ל, פי תקרה יורד וסותם, שהרי בגזוזטרא (עירובין פז:) יש גוד אחית אע"פ שלהכי לא עבידי.

שם. בגמ' - רבא אמר פסולה לא אמרינן לבוד. ופי' רש"י וז"ל: דלבוד כו' גמירי לה להיות מחיצה לחלל הנעשה בשבילו אבל למשדייה להכא ולהכא לא עכ"ל.

נראה לומר שלענין מחיצות שבת בודאי מועיל לבוד לשוייה מחיצה להכא ולהכא, ורק בסוכה סובר רבא שלבוד מועיל לגוואי ולא לבראי. הטעם לכך שבשבת חלות המחיצות לחלק מקומות זה מזה, ולפיכך מועיל מב' צדדים - לגוואי וגם לבראי. אולם בסוכה אין המחיצות חלות להקיף ולחלק מקומות אלא חלות כדפנות וחפצא של מחיצה בעד הסכך. בסוכה סובר רבא לפי רש"י דלא אמרינן לבוד מגוואי לבראי - דלבראי אינה חפצא של מחיצת סוכה.

התוס' (יח. ד"ה סיכך) מפרשים שיטת רבא שסובר דלא אמרינן לבוד למחיצה של טפח בדופן השלישית של הסוכה. ונראה שדעתו שטפח אינו סתם שעור מחיצה כמו בכל שאר שעורי מחיצות אלא שעור מיוחד הוא בחלות שם החפצא של סוכה. שעור הטפח דומה בכך לשעורי התורה בעניינים אחרים שאין בהם דין לבוד. למשל, לא יתכן לומר לבוד בשעור ביצה בטומאה. לבוד נאמר בשעורי גדירה של מחיצות. ברם הטפח בדופן שלישית אליבא דרבא אינו שעור גדירת מחיצה, אלא שעור מיוחד בחפצא של הדופן השלישית של הסוכה.

שם. שיטת הרמב"ם בפי תקרה יורד וסותם.

וז"ל הרמב"ם (פ"ד מסוכה הל"ח - ט): סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין מבפנים כשרה, לא היו לה פצימין פסולה מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל ושכנגדו אין בו פצימין עכ"ל.

הרמב"ם מפרש סוגית יש לה פצימין כמו הרי"ף (שלא כרש"י ותוס'), דהיינו עמוד אחד מכאן ועמוד אחד מכאן. ומתבקשת השאלה היאך מועילים הפצימין האלו מהצדדים לומר פי תקרה יורד וסותם? עוד צ"ע, למה קובע הרמב"ם את הדין של פצימין ופי תקרה דוקא בסוכה העשויה כמבוי מפולש ולא בסוכה העשויה כמין גא"ם?

עוד דרוש עיון בדין צורת הפתח בשבת שהרמב"ם פוסק שצורת הפתח מועילה רק ברוח שלישית במבוי מפולש אבל לא בשתי הרוחות הראשונות של המבוי (פט"ז משבת הלט"ז, וגם בפי"ז שם הל"ג, ועיין במ"מ). וצ"ב מה הנ"מ בין הרוח השלישית לשתי הרוחות הראשונות?

והנה במסכת עירובין (כב.) חולקין ר' יהודה ורבנן אם שתי מחיצות במבוי מפולש מפקיעות רה"ר. ויש לפרש לדעת הרמב"ם, שרבנן סוברים ששתי מחיצות המקבילות אינן מצטרפות אחת לשניה. אבל כשיש צוה"פ ביניהן מצרפת צוה"פ את המחיצות וביחד עם הלחי בצד הרביעי חל הרה"י (כך היא שיטת הרמב"ם, ועיין בשעורים לעיל ב.). לעומת זאת בשתי מחיצות כמין גא"ם אין צוה"פ בצד השלישי מועילה לדעת הרמב"ם כי המחיצות העומדות אינן זקוקות לצרוף צוה"פ, וצוה"פ בצד השלישי אינה חלה כאן לצרף המחיצות. משום כך אינה נמנית כמחיצה לשוייה רה"י, כי דוקא צוה"פ של צרוף מועילה בשבת, והיינו דוקא צוה"פ בצד הג' במבוי מפולש.

ולפי"ז י"ל, שעיקר הדין של צוה"פ בלי תקרה הוא דין חלוק מקומות, שהרי גם בכלאים יש חלות צוה"פ לחלק את הצמחים. וכן בשבת הואיל והמחיצות חלות לחלק מקומה של רה"י, גם צוה"פ מועילה בתנאי שהצוה"פ תחבר את שתי המחיצות המקבילות במבוי מפולש, כנ"ל. ברם בסוכה, אין מחיצות הסוכה באות לחלק ולהקיף מקומות אלא שבאות מדין חפצא של מחיצות הסוכה, וצוה"פ רגילה אינה נחשבת חפצא של מחיצת סוכה הסמוכה לסכך.

ולכן קרוב לומר שפצימין בהדי פי תקרה אליבא דהרמב"ם חלים מדין צורת הפתח הכשרה למחיצת סוכה. כשצוה"פ חלה מדין פי תקרה אינה חלה מדין מחיצה של חלוק מקומות אלא מדין חפצא של מחיצת סוכה.

בהתאם לכך, פי תקרה בהדי פצימין המועיל מדין צוה"פ, מועיל דוקא לחבר שתי מחיצות העשויות כמבוי מפולש, אבל לא במחיצות העומדות כמין גא"ם. יסוד הדבר הוא שצוה"פ מועילה רק ע"י צרוף של מחיצות המקבילות ולא בכמין גא"ם שהרי צוה"פ שבצד השלישי אינה יוצרת צרוף מחיצות.

אך שיטת הרמב"ם תמוהה מצד אחר. הרמב"ם פוסק כרב באכסדרה בבקעה שמותר לטלטל בכולה, אבל הוא סובר שפי תקרה מועיל רק מדרבנן כמו קורה (פי"ז משבת הל' ל"ב). וקשה איפוא, מהי השוואת הגמרא שלפנינו בין שבת לסוכה, הלא בסוכה צריכים מחיצה דאורייתא, ופי תקרה מועיל בשבת רק מדרבנן, וצ"ע.

שם. תוס' ד"ה לבראי וכו' פי' בקונטרוס דופן אמצעי זה לא נעשה לכך וקשה דממתניתין שמעינן ליה דכשר דקתני וכן חצר המוקפת אכסדרה דאם אין מן הכותל לסיכוך ד' אמות כשרה אע"ג דמחיצות בית לאו לבראי עבידי עכ"ל.

ונראה לתרץ, שרש"י מחלק בין מחיצות הבית, דאע"פ שנעשו לגוואי מועילות לבראי בלי החידוש של פסל היוצא, ובין מחיצות סוכה אחת בגוואי שאינן מועילות לסוכה שניה בבראי בלי חדוש הדין של פסל היוצא, דסד"א שאין לצרף מחיצות לשתי סוכות, קמ"ל.

שם. בא"ד - ונראה דאקנים היוצאים לאחורי סוכה קאי כו' ס"ד לפוסלה לפי שאינה עשויה לצל קמ"ל עכ"ל. דין זה צ"ב, שהרי אם כוון לשם צל רק בקנים גוואי היאך מתכשרים בכך גם הקנים בבראי?

וצ"ל, שיש כאן חדוש בדין לשם צל, שאם נתכוון לשם צל בחלק של הקנים בגוואי חלה כוונתו גם לחלק הקנים בבראי, מפני שסוכ"ס עושה מעשה סכוך אחד בגוואי ובבראי.

שם. בגמ' - ומשכא ואזלא חדא דופן בהדייהו. עיין בשעורים לעיל (ד.).

שם. תוס' ד"ה לא וכו'. בדין ישיבה תחת אויר פחות מג' או תחת סכך פסול בסוכה דנו שיטות הראשונים, ונבאר אותן אחת אחת.

א) שיטת רש"י.

שיטת רש"י היא שאין ישנים תחת אויר אבל ישנים תחת סכך פסול. נראה לפרש שלפי רש"י נוסף לשעור שבעה על שבעה בגוף הסכך ישנו דין ישיבת הגברא תחת סכך. לפיכך סובר שאין לשבת תחת אויר, דנהי דלבוד משלים השעור של שבעה של הסכך אבל אין לבוד מחדש חפצא של סכך. ובכן הגברא היושב תחת האויר אינו יושב תחת סכך. מאידך, אליבא דרש"י יושבים תחת סכך פסול, דעל פי דין נחשבת הישיבה הזו לישיבה מתחת לכל הסכך, וכאילו יש סכך כשר מעל היושב. עצם החידוש בפסל היוצא לרש"י הוא שישיבת הגברא נחשבת כישיבה מתחת לכל סכך הסוכה - והריהו יושב תחת סכך כשר. ברם ישיבה תחת אויר אינה ישיבה בסוכה כלל. (בעה"מ מסכים עם רש"י שישנים תחת סכך פסול.)

ב) השיטה הראשונה בתוס'.

השיטה הראשונה בתוס' סוברת ההיפך מרש"י, דהיינו, שישנים תחת אויר אבל אין ישנים תחת סכך פסול בכל אופן. ונראה שלפי שיטה זו לבוד יוצר גם חפצא של סכך כשר ועקב כך יושבים תחת אויר הפחות מג' טפחים. לעומת זאת בסכך פסול נהי שהוא מצטרף לשעור של הסכך עכ"ז אינו בכלל סכך כשר ואין לגברא לשבת תחת סכך פסול בעת קיום המצוה, שסכך פסול אינו מתהפך לסכך כשר ממש ע"י דין לבוד ורק מועיל להשלמת השעור.

ג) השיטה האחרונה שבתוס'.

השיטה הזאת מחלקת בסכך פסול בין סוכה גדולה לסוכה קטנה, שבסוכה גדולה ישנים תחתיו ולא בסוכה קטנה. בבאור נראה שהדין של פסל היוצא מחדש שדנים את ישיבת הגברא בחלק הסוכה שתחת סכך פסול כאילו היה יושב בעיקר הסוכה תחת השעור ז' על ז' של סכך כשר. ברם דין זה חל רק כשיושב בסוכה גדולה בשאר הסוכה תחת סכך פסול, משא"כ כשיושב תחת סכך פסול בסוכה קטנה שהרי בעיקר מקום הסוכה יושב תחת סכך פסול, וא"א להחל עליו דין פסל היוצא מאחר שיושב בעיקר הסוכה.

ד) שיטת הראב"ד והריטב"א.

שיטת הראב"ד והריטב"א היא שאע"פ שישנים תחת סכך פסול פחות משלשה טפחים מכל מקום אין לשבת תחת סכך פסול מג' ועד ד' טפחים בסוכה גדולה. ונראה לומר ששיטה זו סוברת שג' טפחים הם שעור בישיבת הגברא. כשיושב תחת פחות מג' טפחים ישיבתו נחשבת לישיבה תחת שאר הסכך הכשר, אבל בג' טפחים אין ישיבתו מצטרפת לשאר הסכך ואין לשבת תחת סכך פסול.

ויש להוסיף שלדעה זו, מה שמצטרף לשעור שבעה ראוי לשבת תחתיו, שכן השעור של שבעה על שבעה אינו סתם שעור בחפצא של הסכך לחוד אלא הוא מאפשר גם ישיבת הגברא. (הרי השעור הזה נלמד מדין ראשו ורובו ושולחנו כסוכה בירושלמי. עיין בה"ה פ"ד מסוכה הל"א). לפיכך מצרפים סכך פסול פחות מג' לשעור ז' של הסוכה שהרי ראוי הגברא לשבת תחת סכך פסול פחות מג' ע"פ הדין של פסל היוצא. ואם המקום תחת הסכך הוכשר לישיבה ממילא מצטרף מה שלמעלה לשעור שבעה של הסכך.

אך משיטת התוס' שאין לשבת תחת סכך פסול חזינן להיפך. לפי התוס' יכול להיות השעור של שבעה טפחים בחפצא של הסכך למעלה אע"פ שאין הגברא רשאי לשבת למטה תחת כל הסכך. השעור של שבעה טפחים בגופו של הסכך אינו תלוי בהכשר של ז' טפחים למטה בקרקע לישיבת הגברא. ויוצא לפי שיטה זו שיש דין מיוחד לצרף סכך פסול לחפצא של הסכך אע"פ שאין לשבת תחתיו.

ה) שיטת הרמב"ם.

משמעות הרמב"ם (פ"ה מסוכה הל"כ) היא שישנים גם מתחת לסכך פסול וגם מתחת לאויר. שיטתו זקוקה להסבר. דומה שדעתו היא שיש רק דין של הכשר החפצא של הסכך, אבל אין דין כלל שהגברא צריך לשבת תחת סכך כשר. ובכן אם החפצא של הסכך כשר והגברא יושב בתוך הסוכה יוצא הוא ידי המצוה.