משנה - ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים כו' אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. עיין בסוגיא "א"ר אמי חזר בו ר' ישמעאל", ופליגי רש"י והרמב"ן, לפי רש"י אליבא דר' ישמעאל אין להביא אלא הדס אחד. לרמב"ן, סובר ר"י שלכתחילה חייבין להביא שלשה הדסים אלא שבדיעבד יוצאין באחד.

ונ"ל שלפי פירוש הרמב"ן יש הוכחה לשיטת הרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ז), וז"ל ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם וכו'. וצ"ע, מנין לו לרמב"ם שבהדס יש היתר הוספה. ונראה שיש סמיכות לכך מר"י הסובר שיוצאים בהדס אחד ומ"מ יש להוסיף לכתחילה עוד שני הדסים, מכאן שניתן להוסיף הדסים. אך עדיין יש להבין מ"ש הוספת הדסים משאר מינים לשם נוי. ונראה לומר שלדעת הרמב"ם בהוספת הדסים יש חלות בעצם מצות ד' המינים, אין ההוספה סתם נוי בעלמא אלא הוי חלות בגוף המצוה של נטילת הלולב. דוקא בהוספת הדסים אין איסור בל תוסיף מפני שע"י תוספת הדסים עצם מצות נטילת האגודה מתעלה ונעשית מהודרת. אולם בהוספת שאר המינים, אינו רק נוי בעלמא, אבל ליכא חלות בגוף המצוה עצמה של נטילת לולב, ומשו"ה אסור להוסיף אותם מפני הלאו דבל תוסיף. רק נוי המהווה חלק ממצות נטילת הלולב בעצמה אינו בל תוסיף וזה הנוי של הוספת הדסים.

דמיון לכך נמצא בהסבר הגר"ח זצ"ל בדין שחוזרים בשבת על ציצין שאינן מעכבין את המילה כל זמן שלא פרש ידיו אבל לא משפרש. הגר"ח זצ"ל מבאר שכל זמן שלא פרש מצטרפין הציצין שאינן מעכבין לעצם מצות המילה המתקיימת בהדור מצוה מעולה, ולכן הם חלק ממצות המילה עצמה, ומילתם דוחה את השבת כעיקר המילה. ברם משפרש ידיו - מילת הציצין האלו היא סתם נוי בעלמא ולא חלות בעצם מצות המילה, ולכן אין מילתן דוחה שבת. וה"ה כאן: ההדסים הנוספים מצטרפים לעצם המצוה דנטילת הלולב, ולפיכך אין בהוספתם איסור דבל תוסיף. בהוספת שאר מינים מתקיים נוי בעלמא בלבד ונאסר משום בל תוסיף¹.

footnotes: ¹ הרמב"ם פוסק כר' טרפון ולא כר' ישמעאל, א"כ אין מקור לכאורה לפי פסקו בסוגיא להוספת הדסים. עיין ברמ"א (תרנ"א ס"א) שפוסק כר"י. כמו כן עיין בביאור הגר"א (שם סקט"ו) שמביא שמקור הדין להוספת הדסים הוא מר"י אלא שמתיר הוספה גם בערבה כמו בהדס. שיטת הגר"א מתפרשת לפי ההסבר דרבינו שליט"א שההוספה מהדרת את מצות הלקיחה עצמה ואינה סתם נוי בעלמא, כי נוי בעלמא אינו מתיר איסור בל תוסיף ורק חלות במצוה עצמה מתירה, וזוהי בהוספת הדסים וערבות ולא בשאר המינים.

שם. בגמ' - שתהא לקיחה תמה. לפי בה"ג נוטלים ד' המינים אפי' זה אחר זה. אליבא דר"ת מקיימים המצוה רק כשלוקחים אותם בבת אחת. לרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ו) דעה שלישית, וז"ל ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו עכ"ל. שיטת בה"ג סוברת שיש לקיים את מצות ד' המינים בארבעה מעשי לקיחה נפרדים.

שיטת הר"ת ניתנה להתפרש בשני אופנים:

א) הר"ת סובר שיוצאים דוקא בלקיחה אחת מפני שקיום המצוה דלקיחה מחייב מעשה מצוה אחד, דהיינו לקיחה אחת. ויסוד דינו הוא במעשה המצוה שיהיה אחד.

ב) או שסובר כי לקיחה אחת מצרפת כל ד' המינים לחפצא של מצוה אחד, ודומה לשיטת ר"י שלולב צריך אגד, אלא שלר"י דוקא אגד משוויה לחפצא אחד, ולר"ת סוברים הרבנן שאגד היד מצרף את המינים לחפצא של מצוה א'. ויסוד דינו הוא בחפצא של מצוה שיהיה אחד¹.

footnotes: ¹ יש להקשות היאך שייך לומר שנעשו לחפצא א' לר"ת לרבנן, הא איתא בגמ' סנהדרין (פח:) דלרבנן אין פסול ב"ת דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, כלומר, דאינם מצטרפים לחפצא א', ואי נעשו לר"ת לחפצא א' מה שייך האי לחודיה קאי, ויש ליישב.

בשיטת הרמב"ם שיהיו כולן מצויין אצלו בעת לקיחת המין הראשון עלינו לעיין האם זה דין מדאורייתא במצות הלקיחה שאם כל המינים מצויין אצלו בעת הלקיחה הראשונה קיים צרוף בין המינים כדי לקיים המצוה ביניהם, או"ד דינו אינו אלא משום ברכה - שאם אינן אצלו יצטרך לברך על כל א' וא' בלחוד ויגרום ברכות שאינן צריכות (שאף זה יסודו דאורייתא לפי הרמב"ם מדין לא תשא). מסתבר שהוא דין דאורייתא בעצם הלקיחה ולאו דוקא תנאי בברכת המצוה¹. (עיין לעיל בענין בל תוסיף (לא:) אות ד' א)

footnotes: ¹ עיין בעונג יו"ט סי' א' בהגה"ה.

שיטת הראב"ד (עיין בשו"ע סי' תרנ"א סי"ב ובט"ז ובמג"א)¹ היא לברך על כל מין ומין כשנוטלם בזה אחר זה. לא יתכן לפרש שסובר שיש כאן ד' מצוות - ומברכים על כל א' וא' - כי לקיחת ד' המינים בודאי מהוה רק קיום מצוה אחד. דעתו היא שחיוב הברכה שייך למעשה המצוה ולאו דוקא לקיום המצוה. ראיה לכך, ספירת העומר שמברכים עליה כל לילה ולילה אע"פ שספירת הימים כולם מהוה קיום מצוה א' בלבד. [עיין במנ"ח במצות ספירת העומר וברמב"ם פ"ז מתמידין הלכ"ב]. הטעם לזה הוא שמברכים על כל מעשה מצוה ולאו דוקא על קיום המצוה, ובכל ליל ספירה יש מעשה מצוה נוסף. ה"ה בלקיחת ד' המינים בזה אחר זה סובר הראב"ד שישנם ארבעה מעשי מצווה, וזקוקים לארבע ברכות.

footnotes: ¹ ועי"ע בבית הבחירה לסוכה לא: ד"ה זה שאמרו.

בנוסח הברכה שלפני תקיעת השופר נחלקו הרמב"ם ור"ת: לרמב"ם מברכים לשמוע קול שופר, ולר"ת מברכים לתקוע. יש לומר, שלפי הרמב"ם נתקן נוסח הברכה כנגד קיום המצוה - ובשופר קיום המצוה הוא השמיעה. אולם לר"ת נתקן נוסח הברכה כנגד מעשה המצוה - ומעשה מצות השופר הוא התקיעה.

ועיין בט"ז (או"ח סי' תרנ"א) שפוסק שכשנוטל ערבה בלחוד כבה"ג מברך הנוסח על נטילת ערבה ולא על נטילת לולב. מסתבר שזה אליבא דר"ת שנוסח הברכה נתקן כפי מעשה המצוה, ולפיכך בלקיחת הערבה [אחרי שכבר לקח הלולב, לפי בה"ג] מברך על נטילת ערבה. ברם לפי הרמב"ם בהלכות שופר הסובר שמברכים הנוסח כפי קיום המצוה (כבשמיעת שופר) מסתבר שבלקיחת הערבה לבדה אין מברכים על נטילת ערבה אלא על נטילת לולב שהרי קיום המצוה על שמו של הלולב מקרי. (ועיין לעיל בשעורים בהסבר נוסח על נטילת לולב כי הלולב הוא עיקר המין והודאה ועל שמו מתקיימים השירה והלל. ולפיכך שם קיום המצוה הוא נטילת לולב.)

ועיין ברמב"ם (פ"ז מלולב הל"ה) וז"ל ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראים מצות לולב עכ"ל. חזינן דלדעתו כולם נקראים לולב, ולפי זה אם נוטל הדס לעצמו יברך על נטילת לולב דכולם נקראים מצות לולב.

שם. רש"י ד"ה ר' טרפון. וז"ל אפי' שלשתן קטומים דלא בעי הדר בהדס עכ"ל. והקשו א"כ למה הדס יבש פסול. בעל המאירי מתרץ שהדס היבש פסול מפני שהוא כמת, והיא שיטת הראב"ד (פ"ח מלולב הל"ט). אלא דתירוץ זה אינו מבאר דעת רש"י, דכבר הוכח (בשעורים בראש הפרק) שרש"י סובר שיבש הוי פסול דחסרון הדר, והדרא הקושיא מ"ש לרש"י נקטם מיבש.

ונראה דיש לומר שישנן שתי הלכות בחסרון הדר:

א) חסרון הדר ששייך בכל ארבעת המינים והוי פסול כללי: ב) חסרון הדר שמסוים למין א' מד' המינים והוי פסול פרטי.

יבש הוי פסול הדר כללי ששייך לכל ד' המינים. ברם נקטם הוי פסול מסוים בכל מין ומין בפני עצמו. ולפי"ז יש לפרש לרש"י שר"ט סובר שפסול הדר כללי ששייך בכל ד' המינים חל בהדס נמי כא' מד' המינים. ולפיכך פסול הדס יבש - שיבש מהוה חלות פסול בכל המינים, והדס בכללם. אבל נקטם אינו חל בתורת פסול כללי בכל ד' המינים אלא כפסול מסוים בכל מין ומין, ובהדס אין דין של פסול הדר מסוים ורק פסול הדר כללי ששייך מעיקרו בכל ד' המינים. ועל כן הדס יבש פסול הגם שנקט ראש ההדס כשר. יוצא שפסול הדר מסוים אינו חל בהדס, ולפי"ז הדס שענביו מרובין מעליו כשר לרש"י לפי ר' טרפון.

ברם יתכן לבאר את שיטת ר"ט באופן אחר - שלא כרש"י, והיינו שבאתרוג ובלולב יש פסול נקטם כי לכל א' מהם ראש - השושנתא והתיומת, ונקטם הראש הוי חסרון הדר בשניהם. מאידך להדס אין ראש מיוחד - כשושנתא ותיומת - ולפיכך נקטם ההדס אינו חסרון ופסול הדר בהדס. לפי"ז מכשיר ר"ט רק פסול הנקטם בהדס אבל לא את הפסול של ענביו מרובין מעליו, וצ"ע.

שם. יבש. הרא"ש (ריש סי' א') מביא מחלוקת ביחס לשיעור יובש הפוסל בד' מינים. דעה אחת היא ששעור היבשות הפוסלת הוא משנפרך החפצא בצפורן. אולם שיטת הראב"ד היא שתלוי במראה - אם נתיבש החפצא עד שמתלבן ומשתנה מראיתו פסול. לכאורה יתכן לומר שאם השעור הוא משנפרך בצפורן אז יבש פסול מפני שהוא כמת וכאילו איננו, ברם אם השעור הוא משיתלבן - היינו שינוי מראה - פסול יבש הוא מדין הדר. אכן פירוש זה אינו נכון, שהרי הראב"ד הוא שסובר ששעור היבש הוא משיתלבן והוא סובר יבש כמת ופוסל כל שבעה (פ"ח מלולב הל"ט). לכן נראה לומר להיפך: אם השעור הוא משנפרך בצפורן פסול יבש מדין מום, אבל אם השעור הוא משיתלבן פסול יבש מדין מת דהוי כאילו איננו.

וניתן לבאר את השייכות בין שני הדינים ע"פ מה שהסביר הראב"ד שאם התלבן החפצא מיבשות לא יחזור עוד לקדמותו ע"י שרייה במים, אבל קודם שנשתנה המראה ללבן אם שורים הדבר היבש במים יחזור ללחותו ולפיכך אינו פסול. לראב"ד יבש החוזר ללחותו אינו חלות יבש בחפצא. וזה מובן ע"פ שיטתו דיבש כמת, דדוקא בשא"א לחזור ללחותו הוי כמת, אבל אם אפשר לשרותו במים ויחזור ללחותו אינו כמת. מאידך הדעה הראשונה ברא"ש סוברת שיבש שחוזר ללחותו במים פסול מטעם הדר, דמכיון דהוא עכשיו יבש אינו הדר ופסול כבעל מום.

והנה בתוס' במס' נדה (כב: ד"ה אם) הובאו ב' דעות אם דם נדה יבש שיכול לחזור ללחותו חשוב לח. לדעה הראשונה דם יבש החוזר ללחותו חשוב דם לח. לדעה השניה דוקא דם שהיה לח מעיקרו ואח"כ נתייבש נחשב דם לח כל זמן שחוזר ללחותו, אבל דם שהיה יבש מעיקרו יבש הוא אע"פ שחוזר ללחותו. ונ"ל שאין לדון מכאן לשם. בד' המינים למ"ד שיבש פסול מדין הדר - ולא מדין מת - יבש החוזר ללחותו פסול, שבהדר מציאות היבשות עצמה פוסלת אע"פ שהחפצא אינו חשוב מת. ברם בדם - דין היבש תלוי בחלות שם בחפצא, ודם יבש שחוזר ללח בשרייה נחשב חפצא של דם ומטמא. ולפי הדעה האחרת, בדם נדה יש דין מיוחד בטומאה דתלוי בירידה לידי טומאה מעיקרו. ומצינו לראב"ד (פ"ב מטומאת אוכלין הלי"ד) שסובר שלרדת לידי טומאה צריך אוכל שראוי לאכילת אדם, אמנם לצאת מידי טומאה צריך האוכל להפסל מאכילת כלב. וה"ה בדם נדה: דם שהיה לח מעיקרו ואח"כ נתייבש כבר ירד לידי טומאה, אבל ביבש מעיקרו לא ירד כלל לידי טומאה. ולכן אין שייכות בין שני הענינים.

היתר אכילה ודין ממון בד' המינים