בגמ' - מלא מחזיק. [חידושי אגדה]. ר"ל, שהשוקד ומתמיד בתלמודו יצליח לעמוד על מה שלמד ביתר עמקות, וכל המתרפה בלמודו לא יבין את מה שלמד לאשורו. ההבנה תלויה בכמות הלימוד, וכפי רבוי הלמוד וההשתלמות בתורה כן תתעלה ותתחדד ההבנה, עי' בפירש"י.

שם. בגמ' - אתרוג בשביעי. בדין מוקצה של אתרוג בשביעי פליגי ר"י ור"ל; לר"י אסור כל היום, ולר"ל אסור רק עד קיום המצוה - ולא לכל היום. ועלינו לבאר את המחלוקת. מצינו בראשונים שתי דעות:

1. התוס' (בד"ה אתרוג ובד"ה דאי) כותבים שלר"י האיסור חל לכל היום מדין מיגו דאתקצאי. 2) הר"ן סובר שאין דין מיגו דאתקצאי נוהג בחוה"מ, והוא מפרש שיטת ר"י בכך שמאחר שכל היום חזי למצוה לכן אסור.

לפי דברי הר"ן יוצא שמחלוקתם היא במוקצה מחמת מצוה: אם היא תלויה במצות הבעלים או בזמן המצוה, לר"ל דין המוקצה תלוי במצות הבעלים, ואחר שיצאו ידי חובתם באתרוג אין בו מוקצה. מאידך, לר"י דין המוקצה תלוי בזמן שראוי החפץ למצוה וזהו כל היום.

לפי התוס' ההקצאה היא דוקא למצות הבעלים ולא לזמן המצוה. אלא שחולקים ר"י ור"ל אם יש דין מיגו דאתקצאי בחוה"מ. ור"ל סובר שמכיון שחוה"מ הוא - המוקצה חל דוקא למצות הבעלים - כהקצאתם, ומשעברה מצותו עברה המוקצה. ר"י סובר דמדין מיגו דאתקצאי אוסרים איסורי המוקצה אפי' אחר זמן ההקצאה עד סוף היום.

והנה סוכה בשמיני אסורה כל היום, ויל"ע בזה לפי הר"ן, שמאחר שכבר עבר זמן המצוה - למה תיאסר כל היום אפי' לר"י. ופשוט דשאני שמ"ע שהוא יו"ט עם בהש"מ דיום קדש ולכן אוסר לכל היום מדין מיגו דאתקצאי. הכלל הוא דאיסורי מוקצה בשבת וביו"ט אוסרים לכל היום עד בהש"מ דחול, כי ביה"ש דשבת ויו"ט אוסרת לכל היום הקדוש.

המחלוקת בין התוס' והר"ן היא בחוה"מ האם יש בו אותו דין מוקצה מחמת מצוה כמו ביו"ט. עיין במס' שבת (כב.) בתוס' ד"ה סוכה, כי שם מובא בשם הר"י שרק בשבת ויו"ט יש איסורי מוקצה מחמת מצוה. לדעתו, בחוה"מ האיסור הוא מטעם בזוי מצוה בלבד. ושיטתו דומה לשיטת הר"ן כאן ולא כתוס' שלפנינו. הרמב"ן שם בספר מלחמות ד' סובר שמוקצה מחמת מצוה ובזוי מצוה דין א' הם בין ביו"ט ובין בחוה"מ. הרי ששיטתו כשיטת התוס' שלפנינו.

ונראה שיסוד המחלוקת בין הראשונים הוא בדין מוקצה מחמת מצוה אם הוא אותו הדין דמוקצה בשבת ויו"ט וא"כ חל דוקא ביום קדוש כמו שבת ויו"ט כשאר מוקצה, או"ד דין חדש הוא של חלות איסורי מוקצה מחמת מצוה ונוהג בזמן המצוה בין ביום קדש ובין בחול.

שם. רש"י ד"ה תינוקות דוקא כו' שלא הוקצה למצוה גמורה וכו'. הגר"ח זצ"ל אמר אע"פ שאין הקטן חייב במצוות יש לקטן קיום המצוה. ובכך תירץ את שיטת הרמב"ם (פ"ה מקרבן פסח הל"ז) שקטן שאכל מפסח ראשון והגדיל פטור מפסח שני משום שפסח שני מוטל דוקא על מי שלא קיים את המצוה אבל קטן זה קיים את מצות הפסח¹. כך גם הסברנו פעמים רבות את פסק הש"ע שקטן שמדליק את נרות החנוכה מוציא את אנשי הבית אבל אינו מוציא אחרים במקרא מגילה (או"ח תרע"ה ס"ג, תרפ"ט ס"ב), כי בקריאת המגילה רק בר חיובא מוציא אחרים. לעומת זאת מצות נרות חנוכה תלויה בקיום המצוה ובהדלקת חפצא של נרות חנוכה בעבור הבית, וע"י הדלקת הקטן הויין הנרות חפצא של נרות חנוכה בעבור הבית וממילא יוצאים אנשי הבית. ברם מפירש"י שלפנינו משמע שאין קיום מצוה לקטן כלל ולפיכך אין אתרוגו מוקצה. ולפי"ז אין אתרוג של קטן מוקצה כלל דאין לו מצוה.

footnotes: ¹ עיין בספרו על הרמב"ם שההסבר שם שונה מקבלת מורנו ורבנו הרב שליט"א כאן בשם זקנו הגר"ח זצ"ל כפי ששמע מפי אביו הגר"מ זצ"ל.

אולם ניתן לפרש את הגמרא שלפנינו בדרך שונה מפירש"י, והיינו שאע"פ שיש לקטן קיום מצוה ומוקצה אין הקצאתו מקצה לכל היום. רק גדול יש לו דעת להקצות לכל היום אבל קטן שאין לו דעת אין לו מעשה הקצאת גברא, והמוקצה חלה מעצמה. משום כך החפצא מוקצה כ"ז שלא קיים את המצוה אבל משקיים את המצוה האתרוג מותר. והביאור, משום שדין מיגו דאתקצאי נאמר במוקצה שחלה מדעת מקצה ולא באיסורי מוקצה דחלים מאליהם, ולפיכך אינו נוהג בהקצאת אתרוג של קטן.

שם. בגמ' - מ"ש סוכה מ"ש אתרוג. עיין לעיל (י:) בתוס' ד"ה עד ובשיעורים שם בענין מוקצה מחמת יום שעבר. לרש"י שלפנינו בהא גופא פליגי ר' יוחנן ולוי. ר"י סובר אתרוג בשמיני מותר דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, ולוי סובר אתרוג בשמיני אסור דלדעתו יש מוקצה מחמת יום שעבר. ברם לתוס' שלפנינו (ד"ה אתרוג אפילו בשמיני) גם לוי ס"ל דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר אלא שגוזר אתרוג בשמיני אטו סוכה. ועיין בשיטת הריטב"א והר"ן שסוברים שיש מוקצה מחמת יום שעבר אלא שכאן אין בהש"מ ראוי למצות אתרוג מפני שספק דרבנן לקולא.

ויש להבין מהו יסוד הדין במוקצה מחמת יום שעבר. ונראה דפליגי אם יש דין הכנה מבעוד יום או לא. דהנה בתוס' (ביצה ו:) מבואר דהר"י מקורבי"ל מחייב הכנה מבעוד יום. ואם הכנה מבעוד יום מעכבת יש דין מוקצה מחמת יום שעבר כי ברגע האחרון של היום שעבר היה מוקצה בלי הכנה מבעוד יום. מאידך אם אין צורך בהכנה מבעוד יום אלא הדין הוא שלא יהיה הדבר מוקצה בתחילת היום הקדוש, אז אין דין איסור מוקצה מחמת יום שעבר - שהרי בתחילת היום השמיני ליכא אוסר.

בדין בהש"מ הסברנו לעיל בשם הגר"מ זצ"ל דלרמב"ם הוי חלות שם זמן מיוחד דיש בו תרתי דסתרי והוי חפצא של יום ולילה בבת אחת. ולפי"ז אמר כי דין איסור מלאכה בבהש"מ ערב שבת ויו"ט חל בלי קבלת הגברא וישנו בבהש"מ דין תוספת שבת בתורת ודאי. ויש להסיק מכך שאין להתפלל תפלת מנחה דחול בבהש"מ דע"ש כי אין מתפללים תפלת חול בזמן דשבת קודש, ואפי' לפי השאג"א (סי' י"ז) שהתיר להתפלל מנחה בבהש"מ היינו בשאר בהש"מ אבל לא בבהש"מ דע"ש ועיו"ט, ע"כ דברי הגר"מ זצ"ל.

שם. בגמ' דינוקא מקנא קני. א) עיין ברש"י האומר שקטן קונה מדרבנן. ברם ברמב"ם (פ"ח מלולב הל"י, עיין בלח"מ) איתא וז"ל: ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר, עכ"ל. וצע"ק, למה מדגיש הרמב"ם כי קנין הקטן הוי דאורייתא ומה נ"מ אי הוי דאורייתא או מדרבנן הרי מ"מ אינו יכול להקנות האתרוג בחזרה.

ונראה מכיון שתקנת הפעוטות קבעה שמתנת קטן קיימת מדרבנן (פכ"ט ממכירה הל"ו) סובר הרמב"ם שאם הקטן היה קונה האתרוג בקנין דרבנן כרש"י היה יכול להחזירו לאביו מדרבנן מתקנת הפעוטות. משום כך כותב הרמב"ם כאן שהקטן קונה אתרוג דוקא מן התורה ולכן אינו יכול להחזירו לאביו מן התורה. אכן שיטת רש"י לפנינו צ"ע, דאם הקטן קונה רק מדרבנן למה אינו יכול להחזירו מדרבנן ע"פ תקנת הפעוטות.

ומסתבר שרש"י מחלק בין קטן הקונה מאביו מדרבנן לבין דין הקנאת הפעוטות. שיטתו היא כי לפעוטות ליכא דעת מקנה וגם מדרבנן, וז"ל רש"י, אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה דלאו בר דעת הוא עכ"ל, הרי שגם מדרבנן אינם בני דעת, ולכן הקנין דרבנן דפעוטות אינו מועיל לדאורייתא, דמקנה בלי חלות דין דעת מקנה. לעומת זאת הקנאת האב הגדול לקטן, הגם שמדרבנן היא לרש"י, עכ"ז הואיל ויש דעת מקנה של הגדול מועיל קנין דרבנן זה לדאורייתא, ולכן חולק רש"י על הרמב"ם.

ב) יל"ע בקטן שמצא אתרוג, דאסור לקחת מציאת קטן מפני דרכי שלום, האם יש לו קנין גמור מדרבנן לגבי הדין לכם, ואכמ"ל.

ג) והנה, כאן משמע שמצות חנוך לינוקא דורשת לכם, וזו ראיה לשיטת הגר"ח זצ"ל להקפיד בכל הדקדוקים של המצוה בחנוך הקטן, דיש בחנוך קיום מצות אתרוג ממש וזקוק ללכם כמצות גדולים.¹ (עיין בשיעורים לעיל ספ"ג.)

footnotes: ¹ עיין בביכורי יעקב סי' תרנ"ז אות ד', וסי' תרנ"ח אות יח.

שם. תוס' ד"ה דינוקא. לשיטת ר' אביגדור כהן (ב"י אה"ע סי' קכ"א) בגמרא חגיגה (ד.) מובן החילוק בין שוטה לקטן, כי שיטתו דשוטה הוא מי ששוטה לגמרי לכל הדברים ואין לו כוונה ומחשבה כלל. ברם לשיטת הרמב"ם (פ"ט מעדות הל"ט) דשוטה לדבר אחד הוי שוטה לכל התורה כולה, קשה - דהא לשאר דברים פקח הוא במציאות אלא דע"פ דין אין לו חלות דין דעת, ולכאורה דומה שוטה ממש לקטן, וצ"ע.¹

footnotes: ¹ עיין בקצות החושן סי' רל"ה אות ד' בשם הרמ"ה דדעת אחרת מקנה לשוטה קונה. ברם הרמב"ם פוסק (פ"ד מזכייה הל"ז) שאינו קונה. ועיין בשו"ת דברי חיים להגאון ר' חיים מצאנז זצוק"ל.

שם. בגמ' - לא לימא אינש לינוקא דיהבינא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנא' למדו לשונם דבר שקר. ויש להעיר שהרי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה (ב"מ מט.), ולמה מביא ר' זירא מקור אחר.

ונ"ל דבסוגיא בב"מ מבואר דדין דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה תלוי בסמיכת דעת המקבל שסמך דעתו על דברי הנותן. והנה קטן אינו בן דעת ואין דעתו סומכת על דברי הנותן, לפיכך אצל קטן אין בדברים משום מחוסרי אמנה.

ונראה להוסיף דמחמת דין מחוסרי אמנה חלות זכויות ממון למקבל. וראיה לכך מהסוגיא שם בב"מ דמפרישין תרומת מעשר ע"פ הדין דדברים יש בהם וכו', עיין שם. אבל מימרא דר' זירא כאן אינו דין של זכויות ממון אלא הוא מדיני מוסר ודרך ארץ בלבד.

שם. תוס' ד"ה שמיני. לתוס' - האיסור של אתרוג בח' הוא גזרה אטו סוכה. ברם לרמב"ם יש דרך אחרת באיסורי האתרוג בשמיני. וז"ל (פ"ז מלולב הלכ"ז) ובזה"ז שאנו עושין שני ימים אע"פ שאין נוטלין לולב בשמיני האתרוג אסור בשמיני כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק שהוא ספק שביעי עכ"ל. לרמב"ם בזמן הראייה כשהיה ספק היו נוטלים את ד' המינים מספק ביום ח' והמינים היו אסורים מדין מוקצה. בזה"ז שאנו בקיאים בקביעא דירחא אין נוטלים, עכ"ז מדין מנהג אבותיכם בידיכם יש חלות מוקצה על המינים. ועיין בתוס' (מז. ד"ה מיתב) שמבארים מדוע איננו נוטלים בזמננו ד' המינים ביום ח'. הרמב"ם מחלק בין נטילת הלולב לדין מוקצה שעליו; מנהג אבותיכם אינו מחייב נטילה אבל אוסר במוקצה.