בענין מזבח ואבני היכל לרמב"ם.

א) עיין ברמב"ם (פ"ב מבית הבחירה הלי"ז) וז"ל: ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין וכל מזבח שאין לו קרן יסוד וכבש וריבוע הרי הוא פסול שארבעתן מעכבין עכ"ל. יש להעיר על כפל לשון הרמב"ם דלכאורה בלתי מובנת, ועוד צ"ע למה מזכיר את דין הכבש דוקא בחלק השני של ההלכה ולא בחלק הראשון.

ונראה ששונה דין הכבש מדיני קרן, רבוע ויסוד. דיני הקרן, רבוע ויסוד חלים בחפצא של המזבח: בלי קרן, רבוע, ויסוד יש חלות פסול חפצא במזבח. לעומת זה כבש אינו דין בחפצא של המזבח אלא בעליית הכהן ע"ג המזבח שאסור לו לעלות עליו במעלות. לפיכך מחלקו רבינו מג' דברים האחרים¹.

footnotes: ¹ עיין בספר מרן הגרי"ז הלוי על הרמב"ם.

ב) כתב הרמב"ם (פ"ב מבית הבחירה הלי"ז) וז"ל: אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינן מעכבין עכ"ל. וצ"ע, דז"ל בפ"ב מבית הבחירה (הל"ג): מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש כו' ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנו עכ"ל. הסתירה בולטת.

ונ"ל דהרמב"ם סובר דמדות המזבח בפני עצמן אינן מעכבות אבל צורת המזבח מעכבת. שינוי במדות המשנה את צורת המזבח פוסל את המזבח ולא שנוי אחר, ושנוי צורה תלוי ביחס בין האורך, הרוחב וקומת המזבח. גודלו של המזבח אינו מעכב אבל כשיש שנוי ביחס המדות של האורך הרוחב וקומה בין זו לזו יהיה שינוי בצורה והמזבח נפסל. (תירוץ זה שמע רבינו שליט"א מפי הגאון ר' מנחם קרקובסקי זצ"ל המגיד מישרים דווילנא בשם הנצי"ב זצ"ל).

ועוד י"ל דהא דפסק דמדות המזבח מעכבות היינו בצורת המקדש אבל בדין המזבח אינן מעכבות. מזבח החיצון דמחובר לרצפה דינו כרצפה ובכן מהווה הוא חלק מצורת המקדש. הגם שאין המדות מעכבות לענין חלות שם מזבח, מעכבות הן בהכשר המקדש. והנה הרמב"ם פוסק (שם הל"ד) וז"ל: וא' העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית עכ"ל, הרי שיש הכשר מזבח בלי חפצא דבית המקדש. אין המדות מעכבות בחלות הכשר של המזבח עצמו להקרבה אבל מעכבות בחלות דין בית המקדש. ועוד, דשינוי במדות המזבח משנה את מדת חלל העזרה, וחלל העזרה הוי חלק צורת המקדש ולכן מעכבת. מ"מ אין מדות המזבח מעכבות בהכשר של החפצא של המזבח עצמו¹.

footnotes: ¹ ונפק"מ לגבי מצות ראייה ברגלים.

ג) ז"ל הרמב"ם (פ"א מבית הבחירה הל"ח): כשבונין ההיכל והעזרה כו' ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ואח"כ מכניסין אותן לבנין וכו'. ובהל' י"ד שם ז"ל: וכן אבני ההיכל והעזרות שלמות היו. ובהל' ט"ו: אבני ההיכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים עכ"ל. לכאורה דבריו סותרים אהדדי, דהא אם אבנים שנפגמו פסולות היאך מפצלין ומסתתין אותן - הרי פיצול וסיתות פוגמין את האבנים. ומוכח דהרמב"ם סובר שדין אבנים שלמות נקבע בצורת האבנים בכניסתן למקדש. נתיצה במקדש - בין שאבנים מקודשות ובין שאינן מקודשות - מפקיעה את השם שלמות, ברם אם נתצו חוץ למקדש צורתן בכניסתן למקדש קובעתן כשלמות.

ועיין בסוף הל' ט"ו (שם) וז"ל: כל אבן שנגע בה הברזל כו' פסולה לבנין המזבח ובנין הכבש כו' והבונה אבן פגום עובר בעשה עכ"ל. מהרמב"ם משמע שדוקא במזבח יש איסור עשה לבנות אבן פגומה, אולם לבנות בשאר המקדש באבנים פגומות אע"פ שיש פסול לדעת הרמב"ם אבל ליכא איסור עשה, ויש לעיין בהבדל זה.

ונ"ל כנ"ל, דלמזבח יש שני דינים: א) דין מזבח; ב) דין מקדש דהוי מחובר לאדמה והוי חלק של הרצפה. הפסול של אבן פגומה דין במקדש הוא ונוהג בכל אבני העזרה וההיכל כבאבני המזבח. אמנם האיסור נאמר בחפצא של המזבח והוא דין במזבח ולא במקדש.

ד) בדין הנפת ברזל על אבני המזבח פליגי הרמב"ם והראב"ד. וז"ל הרמב"ם (פ"א מבית הבחירה הלט"ז): ומלבנין את המזבח פעמים בשנה בפסח ובחג וכשמלבנין אותן מלבנין במפה אבל לא בכפיס של ברזל שמא יגע באבן ויפסול עכ"ל. ובראב"ד כ' ז"ל א"א וכן מכל העזרות ומכל הלשכות שהן קדש עכ"ל. אליבא דהראב"ד אסורה הנפת ברזל על כל אבני ההיכל, ולרמב"ם דוקא על אבני המזבח. אך יש להעיר שהרי הרמב"ם עצמו מביא הפסוק (שם בהל' ח') "והמקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו" דקאי על כל הבית ומשמע כראב"ד.

וי"ל, שהרמב"ם סובר כי האיסור דכלי ברזל בשאר המקדש נוהג דוקא בזמן מעשה הבנין של המקדש, כלומר שאסור לבנותו בכלי ברזל כפשטא דקרא. מאידך בחפצא של המזבח יש איסור הנפה תמיד ולעולם ולאו דוקא בשעת הבנין. כ"ז לגבי הנפת ברזל. ברם פגימת אבן פוסלתה למזבח וגם למקדש - בניגוד להנפת ברזל שאינה משנה את צורת האבן ואינה אלא פסול מזבח בלבד.

שם. תוס' ד"ה שכל. התוס' סוברים דקרנות המזבח נעשו מסיד, ולרש"י נעשו הקרנות מאבנים. נראה דלרש"י הקרנות הן מגופו של המזבח דגוף המזבח נעשה דוקא מאבנים. אולם תוס' סוברים שקרן אינו מגוף המזבח אלא מצורת המזבח היא. קרנות מסיד הן חלק מצורת המזבח ודין הרבוע נוהג בקרן משום שרבוע דין הוא בצורת המזבח. אמנם הדין של אבן שלמה אינו נוהג בקרנות המזבח, שלמות האבנים דין הוא בגופו של המזבח. ובזה חולקים תוס' עם רש"י.

שם. בא"ד - והיינו יכולים לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין לאחר שהוקדשו עכ"ל. קדושת האבנים למזבח היא קדושת דמים למצותה לפי דעת הגר"מ זצ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ד מתמורה הלי"א) וז"ל: וה"ה לשאר הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית. כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח וכו'. הראב"ד שם חולק, וז"ל: א"א לא ידעתי מנין לו שהרי כולן מקדשי בדק הבית הם באים כו' אלמא אין שנוי בין קדשי היכל לשאר עזרות ולא למזבח כו' בקדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה עכ"ל. לשיטת הראב"ד אין הבדל בקדושת בדק הבית בין מצוה זו לזו, דאין בהיכל הקדש למצותו ורק בקרבנות יש קדוש למצותו. אולם הרמב"ם סובר שישנה הלכה מיוחדת של הקדש בדק הבית למצותו. לדעתו - כל חפץ וחפץ בבדק הבית יש לו קדושה מיוחדת. ולכן סובר שאסור לשנות בבדק הבית מקדושה לקדושה.¹ היוצא מכך שלרמב"ם אבני המזבח קדושות למצותן, ולרמב"ם כל דבר שקדוש קדושת דמים למצוה אינו נפדה אבל יוצא לחולין במעילה, וכן פוסק בדין אבני היכל דאינם נפדים אבל יוצאים לחולין במעילה, עיין בהלכותיו (פ"א מבית הבחירה הלט"ו, ופ"ו ממעילה הל"ה). וכן אמר הגר"מ זצ"ל דהוא הדין בעצי המערכה שקדושים הם בקדו"ד למצותם ולא בקדוה"ג.

footnotes: ¹ עיין בספר מרן הגרי"ז הלוי על הרמב"ם.

שם. בגמ' - א"ר אלעזר ב"ר צדוק. עיין בסוגיא להלן (מט:): אפי' תימא ר"א אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. ועיין ברש"י (מט.) ד"ה שורפין וז"ל, ושורפין אותם שאסורים בהנאה דקדש הוא עכ"ל. ועוד כותב (מט: ד"ה שנעשית מצותו), וניסוכו הוא עיקר מצותו, ע"כ. וצ"ע, דאם נעשה מצותו בניסוך מדוע אסור בהנאה עד שנשרף.

ונראה שלדעת רש"י יש שתי מצוות בנסכים: א) מצות ניסוך; ב) ומצות שריפה, ולכן יש שני מתירים, ההיתר שחל משום מצות הניסוך וההיתר שחל משום מצות השרפה. ויסוד דינם - דהניסוך מתיר את איסור המעילה בלבד כי כבר נעשה מצותו ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. אולם עדיין קדושים ואסורים בהנאה שלא נגמרה מצות הנסכים עד שריפתם. מצות השריפה - שגומרת את מצוות הנסכים - מפקיעה את עצם השם של קדש מהחפצא של היין שיהא לגמרי מותר בהנאה ואז מותרים בהנאה ככל הנשרפים שאפרן מותר. יש ב' דינים: דין דנעשית מצותו שמתיר איסור המעילה מבלי שיפקיע את השם קדש דאינו מפקיע את הקדושה, וזהו הניסוך. נוסף לכך יש דין של נעשית מצותו שמפקיע את כל החלות שם קדש וניתר בהנאה, וזוהי השרפה.

ויל"ע אליבא דרש"י שיש בניסוך היין הקרבה ע"ג מזבח ואח"כ יורד לשיתין מה הדין לאחר הניסוך ע"ג המזבח קודם שירד לשיתין, אם יש בו מעילה או לא. ועוד יל"ע דמרש"י משמע שגם השריפה של היין מדין הניסוך הוא - מדאומר שניסוכו הוא עיקר מצוותו, משמע שהשרפה מדין ניסוך וגומרת המצוה ובכך פקע השם קדש לגמרי, אמנם ברש"י (מט.) ד"ה שורפין כותב, ושורפין אותן שאסורין בהנאה דקדש הם, ומשמע דמדין שרפת קדשים הוא, וצ"ע.

ועיין בדיני פרים הנשרפים שהרמב"ם פוסק (פ"ה מפרה הל"ד) שיש מצוה לשורפן ומטמאים טומאת בגדים עד שיעשו אפר. וז"ל: כל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים השורפים מטמא בגדים בשעת שריפתו עד שיעשו אפר עכ"ל, דמטמאין בגדים עד שיעשו אפר. מאידך פוסק הרמב"ם (פ"ב ממעילה הל"ד) שאין מועלים בם משיתוך הבשר ואפילו לפני שנעשה אפר, וז"ל, וכן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מועלין בהן משעת הקדשן עד שישרפו ותגמר שריפתן בבית הדשן ויתוך הבשר עכ"ל. וקשה, מ"ש טומאה דתלוי' במשנעשו אפר ממעילה שמשיתוך הבשר אין מועלין בהן.

ונ"ל שהרמב"ם סובר שעיקר המצוה דשרפה מקיימין משיתוך הבשר, ולכך עיקר המצוה מתרת איסור המעילה. עכ"ז עדיין יש שם קדש, רק ע"י גמר מצות השרפה עד שיעשה אפר פקע השם של קודש, וכ"ז שלא נתקיים גמר קיום זה מטמאין את שורפיהן דעדיין קדושים.