בגמ' - בדאיקלט. ועיין במס' מעילה (יא:) ובלשונות דרש"י ורבינו גרשום בסוגיא. וללשון א' ברש"י ולראב"ד נסכים משירדו לשיתין אין מועלין בהן כ"ז שלא ירדו לקרקע השיתין, הא משירדו לקרקע השיתין מועלין בהן, וז"ל, דקרקע השיתין מקדש להו עכ"ל. דבריהם לכאורה משוללים הבנה.

ויל"פ, חיוב השרפה מתחיל רק לאחר שנגמרה מצות הניסוך לגמרי בירידה לקרקע השיתין. רק אז מתחיל חיוב השרפה המחדש פעם שנית חיוב מעילה. והואיל וכך באיקלט לפני שירדו לקרקע, לא נגמר הניסוך לגמרי ולכן לא חל חיוב השרפה. ברם לגבי דין המעילה בראשונה פוטרו מעשה הניסוך לשיתין - ואפי' קודם ירידה לקרקע השיתין - דהא בניסוך לשיתין נעשה עיקר מצות הניסוך ולכן מההיא שעתא אין מועלין בו, מ"מ גמר מצות הניסוך הוא בירידה לקרקע.

שם. בגמ' - פוקקין את השיתין. בנסכים פוקקים את השיתין "לקיים מה שנא' בקדש הסך נסך שכר לה' כו' לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות". ורבא "אכסא דברכתא אגמע גמועי". ורש"י מפרש "דרך שביעה משום חבוב מצוה", ויש להבין מהי השייכות בין דין שביעה ושכרות בנסכים לדין זה בכוס של ברכה.

ונראה שהיסוד הוא שבין בנסכים ובין בכוס של ברכה יש חלות שירה על היין. הדין הוא שאין אומרים קידוש אלא על היין הראוי לנסך ע"ג מזבח (ב"ב צז.) ומשו"ה היין הגרוע או שאר היינות שפסולים לנסכים פסולים גם לקדוש. ועיין ברמב"ם (פכ"ט משבת הלי"ד). ונ"ל שדין זה נוגע לכל כוס של ברכה, דאע"פ שחמר מדינה כשר לשאר כוסות של ברכה חוץ מקידוש, מ"מ לכתחילה צריכים להדר בכולם אחרי יין - דעיקר קיום השירה הוא על יין. והואיל ובכל כוס של ברכה יש מצות שירה, משוה הגמרא כאן יין נסכים לכל כוסות של ברכה על היין.

ויש להעיר שהרמב"ם סובר דחמר מדינה כשר דוקא לכוס ההבדלה אבל לכוס ברהמ"ז צריך לברך על יין דוקא. אמנם ראשונים אחרים מכשירים חמר מדינה לברהמ"ז ולשאר כוסות של ברכה - חוץ מלקדוש בליל השבת. מ"מ בכל אופן נ"ל דלכ"ע יש להדר בכל כוס של ברכה בתר יין, דעיקר שירה היא על היין. יש חלות של שירה בין בברכות על כוס יין ובין בנסכי יין, ולפי"ז מובנת השייכות בין נסכים לכוס של ברכה הנמצאת בגמרא שלפנינו.

שם. בגמ' - גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות. [חידושי אגדה]. מצות הקרבנות היא להביאם "לפני ד'" כי ע"י הבאת הקרבן באים הבעלים לפני ד', ובביאה לפני ד' יש חלות שמחה - "ושמחת לפני ד'". בעת שמחה ביו"ט יש חובה לשמח אחרים ובמיוחד את האומללים כמש"כ הרמב"ם (פ"ו מיו"ט הלי"ז - י"ח) וז"ל: וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיכם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם וכו'. וכן בשמחת פורים - עיקר השמחה המתנות לאביונים, וז"ל הרמב"ם (פ"ב ממגילה הלט"ז): מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנא' להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים עכ"ל. יוצא כי עיקר השמחה היא לשמח אנשים אומללים מרי נפש. אמנם גם בהבאת קרבנות יש שמחה דהיינו בביאת הבעלים לפני ד'. ברם אין להשוות השמחה של הבאת קרבן למי שמשמח אנשים מדוכאים ומרי נפש, דזהו עיקר השמחה שבתורה, וא"כ גדול העושה צדקה יותר מן הקרבנות.

שם. בגמ' - ואר"א אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. [חידושי אגדה]. כתב רש"י בד"ה אלא לפי גמילות חסדים שבה וז"ל שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני עכ"ל. דרגת הצדקה היא כפי כמות הנתינה ודרגת החסד היא כפי איכות הנתינה. הרמב"ם מונה ח' מדרגות בצדקה וחסד (פ"י ממתנות עניים הל"ז - ט"ו). המדרגות האלו אינן מחולקות לפי כמות אלא לפי איכות ובדרך ובאופן הנתינה, כי מעלת הנתינה תלויה בחסד שבה. חסד מתהווה באופן הנתינה ובאיכותה ואינו בר מדידה כי תלוי הוא בעיקר ברגשי הלב.

בה"ג מונה צדקה למצוה אחת. מאידך הוא מונה מצוות רבות בגמילות חסדים - קבורת המת, בקור חולים, והכנסת כלה, כל א' וא' לעצמה. ובביאור נראה כי המצוה של צדקה קשורה לכמות. אין הבדל באיכות הנתינה לגבי מצות הצדקה, רק שינתן הכסף למי שזקוק לעזרה. מאידך גיסא מצות החסד קשורה לאיכות, היינו להרגיש את הצרה הפרטית של הזולת ולפעול לתקנתה. החסד בבקור חולים אינו אותו החסד שיש בהכנסת הכלה, ולפיכך כל אופן של חסד מהוה קיום מצוה מיוחדת.

בנוגע לקדימת מצוות צדקה וחסד - כגון בביקור חולים ונחום אבלים איזה קודם (עיין ברמב"ם פי"ד מאבל הל"ז) - אין המדה לפי ממד הצדקה אלא לפי ממד החסד. מבחינת צדקה אין הבדל למי או למה נותנים סכום כסף, ההבדל הוא דוקא בתחום החסד. בחסד - משערים כל מצב ומצב לעצמו כי אין שני מעשי חסד דומים זה לזה כלל. יש קדימה במצוות החסד, ברם אין קדימה במצוות צדקה.

שם. בגמ' - כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד. [חידושי אגדה]. העולם נברא במדת החסד של הקב"ה ותכלית בריאת האדם שיעשה גם הוא חסד כמו בוראו. כשאדם עושה חסד עם אחרים הוא מתדמה לבוראו ובכך נעשה שותף במעשה בראשית. "עולם חסד יבנה" - בין ע"י הקב"ה שעושה חסד עם בריותיו ובין ע"י האדם שעושה חסד עם חבריו שבחסד מתקיים העולם.

שם. בגמ' - שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך אלקים. [חידושי אגדה]. במדה רבה, תלויה עשיית החסד בסבלנות עם הזולת. אנשים מעוצבנים חייבים להיות מתונים וסבלנים כדי לעזור לחבריהם הנמצאים בצרה וצוקה. אמנם לשנות א' ממדות האדם קשה מאד. בהתאם לכך ניתן לפרש: "יקר" הוא, כלומר, קשה מאד לאדם לשנות את האופי שלו לאישיות של חסד, כי בעל חסד יש לו מדות החסד באישיותו, וקניית המדות הללו קשה.

והגמרא ממשיכה: יכול אף ירא שמים כן וכו'. קל יותר לירא שמים להיות בעל חסד. היחס בין אדם לחבירו תלוי בשעור יראת השמים. מי שהוא ירא שמים עשוי להיות בעל חסד, ומי שאינו ירא שמים ר"ל עלול להיות אכזרי. חז"ל אמרו מי שכחש בחבירו מכחיש בשלישי שביניהם (ספרא, ויקרא ה, פסוק כא'). כוונתם שבגזל ועושק יש יסוד של כפירה בה' יתברך. לא יתכן שהמזלזל בחבירו יהיה בעל יראת שמים. מי שיש לו יראת שמים אינו מתעלם מצרת חבירו ואינו מתאכזר אליו. הגר"ח זצוק"ל שהיה מפורסם כבעל חסד נפלא אמר לבניו שבאופיו נולד אכזרי - אלא שע"י עבודה רבה על עצמו נהפך לבעל חסד, והוסיף מו"ר שליט"א שהגר"ח זצוק"ל הצליח בעבודה קשה זו משום שהיה ירא שמים באמת.

שם. בגמ' - כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים. [חידושי אגדה]. חז"ל אמרו אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד היה משוך עליה (מגילה יג.). "ותשא חן וחסד לפניו", אסתר גברה על אחשורוש כשנשאה חן לפניו על ידי יראת השמים שלה, ולכן צמה ג' ימים - כדי להגביר את כח יראת השמים שלה - כי ע"י זה נשאה חן לפני המלך.

שם. בגמ' - ואמאי נייתי במקודשת. ועיין ברש"י שמפרש שהמים אינם מתקדשים. ועולה השאלה למה יביאו את המים בכלי שרת, דאם אינו מקדש מה לי כלי שרת מה לי כלי חול. ונראה, דשאיבת המים אינה סתם אופן להביא המים למקדש אלא מהוה קיום מצוה בפני עצמה כדכתיב ושאבתם מים בששון, וזה מוכח מכל סדר השאיבה כדמפורש במשניות ובגמרא. בכלל קיום זה יש חלות כלי שרת - ואע"פ שאינו מקדש, ובלי כלי שרת יש חסרון בקיום השאיבה.