בגמ' - כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ועיין בתוס' שבועות (יא.) ובסוגיא שם דבנתינה במכתשת אפי' שלא מדעת נפסלו בטבול יום, וכתבו התוס' שם דטבו"י חמיר, משמע דלפסול טבו"י לא צריך קדוש כלי שרת אלא נתנו בכ"ש נפסלו בטבו"י בלי קידוש כ"ש כלל. ונראה דיסוד דבריהם דדין דכ"ש בעי דעת שונה מדין דכ"ש בעי בפנים. כשהכלי שרת בחוץ אינו נחשב לכ"ש כלל ואינו פוסל אפי' לטבו"י, אבל בלי דעת הוי כ"ש אלא שאינו מקדש וחסר בחלות הקדוש, דבעינן גברא ביחד עם כ"ש כדי לקדש. בד"א לקדש ללינה וכדומה, משא"כ לגבי טבו"י דל"צ אלא נתינה בכ"ש ולא קידוש - ונפסל בנתינה לחוד.

שם. שיעור למים: שיטת הרמב"ם. בפ"י מתמידין (הל"ו - ז') כתב וז"ל: כל ז' ימי החג מנסכין את המים ע"ג המזבח ודבר זה הלל"מ. כיצד היו עושין צלוחית של זהב מחזקת ג' לוגין היה ממלא, עכ"ל. וכן כתב בפי"ט ממעה"ק (הל"ג) וז"ל: המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב, עכ"ל. ובהל"ד שם כתב: המנסך יין או מים פחות מג' לוגין בחוץ פטור כו' הואיל וחסר השיעור עכ"ל. מכל זה לכאו' משמע דס"ל יש שיעור למים. ותמוה, דפוסק (פ"ב ממעילה הל"ט) דאין שיעור למים, וז"ל: נתנו אותו בצלוחית מועלין בכולן שהרי הן בכלל הנסכים עכ"ל, והיינו כמ"ד אין שיעור למים שמועלין בכולן ואפי' ביותר מג' לוגין כדאיתא במעילה (יג:). ועוד צ"ע שהרי מבואר בסתם משנה בסוכה (מח.) דהיו מנסכין ג' לוגין, ולכאורה אזלא אליבא דמ"ד דיש שיעור למים, ואין זה משמע מהסוגיות.

ונראה, שבמס' מעילה (יג:) איתא שלמ"ד שיש שיעור למים ניסוך המים נלמד מונסכיה - א' ניסוך המים וא' ניסוך היין, מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין. לימוד זה משוה ניסוך המים לנסכי יין לגמרי ששיעור א' להם לכל דבר. זוהי שיטת המ"ד שיש שיעור למים. אולם אליבא דהרמב"ם גם המ"ד שניסוך המים הלכה למשה מסיני ושאין שיעור למים סובר שיש שיעור של שלשה לוגין במעשה הנסוך של המים. דעת הרמב"ם שהמשנה המפורשת בסוכה אזלה אליבא דכ"ע - אפי' אליבא דמ"ד אין שיעור למים, אלא שבזה פליגי: דמ"ד יש שיעור למים סובר ששני הנסכים שווים לגמרי, בין במעשה הניסוך ובין בשיעורים בקידוש החפצא של הנסכים. מאידך המ"ד שאין שיעור למים מדמה מים ליין בשיעור של מעשה הניסוך שהוא ג' לוגין אבל אין שיעור למים בחלות קדושה בחפצא. ולכן פוסק שמועלין במים בכולן שכל המים נתקדשו ואע"פ שמעשה הניסוך הוא ג' לוגין בלבד, ובכך מתיישבת דעת הרמב"ם.

ברם עדיין יש לעמוד על לשונו בהל' מעילה (פ"ב הל"ט) דמסיק דמועלין בכולן "שהרי הן בכלל הנסכים", וצ"ע מהי כוונתו. עוד קשה דבזבחים (קי:) שקיל וטרי הגמ' אם המנסך בחוץ חייב, וההו"א הוא דאי ניסוך המים נלמד מהלל"מ פטור, אבל אם נלמד מדרשת ונסכיה המנסך בחוץ חייב. ותמה התוי"ט (זבחים פי"ג משנה ו') דמ"ש אם ניסוך המים מקורו מהלל"מ או מדרשת ונסכיה - הא מ"מ שניהם מלמדים דין נסוך דאורייתא ולחייב במנסך בחוץ לכו"ע.

ונ"ל, דהגמ' בזבחים בס"ד שם סברה דאם ניסוך המים מקורו מונסכיה הרי הוא בכלל הנסכים ומועלין בו - דקרבן גמור הוא ולכן חייב המנסך בחוץ, אבל אם מקורו מהלל"מ סברה הגמ' דניסוך המים הוי כמו מצות הערבה דזוקפין על צדי המזבח דאינו קרבן כלל אלא סתם מצוה וקיום מזבח בעלמא ופטור בחוץ. ומסקנת הגמ' היא שאפילו אם ניסוך המים מקורו מהלל"מ עכ"ז קרבן גמור הוא כנסכי יין ואינו כערבה ולכן מועלין בו וחייבין עליו בחוץ. וזו כוונת הרמב"ם - שהרי הן בכלל הנסכים ומועלין בו שלא כערבה שאינה קרבן ואין מועלין בה. ואע"פ דניסוך המים הלל"מ, מ"מ קרבן יחשב וחייבין עליו בחוץ ואינו מצוה בעלמא.

שם. רש"י ד"ה ואי כו' הואיל ואיקדשו קדושת הגוף הוו להו כאימורי קרבן עכ"ל. יש להבין, למה משוה רש"י נסכי המים דוקא לאימורי הקרבן. ונראה דהוקשה לו לרש"י דדין הלינה בנאכלים נלמד מהקרא והנותר ממנו באש תשרופו, וכן במוקטרים מהקרא ולא ילין חלב חגי, והנה ניסוך המים אינו נאכל ואינו מוקטר. ותירץ, דניסוך המים שוה לאימורין ולמוקטרים הואיל וגם בניסוך המים יש קיום הקרבה ע"ג המזבח, אע"פ שאינו מוקטר על האש. ויש לחקור אם רק הפסול דלינה של אימורין ישנו במי ניסוך או"ד שגם חל הלאו דלא ילין חלב חגי במים של נסכים ולא רק הפסול, וצ"ע.

שם. תוס' ד"ה ואי כו' ואי משום דכי מטו לילי דבי שימשי תיקדוש דלילה אין מחוסר זמן עכ"ל. ויש להעיר, התינח בשאר דברים דלילה הוי מחוסר זמן, אבל ניסוך המים כיון שכשר בלילה למה יקרא לילה מחוסר זמן לניסוך המים - דהא הוי זמנו ממש.

ונראה, עפמש"כ התוס' במס' תענית (ב: ד"ה איבעיא) וז"ל: דאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר מ"מ אי בעי עביד ליה בליליא עכ"ל. משמע דחובת ניסוך המים היא חובת היום עם התמיד של שחר אלא שכשר אפי' בלילה. ברם מאחר שהמחייב הוי התמיד של שחר, ס"ל לתוס' דידן שתלוי קדוש הכלי בהלכה שלילה לאו מחוסר זמן, כי דין מחוסר זמן תלוי בחובה ולא בהכשר. אולם הדברים צ"ע, דלכאורה מחוסר זמן אינו תלוי בחיוב ופטור אלא בהכשר להקרבה, וא"כ מה הכריח לתוס' לומר דהכלי שרת מקדש את המים מטעם דלילה לאו מחוסר זמן, הלא ראויים הם להתנסך עכשיו בלילה, וצ"ע.

מ"מ למדנו מתוס' בתענית דחיוב ניסוך המים הוא עם התמיד של שחר ולא בלילה. ויתכן שיש ב' דינים בניסוך המים: א) דין נסכים הבאים בפני עצמם ולכן מנסכים בלילה ויוצאים בדיעבד; ב) דין נסכים הבאים עם הזבח דכלים המים בב"א עם היין, ולכתחילה צריך לנסך ביום כדי לקיים את שני הדינים. ועיין בריטב"א בסוגיא הדן אם ניסוך המים הם כנסכים הבאים עם הזבח או כנסכים הבאים בפ"ע.

ויל"ע, מדוע סידרו ניסוך המים דוקא עם התמיד של שחר, דהא הפסוקים המרמזים על ניסוך המים נאמרו בקשר לקרבן מוסף (עי' תענית ב:), ולמה אין מנסכים ניסוך המים עם קרבנות המוספים, וצ"ע.

שם. בא"ד - וי"ל דלא דמי דשאני הכא דלא בעי כהן ובגדי כהונה עכ"ל. ר"ל דבלחם הפנים יש חלות עבודת סידור של הלחם ע"ג השולחן, ועבודת סידור מעכבת בקידוש השולחן. לעומת זאת במלוי המים אין חלות עבודה ולכן מעשה גברא אינו מעכב ואפי' במילאו קוף - הכלי בעצמו מקדש את המים. ויש לבאר את יסוד החילוק מדוע מקדש השולחן דוקא מדין עבודה ובמלוי מים מקדש הכלי בעצמו בלי חלות דין עבודה.

ונראה דיסוד החילוק הוא בין כלי שרת שיש לו תוך לכלי שרת שאין לו תוך. כלי שרת שאין לו תוך כגון השולחן דין קדוש כלי שלו הוא ביחד עם חלות עבודת הסידור. וכן בסכין המקדש או קרדום המקדש הואיל דכלים האלו אין להם תוך מקדשין הם ע"י העבודה הנעשית בהם. ברם יש עוד הקדש כלי שרת והוא ע"י שהדבר מונח בתוך הכלי בלי חלות עבודה, וזה כלי שרת שיש לו תוך, וה"ה של הכלי שממלאין בשביל ניסוך המים.

שם. בא"ד - וא"ת הלא צלוחית של זהב כו' מקודשת היתה כו' וא"כ כו' הא מיפסלי ביוצא כו' ומיהו אין מכאן קושיא כ"כ דאין כלי שרת מקדש בחוץ עד שיכנס לפנים עכ"ל. דברי התוס' תמוהים - דהא לכאורה אין קושיא כלל, ומעיקרא מאי קסברי ולבסוף מאי קסברי.

א) נ"ל דההו"א דתוס' סברה, דמכיון דמצות שאיבת מים נוהגת בחוץ - כלי שרת מקדש המים אפי' בחוץ, כעין מה שמצינו בפרה אדומה דמטעם שמצותה קיימת בחוץ כלי שרת מקדש בה בחוץ. ונראה דתירוצם הוא דשונה שאיבת המים מפרה משום שאינה קיום בעבודת הניסוך. השאיבה מהוה קיום בשמחת יו"ט ואינה חלות דין בקרבן, ומשו"ה אין הכלי מקדש, בניגוד לעבודת פרה האדומה בחוץ המהוה דין חטאת.

ב) עוד י"ל דהוקשה לתוס' מדוע אין כלי שרת מקדש בחוץ לפסול כמו שהכלי הלח מקדש את היבש לפסול יוצא והשלחן מקדש לפסול דבר שאינו ראוי לו. ומתרצים התוס' דשונה בחוץ שאינו ראוי לכלי שרת, ומשום כך אין כלי שרת מקדש שם בכלל, ושאני כלי הלח ושלחן בפנים כי חלים ופועלים שם ככלי שרת, ולפיכך מקדשים דבר שאינו ראוי להם ליפסל. בחוץ אין חלות דין כ"ש כלל ומשום כך קידוש כלי שרת חל דוקא בפנים (בשם הגר"ח זצ"ל).

שם. בא"ד - מיהו יש לדחות דבאין עם הזבח שאני וכו'. ועיין ברש"י ובתוס' במנחות (עט. ד"ה אין). שיטת רש"י וגם של התוס' דידן היא דדוקא הקיום האחרון מקדש. בחפצא שבא עם זבח שחיטת הזבח היא המצוה האחרונה, והיא המקדשת לחפצא. בשתי הלחם הקיום האחרון והמקדש הוא השחיטה אבל הנתינה בכלי שרת אינה מקדשת דאינה הקיום האחרון עם החפצא.

שם. בא"ד - ועוד יש לדקדק כו' ולא קתני כיוצא כו' דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא וכו'. לדעה זו התוס' מחלקים בין לינה ליוצא, דבלינה קידוש כלי ראשון סגי, אבל יוצא תלוי בקידוש הקומץ בכלי שני - דהיינו בקידוש למצותה וחלות שם הקרבה. לינה תלויה בקדושת הגוף של החפצא, ולכן סגי בקידוש כלי בעלמא. ברם יוצא תלוי בקביעת חלות השם קרבן בחפצא, ולזה זקוקים לקידוש החפצא בכלי שני למצוה, וקידוש בכלי שני קובע את מקום החפצא דקומץ לקרבן - וליפסל ביוצא. לתוס' כדי להפסל ביוצא צריך להיות נקבע במקומו לקרבן והקידוש הראשון אינו משווהו לקרבן ולא קובע מקומו ומחיצות שלו ורק כשראוי להקטרה בקידוש השני נפסל ביוצא.

והנה דברי התוס' דסוברים דללינה נפסל מיד בקידוש הכלי הראשון ומחלקים בין לינה ליוצא צ"ע, דנראה דגם לינה תלוי' בקביעות זמנו ולא בסתם קידוש כלי, דהרי מבואר בגמ' שבועות (יא) ובתוס' שם ד"ה הואיל, דקטורת כל השנה כיון דמצותו כל השנה אינה נקבעת בקידוש כלי לאותו היום ואין בה דין לינה דחסרה קביעות זמן, ודוקא הכף של יוה"כ קובע ליומו ולפסול לינה, ומוכח מתוס' שם דגם לינה בעי' קביעות זמן ולא סתם קידוש כלי. (ברם עיין שם ברש"י החולק על תוס' בשיטתם.)

והנה במי סוטה פוסק הרמב"ם (פ"ד מסוטה הלי"ב) דנפסלים בלינה. ופוסק (פ"ד מסוטה הל"ו) שאם "אמרה טמאה אני אע"פ שנמחקה המגילה המים נשפכין מפני שאין בהן קדושה". וצ"ע, דאם אין בהם קדושה למה יפסלו בלינה, ותו קשה דהא הרמב"ם פוסק דמי סוטה באין מן הכיור שהיה במקדש (פ"ג מסוטה הל"ט), והא הכיור מקדש את מימיו, ומדוע כתב הרמב"ם שנשפכין מפני שאין בהן קדושה.

וכן, עיין ברמב"ם (פ"ה מתמידין הלי"ג, ובלח"מ שם) דפוסק שתנור מקדש ומ"מ שתי הלחם אינן נפסלים בלינה כשנאפו מערב שבועות. וכנראה שבתנור מעשה האפייה בתנור לשם מצות הלחם מקדשו ביחד עם הכלי. והואיל והמעשה מקדש למצוה, תלוי פסול הלינה בקידוש למצוה ואינו נפסל ללינה ביומו אלא לזמנו דמצוה. יוצא שלרמב"ם בשתי הלחם הנגיעה בגוף הכלי אינה מקדשת אלא מעשה האפייה למצותו ולכן אין לינה לבו ביום. ובכך דומה שיטת הרמב"ם בתנור לשיטת התוס' במכתשת; דגם לתוס' אין הנגיעה בגוף הכלי בעצמה מקדשת הקטורת ללינה אלא הכנת הדבר במכתשת למצותו, ולכן אין בה פסול לינה ליומו דמצות הקטורת לכל השנה.¹

footnotes: ¹ עי' תוס' מנחות (צ), ועיי"ש בתוי"ט ובס' מקדש דוד להרה"ג ר' דוד הכהן ראפאפארט זצ"ל סי' ג'.

וביאר הגר"מ זצ"ל דקדושת מי כיור אינה קדושת הגוף, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, אלא דהוי' קדושת דמים למצותה דמשפקעה מצותה פקעה קדושתה, ולכן משפקעה מצוותן להשקאת סוטה נשפכין דפקעה קדושתן. מ"מ חזינן דפסול לינה אינו תלוי בקדושת הגוף אלא בקידשו למצותו והרמב"ם לשיטתו בקידוש לחם בתנור דלינה תלוי' בקידוש למצותו ולא בחלות קדושה סתם בחפצא.

שם. תוס' ד"ה חזקיה כו' וי"ל דשאני הכא שלא בזמן הוא כו' מ"מ גרע שלא בזמנן מבזמנן לענין שלא מדעת עכ"ל, וצריך לבאר דבריהם. נ"ל, דבשלא בזמנן - מעשה ההכנסה לכלי מקדש, ומשו"ה דעת המכניס קובעת את הקדשת המנחה בכלי. לעומת זאת בזמנן - אין מעשה ההכנסה מקדש אלא עצם הנגיעה בכלי ולפיכך לא בעינן דעתו. [ברם גם בזמנן כשיש דעת במפורש שלא לקדש אין הכלי מקדש כנגד רצון המכניס].

תוס' ד"ה שאינו כו' אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר כו' וקיי"ל דאין שבות במקדש בית השואבה שאני כו' דאינה אלא משום שמחה יתרה עכ"ל. לשם הבנת כוונתם יש לחקור בשמחת בית השואבה - מהו יסוד קיומה, די"ל דהוי' בעיקרה מצות מקדש השייכת לשאיבה ולניסוך המים, והיא מהוה קיום מקדש כמו עבודת הקרבנות ושירת הלוים, או"ד שעיקר מצותה היא מצות שמחת החג, דשמחים במקדש בעבור הרגל והחג, ועיקר קיומה הוא שמחת הרגל.

ונראה שחולקים בכך הראשונים. דהנה איתא במס' שבת (כא.) דמבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מפקיעים ומהן מדליקין שמחת בית השואבה. והקשו התוס' שם ד"ה שמחת וז"ל תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמר בפ"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב ב"ד מתנה עליהן דמה צורך יש להן להתנות בשביל זה ונראה לר"י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון צורך קרבן חשוב ליה עכ"ל. הרי שהתוס' סוברים דשמחת בית השואבה שייכת לשאיבת ולנסוך המים של קרבן התמיד, והוי' מצות מקדש.

ברם הרמב"ם חולק, דהנה ז"ל בסוף הל' לולב (פ"ח הלי"ב - י"ג): אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנא' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין כו' ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד כו' והאיך היתה שמחה זו החליל מכה וכו'. הרמב"ם אינו מזכיר את שאיבת וניסוך המים בין הלכות שמחת בית השואבה, ואת דיני שמחת בית השואבה אינו מביא בהל' תמידין אלא בהל' לולב, ומביא כמקור לשמחת בית השואבה את הפסוק ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים דקאי אשמחת הרגל דסוכות, ומוכח שלרמב"ם עיקר השמחה דשמחת בית השואבה שייכת לשמחת הרגל ולא לשאיבה וניסוך המים. ונראה, דלרמב"ם, הא דנקרא שואבה אינו על שם שאיבת המים אלא שם שאיבת רוח הקודש, וכן מפרש בירושלמי, עיין בתוס' (נ:) חד תני שואבה, וז"ל, בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה כו' ומייתי עובדא דיונה וכו'. יוצא שלרמב"ם עיקר השמחה היא מתורת שמחת החג, ונקראת שואבה משום שאיבת רוח הקודש ולא משום שאיבת המים, ואינה מצות מקדש, ואינה שייכת לניסוך המים - שלא כתוס' במס' שבת.

ולפי"ז נ"ל, שדוקא לצורך מצות עבודה או לצורך מצוות המקדש קיים הכלל דאין שבות במקדש. אולם שמחת בית השואבה לרמב"ם הואיל ואינה חלות מצות עבודה ומצות המקדש, אלא הוי' מצות שמחה ברגל, לכן הכלל של אין שבות במקדש אינו חל. והא דשומרי המקדש מטלטלים נרות דולקים בידיהם בשבת כשא"א לבדוק בנרות הדלוקין שם מערב שבת¹, היינו משום ששמירת המקדש היא קיום מצות מקדש, ומשום כך, לצורך קיומה, אין גוזרים איסורי שבות דטלטול מוקצה, דאין שבות חלה לבטל מצות מקדש. לעומת זאת שמחת בית השואבה מהווה מצות החג, לשמוח מדין הרגל, ואינה מצות מקדש, ולפיכך מטילים עליה איסורי שבות דשבת ויו"ט ודוחין המצוה דשמחת בית השואבה בשבת ויו"ט. ויתכן דזוהי כוונת התוס' שלפנינו, וצ"ע. ועיין לקמן בשיעורים.

footnotes: ¹ עיין ברמב"ם פ"ח מבית הבחירה הלי"ב ובכס"מ. ויל"ע ברמב"ם בפ"א מקרבן פסח (הלט"ז - י"ז), ואכמ"ל.