בגמ' - חד תני שואבה וחד תני חשובה. הגמרא מסיקה דשניהם לא משתבשים. ויש להבין למה קוראין לשמחה זו שמחה חשובה, מה מוסיפה מלת "חשובה" לשם הפשוט - שמחת בית השואבה. וניתן לבאר את הכינוי "חשובה" ע"פ מה שיש להעיר, שהרמב"ם מביא את הלכות שמחת בית השואבה בהל' לולב (פ"ח הלי"ב - ט"ו), ולא בהל' תמידין ומוספין. מזה מוכח שסובר שהשמחה היא בעיקר מצות החג ולא מצות מקדש, ויתכן שזוהי משמעות המלה "חשובה". השמחה חשובה משום שמצות יו"ט היא ואינה מצות מקדש בלבד השייכת דוקא לשאיבת נסכי המים. ומשום הכי הרמב"ם מביא כמקור לשמחת בית השואבה את הפסוק ושמחת לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, דפסוק זה מתייחס לחג, ולאו דוקא לשאיבת המים ולנסכים במקדש, ואינו מביא את הקרא של ושאבתם מים בששון.

א"נ י"ל משום שבתורה נמצאים שני פסוקים המצווים על שמחה בסוכות: א) "ושמחת בחגך"; ב) "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים", וכל אחד מלמד על קיומים אחרים בשמחת הרגל. מצות השמחה מושמחת בחגך מקיימים ע"י אכילת שלמים ובשר וע"י שתיית יין, עיין ברמב"ם (פ"ו מיו"ט הלי"ז). אמנם מצות השמחה של ושמחתם לפני ה' אלקיכם מקיימים דוקא ע"י שירות ותשבחות. ועוד דבר: מצות ושמחת בחגך מקיימים בכל אתר ואתר. מאידך, מצות ושמחתם לפני ד' אלקיכם מקיימים דוקא במקום בית המקדש. ועוד - כל אדם מישראל מקיים את המצוה של ושמחת בחגך, ולעומת זאת מצות ושמחתם מתקיימת דוקא ע"י גדולי חכמי ישראל, חסידים, זקנים ואנשי מעשה. ולאחרונה, מצות ושמחת בחגך מקיימים בין ביום ובין בלילה, אבל המצוה של ושמחתם לפני ה' אלקיכם מקיימים רק בלילה. (וקצת צ"ע מדוע דוקא בלילה ולא ביום.) לפי"ז יתכן שלשם כך נקראת שמחה זו שמחה חשובה כי בשמחה זו משתתפים דוקא אנשים חשובים - הגדולים ואנשי המעשה - החשובים שבישראל.

ומה שאמר ר"נ: מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית, ניתן לבארו ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ח מלולב הלט"ו): השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא כו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך, וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וכו'.

הרמב"ם כותב שבשמחת בית השואבה מופיעה העניוות של חשובי וגדולי ישראל. והנה בתורה כתוב: "נעשה אדם בצלמנו", וכתב רש"י (בראשית א' כ"ו) ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן וכו', עיין שם בפירושו. מדת הענוה - מקורה בדרכי ה' יתברך בששת ימי בראשית. בראשית היצירה השפיל הקב"ה כביכול את כבודו לברוא את האדם. גם חשובי העם השמחים בשמחת בית השואבה שמשפילים עצמם לשם שמים - הולכים בדרכי ה' - מששת ימי בראשית - בדרך הענוה של הקב"ה. זוהי כוונת ר"נ באמרו ששמחת בית השואבה מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית.

שם. רש"י ד"ה בשיר וכו' בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר וכו'. רש"י סובר שהלוים שרים בין בתמיד של שחר ובין בתמיד של בין הערבים. לפי"ז צ"ע מדוע אין אנו אומרים בזה"ז השיר של היום בעת תפלת המנחה כמו שהלוים שרו במקדש. (ועיין מגן אברהם או"ח קל"ב סק"ד.)

ונראה, כי מה שאנו אומרים השיר של היום בזה"ז הוא משום מצות "זכור את יום השבת לקדשו" כפי שביארה הרמב"ן, וז"ל הרמב"ן עה"ת (שמות כ: ח') על מצות זכור את יום השבת לקדשו: ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו כו' ובמכילתא ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת כו' וישראל מונים כל הימים לשם שבת א' בשבת שני בשבת כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום וכו'. חובת מצוה היא לספור את ימי השבוע עד יום השבת, היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת, וכן הלאה. ולקיום מצוה זו מספיקה אמירת השיר פעם אחת בשחרית.

ועקב דברי הרמב"ן מובן למה שרו הלוים שבמקדש שירים מיוחדים בכל יום ויום מימי השבוע, שהרי מדין מצות השירה עבור התמיד הי' לכאורה די לשיר אותו השיר בכל יום ויום, אלא שרו לשם כך שיר אחר בכל יום ויום בשבת כדי לקיים את מצות זכירת השבת, כי ע"י שירה מיוחדת לכל יום ויום עד שמגיעין לשבת יש קיום זכירת שבת.

וזה ע"פ הא דאיתא במס' ר"ה (לא.) דשירתם בכל יום ויום קשורה למעשה בראשית, וז"ל הגמרא שם, תניא ר' יהודה אומר משום ר"ע, בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו, בשני מת היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן, בשלישי היו אומרים אלקים נצב בעדת קל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו וכו'. שירת הלוים שבכל יום היא על הבריאה, ודומה לפסוקי דזמרה דמתפללין בכל יום ויום על בריאת העולם, ברם בכל יום חוזרים להתפלל אותם פסוקי דזמרה, משא"כ בשירת הלוים שהלוים שרים לפי מעשיו המיוחדים של בורא העולם בכל א' מששת ימי הבריאה. שירת הלוים המיוחדת לכל יום ויום היא בהתאם לדעת ר' יהודה בברכות (מ.) ברוך ה' יום יום כו' לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, בכל יום ויום מימות השבוע הלוים משבחים לבורא עולם על מעשיו דבריאה של אותו יום, לפיכך מתקיימת בשירתם מצות זכור את יום השבת לקדשו לשיטת הרמב"ן, כי שבת היא גמר הבריאה, וע"י השירה של הלוים בכל יום ויום דשרו כפי מה שנברא באותו יום בשעת מעשה בראשית, בראשון ושני וכו' עד לשבת, מזכירים את כל הבריאה דבורא העולם, וששבת הבורא יתברך ביום השבת, ומשו"ה חייבים לשבחו: וזאת היא עיקר הכוונה דשירת הלוים בכל יום ויום מימי השבוע עד ליום השבת - לשבח לה' על בריאת העולם. וביאר הגר"ח זצ"ל, דלרמב"ן אמרו הלוים בכל יום ויום כחלק שירתם את היום של השבוע, ביום הראשון שרו: היום יום ראשון בשבת לה' הארץ ומלואה וכו', וכן בכל יום ויום, כדי לקיים בשלמות מצות זכור את יום השבת לקדשו, דהואיל ובשירתם יש קיום של מצות זכור את יום השבת, היו מוסיפים בתחילת שירתם את היום מימי השבת שבו היו שרין, כמו שאנו עושין בזה"ז. (ועיי"ש במג"א.)

שם. בא"ד - בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין כו' ובאותו חליל נחלק ריב"י לומר שהוא דוחה עכ"ל. בביאור דבריו נראה לומר, דשירה זו מאחר שנאמרה על היין חלה על הקרבן, ולפיכך דין הוא שתדחה שבת כמו הקרבן עצמו. שירה על היין מהוה חלות קיום בהקרבת נסכי הקרבן, ומשום כך בדין הוא שדוחה שבת.

שם. רש"י ד"ה אבל שיר של שואבה. וז"ל שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים וכו'. לכאורה דבריו מיותרים כי אינם נוגעים לעצם הענין דמאי נפק"מ איפה היו שרים שיר של שואבה. ונראה, דר"ל בזה דהואיל ואין הלוים שרים אותו על הדוכן כדין שירת הקרבן, אין כאן קיום מצוה של שירת הקרבנות - אלא יש קיום מצוה אחרת של שירה, ולפיכך אינה דוחה שבת.

שם. רש"י ד"ה דברי הכל שמחה יתירה היא. וז"ל ואינה מן התורה אלא לחבב את המצוה ולא דחי שבת, עכ"ל. דבריו צריכים ביאור. ונ"ל דלרש"י השמחה שייכת למצות שאיבת המים. דעתו היא שלא כשיטת הרמב"ם שהשירה היא מטעם מצות שמחת הרגל ואינה שייכת לשאיבת המים (ונקראת שמחת בית השואבה ע"ש ששאבו רוח הקודש כדפירש הירושלמי), אלא כתוס' במס' שבת ששמחת בית השואבה שייכת לשאיבת ולניסוך המים של קרבן התמיד. ברם לרש"י הגם ששמחים משום מצות שאיבת המים, אין השמחה רק הדור בעלמא, ואינה חלק מעיקר מצות השאיבה וקרבן, והואיל וכך ליכא מצוה של שירת המקדש בעצמה. אלא הדור מצוה בעלמא שאינו דוחה את השבת.

ובביאור הדבר, עיין ברש"י במס' שבת (קל"ג:) המפרש שמילת ציצין שאינן מעכבין דוחין את השבת כ"ז שלא פירש את ידיו מהמילה, ומשפירש את ידיו אינן דוחין, מ"מ ביום חול נוי מצוה הוא למול גם את הציצין שאינן מעכבין בין משפירש את ידיו ובין שלא פירש את ידיו. ודברי רש"י לכאורה קשה, דמכיון דגם משפירש את ידיו יש נוי והדור מצוה למול אף את הציצין שאינן מעכבין למה דוחין שבת רק כ"ז שלא פירש את ידיו, אבל משפירש את ידיו אינן דוחין. וביאר הגר"ח זצ"ל דיש שתי הלכות בנוי והדור מצוה בציצין שאינן מעכבין. דהיינו, שכל זמן שלא פירש את ידיו מהמילה, מילת הציצין שאינן מעכבין מצטרפת למילה עצמה והריהן קיום בעצם מצות המילה, ולפיכך מילתם דוחה שבת. אולם משפירש את ידיו מילת הציצין שאינן מעכבין אינה קיום במילה עצמה, אלא הדור מצוה בעלמא, ואינה מצטרפת לעצם קיום המילה, ולכן אינה דוחה שבת. ולפי"ז שיטת רש"י היא ששמחת בית השואבה הוי דין הדור וחבוב מצוה בעלמא, אבל אינה שייכת לגוף מצות השאיבה בעצמה, ולכן אינה דוחה שבת, דדוקא מצות מקדש בעצמה דוחה - ולא הדור וחבוב מצוה בעלמא.

שם. בגמ' - עיקר שירה בכלי. לפי פשטות הסוגיא - אם עיקר השירה היא בכלי אז שירה בכלי מהוה חלק מעצם מצות השירה מדאורייתא של קרבן. לפיכך, דוקא לויים כשרים לשיר בכלים, ושירת הכלים דוחה את השבת כדין קרבן עצמו. לעומת זאת אם עיקר השירה היא בפה, גם לישראלים ולעבדים ניתן לנגן על כלי השיר. השירה בכלים אינה דוחה את השבת כי השירה בכלי לבסומי קלא בעלמא.

ויש להתבונן בזה, שאע"פ שהכלים באים לבסומי קלא - כלומר לנוי ולהדור מצוה - מ"מ ידחו כמו הקרבן עצמו. דהנה הפשטת עור קרבן אינה אלא נוי מצוה, ועכ"ז הפשטת עור הפסח דוחה את השבת (עיין בסוגיא בריש פרק ר' ישמעאל במס' מנחות) ומ"ש שירה בכלים מציצין שאינן מעכבים את המילה הדוחים את השבת מדין זה אלי ואנוהו (ועיין לעיל בשעורים לרש"י ד"ה אבל וד"ה דברי).

והנה, איתא במס' ברכות (לה.) דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. והקשו התוס' שם (ד"ה שאין) משירה במקדש ששרים שלא על היין, ומחלקים בין שירה לשירה, וז"ל - פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל בשחיטת פסחים עכ"ל. (ועיין בתוס' בפסחים סד. ד"ה קרא).

ונראה דר"ל דיש שתי הלכות דשירה:

א) שירה דחלה על קרבן שמהוה קיום בעיקר הקרבת הקרבן. בשירה זו מעכב היין כי אין שירה מצטרפת לעיקר קיום הקרבת הקרבן אלא ע"י יין, ששרים בשעת נסוך היין של הקרבן, וככה חלה השירה כקיום בהקרבת הקרבן. והנה בנסכים הבאים בפני עצמם יש בעיא בערכין (יב.) אם יש שירה או לא, וטעם הדבר משום דליכא קרבן, ויש שירה על יין דנסכים רק כחלות בהקרבת קרבן, וכן פוסק הרמב"ם (פ"ו מתמידין הל"ח) דאין אומרים שירה על נסכים הבאים בפני עצמם.

ב) קיום שירה בפני עצמה במקדש, דיש שירה במקדש גם בלי יין, והוי' מצוה לעצמה.

לפי"ז נראה דסברת רב יוסף כאן היא דשירה בעצמה אינה דוחה שבת, כי דוקא קיום שירה בעיקר הקרבת הקרבן דוחה שבת, לא מצות שירה בעצמה. הביאור הוא שדחיית השבת של הקרבן מתרת גם את שירת הלויים שחלה בעיקר הקרבן, שכן הקרבן הוא המתיר של שירה בכלי בשבת, אבל שירה כשהיא לעצמה אינה דוחה שבת במקדש.

היוצא מהנ"ל שדין השירה בכלי בשבת תלוי בדין עיקר השירה. אם עיקר השירה היא בכלי - גם שירה בכלי חלה על קרבן, ולפיכך - ההיתר של הקרבן גם מתיר את השירה בכלי. ברם, אם עיקר שירה היא בפה - שירה בכלי אינה חלות קיום בהקרבת הקרבן אלא חלות נוי והדור בעלמא והוי' שירה במקדש בפני עצמה. והואיל ואין שירה בכלי מצטרפת לדין הקרבת הקרבן, אינה דוחה את השבת, כי אין הדחייה של הקרבן שייכת לה. לעומת זאת הפשטת העור מהוה נוי בעיקר החפצא דקרבן ובמצות הקרבת הקרבנות ולכן דחיית השבת של הקרבן משתייכת להפשטה. הדוחה בשבת היא עבודת הכהנים, ועבודת הלוים בשיר כשלעצמה אינה דוחה. שירתם דוחה רק בצרוף לעבודת הכהנים, כחלות שם עם קרבן, ואם שירה בכלי שייכת להקרבת הקרבן או לא תלוי בדין עיקר השירה אם הוא בפה או בכלי.

שם. בגמ' - וילפינן מאבובא דמשה. מהגמרא משמע (וכ"כ רש"י) דאם עיקר השירה בכלי, יוצא שכלי השיר כלי שרת הם. ויש להעיר - דלכאורה דין כלי שרת חל בכלי המקדש כגון כלי שרת המקדשים את הסולת ואת היין ואת הדם. מאידך כלי שירה אינם משרתים ככלים שמקדשים, וא"כ צ"ע - היאך נתקדשו לכלי שרת. והיה נ"ל דכלי שיר אינם כלי שרת - אלא קדושים בקדושת דמים למצות השירה, לולא מהסוגיא כאן דאינו משמע כן, וצ"ע.

שם. רש"י ד"ה בפה. וז"ל הלויים אומרים השיר דבר יום ביומו כגון לה' הארץ ומלואה בראשון, גדול ה' ומהולל בשני וכו'. יש להתבונן מה בא רש"י ללמדנו בדבריו אלו דלכאורה מיותרים.

ונראה, כי רש"י מבאר את שיטת המ"ד דעיקר שירה בפה. דהא שירה בכלי מפורשת בפסוקים, וא"כ קשה למה ירחיק לומר שאין עיקר השירה בכלי. ע"ז פירש"י כי טעמו הוא משום ששרים בכל יום - דבר יום ביומו - השיר של אותו היום, והנה מדין שירה בכלי אין הבדל בין שירת יום א' לשני. ההבדל בין שירה לשירה - מיום א' ליום שני - מתגלה דוקא בשירה בפה, משום ששרים בפה מזמורים שונים בכל יום ויום. והואיל והתוכן של השירים בפה קובעים את זמן אמירתם, א"כ עיקר השירה היא בפה ולא בכלי.

וכבר הזכרנו לעיל דהגר"ח ז"ל היה אומר שהלויים אמרו את היום בתחילת שירתם בכל יום ויום, וככה שרו: היום יום ראשון בשבת לדוד מזמור וכו', וכן בכל יום ויום, כמו שאנו אומרין בשחרית, דהזכרת היום בשבת חלק מעצם המצוה דשירה¹.

footnotes: ¹ ולכאורה טעמו כשיטת הרמב"ן במצות זכור, כנ"ל.

שם. רש"י ד"ה אין כו' שאר כלים אפשר שיהיו של מתכת והן מכובדים כו' ולא מאבוב של משה כו' שא"א לעשות של מתכת כו' שצפהו זהב ולא היה קולו ערב וכו'. נראה דר"ל שדין המתכת הוא מטעם "וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונדר וזבח משחת לד" (מלאכי א, י"ד), כי קדשים צריכים לבא מן המובחר, וכשאפשר לעשות כ"ש ממתכת מעכבת מדין המובחר. מאידך כשא"א, גם עץ נחשב כדבר המובחר ביותר וכשר¹.

footnotes: ¹ עיין במלאכי שם בפירש"י ורד"ק ומהר"י קרא. ועיין במורה נבוכים ח"ג פרק מ"ו.