שיטת הרמב"ם בעיקר שירה בכלי או בפה.

א) הרמב"ם פוסק (פ"ג מכלי המקדש הל"ג) וז"ל - ואין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן כו' ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין וכו'. בהלכה זו פוסק שעיקר שירה בפה. ברם בהל' ו' שם פוסק וז"ל - בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח כו' וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת עכ"ל. הרי דעתו שהחליל של קרבן דוחה שבת כשיטת ר' ירמי' בר אבא וכמסקנת הסוגיא. ולכאורה טעמו של ר' ירמי' הוא משום שסובר דעיקר שירה בכלי, וא"כ שיטתו עומדת בניגוד לפסק הרמב"ם, ואיך מקיים הרמב"ם שתי שיטות סותרות, מצד אחד פוסק שעיקר שירה בפה ומצד שני שהחליל דוחה את השבת.

ונ"ל, שלרמב"ם מתפרשת שיטת ר' ירמי' במסקנה שעיקר שירה בפה, אלא שר' ירמי' סובר שגם ההדור של שירה בכלי דוחה את השבת, ובכך דומה לציצין שאינן מעכבים את המילה הדוחים את השבת מטעם הדור מצוה.

והוא ע"פ מה שביאר הגר"ח זצ"ל שבדין הדור מצוה וזה קלי ואנוהו יש שתי הלכות: א) חלות שם הדור מצוה בעלמא כגון ההדור דטלית נאה וס"ת נאה; הדור זה אינו חלות בעצם קיום המצוה דציצית וכתיבת ס"ת אלא מהוה קיום לעצמו והדור מצוה בעלמא; ב) חלות שם הדור מצוה שחל בעצם קיום המצוה, כגון במילה הציצין שאינן מעכבין; הדור זה דוחה שבת משום דהוי חלות שם מילה שע"י מקיימין מצות מילה עצמה ואינו הדור מצוה בעלמא. ונראה דבדומה לזה סובר הרמב"ם לגבי שירה בכלי, דאינה קיום הדור מצוה בעלמא ובסומי קלא גרידא, אלא שחלה בעצם מצות השירה על הקרבן והוי' קיום דשירה בעיקר הקרבת הקרבן. ודעתו שהפסוקים שמזכירים כלים מנגנים בהדי שירה בפה מוכיחים שהנגינה בכלים אינה סתם הדור מצוה אלא מהוה חלק מעצם חלות השירה על הקרבן, דהשירה בכלים ובפה הם קיום בעיקר הקרבת הקרבן.

ועיין בריטב"א כאן בסוגיא וז"ל: ואיכא דק"ל והכתיב בסיפיה דקרא ובהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב מדקאמר כלי השיר אלמא שירה בכלי וי"ל דודאי ליכא למ"ד דשיר כלים לא הוי חשיב כשיר אלא היינו ראייה דמייתי דלא קרי משוררים סתם דמקדש אלא למשמיע קול בהלל ובהודות לה' ולא למחזיקים בכלי שיר אלמא עיקר שירה בפה הוא וכו' עכ"ל. הריטב"א סובר דשירה בכלי חלה בעצם מצות השירה של הקרבן ושל המקדש - אלא דפליגי בעיקר חיוב דשירה אי הוא דוקא בפה או גם בכלי. כל זה לגבי החיוב דשירה, אולם בחלות השירה, שירה בכלי היא מעיקר חלות השירה על הקרבן ושבמקדש. וכן סובר הרמב"ם דגם אם עיקר שירה בפה מ"מ חלות שם השירה על הקרבן חלה אף בשירה בכלי, והואיל והרמב"ם סובר שהשירה בכלי מהווה קיום בהקרבת הקרבן דוחה היא את השבת. אליבא דהרמב"ם סובר ר' יוסף דלמ"ד עיקר שירה בפה דין השירה בכלי הוי חלות דין הדור מצוה בעלמא ושירה בכלל ואינו חלות בעיקר הקרבן. ברם לר' ירמיה שירת כלי חלות בעצם השירה על הקרבן, ויוצא מכך שלרב יוסף שירה בכלי אינה דוחה את השבת, ולר' ירמי' דוחה.

ויש להעיר, דאי שיטת ר' ירמי' - וכן פוסק הרמב"ם - דבשירה בכלי קיימת חלות דין שירה בהקרבת הקרבן, וחשובה חלות שירה ממש כמו שירה בפה, מדוע סוברים דליכא חיוב שהלויים ינגנו על הכלים, והרי כתיב (דברים י״ח:ז׳) ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה', ודרשינן (ערכין יא), וכן מביא הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ב), אי זהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה. ומאחר דהנגינה בכלי חשובה שרות ושירה ממש למה אין חיוב שרק לוי ינגן, ומדוע סוברין ר' ירמיה והרמב"ם דישראלים מנגנין בכלים כמו לויים.

ונ"ל, דשאני דין שרות דלוי מעבודת הכהנים, דפסול זר בעבודת הכהנים דין הוא בעצם החפצא של העבודה. עבודת הכהנים אינה ראוייה לזר, כי עצם החפצא של עבודת הקרבנות כשר דוקא בכהונה, משא"כ בשירה ושירות דלוים אין הפקעת הזר משום עצם החפצא דשירה ודשרות, כי גם זר ראוי להן. יסוד איסור זר בשרות דלוים הוא משום חלות מינוי הלוים, דכל שיש מינוי לוים לשרת מופקע זר, אבל במקום שאין לוי מתמנה זר כשר. שיטת הרמב"ם דמינוי לוי בשיר תלוי בעיקר חיוב דשיר, דאם עיקר השירה בכלי, ונגינה בכלי מעיקר חובת השירה ושרות, חייבין למנות דוקא לוי, וזר פסול. לעומת זאת אם עיקר השירה בפה, וכן פוסק הרמב"ם, המחייב הוא למנות לוי לשרת בשירה בפה, וזר פסול לשיר בפה. ברם אין חיוב למנות לוי לנגן בכלים, ולכן זר כשר לנגן בכלי, דעצם החפצא דשרות ושירה ניתנת לזרים במקום שאין מינוי לוי.

ונראה, דחילוק זה מוכרח, שהרי בשרות דלוי ההלכה היא שמשורר ששיער חייב מיתה (ערכין יא:) מדין זר, וכן איתא שם, אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה שנא' כו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה, וכן פוסק הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הלי"א). והנה, בעבודת הכהנים אין כהן בעבודת כהן חבירו חייב כלום ואין איסור זרות נוהג בכלל בכהן בעבודת חבירו. ועלינו להתבונן בחלוק בין עבודת לוי לעבודת כהן. ונראה שהחילוק כנ"ל, דבעבודת הכהונה עיקר המפקיע דזרות הוא בחפצא של העבודה ולא במינוי הכהן, ולכן אין הפקעה מעבודת כהן לכהן חבירו, דכל כהן ראוי לחפצא דעבודת כהן, מאידך בעבודת שרות דלויה יסוד המפקיע דזר הוא מינוי הלוי לעבודתו ולכן לוי מופקע אפי' מעבודת לוי חבירו, דהמינוי לשוער מפקיע עבודת המשורר, וכן להיפך.

ועיין ברמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"א וב') וז"ל - זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש כו' ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנא' ועבד הלוי את עכודת אהל מועד, ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן וכו'. והנה דבריו דורשים ביאור, דמהו גוף המצוה שיהיו פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו ובין שלא רצו, ומה היסוד בקבלת הלוי דחייב לקבל עליו כל מצות הלויה. ועוד, הרי בנוגע לכהנים אין הרמב"ם מביא בכלל איזו שהיא הלכה דקבלה וגם אינו מזכיר שום מצוה שיהיו פנויים ומוכנים לעבודה - וקשה דמ"ש כהן מלוי.

ובהסבר הדברים נראה דמצוה מיוחדת נאמרת בלוים שיהיו מנויים לעבודתם, אחד כמשורר ואחד לשוער. וזה יסוד המצוה שיהיו פנויים ומוכנים לעבודת המקדש, כלומר, שיתמנו איש איש לעבודתו. וזה גם יסוד הקבלה שחייב כל לוי לקבל, דהיינו, שחייב להיות מוכן ולקבל את המינוי והעבודה מעבודת הלויה שממנים אותו אליו, ואסור לבן לוי לסרב איזה שהוא מינוי לעבודת לוי. המנוי הוא המכשיר את הלוי לעבודה ולשרות. דוקא מי שמתמנה מוכשר לעבודת הלויה ומי שאינו מתמנה אינו מוכשר והרי הוא כזר. ואין ממנים מי שאינו מוכן לקבל איזה מינוי ותפקיד שיטילו עליו, דאם אינו מוכן לכל מנוי מהמנויים - בין להיות ממונה כמשורר או כשוער - אינו ראוי להתמנות בכלל.

ע"פ יסוד זה מבואר דין הרמב"ם בשירה בכלי - דהואיל ואין חיוב כעבודת השרות בכלי אין דין מינוי לוי ומשו"ה כל זר כשר בה ולאו דוקא לוים. דהפקעת זרים משרות דלוי תלויה במינוי ולא בעצם החפצא של השרות, משא"כ בעבודת הכהנים.

ב) ובדין החליל בשעת שחיטת הפסח יל"ע, דלכאורה כיון דלא היו בו נסכי יין אין בו חלות דין שירה על גוף הקרבן, שהרי המצרף של השירה לגוף הקרבן הם הנסכים כדאיתא בתוס' בברכות (לה. ד"ה שאין) כנ"ל. אין שירה חלה על הקרבן אלא ע"י היין דנסכים, והשירה על יין הנסכים מצרפת השירה לעצם הקרבת הקרבן שתיחשב כקיום קרבן. מאחר שבפסח אין יין, לכאורה אין השירה חלה בקיום הקרבת הקרבן ואינה אלא מצות שירה במקדש. והנה קיום השירה דקרבן הוא הדוחה את השבת, וא"כ למה ידחה החליל של פסח שבת¹.

footnotes: ¹ יתכן דבפסח יש חלות דין שירה מיוחדת בגוף הקרבן - אפי' בלי יין, שלא כסברת התוס' בברכות. עיין בלשונו של הרמב"ם (פ"א מק"פ הלי"א - י"ב) ובחדושי הגרי"ז על הרמב"ם, ויל"ע בזה.

ויתכן דשאני השירה דפסח דהמחייב הוא קרבן ולכן קרבן מתיר לדחות שבת. כי אע"פ שאין בפסח שירה על היין, ואין בו שירה בעיקר קיום ההקרבה דפסח, בכל זאת מכיון דיש מחייב של קרבן לשיר בשעת הקרבתו יש דין דחייה. והנה, שירת קרבן הפסח זקוקה לעזרה, וחזינן מכך דדין הוא מדיני הקרבן ויש לשירה שייכות לקרבן ואינה שירה במקדש בעלמא בלי שייכות לקרבן. ובכן אע"פ שבלי יין אין השירה קיום בעיקר הקרבת הקרבן עצמה מ"מ יש מחייב דקרבן ושייכות וצרוף לקרבן. ולפי"ז פסק הרמב"ם שהשירה בכלי החליל דוחה שבת מבואר ואינו משום שהשירה חלה בעצם הקרבת הקרבן כנ"ל אלא משום ששירה בשעת ההקרבה דוחה שבת כשיר בעת הקרבת הפסח, שמאחר שיש צרוף לקרבן דוחה שבת.

לעומת זאת שירת שמחת בית השואבה אינה מצורפת לקרבן כלל, שהרי אין בה מחייב של קרבן. השירה של בית השואבה כשרה בכל הר הבית, ולפיכך אינה דוחה שבת. דוקא השירה שבעזרה הבאה מחמת חיוב קרבן, כפסח, דוחה שבת, אבל שירת שמחת בית השואבה היא שירת מקדש בעלמא בלי חיוב קרבן כלל ולכן אינה דוחה.

ג) שיטת התוס' היא שהדין שאין אומרים שירה אלא על היין נוהג דוקא בשירה בשעת הקרבת קרבן אבל שלא בשעת הקרבה יש שירה ואפי' בלי יין. הקשה במנ"ח (מצוה שצ"ד) וז"ל, ודבריהם תמוהים מאד מאי מקשה בש"ס (בערכין יא) דביכורים האיך אומרים שירה והא אין אומרים שירה אלא על היין ודחיק לתרץ כגון שהביא יין, הא ביכורים הוי שלא בשעת הקרבה, דאין מקריבין ביכורים כלל, ולדבריהם שלא בשעת הקרבה אומרים בכמה דוכתין שלא על היין, וצע"ג, עכ"ל.

ונראה שהתוס' מכוונים לומר שרק שירה שחלה מדין קרבן זקוקה ליין ולא שירה אחרת. והנה בסוגיא בערכין (שם) איתא א"ר מתנא מנין לביכורים שטעונין שירה איתא טוב טוב מהכא, שבכורים טעונין שירה כקרבן, דמהוה חלות שירה של קרבן. ולכן מקשה הגמ' שפיר מהא דאין אומרים שירה אלא על היין, מאחר שביכורים טעונים שירה מדין שירת הקרבנות.

אמנם הרמב"ם השמיט תירוץ הגמרא ששרים דוקא בבכורי יין (פ"ד מבכורים הלט"ז - י"ז), ויוצא שהוא פוסק ששירת הביכורים חלה מדין שירה בעלמא ולא מדין שירת קרבן. ונראה שטעמו מפני שפוסק כירושלמי (פ"ב הלכה ג') הלומדת שירה בבכורים משום שנאמר בביכורים בכל הטוב ונא' (ביחזקאל כג) כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן (וכן כותב רש"י לעיל מז:), ולפי"ז הוי' שירת מקדש בעלמא ולא שירת קרבן, ולכן סובר שאינה צריכה יין.

ונראה שיש נ"מ לגבי ר"מ (בערכין יא) הסובר דשירה מעכבת קרבן, דרק שירה שחלה בגופה של קרבן מעכבת. ולפי"ז נראה שאפי' לר"מ שירה לא מעכבת בקרבן פסח ובביכורים, מכיון שאין שירתם חלה בעצם הקרבת קרבן, כנ"ל.

ד) והנה במשנה (נא:) איתא שהלוים היו עומדים על המעלות ושרו בעת שמחת בית השואבה. ונ"ל כי לרמב"ם אין זה חיוב - דהא קיום השמחה הוא מדיני יו"ט לרמב"ם ולא מדין שירה במקדש, ואין הכרח בלוים, אלא שיש הדור מצוה כשהלוים שרים בשמחה זו. ואע"פ שאין בשירה זו דין עבודת השירה של לוים במקדש, בכל אופן יש חלות שם חפצא של שירת לוים בכל עת שהם שרים הגם דאיננה עבודת השירה שבמקדש. ראיה לכך מדין ההוספה על העיר דירושלים דאיתא ברמב"ם דשרים בכנורות ובנבלים ובכלי שיר (פ"ו מבית הבחירה הלי"ב), ובתוספות (פסחים סד. ד"ה קראו) איתא ששיר זה שרו לוים, (וצ"ע כי אין הצורך בלוים בשיר בהוספת העיר מוזכר ברמב"ם), ולכאורה קשה, הרי שיר זה היה חוץ למקדש ומדוע לתוס' שרים אותו דוקא לוים. וחזינן גם מזה הדין שיש חלות שם של שירת לוים גם בלי חלות דין עבודת השיר שבמקדש. והוא הדין בשמחת בית השואבה לרמב"ם, דהלוים שרים אע"פ שאינה מצות שירה במקדש רק שירה מדיני יו"ט.

שם. בגמ' - שמחה יתרה נמי דוחה את השבת. וז"ל רש"י בד"ה הכי גרסינן: הואיל ושמחת מצוה הוא ובחליל אין איסור מלאכה אלא שבות בעלמא עכ"ל. דבריו צריכים ביאור.

נ"ל, לפי ר' ירמיה דריב"י ס"ל ששמחת בית השואבה מהוה מצות שירה במקדש, ומצות מקדש דוחה שבות דרבנן. באיסור דאורייתא - דוקא עבודת קרבנות דוחה, אבל באיסור דרבנן אפילו מצות שירה במקדש הכללית דוחה שבת. שמחת בית השואבה אינה שמחת מצות בעלמא אלא מצות שירה במקדש, ולפיכך דוחה.

שם. רש"י ד"ה למחצצרים כו' וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין עכ"ל. אליבא דרש"י חצוצרות אינן כלי שיר אלא מצות התקיעות בחצוצרות מצוה מיוחדת היא לעצמה ולא מדיני שירה במקדש.

א) ברם הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ה) בניגוד לרש"י פוסק שכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן ושירת הלוים, וז"ל - בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה וכו'. מאחר שמביא את דין התקיעות בחצוצרות בהלכות שירת הלוים על הקרבנות, משמע שהוא סובר שתקיעות בחצוצרות קיום שירה הן, ולכן נ"ל דהחצוצרות לשיטתו הווין כלי שיר. וכן במנין המצוות שלו מונה רק מצוה אחת דשרות הלוים במקדש ואינו מונה התקיעות בחצוצרות במקדש כמצוה בפני עצמה, ונראה שכוללתה במצות השירה ושרות דלוים, דהויין חלות שירה. נהי דלרמב"ם עיקר חלות מצות חצוצרות היא קיום שירה, עכ"ז יש לשירה בחצוצרות דינין מיוחדין. חצוצרות טעונות כהן ויש חיוב מיוחד לתקוע בחצוצרות רק בימי המועדות ובר"ח ולא בשאר הימים. בשאר הזמנים וקרבנות ליכא חיוב מיוחד דשירה בחצוצרות ובכהן, אלא עיקר השירה בפה, וגם ישראלים מנגנים בכלי השיר כנ"ל.

כתב הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ה - ו') וז"ל: בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרים שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות כו' בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח, בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביו"ט הראשון של פסח, וביום הראשון של עצרת, ובשמנה ימי החג, וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת, עכ"ל. וצ"ע מהו יסוד החילוק בין מצות החצוצרות ותקנת החליל, ולמה יש ימים מסוימים שתוקעים בחצוצרות ויש ימים אחרים שמכים החליל.

והנה, הרמב"ן מבאר בספר המצוות (שרש ראשון), דהרמב"ם סובר שמצות ההלל היא מדרבנן, והרמב"ן בהשגותיו (שם) כתב שהיא מדאורייתא, וז"ל הרמב"ן - והנראה כו' שהוא מן התורה כו' ויהיה הלל"מ או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא, ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן, ושלא בעת הקרבן בכלל השמחה, אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני דאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה ושם במס' ערכין (יא:) אמרו מנין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב וכו' הוי אומר זו שירה, א"כ אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללן עכ"ל.

הרמב"ן מסביר שחיוב ההלל ביו"ט הוא מכלל מצות שמחת הרגל ולכן הוא מן התורה. נוסף לכך מחדש הרמב"ן דגם התקיעות בחצוצרות במועדים ובר"ח על קרבנות המוסף הן קיום מצות שמחה, דסובר שתקיעות בחצוצרות מהוות שירה וקיום שירה הן. יסוד קיום השירה במועד הוא קיום שמחה, ויש קיום שמחה כששרים על הקרבנות דמועד וגם כששרים הלל בגבולין ובמיוחד יש קיום שמחה בתקיעות בחצוצרות במקדש.

אליבא דהרמב"ן נוהגת מצות החצוצרות במקדש ביום שמחה, כדכתיב וביום שמחתכם. והנה, תוקעים בכל קרבן מוסף, במועד, בר"ח ובשבת. יוצא לפי הרמב"ן שיש שמחה במקדש בראש חדש ובשבת. והנה, לגבי ר"ח, כותב הרמב"ן דכ"ז במקדש אבל מיעטו ר"ח בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ולכן בגבולין אינו טעון שירה. כלומר שיש שתי הלכות בר"ח: א) ר"ח במקדש; ב) ור"ח בגבולין. במקדש יש בר"ח חלות שמחה והמחייב של שמחה בר"ח היא המצוה להקריב קרבנות מוספי ר"ח. מאידך בגבולין ליכא בר"ח מצות שמחה ואינו שוה למועד. משום כך אין דין הלל דאורייתא בר"ח בגבולין, כי ההלל דר"ח בגבולין אינו אלא מנהג ולא מה"ת. ברם במקדש מצות שמחה ושירה בר"ח מן התורה היא.

ביאר הגאון ר' משה זצוק"ל דלרמב"ן גם בשבת אע"פ שבגבולין אין מצות שמחה יש שמחה במקדש וכמשמעות הספרי פ' בהעלותך, וז"ל, וביום שמחתכם ובמועדיכם אלו שבתות עכ"ל, דתוקעים בחצוצרות במוסף שבת והוא משום דאיקרי יום שמחה, שכן נוהגת מצות שמחה בשבת במקדש. ועפ"ז הסביר מדוע, לפי נוסח אשכנז, אומרים ישמחו במלכותך וכו' דוקא בתפלת מוסף, דהואיל ותפלת המוסף שייכת למקדש דמתפללין אותה מדין ונשלמה פרים שפתינו, ובמקדש היתה חלות שמחה בשבת בשעת הקרבת המוספים של היום ומשום כך אומרים ישמחו בתפלת המוסף, אבל לא בשאר התפלות.

ע"פ דברי הרמב"ן מובן יסוד תקיעת החצוצרות במקדש ולמה תוקעים בימים מסוימים, והוא שתוקעים בחצוצרות ביום שמחה במקדש והיינו בכל המועדים, בר"ח ובשבת.

ונראה, דגם הרמב"ם ס"ל כהרמב"ן לגבי הלל וחצוצרות במקדש, כי אע"פ שהרמב"ם חולק על הרמב"ן בהלל בגבולין ודעתו דאין הלל מה"ת, מ"מ במקדש גם הרמב"ם יודה שיסוד המצוה דתקיעות בחצוצרות הוא קיום הלל ושירה דשמחה. וכמה ראיות לכך: הרי כתוב, וביום שמחתכם גו' ותקעתם וגו'. ועוד, דתקעו בעת הבאת נסוך המים למקדש (לעיל מח.), ופרש"י בד"ה תקעו והריעו, וז"ל דכתיב ושאבתם מים בששון עכ"ל. וכן כשזקפו הערבות בצדי המזבח בחג תקעו (לעיל מה.), והתוס' שם (ד"ה תקעו) מפרשים, וז"ל - משום שמחה עכ"ל, מוכח שתוקעים במקדש משום שמחה, וכן לרמב"ם יסוד הדין דתקיעות הוא קיום שמחה. ויוצא מכך שמצות התקיעות נוהגת בכל הימים שיש חלות שמחה במקדש והם כל הימים שמקריבין בהם קרבן מוסף.

והנה הסברנו לעיל דלפי הרמב"ם התקיעות בחצוצרות הן קיום שירה דמצטרפות בהדי שירת הלוים, וא"כ גם בזה מסכים הרמב"ם עם הרמב"ן שחצוצרות ושירה חדא קיום הן ויסוד קיום מצותם הוא מצוה דהלל ושמחה. אך בזה פליגי, דלרמב"ן גם בגבולין יש מצות הלל מה"ת משום מצות השמחה, ולרמב"ם המצוה דשמחה בגבולין אינה מחייבת הלל ושירה, ברם במקדש בין לרמב"ם ובין לרמב"ן יש מצות הלל ושירה מה"ת והיא ממצוות הימים שיש בהם שמחה כמקדש.

לפי"ז מבואר באיזה ימים תוקעים בחצוצרות במקדש. בנוגע לתקנת החליל, איתא בערכין (י.) מ"ש הני, הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל כו' מ"ש בחג דאמרי' כל יומא ומ"ש בפסח דלא אמרי' כל יומא, דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן, שבת כו' לא איקרי מועד כו' ר"ח כו' לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה, ר"ה ויוה"כ כו' משום דר' אבהו כו' אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה וכו'. הרי שמנגנים בחליל דוקא באותם הימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בגבולים. קריאת הלל שלם בגבולים היא הקובעת את היום לשירת החליל במקדש¹.

footnotes: ¹ צ"ע מדוע דוקא בימים אלו דוחה החליל שבת, דהא גם בר"ח ובחוה"מ פסח תוקעים בחצוצרות ויש בהם מצות שירה על הקרבן מן התורה במקדש כנ"ל לרמב"ן ולרמב"ם, וא"כ בדין הוא שגם השירה בכלים באותם הימים תדחה שבת, דהא יש בהם קיום שירה על הקרבן מדאורייתא במקדש, ומשמע מהרמב"ם שאין שירה בכלים דוחה שבת ורק בי"ב הימים שהחליל מכה לפני המזבח, לא בר"ח וחוה"מ פסח, וצ"ע ביסוד הדבר.

ונראה שאע"פ שהרמב"ם סובר שהלל בגבולין מדרבנן הוא, מ"מ יסוד המצוה דהלל הוא קיום שמחה, שהרי כתב (פ"ג מחנוכה הל"ו) וז"ל - אבל ר"ה ויוה"כ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה עכ"ל. מבואר שיסוד קיום ההלל לרמב"ם הוא קיום של שמחה, ור"ה ויוה"כ אינם ימי שמחה יתרה, פירוש שמחה ע"י שירה. ועוד ראייה, כי בברייתא (שבת כא:) איתא לשנה הבאה תקנום יו"ט בהלל והודאה, אולם הרמב"ם כותב (שם הל"ג) וז"ל - התקינו חכמים כו' שיהיו שמונת ימים האלו כו' ימי שמחה והלל וכו', ופשוט שלא נתכוין הרמב"ם לשמחה של אכילה ושתיה דשמחה כזו נוהגת דוקא בפורים ולא בחנוכה (עיין ט"ז או"ח סי' תר"ע סק"ג), אלא ר"ל שמחה של הלל ושירה, כי הלל מהווה מצות שמחה. יוצא מכך דלרמב"ם אמירת הלל היא מצות שמחה מדרבנן.

ויתכן דהרמב"ם ס"ל דבאמירת ההלל בימי החג מתקיימת מצות שמחה מדאורייתא, כדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש החג, דמשמע דהלל בחג דאורייתא הוא (עי' בהשגות הרמב"ן שם). אך דעתו שאין חובת ההלל מה"ת רק הקיום מדאורייתא הוא, והוי קיום מצות שמחה מדאורייתא. ומה שהשיג שם בספר המצוות, היינו משום שהבה"ג מנה הלל למצוה בפני עצמה, ולרמב"ם הריהו חלק ממצות שמחת החג ואינו מצוה לעצמה, ויש לעיין בזה, וצ"ע בסה"מ.

ב) ומכיון שבאה לידינו הסוגיא דערכין נימא בה מילתא. איתא שם שאין אומרים הלל בר"ח בגבולים משום שלא איתקדש לחג. וביאר רש"י דאינו מקודש בעשיית מלאכה, דמותר לעשות מלאכה בר"ח. והנה, בחוה"מ קיימת מחלוקת בין הראשונים אם איסור מלאכה הוא מן התורה, דלרמב"ם אין בו איסור מלאכה מדאורייתא, והרמב"ן חולק, (עיין בה"ה פ"ז מיו"ט הל"א). וקשה, שהרי לא מבואר שם בערכין דאין הלל בחוה"מ משום דלא איתקדש ממלאכה, ולרמב"ם ועוד ראשונים אין בחוה"מ איסור מלאכה מדאורייתא, וא"כ מ"ש חוה"מ מר"ח.

ונראה לומר, דשאני ר"ח שאין קדושתה חלה כלל בגבולין, דכל החלות דקדושת ר"ח היא בנוגע לקרבן מוסף במקדש, אבל בגבולין הרי הוא יום חול ממש ואין בו חלות קדושה לשום מצוה ממצוות החג. לעומת זה בחוה"מ לגבי דינים אחרים דיו"ט ורגל יש בו חלות קדושת היום בגבולים. והואיל ואיקרי חג לגבי מצוות שמחה וראייה ולגבי שאר מצוות החג כגון חמץ, מצה וסוכה, יש קדושת החג על ימי חוה"מ ועליה שייך קריאת הלל.

והנה, הגר"מ זצ"ל שאל פעם את אביו הגר"ח זצ"ל אמאי אינו מניח תפילין בחוה"מ בשעה שהרמ"א (או"ח סי' ל"א ס"ב) הכריע שאפי' מברכים עליה, ואע"פ שהגר"א (שם) פסק לא להניחן, מ"מ בדין היה להניחן בלא ברכה שהרי יש בדבר ספקא דאורייתא. והשיב לו הגר"ח זצ"ל שדעת הגר"א שאין להניח תפילין בחוה"מ וודאית אצלו ואין לו שום ספק בדבר. חוה"מ, הסביר הגר"ח זצ"ל, פטור מתפילין, משום שהוא קדוש כמו יו"ט עצמו בקדושת היום גמורה דחג אלא שיש בו היתר מלאכה. הפוטר של תפילין בשבת ויו"ט אינו הדין דאיסור מלאכה אלא חלות קדושת היום עצמה, והיא חלה בשלמות בחוה"מ, בניגוד לר"ח דבגבולים שאינו קדוש בקדושת היום בכלל¹.

footnotes: ¹ לפי"ז יש לעיין בהנחת תפילין בר"ח במקדש, דהא בר"ח במקדש יש חלות קדושה לגבי קרבן מוסף. ואולי י"ל דהפוטר דתפילין אינה קדושת היום לגבי מוסף אלא לשאר מילי. אולם, כנתבאר בשיעורים, לרמב"ן בסה"מ בר"ח במקדש יש חלות שמחה עם חיוב מצות הלל ושירה דמועד, וא"כ יתכן שפטור שם מתפילין. ואולי, שהפוטר דתפילין הוא דוקא קדושת היום שבגבולין ולא שבמקדש. ויתכן דהקדושה דר"ח במקדש אינה שייכת לגברא כיחיד, שהרי גם ההלל אינו נאמר ע"י היחיד אלא לגברא כחבר בצבור, על כן אין לפוטרו מתפילין. ופעם אמר מו"ר מרן שליט"א שהניחו תפילין בר"ח במקדש, וצ"ע בדבר.

ג) ועיין ברמב"ם (פ"ד מתענית הלי"ז) דבתענית תוקעים כהנים בחצוצרות אפי' חוץ למקדש. מכך חזינן, דחלות שם תקיעה בחצוצרות תלויה בכל מקום בכהנים. אין דין הכהנים מוגבל לקיום מקדש, אלא דין הכהנים מעכב בכל מקום בחלות שם תקיעה בחצוצרות - וגם בגבולין¹.

footnotes: ¹ עיין במנ"ח מצוה שפ"ד.

ד) בר"ה במקדש בשעת תקיעת השופר תוקעין בחצוצרות מן הצד¹. יש להבין - אם זה מדיני השירה במקדש או דין במצות השופר. נ"מ, אם צריכים דוקא לוים וכהנים בתקיעה זו בחצוצרות. אליבא דהרמב"ם הנ"ל בכל אופן צריך כהנים - דהא סובר שאין חלות שם חפצא של תקיעה בחצוצרות בלי כהנים, כי בחלות דין תקיעות בחצוצרות כהנים מעכבים. ברם לשאר שיטות, צ"ע ואכמ"ל.

footnotes: ¹ ר"ה (כו:) ורמב"ם פ"א משופר הל"ב.

ה) בתענית במקדש - מוסיפים שופר לחצוצרות¹. ואפשר לומר כי הוא מדין שירה במקדש, כי שירה וזעקה אינן תרתי דסתרי, וצ"ע ביסוד הדין ההוא.

footnotes: ¹ ר"ה (כז:) ורמב"ם פ"א משופר הל"ד ובמ"מ ולח"מ.

שם. בדין הקרבנות הדוחים את השבת. מדאורייתא קרבנות שקבוע להם זמן דוחים את השבת. ויש להבין את יסוד הדחייה, דניתן לפרש שהוא דין דחייה בעלמא שהקביעות לזמן דוחה שבת, או"ד הפירוש הוא שע"פ דין הקרבנות האלו מקבלים שם של קרבנות שבת, וכשם שקרבנות תמיד ומוספין באים בשבת מדין קרבנות שבת כן הוא בקרבנות שקבוע להם זמן דנחשבים כקרבנות שבת עצמה.

והנה, ז"ל רש"י על התורה (שמות כ: ח'), זכור ושמור בדבור א' נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך יבמה יבא עליה, הוא שנא' אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי עכ"ל. ודבריו דורשים ביאור. ונ"ל כי סובר שההיתר של שני הכבשים דמוסף בשבת אינו מדין דחייה אלא מדין הותרה, והיינו דבעיקר הצווי לא לעשות מלאכה בשבת הותרה הבאת שני הכבשים - דממצות יום השבת להביא שני כבשים. אין בהקרבתן דין דחייה אלא הותרה הקרבתן מעיקרא, והבאתן ממצות שבת עצמה, וזה הביאור בדבור א' נאמרו. (ודרך אגב יש להעיר, דלפירש"י איסור הכלאים הותר בציצית ולא נדחה, וכן איסור אשת האח הותר ליבום ולא נדחה, ועיין באחרונים, ואכמ"ל.)

ויש לחקור, בהיתר הקרבנות דחג שקבוע להם זמן שבאים בשבת, האם נחשבים ע"פ דין כקרבנות השבת דהותרו כשני כבשי המוסף של שבת, או"ד אינם מקבלים ע"פ דין את חלות השם של קרבנות שבת אלא שדוחים שבת מחמת החיוב להביאם בזמנם, דהואיל וקבוע להם זמן נדחה השבת מפניהם כדי להקריבם, אבל לא הותרו כקרבנות השבת עצמה.

ויתכן דהכרעת שאלה זו תלויה בדין יו"ט שחל בשבת - האם מהווים הם קדושה א' או ב' קדושות, שאם הם קדושה א' מקבלים קרבנות היו"ט את השם של קרבנות שבת, ברם אם ב' קדושות הם מקריבין קרבנות החג רק מדין דחיית שבת בעלמא ולא בהיתר של קרבנות שבת.

ונ"ל שיש בזה מחלוקת בין הראשונים, דהנה מפירש"י בסוגיא דאין חותמין בשתים במס' ברכות (מט.) יוצא שסובר דביו"ט שחל בשבת חלות שתי קדושות, אולם תלמידי ר' יונה מפרשים שם בשם ר' אפרים דקדושה א' הם. לפי"ז מסתבר, שלרש"י קרבנות יו"ט דוחים את השבת מדין דחיה בעלמא שהרי סובר דשבת ויו"ט הם שתי קדושות, ולר' אפרים נחשבים כולם קרבנות שבת. והותרו בשבת דהא סובר דשבת ויו"ט הבאים בב"א קדושה אחת הם.

ונראה שמאחר שבעצם פרשת המוספים כתוב "מלבד עולת התמיד", התמיד הוא קרבן שבת לכ"ע¹.

footnotes: ¹ ועיין בהקדמת הרמב"ם לסדר קדשים בפיה"מ דכותב כן במפורש.

מאידך גיסא בדין קרבן הפסח שדוחה את השבת פשוט שא"א לומר שיש בו חלות השם של קרבן שבת, הדחייה של פסח לכ"ע הוא מדין דחייה מיוחדת, (עיין במס' פסחים ובסוגיות שם, ואכמ"ל.)

שם. משנה - מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו. [חידושי אגדה] ובגמרא: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בהמ"ק בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. ראוי לעיין בכוונות של המאמרים האלו.

ונראה ע"פ מה דאיתא לעיל (מא.) ציון היא דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה, שכוונת המאמרים האלו קיום דרישה לציון, חובתנו לזכור את תפארתה של ירושלים בבנינה כדי לקיים המצוה לדרוש לציון.

שם. משנה - יורדין לעזרת נשים "ומתקנין שם תיקון גדול". ובגמרא: מאי תיקון גדול אמר ר"א כו' חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, ע"כ.

הנה, להכנס לעזרת נשים יכולים לבא גם בדרך מחוץ למקדש, א"כ אמאי מפרשת המשנה שירדו דוקא מעזרת ישראל לעזרת הנשים לתקן את התקון הגדול ולא נכנסו שמה בדרך אחרת.

ויובן עפמש"כ רש"י, וז"ל: כהנים ולוים יורדין וכו' כי מצות שמירת המקדש מוטלת על הכהנים ועל הלוים, וכמו שכ' הרמב"ם (פ"ח מבית הבחירה הל"א - ב') וז"ל שמירת המקדש מצות עשה כו' והשומרים הם הכהנים והלוים וכו', עליהם מוטלת החובה למנוע קלות ראש בבית ה' ושלא יקרה חלול קדושה. ולפיכך דוקא הכהנים והלוים השומרים את המקדש יורדים מעזרת ישראל לעזרת נשים לתקן את התקון הגדול לצורך שמירת המקדש מקלות ראש.

וחיוב שמירת המקדש היא לא רק לשמור המקדש מטומאה אלא אף מחילול קדושה ע"י עריות. ונראה, דשמירה מכל דבר עבירה היא ממצות שמירת המקדש. והראייה, דהא בתפלת על הנסים בחנוכה אומרים ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך ואח"כ והדליקו נרות בחצרות קדשך, דא"א היה להדליק הנרות ולעשות עבודה כ"ז שלא פינו את ההיכל מכל ע"ז ועבירה, דפינוי ההיכל הוא ממצות שמירת המקדש. והנה, בהפטרת פ' שקלים האשכנזים מתחילים בבן שבע שנים יהואש במלכו וקוראים בענין חזוק בדק הבית ששייך בפשטות לענין השקלים. ברם מנהג הספרדים הוא להתחיל בויכרת יהוידע ויבאו כל עם הארץ בית הבעל ויתצהו את מזבחותיו ואת צלמיו שברו, וצ"ע דמה ענין זה לפ' שקלים. ונראה, דאיבוד ע"ז מהמקדש היא ממצות שמירת המקדש ולכן שייך לבדק הבית ולשקלים. ולפי"ז מבואר למה בנין הגזוזטרא אינו אסור מטעם הכל בכתב, והוא משום שבנייתה היתה ממצות שמירת המקדש ולכן היתה מותרת.

שם. משנה - מנורות של זהב היו. [חידושי אגדה]. יש לתמוה, כי הלא בבית שני היו בדרך כלל עניים - וא"כ מדוע דוקא בשמחת בית השואבה דרשו שתהיינה המנורות משל זהב, ולמה עשו את הספלים דוקא משל זהב.

והנה כתוב בהפטרת שבת חנוכה: ויאמר אלי מה אתה רואה, ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה, ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר מה אלה אדני. ויען המלאך בי ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבקות.

משמעות הפסוקים אינה ברורה וצ"ע בביאורם. ופירש הגר"ח זצוק"ל, כי זכריה הנביא הבין שהנבואה משתייכת לבית השני. אולם לא נתיישבה אצלו התמונה של מנורת זהב כלה מפני שעולי בבל היו עניים ועשו מנורה מבדיל. ועוד לא תפס את המראה של שני הזיתים, כי הם משלים לשני הממונים על הצבור שנמשחים בשמן המשחה - המלך והכהן הגדול, והלא בבית שני לא היתה משיחה בשמן המשחה. לכן שאל את המלאך מה אלה.

ומה היתה תשובת המלאך לזכריה הנביא?

וביאר כי הנה שיטת הרמב"ם שקדושת יהושע בארץ ישראל - שהיתה משום הכבוש - לא קדשה לעתיד לבא, אמנם קדושת עזרא - שהיתה מפני החזקה - קדשה לעתיד לבא (פ"ו מבית הבחירה הלט"ז), וצ"ע מהו יסוד החלוק בינייהו ומדוע קדושת חזקה דעזרא קיימת לעתיד לבא ולא קדושת הכבוש דיהושע.

אלא דלדעת הרמב"ם קדושת שכינה, וכמו שהיתה בבהמ"ק, אינה בטלה לעולם (שם הלט"ז). והנה, יהושע קדש את א"י בלי בית מקדש, ומשום כך נתבטלה קדושתו, ברם עזרא התחיל קדושת החזקה בא"י ע"י בנין בית המקדש, ובראשונה קדש את בית המקדש ואח"כ שאר א"י, והואיל וקדושת השכינה של מקדש אינה בטלה, גם קדושת א"י דעזרא דחזקה אינה בטלה, דהריהי קדושת שכינה. מכל מקום אף המלך המשיח יקדש את א"י (רמב"ם פי"ב משמיטה הלט"ז) דקדושת עזרא לא היתה קדושה שלמה (ועיין בספר הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם), המלך המשיח ישלים את מה שחסר בקדושת עזרא - דקדושת עזרא תגמר בקדושת המלך המשיח, כי קדושת הבית השני היא היסוד של הקידוש של המלך המשיח.

ולפי"ז ניתן לבאר דהסימנים של מנורת הזהב ושל שני הזיתים משתייכים לבית השלישי, כי קדושות הבית השלישי ושל א"י בביאה שלישית מיוסדות בקדוש עזרא בביאה השניה, ולפיכך ענה המלאך, לא בחיל ולא בכח, כלומר, לא בדרך כבוש, כי אם ברוחי; כלומר כי אם בדרך השראת השכינה וחזקה, כי קדושת עזרא קדשה לעתיד לבא, וקדושת הבית השני היא התחלת קדושת הבית השלישי ויסודה, ע"כ דברי הגר"ח זצוק"ל.

יוצא מכך שלאנשי בית השני - שידעו את נבואת זכריה וביאורה - הסימן המסמל את המשיח היה מנורת זהב. ומאחר שבשמחת בית השואבה השתדלו להראות את אמונתם בביאת המשיח, לכן הקפידו להעמיד אז במקדש מנורות וספלים דוקא של זהב כבנבואת זכריה.

שם. רש"י ד"ה ילדים וז"ל בחורים עכ"ל. עלינו לבאר כוונת דבריו. ונראה דר"ל, גדולים ולא קטנים, כי לרש"י קטנים מופקעים מכל מצוות המקדש, ולאו דוקא מעבודה. והנה בנוגע ללוים קבע הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ז) וז"ל - ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנא' איש איש על עבודתו עכ"ל. וכן לגבי כהנים כותב (שם פ"ה הלט"ו) וז"ל - כשיגדיל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה עכ"ל. משמעות לשונו שיש כאן הלכה א', מי שאינו איש אינו כשר בין לעבודת הלוים ובין לעבודת הכהנים. ומסתבר שהמשותף ביניהם שהם עובדים עבודת המקדש ומי שאינו איש מופקע ממצות המקדש - בין של לוים ובין של כהנים. לפי"ז לכאורה משמע שהרמב"ם ורש"י נוקטים שיטה אחת¹.

footnotes: ¹ ויתכן שלרש"י קטן מופקע מכל מצוות המקדש, אבל לרמב"ם הם מופקעים מעבודה במקדש בין משל כהן ובין של לוי, ולא יותר, וצ"ע.

שם. משנה - מבלאי מכנסי כהנים. התוס' במס' שבת (כא. ד"ה שמחת) מבארים דאע"פ שמועלין בבגדי כהונה שבלו - מדליקים אותם בשמחת בית השואבה, וז"ל - דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון צורך קרבן חשוב ליה עכ"ל. אליבא דהתוס' - שמחת בית השואבה שייכת להקרבת נסכי המים ומדין קרבן¹.

footnotes: ¹ כרש"י ולא כרמב"ם, עיין לעיל בשעורים.

בנוגע לבגדי כהנים שבלו, יש שהקשו על קושית התוס', דלמה לא יותרו ב"כ שבלו מטעם נעשית מצותם, הרי בבגדי לבן דכ"ג ביוה"כ יש גזה"כ שאוסרתם אפי' לאחר שנעשית מצותם, אבל בשאר בגדי כהונה מאחר שאין בהם גזה"כ למה יאסרו הא נעשית מצותם.

ונראה דאין כאן קושיא. ב"כ שבלו לא מקרי נעשית מצותם, דאילו אמרה התורה ללבוש בגדי כהונה לשלש שנים אז לאחר גמר שלש השנים היתה נעשית מצותן, וכן בב"כ ביוה"כ יש להם זמן מסוים ללבשם באותו היום ולכן כשנגמר הזמן היו נחשבים נעשית מצוותן ובלי גזה"כ היו מותרים. משא"כ בסתם ב"כ שבלו שאין להם זמן מוגבל ומצות לבישה מסוימת ולכן אינם בכלל שנעשית מצוותם. אלא דאי קשיא הא קשיא, למה מועלים בבגדי כהונה שבלו, ומ"ש מקדשים שמתו שאין מועלים בהן ואע"פ שלא נעשית מצותם, וצ"ע.

יש להעיר, הלא אסור לקרוע בגדי כהונה (רמב"ם פ"ט מכלי המקדש הל"ג), והאיך הותר לקרוע את הכלאים לעשותן פתילות בעבור שמחת בית השואבה.

ונ"ל עפמש"כ הרמב"ם (שם) וז"ל - והקורע פי המעיל לוקה שנא' לא יקרע, וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה עכ"ל. מהרמב"ם משמע שהוא מחלק בין איסור הקריעה במעיל לבין איסור הקריעה ביתר בגדי הכהונה. עיקר הלאו נוהג במעיל וחל לכל קריעה, אבל האיסור הטפל האוסר קריעה בשאר בגדי כהונה אוסר רק קריעה דרך השחתה, ולכן קריעת הבלאים בעבור שמחת בית השואבה - דאינה דרך השחתה - מותרת.

בדומה לזה נמצא בפסק הרמב"ם באיסור מחיקת השם: הוא פוסק שמחיקת השם אסורה בכל אופן, ואפילו שלא כדרך השחתה, וזהו עיקר הלאו. ברם יש איסור טפל שלא לאבד המזבח, ההיכל וכתבי הקודש והוא נוהג דוקא בדרך השחתה (פ"ו מיסודי התורה הל"א, ז' - ח').

וכן פוסק בנוגע לאיסור בל תשחית (פ"ו ממלכים הל"ח - י'), דעיקר הלאו דב"ת נוהג במצור שלא לכרות עץ מאכל בין בדרך השחתה ובין שלא בדרך השחתה, ברם ישנו איסור טפל שלא לכרות עצים אפי' שלא במצור אבל רק בדרך השחתה.

ועיין ברש"י (ד"ה מבלאי) שהוסיף שמכנסי בגדי השרד היו משל צבור, ויש לעמוד על כוונתו, דמאי נפק"מ בכך. ונ"ל שלרש"י פתילות של שמחת בית השואבה חייבות להיות משל צבור, ומשום כך באו מבלאי ב"כ כי כבר נמסרו לצבור לצורך ב"כ, ואחרי שבלו הותרו לצורך שמחת בית השואבה דמצות הצבור היא.

שם. משנה - ולא היה חצר וכו'. [חידושי אגדה]. נ"ל דאור במקדש הוא סימן להשראת השכינה בישראל. וכן מבואר במס' שבת (כב:) שהמנורה שבהיכל היתה "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". בשמחת בית השואבה בסוכות היתה השראת שכינה מיוחדת במקדש כדאיתא בירושלמי ובתוס' (נ:) ד"ה חד, וז"ל - שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' וכו'. עקב זה האיר אור שמחת בית השואבה בכל חצרי ירושלים כי השכינה האירה בכל עיר המקדש¹. עיקר השמחה והשראת השכינה היו בעבור חסידים ואנשי מעשה, אולם כל איש ואשה בירושלים הושפעו - ואפי' האשה הפשוטה שבררה חטיה בחצרה בזמן ההוא הרגישה רוממות נפשית והתעלות רוחנית.

footnotes: ¹ בהתאם לשיטת הרמב"ם שמקדש כולל בכמה מקומות כל העיר, עיין בשעורים רפ"ד.

שם. משנה - חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם. [חידושי אגדה]. להראות את שפלותם בפני השראת השכינה. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ח מלולב הלי"ב - ט"ו) וז"ל: אע"פ שכל המועדות מצוה לשמח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתרה כו' וכיצד היו עושין כו' ומתחילין לשמוח ממוצאי יו"ט הראשון כו' והאיך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור כו' ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל א' וא' כמו שיודע ואומרים דברי שירות ותשבחות כו' מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות כו' השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו כו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה כו' וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמח לפני ה' שנא' והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' עכ"ל. גילוי והשראת השכינה יוצרים שני הרגשים באדם: שמחה ושפלות, ואלו היסודות דשמחת בית השואבה.