בגמ' - נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' שמי שנכתב בקדושה ימחה כו' לעשות שלום לכל העולם וכו'. מכאן מוכח דהא דמוחקין את השם בסוטה אינה מדין הותרה אלא מדין דחויה, שיש במחיקת השם מעשה איסור אלא דשלום בית דוחה את איסור המחיקה, דהא יליף אחיתופל לכל התורה כולה מסוטה, דאילו הותרה למצות סוטה איך אפשר ללמוד לשאר התורה. וכן עיין ברמב"ם (פ"ד מחנוכה הלי"ד) הפוסק דנר ביתו קודם לנר חנוכה משום שלום בית, ולומד ממחיקת השם בסוטה, ומוכח דהוי' דחויה ושייך בכהת"כ ואינה הותרה למצות סוטה בלבד. ולפי"ז מובנים הדינים דאיום דמאיימין על הסוטה לפני שמוחקין את השם, מכיון דהמחיקה לא הותרה ומהוה מעשה איסור, ולכן מאיימין עליה שלא תביאתו לידי מחיקת השם.

משנה - שלש לפתיחת שערים. יש להבהיר מהו המקור בפרשת החצוצרות (במדבר, פרק י') לתקיעות אלו. ונראה שהמקור הוא התקיעות שם להקהיל את העם, דכתיב "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד". גם פתיחת השערים מהוה דרישה לכלל ישראל לבא ולהקהל כצבור בבית המקדש¹. ועיין ברש"י לקמן (נד. ד"ה שאין) וז"ל שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת, שאינה למצוה כתקיעות של קרבן דכתיבי בקרא כו' אבל הנך לסימנא נינהו שישמעו ויבאו למעמדם ולדוכנם, ולא דחו שבת עכ"ל, ונראה - דזוהי כוונתו.

footnotes: ¹ וכן אומר הרמב"ן בספר מלחמות ד' (בפ"ג דר"ה) דבהמ"ק הוא מקום הכנופיא של כלל ישראל.

עוד יל"ע לקמן (נד.) אליבא דרבא, מ"ש התקיעות של פתיחת השערים שדוחות את השבת מהתקיעות ושירות דשמחת בית השואבה דאינן דוחות את השבת. וי"ל כנ"ל דתקיעות דפתיחת השערים מותרות מכיון דמהוות מצוות בהמ"ק משא"כ השירות דשבה"ש לרמב"ם דאינן אלא מצות יו"ט. א"נ לא גזרו שבות על הכהנים - דזריזים הם, אבל בשמחת בית השואבה - דכל בנ"י משתתפים בו - גזרו. עיין בריטב"א ובראשונים בריש הפרק.

שם. משנה - ותשע לתמיד של שחר. הרמב"ם מביא את הדין של ט' התקיעות לתמיד בהל' תמידין ומוספין (פ"ו הל"ז) וז"ל - וכל התקיעות שעל התמיד תשע כמו שביארנו, עכ"ל. וכוללן בתוך כ"א התקיעות (פ"ז מהל' כלי המקדש הל"ה) וז"ל - אין פוחתין במקדש מאחת ועשרים תקיעה בכל יום שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים עכ"ל. ומ"מ בראשית דבריו במצות תקיעות בחצוצרות (פ"ג מכלי המקדש הל"ה) אינו מזכירן, וז"ל - בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרים שירה שנא' וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וכו' ע"כ. הרי שכותב רק דין החצוצרות בקרבנות המועדים וראשי חדשים - כלומר של המוספים, וצ"ע למה משמיט את התקיעות על התמידין.

לכאורה היה ניתן לומר שהרמב"ם סובר שיש חלוק בין דין התקיעות על המוספים לדין התקיעות על התמיד כלומר כי התקיעות על המוספים מהוות קיום בעצם הקרבן, אולם תקיעות התמידים אינן מצוות בעצם הקרבן אלא מצוות המקדש לעצמן¹. ברם הגר"מ זצ"ל אמר דכל התקיעות - בין בשעת התמיד ובין בשעת המוספים - אינן קיום במצוות הקרבנות אלא מהוות מצוות המקדש לעצמן, וצ"ע. (עיין בשעורים בריש הפרק וגם להלן.)

footnotes: ¹ עיין בספרי (במדבר פ"י) וז"ל - וביום שמחתכם אלו שבתות, ר' נתן אומר אלו תמידים, עכ"ל. וי"ל דבזה פליגי, דלת"ק חלות תקיעות על הקרבן מדין שמחה הוא רק בקרבנות המוספים במועד ושבת, ולר"נ יש חלות תקיעות דשמחה על קרבן התמיד נמי, עיין בפי' המלבי"ם על הספרי שם.

שם. משנה - ובע"ש היו מוסיפין שש. שיטת הרמב"ם.

א) איתא במס' שבת (לה:) שש תקיעות תוקעין ע"ש, התחיל לתקע תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות כו' ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחין, התחיל לתקוע תקיעה שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות ועדיין חמין מונחין ע"ג כירה כו' התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק, ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת.

הרמב"ם מביא את ההלכה של ו' התקיעות בע"ש בהל' שבת (פ"ה הלי"ח - כ"א) וז"ל: כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בע"ש, ובמקום גבוה היו תוקעין כדי להשמיע כל אנשי המדינה וכל אנשי המגרש שלה, תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדות מלחרוש ומלעדור וכו'. וחוזר על אותה ההלכה בהל' כלי המקדש (פ"ז הל"ה - ו') וז"ל: אין פוחתין במקדש מאחת ועשרים תקיעה בכל יום כו' בערב שבת מוסיפין שש, שלש להבטיל את העם מן המלאכה ושלש להבדיל בין קדש לחול עכ"ל. ולכאורה צ"ע למה מביא אותן ההלכות בשני מקומות. ונראה מזה דסובר הרמב"ם שיש כאן שני דינים נפרדים: 1) דין תקיעות בע"ש המוטל על כל צבור וצבור בישראל; 2) דין מיוחד במקדש לתקוע ו' תקיעות בע"ש.

ניתן לפרש את הדין המסוים של תקיעות ע"ש במקדש בשני אופנים: קודם כל, המקדש הוא מקום הכינופיא דכלל ישראל, ואם החובה להזהיר את העם בע"ש על שביתת השבת נוהגת בכל אתר ואתר עאכו"כ שהיא נוהגת במקדש כלפי העם כולו. ועוד י"ל, שתקיעות השופר בע"ש להבטיל את העם ממלאכתן אינן סתם סימן שידעו העם ששבת מתקרבת לבא. אלא יש בהן דין של תוספת שבת. וכן מוכח מהא דמבואר במס' שבת (לה:) שחזן הכנסת היה אסור לטלטל את השופר אחר שתקע בו כי נעשה מוקצה. א"כ מסתבר שהתקיעות במקדש הן חלות דין שירה - מצות שירה של קידוש מחמת כניסת קדושת תוספת שבת. תוספת השבת בכלל ישראל במקדש היא היסוד לשירת החצוצרות בע"ש במקדש דהוי' חלות קיום שירה וקדוש בעבור שבת. ויתכן שיש לאחד את שתי הסברות ביחד. ניתן לומר שהמחייב של התקיעות ע"ש במקדש הוא מדרבנן והוא הבטלת הכלל ישראל ממלאכה (הטעם הראשון), וממילא יש גם מצוה דשירה וקדוש על תוספת השבת בבהמ"ק, שהרי תקיעות הכהנים בחצוצרות במקדש תמיד מהוות חלות קיום מצות שירה. ונראה שאע"פ שהתקנה לתקוע בע"ש אינה אלא מדרבנן, קיומה מהוה מצוה דאורייתא - וכמש"כ הללו קל בקדשו גו' הללוהו בתקע שופר גו' הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה.

ב) והנה מהרמב"ם בפ"ז מכלי המקדש (הל"ה) משמע שכל ו' התקיעות בע"ש במקדש היו תר"ת כשאר תקיעות שבמקדש. ברם הרמב"ם (פ"ה משבת הלי"ט) כותב וז"ל - תקיעה ראשונה נמנעו כו' התחיל לתקוע שניה נסתלקו התריסין כו' התחיל לתקוע תקיעה שלישית כו' ותוקע ומריע ותוקע ושובת עכ"ל. משמעות לשונו שבגבולין תקעו בג' הפעמים הראשונות ג' פעמים תקיעה ואחרי כן בסוף תקעו תר"ת. וצ"ע מ"ש התקיעות שבמקדש מהתקיעות שבגבולין.

ונראה דהרמב"ם סובר ששלשת התקיעות הראשונות שבגבולין באו כדי להודיע את העם ששבת קרובה לבא, אבל אין בהן חלות דין תוספת שבת. והואיל ואין בהן חלות קדושת שבת ומצות קדוש, לכן דיין בתקיעות בלבד ואין זקוקין לחלות דין תר"ת. ברם שלשת האחרונות הכניסו את קדושת תוספת השבת לצבור, ובכן מהוות הן חלות שם מצוה. משום כך מחייבים לתקוע תקיעה דמצוה והיא תר"ת. לעומת זאת כל ששת התקיעות שבמקדש מהוות קיום שירה לקראת כניסת השבת, ולכן בעו מצות תר"ת דוקא ואינן תקיעות בעלמא.

ג) הרמב"ם פוסק (פ"ה משבת הל"כ) שתוקעין במו"ש להתיר העם במעשיהן. ועיין בה"ה ששאר ראשונים חולקים עליו. ונ"ל בהסבר המחלוקת שתקיעות בצבור בע"ש מטילות דין תוספת שבת על הצבור בעל כרחם של היחידים. שיטת הרמב"ם היא כי גם במו"ש תוספת שבת של הצבור מחייבת את היחידים למנוע את ידם ממלאכה. היתר המלאכה תלוי בתקיעות הבדלת הצבור, והיחידים בע"כ אסורים במלאכה עד שמקבלים ההיתר דתקיעות של הבדלת הצבור. ברם הראשונים האחרים סוברים שמעשה הבדלת היחיד מתירו בכל אופן במלאכה במו"ש כי הבדלה היא המעשה המפקיעה את השבת ואין לכוף את היחיד לנהוג בתוספת שבת אחרי שהבדיל. כ"ז במו"ש, אבל בע"ש אין בידי היחיד לעכב את תוספת השבת של הצבור מלאוסרו במעשיו.

שם. במצות חצוצרות. מפשטות הפרשה (במדבר, פרק י') נראה שבתקיעת החצוצרות קיימות ג' מצוות שונות, ויש לעמוד על טיבן:

1. מצות תקיעה לשם הקהלת העם. לכאורה לא נהגה מצוה זו אלא לשעה - בימי משה בלבד. ברם לפי הנ"ל גם מצוה זו נוהגת לדורות בפתיחת השערים במקדש, וגם בתקיעת החצוצרות בע"ש במקדש.

2. מצות תרועה בעת צרה. עיין ברמב"ן בסה"מ (מצוה ה') המונה אותה למצות תפלה בעת צרה והיא מצוה לעצמה. מצוה זו מחייבת תרועה בחצוצרות בתעניות. והנה חז"ל (בשבת דף ט:) אומרים "תענית ציבור איכא כנופיא". ויש להתבונן ביחס שבין תענית לכנופיא. ומסתבר שבתרועות בחצוצרות בתעניות יש שני קיומי מצוות: א) תרועה בעת צרה; ב) תרועה להקהלת העם. עת צרה מחייבת הקהלת העם שיבוא בכינופיא להתפלל, להריע, לצום ולשוב בתשובה על צרתם. וכן אמרה אסתר "לך כנוס את כל היהודים וצומו וגו'". ונראה דצבור של עשרה עומדים במקום הכלל ישראל כולו דעשרה הן עדה. "ונקדשתי בתוך עדת בנ"י" - עדת עשרה היא כישראל כולו וככל הצבור. בתענית צבור - יש דין צרה לכלל ישראל, ועשרה שצמים מקיימים צום עבור כל העם. משום כך מחייב הצום כינופיא, דבכל תענית צבור יש קיום תענית של הקהלת ישראל וכינופיתם. יוצא דהתקיעות בתעניות גם הן תקיעות להקהלת העם.

3. מצות תקיעות של שמחה בעת הקרבת קרבנות הצבור שבמקדש. התקיעות הללו הן קיום שמחה המתקיימת ע"י שירת הכהנים.

ויל"ע לגבי התקיעות של שאיבת המים באיזו מצוה נכללות. ומסתבר כי בכלל המצוה האחרונה הן - בתקיעות של שמחה, "וביום שמחתכם ובמועדיכם גו' ותקעתם וגו'". יש בתקיעות לשאיבת המים ולהבאתם קיום מצות שירה של שמחה במקדש ושל שמחת יו"ט. ואעפ"כ אין תקיעות אלו חלות בגוף של קרבן צבור אלא קיום דשמחה ושירה הן במקדש.

שם. מקום התקיעות של שאיבת המים בחג. עיין במשניות (נא:, נג:) שתוקעים למלוי המים בשער העליון וגם כשמגיעים לקרקע של עזרת הנשים, ויש להבין מדוע תוקעים דוקא במקומות אלו.

ונראה לפרש, דתוקעים בראשונה בעת היציאה מקדושת מחנה שכינה, דהיינו בעת היציאה משער העליון. ותוקעים בשניה בעת הביאה למקום המיוחד דעזרת נשים. ואע"פ שאין לעזרת נשים יתרון קדושה על שאר הר הבית, שהיא קדושת מחנה לויה, עכ"ז חלות שם מקום מסוים היא לעצמה, ותוקעים מחמת הביאה למקום המסוים הזה. והנה לעזרת ישראל ולעזרת הכהנים יש אותה קדושה דמחנה שכינה, מ"מ קיים מן התורה חלוק בין המקומות האלה לגבי דיני כניסה - דהא בעל מום כהן אסור להכנס מה"ת דוקא מן המזבח ולפנים. יש מהמזבח ולפנים חלות שם מקום מסוים בפני עצמו במקדש. מאידך איסור כניסת הטמאים מה"ת תלוי רק בקדושת המקום - ולא בחלות שם המקום. ברם מדרבנן איסורי הכניסה דטמאים תלוים בחלות שם המקום - ולאו דוקא בקדושת המקום. והראייה דין לפנים מהחיל, ואכמ"ל.

שם. בגמ' - ר"י סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא. וז"ל רש"י בד"ה אחת היא: מצוה אחת הן וחדא חשיב להו עכ"ל. משמע שלרבנן תקיעה תרועה תקיעה הן ג' מצוות. ותמוה, שהרי כל ט' הקולות מעכבים זה את זה, ולכאורה מצוה אחת הן ולא ג' מצוות לכ"ע. ומסתבר דלכ"ע יש רק מצוה אחת, אלא שלרבנן - בחפצא - תקיעה תרועה ותקיעה הן ג' קולות, ולר"י מהוות חלות שם חפצא דקול א'.

עיין ברש"י (ד"ה ולא) ובתוס' (נד. ד"ה מהו) הסוברים דלר"י מפסיקים כדי נשימה אחת בין התקיעה לתרועה, ובריטב"א איתא דלר"י חייבים לתקוע תר"ת בנשימה אחת. ויש לעמוד על יסוד פלוגתתם. ונראה שהריטב"א סובר דתר"ת חפצא דקול א' הוא ולכן צ"ל בנשימה א', אך דעת רש"י ותוס' צ"ע האיך יפרש שיטת ר"י - דאי ס"ל תר"ת קול א' הוא למה מפסיקה כדי נשימה ביניהן.

על כן נ"ל לרש"י ותוס' החפצא דקול תר"ת לר"י א' הוא, ולפיכך להפסיק יותר מכדי נשימה א' פסול. אלא שסוברים, דלר"י יש לתקעו במעשה תקיעות מיוחדים. ולכן חובה על התוקע להפסיק ביניהם בנשימה א' כדי שיהיה כל מעשה תקיעה לחוד. אבל אסור להפסיק יותר מכדי נשימה א' כדי לקבוע חפצא דקול א'.

והנה, בר"ה בתקיעות תשר"ת חולקים הפוסקים (או"ח תק"צ ס"ד) אם יש להפסיק בנשימה בין השברים לתרועה או לא, ויש להבין את יסוד המחלוקת. ונראה שניתן לבאר את המחלוקת בשתי דרכים:

יתכן כפי הנ"ל בתוס' דלכ"ע החפצא של שברים תרועה קול א' הוא, ולכן אין להפסיק בו יותר מנשימה א' כדי לקבוע את חלות שם דקול א'. ופליגי אם תשר"ת טעונים למעשה תקיעה אחד או לא, דאם זקוק למעשה תקיעה אחד אפי' להפסיק עם נשימה א' אסור, ואם זקוק למעשי תקיעה מיוחדים יש להפסיק בנשימה אחת.

ברם יש לפרש את המחלוקת גם ע"פ דרך הריטב"א, וכן מסתבר, דדוקא נשימה א' קובעת את חלות השם חפצא דקול א' ובתשר"ת חולקים אם יש צורך בחפצא דקול א' או לא, ונ"מ לנשימה א' או ב' נשימות. שיטת ר"י היא דתר"ת היא חפצא דקול א', לכן מחייב נשימה א', ולפיכך אם שברים תרועה חפצא דקול א' הם חייבים לתקוע תשר"ת בנשימה א', אבל אם חלות השם דשברים ותרועה היא של שני קולות תוקעים בשתי נשימות.

שם. בגמ' - ורבנן ההוא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתא. והנה יש גורסין: ור' יהודה לפניה ולאחריה מנליה נפקא ליה משנית, אך המהרש"ל מחק גירסא זו דלכאורה היא משוללת הבנה. ובישוב הגירסא ניתן לפרש, שהקשו מנליה לר"י דצריך שתהא התקיעה דוקא לפני ולאחרי התרועה, דאולי אם כולן בב"א יוצא, ומגזה"כ דשנית לומדין דבעינן בזה אחר זה.

בדין פשוטה לפניה ולאחריה בר"ה יש לדון: האם התקיעות מעיקר המצוה הן או"ד שבאות כדי להכשיר את התרועה בלבד, אבל עיקר המצוה היא התרועה. וזה לשון הרמב"ם (פ"א משופר הל"א): מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בר"ה שנא' יום תרועה יהיה לכם עכ"ל. משמע שסובר שהתרועה בלבד היא עיקר המצוה.

ויתכן שתהיה נ"מ לדידן בשמע ט' קולות בבת אחת אם יוצא או לא, שחולקים רש"י ותוס' (במס' ר"ה לד: ד"ה מתשעה), לרש"י יוצא, ולתוס' אינו יוצא. וי"ל דלרש"י התקיעה היא מעיקר המצוה ואינה באה להכשיר את התרועה, ועל כן יוצא גם בב"א, ואילו לתוס' התקיעה מכשרת את התרועה ולפיכך צריכה לבוא דוקא לפני התרועה.

עקב כך יש לפרש את קושית הגמרא לפי תוס', דסברה שמכיון שלר"י תקיעה תרועה ותקיעה הן חפצא דקול א', א"כ התקיעה היא חלק מעיקר המצוה, והואיל ואינה באה כדי להכשיר את התרועה ניתן לתוקען בבת אחת. וע"ז מתרצת הגמרא דגם לר"י קיימת גזה"כ שקדימת התקיעה לתרועה מעכבת ובב"א אינו יוצא, ודו"ק.