רש"י ד"ה ולרשע. [חידושי אגדה]. שמחת בית השואבה קשורה עם תשובה. ובטעם הדבר נראה לומר שחג הסוכות הוא זמן שמחה לשמוח בהשראת השכינה בישראל כי הסוכה מסמלת את בהמ"ק, ובבוא העם למקדש לפני ד' לשמוח בהשראת שכינתו מוכיחים אותם לחזור בתשובה כדי שיהיו ראויים לאותה דרגה עליונה של השראה והתקרבות לד'. ומפני ענין זה השתרבב מנהגנו בסוכות לומר הושענות ובהושענא רבה לומר תפלות מעין יו"כ, כי השמחה של התקרבות לד' מחייבת תשובה. ובכך מוסברת שיטת רב האי גאון לקרוא את פרשת נצבים בשמיני עצרת - זמן שמחה הוא זמן תשובה.

ומעין זה בוודוי מעשר, כשבעל המעשרות בא למקדש שמח אחרי שקיים כל המצוות המוטלות עליו משום פירותיו חובה עליו להתוודות ולשוב בתשובה שלמה, כי שמחה והתקרבות לה' מחייבות חפוש מחדש במעשים וחזרה בתשובה שלמה.

וכן ביוה"כ כשהכה"ג מפרש את השם ויש עוצם גלוי שכינה והתקרבות לאלקים היו השומעים כורעים ומשתחוים ומודים - כלומר מתוודים (כמו דפרשו הגאונים) על חטאיהם, כי התקרבות לאלקים מחייבת את האדם בתשובה.

שם. רש"י ד"ה ולרשע כו' למה לך לבא לבית זה עכ"ל. מרש"י מוכח שיש חילוק בין ביאת מקדש לשאר מצוות תורה, כי לרשע יש קיום בשאר מצוות אבל לא בביאת מקדש דנקרא רמוס חצרי ואין לו קיום עליה לרגל.

שם. בגמ' - שמאריכין בתקיעות כו' שמרבה בתוקעין. והטעם להאריך ולהרבות הוא כדי להראות שיש אמנם שני מחייבים של תקיעות בעבור שני מוספים - אלא שתוקעים סדר א' לשניהם ויוצאים בעד שניהם, כנ"ל.

שם. תוס' ד"ה אתקין. בביאור המחלוקת בין רש"י ותוס', ניתן לומר כי לרש"י יש חלות שם צרוף בין כל קרבנות מוספי החג אהדדי, ולכן מותר לקרוא גם מהמוסף של היום הבא כי הוא נחשב מענינא דיומא. אולם תוס' סוברים שאין חלות דין צרוף בין כל קרבנות החג, ולפיכך אין לקרוא מענין המוסף של היום הבא בקה"ת דיום זה.