Reshimot Shiurim on Yevamot Daf 21a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא. פשטות הגמרא ר"ל שמצות יבום קודמת למצות חליצה. ברם יעויין לקמן (דף לט:) דס"ל לאבא שאול שבזמן שהמייבם אינו מתכוון לשם מצוה, מצות חליצה קודמת למצות יבום. ולכאורה הרי זה כנגד מש"כ בגמרא שלפנינו. אמנם נראה שאין כאן סתירה, דדין דר"ל דבאפשר לקיים שניהם לא אמרינן עדל"ת חל רק כשאפשר לקיים אותה מצוה, כגון שהיה אפשר לקיים מצות יבום בלי לעבר על האיסור. משא"כ חליצה המהוה מצוה בפני עצמה ואינה קיום מצות יבום, ולפיכך האפשרות לקיים מצות חליצה במקום יבום אינה נוגעת לדין עדל"ת במצות יבום. ועוד נראה דאפילו אם ננקוט שחליצה ויבום מהוים אותה קיום מצוה ואינן ב' מצוות שונות מ"מ דין דר"ל אינו חל. דהנה קבענו בשיעורים¹ שעיקר הדוחה בעדל"ת אינו קיום המצוה אלא מעשה המצוה. ולכן מאחר שיבום וחליצה מהוים שני מעשי מצוה שונים האפשרות דחליצה אינה מפקיעה את הדין דעדל"ת ביבום, כי רק כשאפשר לעשות אותו מעשה המצוה בלי האיסור לא חל דין עדל"ת, דהיינו כגון במקום שאפשר לעשות את מעשה היבום בלי איסור, אך בשאפשר בחליצה דהויא מעשה מצוה אחר שפיר חל דין עדל"ת לעשות את מעשה היבום².
footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ו א) תוס' ד"ה שכן הכשר מצוה. ² צריכים לדחוק את כוונת רבינו זצ"ל במלים "חליצה במקום יבום לאו מצוה היא" ודו"ק.
גמ'. רמז לשניות. בשיעורים למעלה¹ חקרנו האם איסורי שניות חלין כאיסורי עריות מדרבנן או כאיסורי ביאה דעלמא. ויתכן לתלות שאלה זו בדרשות שבגמרא שלפנינו שאם דרשינן "כי את כל התועבות האל, האל קשות מכלל דאיכא רכות", שניות כלולות בעצם הפרשה דעריות, וחלין כאיסורי עריות. מאידך אם איסורי שניות נלמדים מ"ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי" יתכן דאיסורין בפני עצמן הן ולא נאסרו בחלות שם איסורי עריות.
footnotes: ¹ (דף כ ב) ד"ה איסור מצוה כו'.
רש"י ד"ה אם אמו. וז"ל אמו כתיבה וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע"ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו עכ"ל. משמע מרש"י דחלות שם האיסור דאם אביו הוי אותו חלות שם איסור דאם אמו כי תרוייהו נאסרו מדרבנן בחלות שם איסור אמו, דאימא רבתא קרו להו.
רש"י ד"ה ואשת אבי אמו. וז"ל ואע"פ דאשת אבי אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו הלכך חדא הוא עכ"ל. ה"נ משמע מרש"י דשתיהן נאסרו באותו שם איסור דערות אשת אביו דכולהו אבא רבא קרו להו.
שם. גמ'. אמר רב ד' נשים יש להן הפסק וכו'. דוקא אלו יש להן הפסק אבל האחרות אין להן הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שנייה. נראה שיסוד הדין דשניות אין להן הפסק הוא שהחכמים תקנו שכולם בכלל השם ערוה. ולכן אם אמו ואם אביו אין לה הפסק משום דאמרינן בגמ' לקמן (כא:) והובא ברש"י לעיל (כא. ד"ה אם אמו) שיסוד איסורן הוא משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו ומכיון דכולן נקראו בשם אמו, כולן אסורות בלי הפסק.
ברם יעויין להלן בסוגיא דבאשת אבי אמו פליג זעירי עם רב, דרב סבר דאשת אבי אמו אין לה הפסק למעלה, וזעירי סבר דאשת אבי אמו יש לה הפסק למעלה. ונראה דרב וזעירי פליגי ביסוד גזירת הרבנן דאשת אבי אמו, דאליבא דרב נאסרה בשם איסור ערות אשת אביו ולכן ס"ל דאין לה הפסק. ואילו לזעירי לא נאסרה בשם ערות אשת אביו אלא בשם איסור בפני עצמה, ולכן סבר שרק אשת אבי אמו עצמה נאסרה ולא למעלה ממנה. ויעויין ברמב"ם (פ"א מהל' אישות הל"ו) שפסק כזעירי ואילו ראשונים אחרים (עיי"ש בהגהת מיימונית בשם ראבי"ה) פסקו כרב. ולרמב"ם צריך לומר שלשון הגמ' לקמן (כא:) שמשמע שגדר האיסור הוא שנכללת מדרבנן בשם אשת אביו שכולן בי אבא רבא קרי להו, לאו דוקא.