גמ'. פלגינן דיבורא. פליגי ר' יוסף ורבא בדין פלוני רבעני לרצוני שלר' יוסף חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולרבא חל דין פלגינן דיבורא. ונראה לבאר מחלוקתם בשלש דרכים:

א) י"ל דפליגי האם שתי ההגדות שעל הרובע ושעל הנרבע חלין כחלות הגדה עדות אחת או כחלות של שתי הגדות נפרדות. דלר' יוסף חלה רק הגדת עדות אחת בלבד, ולפי' סובר שחל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו לרבא חלין שתי הגדות עדות שונות - עדות אחת על הרובע וחלות עדות אחרת על הנרבע, ומשו"ה ס"ל לרבא דחל דין פלגינן דיבורא, כי העדות האחת שעל הנרבע בטלה והעדות האחרת שעל הרובע קיימת, כך פי' מרן הגר"ח זצ"ל.

ב) הראב"ד (עי' ברא"ש פ"ק דמכות י"ג - י"ד) נוקט דעדות דרובע ונרבע הו"ל חלות עדות אחת לכ"ע, ולרב יוסף חל בעדות זו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו לרבא לא שייך הכא הדין דעדות דבטלה מקצתה בטלה כולה, דדין זה חל רק במקום שמקצת העדות שבטלה הויא חלות עדות פסולה, משא"כ בעדות "רבעני לרצוני" דהו"ל עדות דבעל דבר על עצמו דאינה הגדת עדות כלל וכמי שאינה, ולפיכך ביטול מקצת העדות לא חל מכיון דאינה עדות כלל.

ג) ועוד י"ל דלכ"ע שתי עדיות שונות חלין - א' על הרובע וא' על הנרבע - אלא שלר' יוסף העדות שעל הרובע בטלה כי יש בעצם סיפור המעשה של העד תרתי דסתרי, כי לדברי העד רשע הוא ורשע פסול לעדות, ולכן עצם נאמנותו על הרובע פקעה כי סותרת את עצמה מינה ובה. ובשיטת רבא נראה דס"ל שהנרבע אינו נאמן כלל לומר שלרצונו נרבע. דהנה יעויין ברמב"ם (פי"ח מהל' סנהדרין הל"ו) שכתב וז"ל גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו אלא על פי שני עדים כו' שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות שהן תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג, וכללו של דבר גזירת מלך היא עכ"ל. ומהרמב"ם יוצא שכשאדם משים עצמו רשע אינו נאמן כלל כי שמא הוי מן העמלין מרי נפש וכו'. ובכן י"ל שזוהי סברת רבא שכשאדם משים עצמו רשע ואומר רבעני לרצוני אינו נאמן כלל שנרבע לרצונו, ומקבלים את עדותו על הרובע ואין סתירה בעצם נאמנותו לספר את סיפור המעשה על הרובע כי מה שסיפר שנרבע לרצונו הוי פטפוטי דברים בעלמא שדברי שטות הם ממי שהוא מרי נפש כו'¹.

footnotes: ¹ אמנם צ"ע דלפי"ז למה לו לרמב"ם לומר שהמרשיע את עצמו פסול אף מגזיה"כ, הלא מי שמרי נפש אינו נאמן כלל. ועיין בשיעורים למס' ב"ק (דף תס"ד - תס"ה).

ונראה להביא ראייה מסוגיתנו לדרך השלישית בביאור המחלוקת בין רב יוסף ובין רבא, שהרי הגמרא הביאה את מחלוקתם בנידון דעד א' בעדות אשה שהעיד "הרגתיו", ונראה שיש מכך שתי הוכחות לביאור השלישי. ראשית כל, דבשלמא בעדות על הרובע ונרבע יתכן כביאור הראשון, דר' יוסף ס"ל דהו"ל חלות עדות אחת, שהרי בין הרובע ובין הנרבע השתתפו באותו מעשה העבירה, ולפיכך שתי ההגדות, על הרובע ועל הנרבע, מצטרפות לחלות עדות אחת. אך דבר זה קשה להולמו בעדות מת בעלה שבאה להתיר האשה ועדות הרגתיו המחייבת את הרוצח, כי היתר האשה כשמת בעלה לא שייך כלל לחיוב הרוצח שהורגו, ומסתבר דהו"ל שתי חלויות של עדות שונות שאין ביניהן צירוף כלל. ואע"פ שהעד העיד על שתיהן בתוך כדי דיבור מ"מ הויין שתי עדויות שונות, ואינו בדין שיחול בהן דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כי אינן עדות אחת. ואילו לפי הדרך השלישית י"ל שאע"פ שישנן שתי עדויות מ"מ יש סתירה בנאמנות העד לספר את המעשה, כי סיפר שמת בעלה וגם הרגתיו ולדבריו רשע הוא ואינו נאמן להעיד שבעלה מת.

ועוד ראייה, דהנה יש לחקור בנאמנות עד אחד מדרבנן להעיד שמת בעלה, האם נאמנותו חלה מדין עדות וכמו שני עדים המעידים בדבר שבערוה, או שחלה מדין נאמנות דעד א' באיסורין. והנה כל הפסולין להעיד, כגון אשה קרוב ורשע, כשרים לעדות אשה (יבמות דף קיז א), ומשמע שאינה חלות הגדת עדות דבי תרי אלא חלות נאמנות דעד א' נאמן באיסורין, שהרי אשה וקרובים נאמנים באיסורין כעד א' ולא בעדות דבי תרי. אמנם אם ננקוט שעדות אשה חלה מדין נאמנות דאיסורין דעלמא ולא מדין עדות שבדבר שבערוה צ"ע, היאך ס"ד בגמרא שבעדות אשה חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שדין זה חל בהגדת עדות דעלמא ולא בנאמנות דאיסורין. אך לפי הביאור השלישי מבואר כי ביטול סיפור העדות חל מחמת סתירה בנאמנות העד, שלדבריו רשע הוא ואינו נאמן, ולפיכך אף בעדות אשה נאמנותו בטלה ואע"פ שאין בדבריו חלות דין עדות אלא חלות דין נאמנות.

אמנם קשה להכריע סופית בדין עדות אשה האם חל מדין עדות או מדין נאמנות, כי אע"פ שפסולי עדות כשרים ומוכח לכאורה מכך שחלה מדין נאמנות ולא מדין עדות, אך מאידך דין כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי הוא כשנים נמי חל בעדות אשה (יבמות דף קיז:), ומשמע מכך שחלה הנאמנות מדין עדות דבי תרי ולא מדין נאמנות דעד א' דעלמא¹, וא"כ שפיר י"ל דחל נמי דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו דחל בעדות דעלמא.

footnotes: ¹ עיין בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' רוצח הלט"ו).

והנה הגרע"א זצ"ל בתשובותיו (סי' פ"ז) דן בשני עדים שהעידו באשה שמת בעלה ונמצא אחד מהן גזלן מדאורייתא האם חל בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה או לא. ונ"ל דלא חל מכמה טעמים:

א) יתכן שעדות אשה חלה מדרבנן מדין נאמנות דעד א' באיסורין דלא חל בה הפסול דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מכיון דאינה חלות דין עדות. והא דבסוגיין מצינו ביטול עדות בכה"ג הוא מטעם חסרון בנאמנות כנ"ל ולא משום חלות דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

ב) בדין נמצא א' מהן קרוב ופסול דעדות כולן בטלה (מכות דף ה:) קיימת מחלוקת בין הראשונים. תוס' (במכות דף ו. ד"ה אמר ר' יוסי) ס"ל שאע"פ שהעדות בתורת כת דשני עדים בטלה מ"מ נשארת חלות עדות דעד אחד המחייבת בדיני ממונות שבועת עד אחד. ומאידך שיטת הרי"ף (הובאה ברא"ש למכות פ"ק אות י"א) והרמב"ם (פ"ה מהל' עדות הל"ג) שאפילו עדות עד א' לשבועה בטלה. ובכן אליבא דהראשונים דס"ל שרק עדות הכת בטלה אבל עדות עד א' נשארת המחייבת שבועה פשיטא דה"ה בעדות אשה שעדות עד אחד נשארת ומועלת להתירה ואע"פ שנמצא א' מהן קרוב או פסול בכת.

אך אמר הגר"מ זצ"ל שאף אליבא דהרמב"ם שאני עדות אשה מעדות עד אחד בדיני ממונות. הרי הרמב"ם כ' (שם) וז"ל וכן כל מקום שעד אחד מועיל, אשה ופסול כן מעידין, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות עד אחד הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע על פיו ממון עכ"ל, יוצא דאליבא דהרמב"ם נאמנות עד א' לשבועה חלה משום דהוי אחד משנים, דהיינו משום שהוא ראוי להצטרף עם עוד עד שני לממון משו"ה נאמן הוא לשבועה. ולכן ס"ל לרמב"ם שבנמצא א' פסול בתוך הכת שאינם ראוים לממון לכן אף אינם יכולים לחייב שבועה מדין עד אחד. משא"כ בעדות אשה, שעד אחד נאמן בתורת עצמו ולא משום דהוי אחד משנים הראוי לצירוף, ולכן אפילו באופן שנמצא א' מהן קרוב ופסול שאינם ראויים להעיד ככת של שני עדים מ"מ כל עד א' לבדו נאמן להעיד שמת בעלה.

ג) עוד נראה דהנה רק רשע מדאורייתא פסול לעדות אשה. ודין זה זקוק להסבר. ונראה שרשע דאורייתא חשוד לשקר, משא"כ שאר פסולים שאינם חשודים לשקר, שהרי גם משה ואהרן קרובים ופסולים לשאר עדויות, וכן חילקה הגמ' בב"ב (קנט א). ונראה דחז"ל התקינו לקבל כל פסולי עדות לעדות אשה אך לא רשעים שהם חשודים לשקר. ולכן מסתבר שאין כאן חלות פסול גברא אלא הפקעת נאמנות בעלמא שגדר הדבר שמשום שחשוד לשקר אין כאן הגדת עדות כלל. ולכן לא חל דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה, כי מי שחשוד לשקר אינו עד והגדתו אינה הגדה כלל ולכן אינו פוסל העדים האחרים¹.

footnotes: ¹ נראה בכוונת רבינו זצ"ל שהפקעת עדות רשע שחשוד הוא ואינו עד כלל חל רק בעדות אשה מדרבנן, אך בהגדת עדות דאורייתא הריהו פסול בפסול גברא ופוסל עדות אחרים שבכת מדין נמצא א' מהן פסול, דהגדתו דאורייתא מהוה הגדת עדות בבי"ד, ואין לדמותו לבעל דבר אליבא דהראב"ד דאין לו הגדה כלל ולא מצטרף לכת עדות. דאילו הגדת רשע הגדה דאורייתא היא וחל בו דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה.

תוס' ד"ה הוא. ז"ל אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרינן בסנהדרין (דף עח.) עכ"ל. דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה דלית ליה זוממי זוממין. וצ"ע דלכאורה עד טריפה אינו נפסל בפסול גברא אלא שמעשה הגדת העדות שלו פסולה מכיון שאי אתה יכול להזימה וכמו שנפסלה הגדת עדות בלי דרישה וחקירה, שהפסול חל בהגדת העדות עצמה ולא בגברא וא"כ קשה למה חל דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה, דלכאורה דין זה חל רק כשחל פסול גברא בא' מעדי הכת, וצ"ע.

ובעצם הדיון שבסוגיא ובראשונים במכות (דף ו.) האם עד ראייה פסול שאינו מעיד בב"ד פוסל עדים האחרים מלהעיד בב"ד, נראה שיתכן לתלות השאילה בחקירה האם דין נמצא א' מהן פסול חל כפסול כת או כפסול הגדה. שאם הוא חל כפסול כת יתכן שחל אף בעד ראייה דלענין ראייה הצטרף לכת. ומאידך אם חל כפסול הגדה אינו חל בעד ראייה שאינו מגיד בב"ד.

ועוד נראה שיתכן לתלות בחקירה זו אף את המחלוקת בין הראשונים הנ"ל, האם בנמצא א' מהן פסול קיימת עדות עד א' לחייב שבועה או לא. שאם חל פסול כת י"ל שעדות עד א' לשבועה קיימת. ואילו אם חל פסול הגדה אף הגדת עד א' לענין שבועה בטלה.

תוס' ד"ה רבא. ז"ל ואמר ר"י וכו' עכ"ל. לולי דמסתפינא היה נראה לתרץ דחל דין פלגינן דיבורא רק כדי לקיים הגדת עדות בב"ד שלא תתבטל, ולכן ס"ל לרבא דפלגינן דיבור "לרצוני" משאר העדות כדי שתתקיים העדות ד"פלוני רבעני". משא"כ לענין שטר, דאמירתם "אנוסים היינו" אינה חלה מדין הגדת עדות, שהרי משחתמו על השטר ונתקיימו חתימותיהם תו אינם יכולים להגיד עוד עדות, דמכיון שהגידו עדותם בשטר תו אינם יכולים להגיד. אלא שנאמנים לומר "אנוסים היינו" מדין נאמנות אחרת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא מדין נאמנות דעדות. ודין פלגינן דיבורא חל רק לקיים הנאמנות דעדות ולא לקיים נאמנות אחרת כגון הנאמנות דהפה שאסר¹.

footnotes: ¹ רבינו זצ"ל לא ביאר את טעם החילוק הזה. ויתכן שהוא משום דהנאמנות דעדות חלה רק בב"ד, ובב"ד פלגינן דיבורא כי הדיינים אינם מקבלים את הדיבורא "לרצוני" אלא רק את הדיבורא ד"פלוני רבעני". משא"כ הנאמנות דהפה שאסר דאינה תלויה בב"ד וחלה בכל מקום, ומאחר שאינה תלויה בב"ד לא חל דין פלגינן דיבורא.

אך כל זה ניתן לומר אם נקטינן דפלגינן דיבורא הלכה היא שחלה רק בעדות בב"ד. אבל לפי ביאורנו למעלה שדין פלגינן דיבורא חל משום שאין אדם משים עצמו רשע, ומיוסד בשיטת הרמב"ם (בפ"ח מסנהדרין הל"ו) שמי שמשים עצמו רשע אינו נאמן משום דאמרינן דהוי ממרי נפש וכו', א"כ הדין דפלגינן הו"ל לחול בכל נאמנות שבתורה ולאו דוקא בנאמנות דעדות בב"ד, וה"ה דחל בנאמנות דהפה שאסר, ומשו"ה נמנעו תוס' מלומר התירוץ שלנו.