תוס' ד"ה מדקאמרת. וז"ל ואית ספרים דגרסי מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קא סברת יש זיקה ופי' בקונטרס דלא גרסי' ליה ונראה דלא גריס ליה בקונטרס משום דלמ"ד אין זיקה נמי אין חליצה פסולה של ראובן שכבר חלץ לאחת מפקעת זיקת שמעון החשובה דהא לקמן קאמר בשלמא צרה דרחל לא תפטר משום דחליצת רחל חליצה פסולה היא, אלמא אפי' למ"ד אין זיקה אין חליצת רחל פוטרת זיקת צרה החשובה כו' ולר"י נראה דשפיר גרסינן ליה דלפי האמת למ"ד אין זיקה חליצה גרועה פוטרת החשובה הימנה כו' תדע דאותה סוגיא אינה לפי האמת דהא פריך בתר הכי ואצרה דרחל מי מפטרה והתנן כו' אלמא בעי למימר דלמ"ד אין זיקה לא מיפטרא רחל בחליצת צרה אע"ג דלא אסירה צרה אלא מכחה וכ"ש אם היו שוות וא"כ איך מדקדק אפילו לפי גירסת הקונטרס דיש זיקה מדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהם אלא על אותה סוגיא אין לסמוך כדפרישית דלא קאי הכי וכי מפרש דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר לא יאמר עוד דשמואל אליבא דמ"ד אין זיקה קאמר כמו שאפרש (בדף כז. ד"ה שמואל) וכו' עכ"ל.

תוס' מפרשים שרש"י דחה את גירסת הספרים האחרים משום שדייק מסוגיא לקמן (כז.) שאף למ"ד אין זיקה חליצה גרועה אינו פוטרת צרתה החשובה הימנה וא"כ ה"ה בנוגע לאחים ואין דיוק מתחילת דברי רב, שזה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת, שסובר יש זיקה. ועל זה הקשו בתוס' שכמו כן יש לדייק מאותו סוגיא לקמן שאף למ"ד אין זיקה חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ששוה לה, ואם כן ה"ה בנוגע לאחים. ונמצא שגם גירסת רש"י קשה מהסוגיא לקמן. שאיך דייק רבה מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה, הא גם למ"ד אין זיקה חליצה פסולה בעי חיזור באחים שווים כמו דבעי חיזור לקמן בצרות שוות. והתוס' דוחין דברי רש"י ומפרשים דסוגיא דלקמן אינה לפי האמת ולמסקנא שם דהתחיל ולא התחיל שמואל כמ"ד יש זיקה. אמנם עיין שם ברש"י (דף כז. ד"ה יגמור) שמפרש שאין חזרה בסוגיא ואף התירוץ דהתחיל ולא התחיל אזיל אליבא דמ"ד אין זיקה. וא"כ קשה קושיית התוס', אם אפי' למ"ד אין זיקה חליצת אחות חלוצתו וצרת אחות חלוצה הוי' חליצה פסולה ובעי חיזור לצרות האחרות א"כ ה"ה י"ל שצריכה חיזור לגבי האחין וא"כ מהו הראייה דרב קאי אליבא דמ"ד יש זיקה.

ויתכן שרש"י הבחין בין חליצה פסולה בנוגע לאחין ובין חליצה פסולה בנוגע לצרות. דלמ"ד אין זיקה דין חליצה פסולה חל באחין רק כשזיקת אח אחד קלשא וזיקת אח שני חזקה, ואילו כששתי הזיקות שוות וקלושות החליצה כשרה. משא"כ בצרות, שאף כשזיקות הצרות שוות וקלשות חל דין חליצה פסולה. וכל זה אליבא דמ"ד אין זיקה, ואילו אליבא דמ"ד יש זיקה דין חליצה פסולה חל אף כששתי הזיקות דהאחין שוות וקלשות. מאידך תוס' ס"ל דדין חליצה פסולה חל רק אליבא דמ"ד יש זיקה ולא אליבא דמ"ד אין זיקה. ומחלוקתם טעונה ביאור.

ועיין בשיעורים למעלה¹ במחלוקת האם יש זיקה או אם אין זיקה, וקבענו שם שיש לבאר את המחלוקת דזיקה בשני אופנים:

footnotes: ¹ (דף יז ב) ד"ה אין זיקה כו' יש זיקה כו'.

א) י"ל דמ"ד יש זיקה דס"ל שליבם יש חלות אישות ביבמתו, ואילו מ"ד אין זיקה ס"ל שאין ליבם אישות ביבמתו.

ב) א"נ י"ל דלכו"ע יש חלות אישות ליבם ביבמתו, אלא דמ"ד יש זיקה סובר דהאישות דהיבם הויא אישות שחלה מהיבם עצמו, ואילו מ"ד אין זיקה ס"ל דאישות דהיבם הויא המשך של אישות המת.

ועל פי שני הביאורים האלה לכאורה יש לבאר את המחלוקת בין רש"י לבין תוס'. דהיינו דתוס' נקטו כביאור הראשון דלמ"ד יש זיקה אישות חלה בין היבם לבין יבמתו ואילו למ"ד אין זיקה אין ביניהם חלות אישות כלל. ומשו"ה ס"ל דדין חליצה פסולה חל רק אליבא דמ"ד יש זיקה, דהדין דחליצה פסולה חל רק במקום דהזיקה עצמה קלשא, דמכיון דגופא דהזיקה קלשא אף החליצה נמי נחלשה, ואינה חלה לפטור את האחין ואת הצרות, ומועלת דוקא עבור החולץ והחלוצה עצמם. וכל זה נכון רק אליבא דמאן דאמר יש זיקה, דמכיון דהאישות דבזיקה קלשא, גוף הזיקה נקלשא, ואף החליצה חלשה ואינה פוטרת את האחין והצרות. מאידך אליבא דמ"ד אין זיקה אין דין חלוצה פסולה חל, ומשום דס"ל שאין בזיקה חלות אישות, דכל דין זיקה הוא דהיבמה זקוקה למצות יבום ואסורה לשוק באיסור ביאה דעלמא, ולא שחלות האישות שבזיקה אוסרתה לשוק. ומכיון דאין בזיקה חלות אישות, עיקר החליצה חלה רק כדי להתיר את האיסור דיבמה לשוק אך לא להפקיע אישות. ומשו"ה אף כשאין היבמה עולה ליבום ועולה רק לחליצה לא קלשא זיקת היבמה משום דמ"מ אסורה לשוק בדומה ליבמה העולה ליבום. משא"כ אליבא דמ"ד יש זיקה דס"ל שאישות חלה ביבמה, ומשו"ה דכשחל איסור אחות זקוקתו האישות דזיקה קלשא, שאין בין היבם ליבמתו זיקת אישות גמורה מאחר שיש עליה דין ערוה מדרבנן, ומשו"ה חלות החליצה נמי נחלשת והויא חליצה פסולה ואינה חלה לפטור את שאר האחין והצרות אלא רק כדי לפטור את החולץ והחלוצה בלבד.

מאידך רש"י סובר דבין למ"ד יש זיקה ובין למ"ד אין זיקה חלה אישות בזיקת יבמין, אלא דלמ"ד יש זיקה חלות האישות חלה מחמת היבם האוסרת את יבמתו ואילו למ"ד אין זיקה האישות חלה מחמת המת. ומשו"ה ס"ל לרש"י דדין חליצה פסולה חל לכ"ע דבמקום שאסור ליבמה הזיקה נקלשה¹ ומשו"ה אף החליצה נחלשה ואינה פוטרת כחליצה דעלמא. אלא דבהא קמפלגי, דלמ"ד יש זיקה כל אח ואח יוצר חלות אישות דזיקה מדידיה עם כל יבמה ויבמה, ומשו"ה במקום שהאישות דזיקה קלשא חל דין חליצה פסולה עם כל אח ואח ועם כל יבמה ויבמה בין כששתי הזיקות קלשות ושוות ובין כשאחת קלשה והשניה חזקה, משום שבכל אופן פקע דין שליחותא דאחין ושליחותא דצרות, והחליצה מועלת רק עבור האישות הקיימת בין החולץ וחלוצתו ולא עבור אישות האחים והצרות. מאידך אליבא דמ"ד אין זיקה חלה אישות מהמת ולא אישות מהיבם עצמו, ומשו"ה ס"ל דיש נ"מ בין האחים לבין הצרות. שהרי אישות נפרדת חלה למת בכל צרה וצרה. ומשו"ה זיקה מופרדת חלה בכל צרה וצרה בדומה לאישות שחלה בהן כשהיו נשי המת. וכל זה בצרות ואילו לאחים רק אישות זיקה אחת חלה כמו שהיתה למת עצמו. יוצא איפוא דלכל צרה וצרה יש חלות אישות זיקה מופרדת, ואילו לכל האחים יש רק חלות אישות זיקה אחת. ולפי"ז הכל מבואר, דבנוגע לצרות מכיון דיש בכל אחת ואחת דהצרות אישות זיקה מופרדת, כשיש באחת מהן זיקה קלשא חליצתה פסולה ואינה פוטרת את הצרות האחרות ואפילו כשהן שוות. משא"כ באחים, דאישות זיקה אחת מהמת חלה לכולן, משו"ה כשהזיקות שוות חליצת אח אחד פוטרת שאר האחין שזיקה אחת חלה לכולן. משא"כ כשאח אחד אסור ליבם, דכלפיו אישות הזיקה מהמת קלשא, והיבמה עולה ליבום עם שאר אחיו, דכלפיהם אישות זיקת המת לא קלשה, ומכיון שזיקותיהם אינן שוות, חליצת אח אחד שזיקתו קלשא מהוה חליצה פסולה ואינה פוטרת את שאר אחיו.

footnotes: ¹ עי' בתוס' (דף כו ב) ד"ה וחליצה שכתבו שלרש"י כל היכא שאינו יכול לייבם חשיבה חליצה פסולה ואילו לר"י נראה דלא חשיבה חליצה פסולה אלא במקומות מסויימות דקלשא זיקה. ולדברי רבינו זצ"ל בשיעורים כאן צ"ל שרש"י סובר דכל שאינו עולה ליבום קלשא זיקה. ועי' ברש"י לעיל (כב ב ד"ה לאפוקי קיימא) שכתב דכיון שחייב להוציא את אשתו פסולה "לאו אשתו היא" כלומר שחלה קלישות באישות, וק"ו ביבם ויבמה שי"ל שכל האישות מיוסדת על הדין לייבם וכל מקום שאסורה לו קלשא זיקתה. ועי' ברש"י לקמן (כז א) ד"ה לבעלת הגט וז"ל אין חליצתה הוגנת כ"כ דקלישא זיקתה עכ"ל. וראייה לדברי רבינו זצ"ל שגם לרש"י חליצה פסולה תלויה בחסרון זיקה. וכן יש להביא ראייה מהא דאמרי' שם בסוגיא שחליצת בעלת מאמר הויא חליצה פסולה אף שמותרת לו ואדרבא חליצת צרת בעלת המאמר עדיפא ממנה אע"ג שאסורה לו, ואכמ"ל.

והנה ביארנו את שיטת התוס' דס"ל אליבא דמ"ד אין זיקה דאין בזיקה חלות אישות. ברם בשיעורים למעלה (דף יז:) הוכחנו דלכ"ע חלה אישות בזיקה אלא דמ"ד אין זיקה ס"ל דהאישות חלה מהמת. ובהכרח עלינו לבאר את שיטת התוס' אף לפי הדרך הזה. ונראה דמ"ד יש זיקה ס"ל דמכיון דהאישות דבזיקה חלה מהיבם, משו"ה היבם שחולץ הוי הבעלים דהחליצה שבחליצתו מפקיע את האישות דזיקה, ודומה לבעל המגרש את אשתו דהוי בעלים על חלות הגירושין והמתיר של גרושתו. וה"ה ליבם החולץ את יבמתו המהוה הבעלים המתיר את חלוצתו לשוק¹. ומשו"ה כשאישות היבם קלשא חסר לו כח בעלים גמורים להתירה בשליחותם דשאר האחים. וה"ה כשזיקת צרה אחת קלשא חסרה בעלות גמורה ליבם להתיר את שאר הצרות בחליצתה, ומשו"ה חליצתה פסולה. משא"כ למ"ד אין זיקה דהאישות דזיקה הויא אישות המת ולא דהיבם. ואין היבם האוסר דהזקוקה מכיון דאין האישות דזיקה חלה ממנו אלא מהמת. ומאחר שאין היבם האוסר דהיבמה אף אינו המתיר כשחולץ ואיננו הבעלים על חלות החליצה. אלא דהתורה גזרה על החולץ לחלוץ את יבמתו ולעשותה חלוצה, וחלות שם החלוצה שחל בה בגברא וקיום מצוות חליצה גורם שמן השמים מתירים אותה, אבל לא הותרה ע"י כח מעשה בעלים משום דהחולץ אינו בעלים. ומשו"ה למ"ד אין זיקה דין חליצה פסולה לא חל, כיון ששם חלוצה עכ"פ חל בגברא בכל אופן שחולצה ואע"פ דזיקתה שבה קלשא.

footnotes: ¹ עי' בחי' הגר"ח ריש הל' יבום וחליצה שקבע בדעת הרמב"ם שחליצה אינו מעשה בעלים. ויל"ע אם לפי"ז תוס' חולק ע"ז. ואולי רבינו כאן רק מגדיר את התקנה דרבנן של חליצה פסולה, ועי' בשיעורים בסמוך בדברי הרמב"ן. וע"ע בראשונים בפ' מצות חליצה (דף קג ב).

ולפי"ז צע"ק ברש"י, מדוע ס"ל שדין חליצה פסולה חל אף אליבא דמ"ד אין זיקה, מכיון שאין החולץ הבעלים על חלות החליצה, והיתר החליצה חל ממילא ע"י שם חלוצה שחל בגברא. ויתכן דס"ל לרש"י דמכיון דנעשתה חלוצה ע"י חולץ שיש לו זיקה קלשא אין לה קיום חליצה גמורה ולא חל בה שם חלוצה גמור בנוגע לשאר הצרות. ומאידך תוס' ס"ל דמכיון דהחולץ עשה מעשה חליצה בעלמא שם חלוצה גמור חל בגברא. ואילו רש"י סובר שאע"פ שעשה בה מעשה חליצה מ"מ חלות שם חלוצה דידה גרוע דאין לה קיום חליצה גמור ומשו"ה אף שם החלוצה שחל בגברא גרוע ופסולה.

ב עיין בחי' הרמב"ן לקמן (דף נא. סד"ה ומדר"ג) שביאר דין חליצה פסולה וז"ל וכן נ"ל טעם חליצה פסולה שצריכה לחזור משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קידושין הראשונים של אח, דומיא דגט, שכשהיא ראויה לביאה והביאה של זו פוטרת ע"כ אף החליצה במקום יבום קיימא, אבל כשאינה ראויה ביבום עשאוה כמגרש קידושין האחרונים בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושיה בעצמה וכן באחין עכ"ל. ודבריו מחוסרים ביאור.

ונראה דר"ל דלמ"ד אין זיקה חליצה כל שהיא פוטרת את כל הבית, שאינו מקבל את הדין דחליצה פסולה צריכה חיזור. ואילו למ"ד יש זיקה חליצה פסולה צריכה חיזור. ומבאר הרמב"ן דלמ"ד אין זיקה יש חלות זיקה אחת על הבית כולו דהויא המשך אישות המת שחלה בכל הבית. ולכן ס"ל דחליצה כל שהיא מועלת לפטור את כל הבית מזיקת המת, שהרי חלה רק זיקה אחת על כולן, וא"א לחליצה לפטור א' בלבדה ולא את כל הבית.

מאידך מ"ד יש זיקה סובר שיש חלות זיקה מופרדת לכל יבם ויבם עם כל יבמה ויבמה, דהאישות דזיקה אינה דוקא המשך אישות המת אלא חלות אישות חדשה דהיבם ושחלה על כל יבמה ויבמה לבדה. ובאמת, לפי"ז לא היה בדין דחליצת חולץ אחד אפילו חליצה כשרה תפטור את כל האחים והיבמות שהרי כולן זקוקין בחלות זיקת אישות דכל א' וא' בפני עצמן, אלא שהתורה חידשה שכשיש קיום מצות חליצה קיום המצוה פוטרת את כל האחים והיבמות שבבית מדין שליחותא דאחין קעביד ושליחותא דצרה קעבדה (דף י:). ברם קיום מצות חליצה חלה רק במקום שניתן לקיים מצות יבום, ואילו במקום דליכא קיום מצות יבום אף מצות חליצה אינה מתקיימת. ובאופן זה היבמות זקוקות לחליצה שחלה רק מדין פטור בלי חלות קיום מצוה. ואזי החליצה פסולה משום שחלה כפטור בעלמא בלי קיום מצוה, ומועלת איפוא רק לפטור את החולץ ואת החלוצה עצמן ולא לפטור את שאר היבמים והיבמות. דיסוד ההלכה דחליצה פסולה הוי דחליצה דאינה קיום מצוה אלא חלות פטור בלבד דומה לגט אשה דג"כ אינו קיום מצוה אלא חלות דין פטור בעלמא. ומשו"ה חליצה פסולה חלה רק לפטור החולץ וחלוצתו לבדם ולא שאר הבית, וחליצה פסולה צריכה חיזור על האחים ועל הצרות.

ונראה מהרמב"ן שעיקר מצות היבמה היא מצות יבום, אלא שיש הלכה דחליצה במקום יבום קיימא, דאף עם חליצה מקיימין קיום מצוה. וה"מ במקום דאפשר לקיים מצות יבום, אבל במקום דא"א לקיים מצות יבום, חליצה נמי אינה קיום מצוה, וחלה מדין פטור בלבד.

עוד נראה דניתן לבאר את הרמב"ן קצת אחרת, דהיינו דס"ל שבמקום שהיבמות עולות ליבום זיקה אחת חלה על כל הבית כדי לקיים מצות יבום. ומשו"ה חל דין שליחותא דאחים וצרות בחליצה, מאחר דהחליצה חלה עבור זיקת כל הבית דחלה מפני קיום מצות יבום. משא"כ במקום דאסור ליבם דאזי ליכא זיקת כל הבית, אלא דמ"מ חלה זיקת כל יבם ויבם בפני עצמו על כל יבמה ויבמה בפני עצמה, ומשו"ה לא חל דין שליחותא דאחים וצרות, וחליצה זו פסולה היא ומחייבת חיזור על כל האחים והצרות¹.

footnotes: ¹ לפי"ז יש לדון בדעת התוס' בסוגיין. לכאורה שיטתו שוה לרמב"ן (נא א) שסובר שלמ"ד יש זיקה חליצה פסולה בעי חיזור ולמ"ד אין זיקה חליצה פסולה מועלת לגמרי. ויתכן לפרש כנ"ל שחליצה כשרה מהווה קיום מצוה ולכן מועילה לכולם ואילו חליצה פסולה אינה קיום מצוה ולכן למ"ד יש זיקה פוטרת רק את האישות שלו א"נ שבחליצה כשרה חלה זיקה אחת מפני שעולה לייבום משא"כ בחליצה פסולה. ואולי רבינו זצ"ל נמנע מזה לעיל משום שסברת הרמב"ן הוא דוקא לשיטתו שכל איסור ביאה אפי' ביטול מצוה יבמין פוסלת החליצה, וכדעת רש"י והרמב"ם שמובאים בסמוך בשיעורים (עי' חי' הרמב"ן כו ב ד"ה הא דאמר). ובכן יש לומר שהיסוד דין חליצה פסולה הוא שאין קיום מצוה חלה בחליצה במקום שאינה עולה ליבום. מאידך תוס' (כו ב ד"ה וחליצה) סוברים שחליצה פסולה חלה דוקא כשיש חסרון בזיקה ולכן מסתבר שיסוד הדבר הוא חסרון בבעלות להתירה ולמ"ד אין זיקה ממ"נ אינו בעלים, וכמשנ"ת בשיעורים. וע"ע בשיעורים לקמן (דף כו: בתוס' ד"ה דנפול ודף כז. בתוס' ד"ה שמואל).

שם. בא"ד. ולר"י נראה וכו' דאמרי' בהדיא בפרק ר"ג (דף נא.) דלמ"ד אין זיקה חלץ לבעלת הגט נפטרה צרתה וכו'. עיין בשיעורים לקמן (כז.) על תו"י שם (ד"ה לדברי) בביאור מחלוקת הר"י והר"מ שם.

תוס' ד"ה וחליצה. ז"ל לא כמו שפירש בקונטרס דכל היכא שאינו יכול לייבם חשובה חליצה פסולה כו' אלא נראה לר"י דלא חשיבא חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למ"ד יש זיקה או אחות חלוצתו לכ"ע ובעלת הגט ובעלת מאמר דבכולהו קלשא זיקה דאחות זקוקתו כו' ואחות חלוצתו כו' ובעלת הגט כו' ובעלת מאמר וכו' וכן סוטה דרבנן כו' אבל מחזיר גרושתו ואסור לבטל מצות יבמין לא נגרעה בהם הזיקה ולהכי חשיבי חליצה כשרה עכ"ל.

תוס' נוקטים דרש"י ס"ל שבכל אופן שאינה עולה ליבום חליצתה פסולה.

והנה אם נדרה היבמה שלא תתייבם פשיטא דלכ"ע לא חשיבא חליצה פסולה משום שאין האיסור חל כחלות איסור ביאה אלא כחלות איסור נדר. וכן בספק ערוה פשיטא דלא חשיבא חליצה פסולה. דממ"נ אם אינה ערוה הרי היא עולה ליבום ואילו אם הויא ערוה אינה צריכה חליצה.

אמנם יש אופנים אחרים שחולצים ולא מייבמים כגון: א) איסורי יבום מדרבנן כמו שניות לעריות וחייבי לאוין דעלמא, ב) חייבי לאוין ועשה כמו אלמנה לכ"ג דאסורה לייבם מדאורייתא. ויל"ע האם לרש"י חליצתן פסולה.

ואם ננקוט אליבא דרש"י שבכל אופן שיש איסור ביאה שמשום כך אינה עולה ליבום הויא חליצתה פסולה, אזי בכל האופנים האלה לכאורה החליצה פסולה. אלא דבנוגע לשניות מדרבנן שחולצות ולא מתייבמות יל"ע בחלות הגזירה מדרבנן, די"ל דגזרו דשניות חשובות כעריות ומדרבנן פטורות מחליצה ומיבום כמו ערוה, אלא שצריכות חליצה מדאורייתא דמן התורה מותרות ועולות ליבום ולחליצה. ולפי"ז ממ"נ חליצתן כשרה - דמצד דינא דאורייתא עולות ליבום ויש להן זיקה שלמה, ומצד דינא דרבנן אינן צריכות חליצה כלל. אך יתכן דבשניות גזרו הרבנן גזירה מיוחדת דאינן מתייבמות אלא חולצות ואם כן לרש"י חליצתן פסולה¹.

footnotes: ¹ וע"ע בשיעורים למעלה (דף כ ב) ד"ה איסור מצוה.

ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל"י) שפסק שבין שניות ובין ח"ל ועשה חליצתן פסולה וז"ל יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה, שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה, חלץ לצרה הותרה האסורה עכ"ל. עיין במגיד משנה שהביא בשם הבה"ג דפליג בזה עם הרמב"ם וסובר דחליצת שנייה לעריות כשרה¹. והשאיר את הרמב"ם בצ"ע מהברייתא לעיל (דף כ:) דתניא שאם חלץ לאיסור מצוה או איסור קדושה נפטרה צרתה. ואילו אליבא דרש"י י"ל דס"ל דבשניות חליצתן כשרה ממ"נ דמן התורה עולות ליבום ולחליצה ומדרבנן הרי הן כעריות ופטורות לגמרי מיבום ומחליצה, ובהתאם לכך חליצתן אינה חליצה פסולה ולכן קתני בברייתא שנפטרה צרה. אבל עדיין יקשה מאיסור קדושה שבודאי הוי איסור ביאה לבד וקתני שנפטרה צרה².

footnotes: ¹ יתכן שהרמב"ם אזיל לשיטתו, שפסק (פ"ו ה"כ) שצרת שניה מתייבמת ובהכרח לא תקנו שם ערוה בשניה מדרבנן אלא תקנו רק איסור ביאה לבד, ולכן חליצתה פסולה ואין ממ"נ. אמנם עי' במ"מ שהבה"ג ג"כ מתיר ליבם צרת שניה וא"כ אף לדידיה אין לומר שחליצתה כשרה מטעם ממ"נ. וצ"ל שסובר כתוס' שרק במקום שיש קלישות זיקה הויא חליצה פסולה ולא בכל איסור ביאה. והרמב"ם סובר כרש"י. ² עיין בביאור הגר"א (סי' ק"ע סקמ"ה) שתי' דלשיטת רש"י והרמב"ם י"ל דהברייתא הנ"ל קאי למ"ד אין זיקה, דסובר דחליצה פסולה פוטרת את החשובה הימנה. ועי' בתוס' לעיל (כו ב ד"ה מדקאמרת) ובגמ' לקמן (נא א). ועוד תי' שם (סקמ"ז) דהרמב"ם מוקי לההיא ברייתא בשתיהן אסורות וסובר להלכה דבשוות פוטרות זו את זו.

מאידך אליבא דתוס' דין חליצה פסולה חל רק במקום שעצם הזיקה והאישות דהיבם נקלשה, ולא במקום שחל איסור ביאה בעלמא. ומשו"ה הבחינו התוס' בין מחזיר גרושתו לבין אחות זקוקתו, דבמחזיר גרושתו מפני שחל איסור ביאה בעלמא החליצה כשרה, משא"כ באחות זקוקתו מפני שהזיקה קלשא החליצה פסולה. ולפי"ז יל"ע בכל האופנים שהיבמה עולה לחליצה ולא ליבום האם הזיקה קלשא או שרק איסור ביאה בעלמא חל.

וביבום אלמנה לכ"ג דנו האחרונים¹ האם היבם שהוא כ"ג בא עליה עובר על איסור אשת אחיו או לא. ויתכן שספקם תלוי בספקנו שאם עצם זיקת האישות קלשא אזי היבם עובר על איסור אשת אחיו, ואילו אם הזיקה לא קלשה אלא שאסורה באיסור ביאה דעלמא לא עובר על איסור אשת אחיו. אמנם יתכן דספקם תלוי בשאלה אחרת דהיינו אם המתיר דאיסור אשת אחיו הוי הנפילה ומותרת או דהמתיר הוי קיום היבום ואסורה².

footnotes: ¹ עיין בשער המלך על הרמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל"י) ובמל"מ דרך מצותך חלק ג' (סט ב) ובשיעורים למעלה (דף כ א) רש"י ד"ה תפסי וגם (דף י ב) ד"ה איתמר החולץ. ² עיין בשיעורים (דף ב א) הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה.

ובנוגע לספק סוטה דינה שחולצת ולא מתייבמת, ויעויין ברש"י למס' סוטה (דף ו. ד"ה מי) שכ' שאם היבם בא עליה עובר על איסור אשת אחיו. ויתכן דס"ל לרש"י שזיקת ספק סוטה קלשה ומשו"ה אסורה באיסור אשת אחיו. ומאידך יתכן דס"ל שהמתיר דיבמה אינו שעת הנפילה אלא קיום מצות היבום ומשו"ה אסורה.

ובנוגע לשניות לפי תוס', אם מדרבנן חשובות כעריות לגמרי א"כ ממ"נ חליצתן כשרה וכנ"ל. אבל אם נאמר שגזרו הרבנן גזירה מיוחדת דאינן מתייבמות אלא חולצות, יתכן דחליצתן פסולה ותלוי באם זיקתן קלשא או לא. ברם בגמרא לעיל (דף כ:) איתא דבאיסור מצוה דהיינו שניות אם היבם בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה. ובפשטות איתא דחליצת שניות כשרה. ומוכרח לכאורה שלא גזרו עליהן דין זיקה קלשא אלא זיקתן גמורה ואסורות ליבם באיסור ביאה בעלמא, ומשו"ה חליצתן כשרה¹.

footnotes: ¹ אמנם צריכים לחלק בין שניות שגזרו בהם איסור ביאה בלבד לבין אחות זקוקתו שגזרו בה דין ערוה במקצת וקלשא זיקתה. ועי' בתוס' שביארו דאחות זקוקתו דמיא לאחות אשתו ור"ל שלכן יש לה שם אחות אשה מדרבנן משא"כ שניות דהויין שם איסור חדש. אמנם מאותו טעם יתכן לחלק להיפך, ששניות הויין חלות שם ערוה גמורה מדרבנן ולכן ממ"נ חליצתן פוטרת משא"כ אחות זקוקתו דהויא רק מעין אחות אשה ולכן תקנו בה רק מקצת שם ערוה ואין ממ"נ. ועוד יש לחלק בדרכים אחרים. ועיין בשיעורים למעלה (כ ב) ד"ה איסור מצוה ובשיעורים בסוגיא דשניות (כא א - כב א) ולקמן (דף מ א) בענין קרובות חלוצתו.

ברם צ"ע במש"כ התוס' דבמחזיר גרושתו אין החליצה פסולה דלא נגרעה בה הזיקה, שהרי בגמרא לעיל (יא:) דנו האם מחזיר גרושתו דוחה צרתה. וביארנו¹ שהספק תלוי באם חסרה לה זיקה גמורה דאזי אף צרתה נאסרה, ואילו אם זיקת מחזיר גרושתו שלמה ונאסרה באיסור ביאה דעלמא צרתה מותרת. ולפי"ז קשה שאם צרת מחזיר גרושתו אסורה למה חליצת מחזיר גרושתו כשרה.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (יא ב) ד"ה מי אלים.

ויתכן דשאני מחזיר גרושתו מאחות זקוקתו, והוא משום דבאחות זקוקתו חלות אישות המת היתה חלות אישות גמורה, אלא שכשנפלה ליבום זיקתה הוקלשה מפני איסור אחות זקוקתו. ומשו"ה הויא זיקתה קלשה ע"פ דין משום שבהשוואה לאישות המת זיקת היבם קלשה, ובהתאם לכך חליצתה פסולה.

משא"כ במחזיר גרושתו שנאסרה אף על המת, שאף אישות המת קלשה דחסר לו בה ההיתר דאשה לבעלה. וזהו יסוד הק"ו בגמרא (לעיל יא:) שאם במחזיר גרושתו חסר היתר אישות לבעלה ק"ו דחסר ההיתר דזיקה ליבם ואסורה¹. ויוצא איפוא שזיקת היבם במחזיר גרושתו דומה לאישות המת דהאישות דשתיהן קלשה, ומשו"ה ס"ל לתוס' דבנוגע לדין חליצה פסולה לא מחשבינן לזיקת מחזיר גרושתו זיקה קלשא משום דזיקתה דומה לאישות המת, ולכן זיקת מחזיר גרושתו הויא זיקה גמורה לחליצה, וחליצתה כשרה.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים למעלה (דף יא ב) ד"ה קל וחומר.

ומאידך סוטה שהביאו התוס' מהירושלמי שחליצתה פסולה צ"ל שנאסרה על היבם באיסור מיוחד ולא רק מדין האיסור דסוטה לבעלה, ומכיון שחל איסור מיוחד על היבם זיקתו קלשא בהשוואה לאישות המת, וחליצתה פסולה¹.

footnotes: ¹ עי' בסוגיא לעיל (יא א) טומאה כתיב בה כעריות. ובספק סוטה נחלקו בגמ' סוטה (ה ב - ו א) אם אסורה ליבם משום ק"ו או מדרשה מיוחדת. ויל"ע אם לומדים מדרשות האלו איסור ביאה בלבד או אף קלישות בזיקה, עיי"ש.

בא"ד דאינה צרת אחות אשה לאחר שיבם לאה כיון שכבר לא היתה צרת אחות אשה משמת בעלה כו' עכ"ל. אליבא דתוס' דין צרת ערוה לא חל לאחר נפילה. וכמו"כ איתא בתו"י לעיל (דף ח.) ד"ה כי וז"ל כי אצטריך קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כו' קשה היכא משכחת לה דפוטרת צרתה הלא כיון דלא נעשית אחות אשתו עד שמת אחיו א"כ לא היתה מעולם צרת ערוה שהרי כשנשא חי לא היתה צרת ערוה לייבם שעדיין לא נשא אחות אשתו וי"ל דאה"נ וכו' עכ"ל.

ויש לעיין אם יסוד שיטתם דשם צרה תלוי באישות מחיים או דלמא שתלוי בשעת נפילה ליבום. ונראה דס"ל דחלות דין צרת ערוה חל רק כשהצרה והערוה מצטרפות יחד בנפילה אחת בשעת מיתת המת, אך חלות שם צרת ערוה לא חל לפני הנפילה או אחרי הנפילה דבעינן צרה במקום מצוה (עי' לעיל דף ח'). והא ראייה דהנפילה ביחד עם הערוה אוסרת את הצרה מצרת איילונית שמותרת (דף יב:) והוא משום שאיילונית אינה נופלת ליבום, ומשו"ה לא מצטרפת עם צרתה לאסור אותה כשהיא נופלת ליבום, משא"כ בערוה דעלמא הנופלת ליבום ביחד עם צרתה ומשו"ה אוסרתה.

והנה לעיל (דף יג.) הובא מ"ד דס"ל דבכנס ולבסוף גירש הצרה נאסרה ואע"פ שבשעת מיתת הבעל לא נפלה הצרה ביחד עם הערוה ליבום. ברם נראה שאין זו קשה על דברינו דאדרבא משם ראייה, שהרי בגמרא איתא דמ"ד זה ס"ל נשואין הראשונים מפילים, דהיינו שהיתר הנפילה חל בעצם נשואי הבעל לפני מיתתו, ולכן חל נמי חלות שם צרת ערוה, כיון דהצרה והערוה הצטרפו ביחד בהיתר הנפילה שחל בנשואין הראשונים. משא"כ בערוה לאחר הנפילה, שהערוה והצרה לא הצטרפו ביחד בנפילה, ומשו"ה לא חל חלות שם צרת ערוה, ואע"פ שהערוה נפטרה מ"מ צרתה לא נפטרה. ומ"ד מיתה מפילה ס"ל דליכא היתר נפילה בנשואי הבעל, והיתר הנפילה חל רק בשעת מיתה, ולא לפני כן בנשואין הראשונים, וגם לא אחרי מיתתו בשעת הזיקה. ולכן ס"ל לתוס' שדין צרת ערוה אינו חל לאחר הנפילה.

תוס' ד"ה דנפול. וז"ל אע"ג דגם השני צריך לחלוץ לשניה משום דחליצה פסולה היא מ"מ אינה אסורה לו הראשונה משום אחות חלוצתו דכיון דחליצה זו לא עשה אלא משום חיזור כו' עכ"ל. נראה לבאר שיטת הרר"א בשני אופנים:

א) י"ל דס"ל שאסרו קרובות חלוצתו רק על החולץ הראשון המהוה עיקר החולץ דבחליצתו חל שם חלוצה בגברא דהיבמה. ולא גזרו איסור קרובות חלוצתו על החולץ השני שחולץ מדין חליצה פסולה משום דחליצתו לא יצרה חלות שם חלוצה בגברא דהחלוצה וחלה רק כדי לגמור את היתר החלוצה לשוק. ולכן החולץ השני אינו שוה לחולץ הראשון, ומשו"ה לא נאסר בקרובותיה.

ב) א"נ י"ל שהחולץ הראשון הפקיע את האישות דזיקה מהבית והשני חלץ רק כדי לקיים מצות חליצה בלבד אך לא כדי להפקיע את האישות דזיקה שכבר פקעה. וגזרו איסורי קרובות חלוצתו רק על החולץ הראשון שהפקיע את האישות דזיקה הדומה למגרש את אשתו דעלמא. משא"כ החולץ השני שחלץ מדין מצות חליצה בלבד, שלא חלץ להפקיע את האישות דזיקה אלא עשה מעשה חליצה בעלמא. ולכן החולץ הראשון הוי עיקר החולץ והוא נאסר בקרובות החלוצה ולא השני¹.

footnotes: ¹ לפי"ז יש להר"ר אברהם שיטה חדשה בחליצה פסולה. דלעיל בשיעורים בתוס' (ד"ה מדקאמרת) ביאר רבינו זצ"ל לפי רש"י דלמ"ד יש זיקה חליצה פסולה רק מועילה לאישות של החולץ ולא לאישות של שאר האחים. והכא אמרי' להרר"א להפך, שמועילה לכל חלות האישות אלא דחסרה רק בקיום המצוה בלבד, ולכן נקראת חליצה "פסולה" ולא חליצה "קלשא", ודוק. ועיין שם לעיל בשיעורים בשם הרמב"ן (לקמן נא א). וע"ע בשיעורים לקמן (כז א) על תוס' ד"ה שמואל, שרבינו זצ"ל העלה לפרש גם את שי' הר"י על דרך זה. וכן משמע מלשון כמה ראשונים במסקנת הסוגיא, עי' למשל בנמ"י (ד"ה והא אמר שמואל) וז"ל דשמעינן ליה דחליצה מעולה בעינן כל היכא דאפשר וכו' עכ"ל ומשמע שהיסוד הדין הוא חיוב לקיים מצות חליצה באופן מעולה. ודו"ק.