גמ'. ואיבעית אימא. נראה לבאר את החילוק שבין צרות לבין אחין בשני אופנים:

א) דין חליצה פסולה חל רק כשהזיקה קלשא כדאיתא בתוס' (דף כו: ד"ה וחליצה) ומשום שהזיקה קלשא חסר צירוף גמור בין הצרות, דבעלמא מצטרפות ע"י הזיקה. ומאחר שהצירוף שביניהן חלש, חליצת אחת מהן אינה פוטרת את השניה. משא"כ אחים שמצטרפים לא ע"י כח הזיקה בלבד אלא אף מחמת האחוה שלהם. ולפיכך אף בכה"ג שהזיקה קלשא האחים מצטרפים, וחליצת אח אחד מועלת לאח שני.

ב) א"נ י"ל שיש נ"מ בין החולץ בדין דשליחותא דאחין קעביד, לבין החלוצה בדין דשליחותא דצרות קעבדא. דנראה דבאחים הדין דשליחות הוא שע"י מעשה חליצת החולץ הוי כאילו כל אח ואח בעצמו חלץ, והוי מעין דין שליחות דעלמא, שע"י מעשה השליח הוי כאילו המשלח בעצמו עשה את המעשה. ובאחים נמי הוי כאילו כל אח ואח בעצמו עשה את מעשה החליצה. מאידך בחלוצה דשליחותא דצרות קעבדא, חליצת החלוצה אינה כאילו כל אחת ואחת מהצרות עצמה עשתה את מעשה החליצה, אלא שהיתר החליצה דהחלוצה חל לכולן. ויש נ"מ בנוגע לדין חליצה פסולה, שכשהחליצה פסולה היתר החליצה דהחלוצה אינו חל לשאר הצרות. מאידך באחים שחליצת אח אחד הוי כאילו כל אח ואח בעצמו חלץ, משו"ה אף חליצה פסולה מועלת שהרי ע"פ דין כל אח ואח בעצמו חלץ.

ובביאור הנ"מ שבין דין שליחות של הצרות לבין דין שליחות של האחין נראה שהוא משום דבחלוצה חל שם חלוצה בגברא, משא"כ בחולץ שלא חל בו שם חולץ בגברא. והא ראייה דבחלוצה חל שם חלוצה בגברא משום דרק החלוצה עצמה נאסרת לכהן, ולא שאר צרותיה שלא חלצו דמותרות הן. ומכאן שרק בחלוצה שעשתה את מעשה החליצה חל שם חלוצה בגברא ולא בשאר הצרות שלא עשו את מעשה החליצה. ולכן עיקר דין שליחותא דצרות קעבדא אינו דין שליחות עבור מעשה החליצה, אלא דין שליחות עבור חלות היתר החליצה דהיינו שהיתר החליצה חל לצרות כמו שחל לחלוצה. ואילו בנוגע לחולץ נראה דלא חל בו שם חולץ בגברא כמו שחל בחלוצה, ומשו"ה החולץ עושה את מעשה החליצה אף בשביל שאר אחיו, כי דין שליחות דהחולץ דומה לשליחות דעלמא, שמעשה השליח מצטרף למשלח, וה"ה בשליחות החולץ בחליצה דהו"ל כאילו כל אח ואח בעצמו חלץ.

ועוד נראה בביאור את מה דחלין שני דיני שליחות שונים בנוגע לחולץ ובנוגע לחלוצה, והוא משום שמצות חליצה מחייבת את כל האחים כולם לחלוץ, ומשו"ה מעשה החליצה המהוה מעשה מצוה מצטרף לכולם. משא"כ בנוגע לחלוצה ולצרותיה שאינן חייבות במצות חליצה, ומשו"ה רק היתר החליצה בלבד חל ומצטרף לכולן, ולא מעשה החליצה, ומפני כך שם החלוצה שחל בגברא שעשתה את מעשה החליצה חל רק בחלוצה לבדה ולא בשאר הצרות.

אכן לפי"ז עלינו להבין למה גזרו הרבנן האיסור דקרובות חלוצתו רק על החולץ ולא על כל האחים שהרי כולם שווים במעשה החליצה, וצ"ע.

תוס' ישנים ד"ה לדברי. ז"ל עוד פי' הר"מ כו' דאע"ג דאין זיקה מ"מ חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אע"ג דשאר חליצה פסולה פטרה למ"ד אין זיקה פסול דאחיות חמיר טפי כו' עכ"ל. נראה לבאר את פי' הר"מ עפי"מ דקבעו בתוס' לעיל (דף כו: ד"ה וחליצה) שדין חליצה פסולה חל רק כשעצם הזיקה קלשא ולא כשהזיקה אלימתא אלא שחל איסור ביאה בעלמא. ולפי"ז י"ל שעל אחות חלוצתו ועל צרת אחות חלוצתו גזרו הרבנן חלות דין ערוה במקצת, ומכיון שערוה גמורה מפקיעה זיקה מדאורייתא אף מקצת הערוה דאחות חלוצתו וצרתה מדרבנן מפקיעה זיקה במקצת, ומכיון דהזיקה קלשה חל דין חליצה פסולה. ברם חלות דין פסול הגט תלוי באם יש זיקה או אם אין זיקה. דלמ"ד יש זיקה חלות אישות חלה בזיקה, והגט מפקיע מקצת האישות דבזיקה ובכן הזיקה נקלשא ומשום כך חל דין חליצה פסולה. מאידך למ"ד אין זיקה ליכא חלות אישות בזיקה, ולכן הגט לא חל להפקיע אישות אלא חל מדין אוסר מיוחד. אך עיקר חלות דין הזיקה למצוה לא קלשא, ומשו"ה החליצה כשרה.

דין מאמר דומה לדין הגט. למ"ד יש זיקה מאמר חל להפקיע מקצת האישות דבזיקה ולהחיל במקומה אישות דמאמר, ומאחר שהזיקה קלשא החליצה פסולה. ואילו למ"ד אין זיקה ליכא חלות אישות בזיקה, והזיקה אינה אלא זיקה למצוה. ומאמר מחיל חלות אישות בפני עצמה בלי להפקיע את חלות הזיקה למצוה, ומשו"ה החליצה כשרה.

לר"מ, אליבא דמ"ד אין זיקה אין ביבמה חלות אישות כלל. ושאני אחות חלוצתו מבעלת הגט כי אחות חלוצתו מהוה ערוה מדרבנן, ולפיכך עצם הזיקה למצות היבום קלשא, דפקעה מצות היבום מדרבנן בדומה לדין ערוה מדאורייתא. ומאידך בבעלת הגט עיקר מצות היבום לא פקעה מדרבנן דבבעלת הגט גזרו רק איסור ביאה בעלמא ולא גזרו להפקיע את עיקר מצות היבום, והזיקה איפוא שלימה וחליצתה כשרה. והביאור בזה משום דגט מדאורייתא אינו חל ביבמה כמו דין ערוה שחל בה מדאורייתא. ומשו"ה בגזירת בעלת הגט מדרבנן לא חל דין מפקיע, וזיקת בעלת הגט גמורה היא אלא שהגט אוסרה באיסור ביאה בעלמא, ואילו באחות חלוצתו מדרבנן גזרו חלות דין מפקיע הדומה לדין ערוה מדאורייתא, ולכן הזיקה למצוה קלשא וחליצתה פסולה.

אמנם כל זה לפי"מ שביארנו במהלך הראשון למעלה¹ דלמ"ד יש זיקה יש חלות אישות בזקוקה ולמ"ד אין זיקה אין בה חלות אישות. אך נראה דאפשר לפרש אף לפי המהלך השני שהבאנו למעלה דלכ"ע יש חלות אישות בזיקה, אלא דמ"ד יש זיקה ס"ל דהאישות דזיקה חלה מהיבם דהוי בעלה, ומ"ד אין זיקה ס"ל דאישות המת חלה בזקוקה. ובכן אם סוברים יש זיקה והאישות שבזיקה הויא אישות דהיבם עצמו, כשהיבם נותן גט לזקוקתו מחליש ומפקיע במקצת את האישות שלו שבזיקה כמו כל בעל דעלמא המגרש את אשתו שהגט מפקיע את האישות שלו. משא"כ למ"ד אין זיקה שהאישות שבזיקה אישות המת היא ולא אישות של היבם, אין היבם בעלים על האישות דזיקה, ולכן כשנותן היבם גט לזקוקתו אין הגט חל להחליש את האישות דזיקה אלא שחל רק כדי לאסור את היבום, אמנם עצם האישות והזיקה אלימתא ולא נקלשה, ולכן חליצת בעלת הגט כשרה. אבל בנוגע לאחות חלוצתו אף למ"ד אין זיקה הויא חליצה פסולה, לדעת הר"מ. משום שאפי' אם אין ליבם אישות לעצמו מכל מקום אישות המת באחות חלוצתו פקעה במקצת מדרבנן בדומה לערוה מדאורייתא שאין בה זיקה כלל. וכיון שזיקתה קלושא חליצתה פסולה.

footnotes: ¹ בשיעורים (דף כו ב) תוס' ד"ה מדקאמרת ואף (בדף יז ב) ד"ה אין זיקה.

והנה הר"י בתוס' (לעיל דף כו: ד"ה מדקאמרת) הקשה אליבא דמ"ד אין זיקה מ"ש בעלת הגט דחליצתה כשרה מאחות חלוצתו דחליצתה פסולה וכמו שהקשו בתו"י ומכח קושיא זו דחה הר"י את הסוגיא לפנינו, וקבע דלמ"ד אין זיקה אף חליצת אחות חלוצתו כשרה שלא כהר"ם בתו"י. ונראה דהר"י ס"ל כמהלך הראשון דלמ"ד אין זיקה אין חלות אישות כלל, ומשו"ה א"א לומר שהזיקה קלשא ואפילו באחות חלוצתו, ואיסור אחות חלוצתו למ"ד אין זיקה אינו אלא איסור ביאה בעלמא ומשו"ה החליצה כשרה. ועיין לעיל בשיעורים (דף כו: על תוס' ד"ה מדקאמרת) שביארנו את שיטת הר"י גם לפי המהלך השני, דהיינו שסובר דלמ"ד אין זיקה אין היבם בעלים על היתר החליצה וכל דינו הוא רק לקיים את קיום החליצה ועל ידי השם חלוצה שחל בגברא חל היתר מן השמים. וי"ל שסובר הר"י שבזה אין חילוק בין חליצה כשרה וחליצה פסולה, שלדעתו בחליצה פסולה חסר כח בעלים של היבם להתיר ואינו חסרון בקיום המצוה.

תוס' ד"ה שמואל. ז"ל ועוד אומר ר"י כו' ואפי' אי חלץ ללאה ברישא קודם רחל כיון דלא נשתייר בלאה אלא זיקה מועטת שכבר חלץ לצרתה חליצה חשובה טפי ולהכי לא חשיב רחל אחות חלוצתו כעין שפירש ה"ר אברהם לעיל עכ"ל. לבאר שיטת הר"י נראה דס"ל שחליצת צרת לאה, אע"פ שהיתה חליצה פסולה, מ"מ הועילה להפקיע את האישות שבזיקת לאה, והא דחולץ ללאה מדין חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין הוא רק כדי לקיים מצות חליצה. ולכאורה ר"ל, שמשום הכי רחל לא נאסרה באיסור אחות זקוקה ואחות חלוצה דלאה, משום דאיסורי אחות זקוקה ואחות חלוצה חלים רק משום זיקת אישות ולא משום זיקת מצוה בעלמא.

אלא דצ"ע, מה ר"ל הר"י באמרו "כעין" שפירש ה"ר אברהם לעיל, דלכאורה שיטתו הויא ממש כשיטת הר"א. ועוד קשה דלעיל (בתוס' דף כו: ד"ה דנפול) הר"י פליג על ה"ר אברהם ולמה קיבל כאן את שיטתו. ועיין בתוס' הרא"ש דביאר דהר"י פליג על ה"ר אברהם בחדא והסכים עמו בחדא. דהיינו דאליבא דה"ר אברהם חליצת חיזור אינה אוסרת כלל את אחותה באיסור אחות חלוצתו. ואילו אליבא דהר"י אחותה אכן נאסרה באיסור אחות חלוצתו ומ"מ חליצת אחותה כשרה ולא פסולה. ועלינו לבאר את שיטתו.

ונראה דאליבא דהר"י יש שני דינים שונים באחות חלוצתו:

א) איסור אחות חלוצתו שחל באופן שאחותה נחלצה בחליצה כשרה. כאן חל איסור אחות חלוצתו מדין ערוה מדרבנן הדומה לערות אחות אשתו מדאורייתא. באופן הזה האישות דזיקה קלשא משום שחל דין ערוה מדרבנן, וחליצתה הויא חליצה פסולה.

ב) איסור אחות חלוצתו שחל באופן שאחותה נחלצה בחליצה פסולה. כאן לא חל על אחות חלוצתו שם ערוה מדרבנן, אלא איסור ביאה בעלמא. ומשו"ה באופן הזה זיקת אחות חלוצתו זיקה גמורה היא ולא קלשא וחליצתה כשרה.

וביאור הדבר, שחליצה דעלמא מפקיעה את אישות הזיקה. אבל בחליצה שעושים משום חיזור על כל האחין האישות דזיקה פקעה בחליצה הראשונה הפסולה, וחוזרין וחולצין רק כדי לעשות מעשה חליצה דעלמא, וכדי לקיים מצות חליצה, ולא להפקיע האישות דבזיקה שכבר פקעה. ואליבא דה"ר אברהם משום חליצה חיזור זו שאינה אלא מעשה חליצה דעלמא לא אסרו אחות חלוצתו כלל. מאידך אליבא דהר"י אכן אסרו אחות חלוצתו אף בעבור מעשה חליצה דעלמא. ומ"מ ס"ל לר"י שרק בחליצה מעלייתא המפקיעה אישות גזרו שקרובות חלוצתו איסורי עריות הן שאז דומה לקרובת גרושתו (עי' בדברי הר"י לקמן מא. בתוס' ד"ה הך). אבל בחליצת חיזור, שאינה מפקיעה אישות, גזרו איסור אחות חלוצתו רק כאיסור ביאה בעלמא. ולכן חלות זיקתה גמורה ולא קלושא שאינה ערוה מדרבנן ולכן חליצתה כשרה ולא פסולה.

ולפי פי' תוס' הרא"ש מש"כ בתוס' "ולהכי לא חשיב רחל אחות חלוצתו" אינו ר"ל שרחל מותרת, אלא כוונתו שאין לרחל חלות שם ערוה דרבנן של אחות חלוצתו וממילא שחליצת רחל חליצה כשרה היא ולא חליצה פסולה. עכ"ז רחל נאסרה באיסור אחות חלוצה דעלמא ואסורה בביאה, אך אינה ערוה מדרבנן. ומשו"ה כתבו "כעין שפי' הר"א" כי הר"א התיר רחל לגמרי ואף בביאה - שלא כר"י¹.

footnotes: ¹ ע"ע בשיעורים לקמן (דף מ א) ד"ה ענין קרובות חלוצתו.

גמ'. צרת אחות זקוקתו. הגמרא דנה בדין צרת אחות זקוקתו. לפי כמה אמוראים בתחילת הסוגיא הרי היא אסורה וחליצתה חליצה פסולה. ולכן ס"ל דאם נפלו שתי אחיות וצרותיהן בזיקה כולן אסורות וחליצת כולן פסולות. מאידך רב אשי סובר דבחלץ לאחיות לא נפטרו הצרות דחליצת האחיות פסולות. ומאידך אם חלץ לצרות נפטרו האחיות "ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה". ובפשטות רצונו לומר דצרת אחות זקוקתו מותרת. וכן משמעות הרמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל"ט - י). וה"ה משמע מרש"י (דף כז. ד"ה לעולם), אך בתחילה לא כ' כן רש"י (שם בד"ה חלץ), וצ"ע בשיטתו. עכ"פ לפי הרמב"ם נראה צרת אחות זקוקתו מותרת ואילו צרת חלוצתו אסורה (פ"א מהל' יבום הלי"ב). ועלינו לבאר מ"ש זו מזו.

ונראה דהרמב"ם סובר דחלוצה אסורה בחלות שם איסור דערות אשת אחיו, ומשו"ה אוסרת את צרתה באיסור צרת ערוה¹. משא"כ אחות זקוקתו שאינה אסורה בחלות שם איסור ערות אחות אשתו אלא רק בשם איסור חדש דאחות זקוקתו, אך אין איסור זה חלות שם ערוה אלא איסור ביאה בעלמא, ומשו"ה צרתה מותרת. ובביאור שיטתו נראה דבשלמא חלוצה ערות אשת אחיו מדרבנן היא שהרי בחיי המת היתה ערות אשת אחיו גמורה, ולכן חלות שם איסור ערוה עדיין חלה בה אחרי החליצה² וצרתה אסורה. משא"כ באחות זקוקתו, דזיקה אינה חלות אישות גמורה אלא חלות אישות חלשה שאין בכחה לאשוויה לאחות זקוקתו חלות שם ערוה, אלא רק לאוסרה באיסור ביאה בעלמא בלי שם ערוה שחל בגברא³, ומשו"ה צרת אחות זקוקתו מותרת.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לקמן (דף מ א) בענין צרת חלוצתו. ² דמדרבנן רק יבום מתיר איסור אשת אחיו ולא הנפילה. ³ י"ל שהביאור בזה הוא שזיקה אינה אלא אישות מדרבנן והקילו על איסור קרובות הזקוקה דלא תהיינה עריות מדרבנן. א"נ י"ל דאע"פ שזיקה דאורייתא, אך היבמה אינה איסור כרת, דיבמה לשוק מחייבי לאוין היא, ומשו"ה אין קרובותיה איסורי עריות, דרק איסורי כרת מהווין עריות.

אמנם לא כ"ע מסכימים עם הרמב"ם, דהרי האמוראים בתחילת הסוגיא ס"ל דצרת אחות זקוקתו אסורה וחליצתה פסולה. ובפשטות ס"ל דאיסור אחות זקוקה מהווה איסור ערוה הדומה לאיסור אחות אשתו ומשו"ה אוסרת את צרתה. גם רוב הראשונים ס"ל דחלוצה אינה חלות איסור ערוה ואינה אוסרת את צרתה מדין צרת ערוה, עיין בשיעורים לקמן (דף מ. ד"ה ענין צרת חלוצתו). ולדידהו צריכים לחלק להיפך, דדוקא אחות זקוקתו מהוה איסור ערוה שנאסרה בשם ערות אחות אשתו דזיקה מדרבנן כאישות דאורייתא דמיא, ואילו חלוצה אסורה באיסור ביאה דעלמא דאינה ערוה ואינה אוסרת את צרתה.

אף דברי רש"י לתחילת הסוגיא (ד"ה חלץ) מורים דשיטתו דצרת אחות זקוקתו אסורה משום דשם אחות זקוקה הויא חלות שם ערוה שאוסרת צרתה. אלא דס"ל לרש"י שאין חליצת צרת אחות זקוקתו חליצה פסולה בנוגע לאחותה וז"ל דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות, הלכך אף חליצתם משובחת משל אחיות עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור.

ויתכן דרש"י ר"ל דאחות זקוקה אסורה בחלות שם איסור ערוה מדרבנן, ומשו"ה אוסרת אף את צרתה וחליצת האחות פסולה. ואילו שאני צרת אחות זקוקתו דאע"פ דאסורה מדרבנן, אך לא נאסרה בחלות שם איסור ערוה כמו צרת ערוה מדאורייתא. ולכן איסורה קל מאיסור אחות זקוקתו, ולכן חליצת צרת אחות הזקוקה כשרה ומועלת בנוגע לאחות הזקוקה, וחליצת הצרה איפוא פוטרת את אחותה. רש"י סובר דכשיש שתי יבמות האסורות ביבום, אלא שאחת אסורה באיסור ערוה והשניה אסורה באיסור ביאה בלי שם ערוה, חליצת זו שאסורה ואיננה ערוה כשרה היא כדי לפטור את זו דהויא ערוה מדרבנן ודאיסורה חמור. דחליצת מי דאיסורה קל פוטרת את מי דאסורה חמור. משא"כ להיפך, דחליצת האחות דאיסורה חמור חליצה פסולה ואינה פוטרת את הצרה שאיסורה קל. דדומה מי שאיסורה קל ומי שאיסורה חמור למי שמותרת בהדי מי שאסורה.

ובביאור הבחנת רש"י בין איסור אחות זקוקתו דחלות איסור ערוה הוא לבין איסור צרת אחות זקוקתו דאיסור קל הוא בלי חלות שם ערוה, נראה דרש"י לשיטתו הנ"ל בשיעורים¹ דצרת ערוה אינה שם ערוה בפני עצמה אלא דצרת ערוה פוטרת את צרת צרתה מדהויא אשת אחיו שלא הותרה בנפילה הראשונה. דכל זה נכון בצרת ערוה גמורה דעלמא דנפטרה לגמרי בלי יבום וחליצה מהנפילה הראשונה, ומשו"ה עדיין אסורה היא באיסור אשת אח. משא"כ בצרת אחות זקוקתו, דזיקה אינה אישות גמורה, דהאחות וצרתה נפלו בפני היבם בנפילה הראשונה וזקוקות לחליצה, ומשו"ה הותר איסור אשת אח דהמת בנפילתם ליבום², ומשו"ה אע"פ דחל איסור צרת ערוה דעלמא על הצרה מ"מ הוי איסור ביאה קל, אך חלות שם ערות אשת אחיו לא חל בצרת אחות זקוקתו, שלא כמו בצרת ערוה דעלמא. ואילו אחות זקוקתו עצמה נאסרה במקצת שם ערוה משום דהזיקה מקצת אישות היא מדרבנן דמטילה עליה מקצת שם ערוה כמו דחל באחות אשתו דדומה אליה. ויוצא דאיסור אחות זקוקתו איסור חמור הוא משום דהוי שם איסור ערוה. ואילו איסור צרת אחות זקוקתו איסור קל הוא דלית בו חלות שם איסור ערוה.

footnotes: ¹ (דף ב א) בתוס' ד"ה עד סוף העולם אות ד'. ² ורש"י לשיטתו עה"ת דהיתר אשת אח חל בנפילה משום דהותרה, עיין בהקדמה הראשונה למסכתין עיי"ש.

וכל זה ס"ל לרש"י באחות זקוקתו ובצרתה. ואילו בחלוצה ס"ל דאע"פ דאסורה עכ"ז אין איסורה איסור ערוה כלל אלא איסור דעלמא. ואיסור צרת חלוצה איסור אחר הוא דחל אפילו בצרתה מנכרי¹. אך לא חל בחלוצה ובצרת החלוצה חלות איסור ערוה כלל, שלא כמו דחל באחות זקוקתו ובצרת אחות זקוקתו. והביאור דחליצה מתרת ומפקעת את כל האיסורים דקרובות זקוקתו, ואיסור אחר הוא האוסר את החלוצה ואת צרתה, אך לא בחלות שם ערוה. וחלוצה וצרתה לרש"י דומות איפוא לשניות האסורות באיסור ביאה דעלמא אך בלי חלות שם איסור ערוה, דמשו"ה שניה אינה אוסרת את צרתה משום דאינה ערוה².

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לקמן (דף מ א) בענין צרת חלוצתו. ² ונראה דנ"מ באם בא על חלוצתו וצרתה וילדה בן דלרש"י אינו ממזר משום דלא עברו על איסור ערוה אפילו מדרבנן. ומאידך אליבא דהרמב"ם הבן ממזר הוא משום דאיסורי חלוצה וצרתה איסורי ערוה הם.

גמ'. איבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר כו'. והגמרא פשטה את האיבעיא משיטת ר"ג שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט ש"מ כי הדדי נינהו. יעויין בתוס', והגמרא זקוקה לביאור.

ולולי דמסתפינא מהראשונים הייתי מבאר שספק הגמרא תלוי בהגדרת דיני מאמר וגט מדרבנן. משום דיש לחקור, האם מאמר וגט חלים מדרבנן מדיני יבום וחליצה, דמאמר קונה מדרבנן מדין יבום וגט פוסל מדרבנן מדין חליצה, או"ד שאינם חלים מדיני יבום וחליצה מדרבנן אלא שחלים מדרבנן מדיני קידושין וגירושין.

ואם נאמר שמדרבנן מאמר חל מדין יבום, וגט חל מדין חליצה, אזי אחרי מאמר ואחרי גט פקעה הזיקה מדרבנן, ויש חלות זיקה רק מדאורייתא אך לא מדרבנן. משא"כ אם מאמר וגט חלים מדרבנן מדיני קידושין וגירושין אזי עדיין יש זיקה מדרבנן - שהרי זקוקה אינה בת קידושין וגירושין מעיקר הדין - אלא שהרבנן גזרו חלות פסול ופגם בזיקתה.

ונפקא מינה לחליצה פסולה. שאם מאמר וגט חלים מדיני יבום וחליצה אין חליצת אחת מהן פוטרת את חבירתה, שהרי מדרבנן אינה זקוקה שכבר עשתה יבום או חליצה¹. ומאידך אם מאמר וגט חלים בתורת קידושין וגירושין שפוגמים את הזיקות אפשר להשוות את שתי הזיקות הפגומות להדדי ולכן חליצת אחת תפטור את חבירתה, דלשתיהן זיקות פגומות הדומות להדדי. ומסתבר שהזיקות הפגומות האלו דומות משום דמעיקרא דדינא בין קידושין ובין גירושין אינן שייכין לזיקה כי היבמה בת יבום וחליצה היא ולא בת קידושין וגירושין, אלא שהרבנן גזרו שמאמר וגט יפסלו היבמה ויפגמו זיקתה מדין מיוחד דקידושין וגירושין ואע"פ שאין להם שייכות לעצם מצות היבמה ולזיקתה. ובהתאם לכך הרי הם פוגמים את הזיקה באופנים הדומים להדדי, וחליצת אחת מהן פוטרת את השניה.

footnotes: ¹ נראה לבאר את דברי רבינו זצ"ל שבכלל ספק הגמ' היא אם יש לחלק בין מאמר וגט. שאולי גט חל מדין חליצה ומדרבנן אין לה זיקה אבל מאמר חל מדין קידושין ויש לה זיקה. ואם כן חליצת בעלת הגט לא תפטור את בעלת המאמר. או"ד להפך, מאמר הוא מדין יבום ומדבנן אין לה זיקה וגט הוא מדין גירושין ויש לה זיקה. ואם כן חליצת בעלת המאמר לא תפטר בעלת הגט. ומסקנת הגמ' שתרוויהו מדין קידושין וגירושין ולכן שוות ופוטרות זה את זה וכמו שיתבאר בשיעורים.

ובכך מבוארת הראייה שהגמרא הביאה מר"ג. משום שאם מאמר וגט חלים מדרבנן מדיני יבום וחליצה אזי מאמר אחר גט וגט אחר מאמר לא חלים משום דא"א לייבם אחרי חליצה או לחלוץ אחרי יבום. ומדחלים בזה אחר זה אליבא דר"ג מוכח שאינם חלותי יבום וחליצה אלא חלותי קידושין וגיטין ושחלים מדיני פוסלים מיוחדים, ומשום כך חלים בזה אחרי זה מדין פוסל אחרי פוסל. ולכן מר"ג מסיקים שמאמר וגט רק פוגמים את הזיקה ולא מפקיעים אותה לגמרי מדרבנן, ומאחר שהזיקות פגומות הרי הן דומות, וניתן לחלוץ אחת ולפטור את השניה¹.

footnotes: ¹ יתכן לפרש כן בלשון רש"י (ד"ה ומודה) וז"ל ולא אמרי' מאמר ככנוסה ואדחי שנייה מיניה ולא מהני בה גט. עכ"ל וכן כתב אח"ז (ד"ה ומאמר) וז"ל לא אמרי' גט קמא במקום חליצה קאי ותו לא קני מאמר יבמין בצרה עכ"ל.

גם נראה לבאר באופן אחר, די"ל דלשני הצדדים דהאבעיא שתי הזיקות דבעלת מאמר ובעלת גט פגומות וקלשות. אלא שזה תלוי, שאם מאמר וגט חלים מדרבנן כיבום וכחליצה במקצת, אפשר לחלק בין קלישות הזיקה שבשניהם, דאפשר לומר שיבום במקצת, דהיינו מאמר, מקליש את הזיקה באופן אחר מחליצה במקצת, דהיינו גט. ומשו"ה החליצה דאחת מהן אינה פוטרת את השניה. משא"כ אם הם חלים מדרבנן מדיני קידושין וגירושין, דשניהם אינם שייכים לעצם מצות הזיקה העומדת רק ליבום או לחליצה, אזי מאמר וגט שניהם חלים ופוסלים ומקלישים את הזיקות באופנים הדומים ושווים להדדי, ולכן חליצת אחת מהן פוטרת את השניה, וחליצתן אינן פסולות. והגמרא הביאה ראייה מר"ג שמאמר וגט חלים מדיני קידושין וגירושין וכפוסלים מיוחדים, ולא מדיני יבום וחליצה, מדס"ל שחלים בזה אחר זה כמשנ"ת.