גמ'. דאיסורא לא קני. ויעויין בחידושי הרמב"ן (לעיל דף יח ד"ה אומרים לו כו') שהביא שתי דיעות בביאור דברי הגמרא דפליגי כשקידש יבם את אחות זקוקתו, וז"ל ואיכא דמתרץ, קידושין דהיתירא פוטרין צרתה, דאיסורא אין פוטרין, כדאיתמר התם (דף כט:) מאמר דהיתירא קני דאיסורא לא קני. ולא נהירא לי כלל, דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי, וכן נראה מדברי רש"י שם, אבל קידושין מ"מ קנו, וכיון דקנו בוודאי פוטרין את אחותה עכ"ל. אליבא דהדיעה הראשונה אף בקידושין דאחות זקוקתו אמרי' קידושין דאיסורא לא קני, וזהו הביאור בשיטת ריב"ב (לעיל דף יח:) הסובר שבקידש אחות זקוקתו אומרים לו המתן. ואילו הרמב"ן סובר שקידושין חלין אף באיסור, ורק מאמר, דבמקום יבום הוא לא קני באיסור.

ועלינו להבין את סברת הדעה הראשונה. ויתכן דס"ל שיש איסור לקדש אחות זקוקתו ואיסור זה פוגם את חלות הקידושין שאינו קונה קנין גמור. יעויין ברמב"ם (פט"ו מאיס"ב הל"ב) שמבואר שסובר שיש איסור לקדש כל חייבי לאוין. וי"ל שמדרבנן אחות זקוקתו הויא כחייבי לאוין. ואף לפי הראב"ד (שם) שאין איסור קידושין בחייבי לאוין דעלמא יתכן שמודה שיש איסור קידושין באחות זקוקתו משום שחל בה חלות שם אחות אשה במקצת שנאמרה בה "לא תקח"¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (יח ע"ב) בענין שי' ריב"ב (אות ה'), ובהערה שם.

ונראה שיתכן נ"מ אחרות בין שתי הדיעות ברמב"ן, בנוסף לנ"מ בנוגע לקידושין דעלמא באחות זקוקתו שאינה יבמתו האם חלין כקידושין גמורים או לא:

א) יתכן נ"מ בעשה יבם מאמר בחייבי לאוין ועשה שדיניהן שעולין לחליצה ולא ליבום (לעיל דף כ.). דלפי מסקנת הרמב"ן מכיון דעכ"פ אינן ראויות ליבום אף אינן ראויות למאמר. ואילו אליבא דהדיעה הראשונה ברמב"ן יתכן שרק כשחל איסור לקדש לא עושין קידושין ומאמר, וכגון באחות זקוקתו דמקצת איסור ערוה היא שנאסרת בקידושין. ואילו בחייבי לאוין ועשה דעלמא הנאסרות בביאה בלבד ולא בקידושין, לפי שיטת הראב"ד הנ"ל, מאמר קונה.

ב) עוד יתכן דאליבא דהדיעה השניה מאמר באיסור אינו חל כלל אפילו בדיעבד¹. משא"כ אליבא דהדיעה הראשונה י"ל שרק אסרו לכתחילה לעשות את מעשה המאמר, אבל בדיעבד אם עבר על האיסור ועשה את המאמר קנאה עכ"פ בקנין שאינו גמור.

footnotes: ¹ היינו בחייבי לאוין ועשה שיש איסור דאורייתא אבל באחות זקוקתו שרק אסורה מדרבנן המאמר חל מן התורה.

ב הבאנו לעיל את שי' הר"ר נתנאל בתו"י, דסבר דמאמר לב"ש חלה בתורת קידושין. וקשה שאם מאמר אליבא דב"ש חל מן התורה מדין קנין קידושין למה לא קני באיסורא, שהרי קידושין דעלמא תופסין בחייבי לאוין, ומ"ש מאמר שאינו תופס באחות זקוקתו משום דאסורה עליו, דפשיטא דאחות זקוקתו אינה אסורה עליו יותר מחייבי לאוין דתופסין בהן קידושין מדאורייתא ומ"ש מאמר שאינו תופס במקום שחל איסור אחות זקוקתו. ויתכן דס"ל כדעה הראשונה ברמב"ן שגם בקידושין דעלמא יש דין דקידושין דאיסורא לא קני לגמרי.

ונראה שיתכן לפרש לפי הר"ר נתנאל בדרך אחרת. דב"ש ס"ל שיבמה הראויה לקנין וחלות אישות עם ביאת יבום ראויה נמי לקנין וחלות אישות עם קידושי כסף. וזוהי גזיה"כ "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה" שרק יבמה שבת יבום היא ע"פ "יבמה יבא עליה" הויא נמי בת קידושין ע"פ "ולקחה לו לאשה". ואילו אחות זקוקתו האסורה עליו ושאינה ראויה ליבום אף אינה ראויה לקידושין ולמאמר¹.

footnotes: ¹ ואפשר שהביאור הוא שאם ראויה היא ליבום וחלה בה זיקת יבם פקע איסור ערות אשת אחיו המת, ועקב כך לב"ש הויא בת קידושי מאמר. משא"כ אם אינה בת זיקת יבום, נאסרה בשם ערות אשת אחיו, ולכן אינה בת קידושין משום שם ערות אשת אח שעדיין חל בה.ולפי"ז צ"ע אליבא דב"ש האם מאמר חל באלמנה לכ"ג ובשאר היבמות שהן אסורות על היבם ביבום. ויתכן שתלוי בשאילה האם נאסרו באיסורי ביאה דעלמא או שאף להן חסרה זיקת יבום, ורבינו זצ"ל בשיעורים לעיל האריך בשאילה זו ואכמ"ל.

גמ'. דאיסורא לא קני. הבאנו דברי הרמב"ן לעיל (יח: ד"ה אומרים לו) שפי' תי' הגמ' וז"ל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי, וכן נראה מדברי רש"י שם עכ"ל. ולכאורה תמוה, שהרי ב"ש ס"ל שאם קדמו וכנסו יקיימו, וא"כ הרי הן ראויות ליבום ואע"פ שעובר על איסור. ולמה אין מאמר קונה בה לגמרי כמו שאם קדמו וכנסו קנו ביבום.

ונראה דס"ל לב"ש שבאמת אינה ראויה ליבום אלא שבשעת היבום חל ההיתר והקנין בבת אחת. ולכן לפני שכנסו לא קנה לגמרי במאמר, מפני שעכשיו אין לה היתר יבום. וביאור הדבר, שבביאת יבום חל קנין גמור דאשת איש, וממילא אחותה שאף היא זקוקה נאסרת באיסור אחות אשתו וזיקתה פקעה ואינה אוסרת עוד את אשתו שיבמה באיסור אחות זקוקתו. והקנין אישות ביבמתו והפקעת זיקת אחותה חלין בבת אחת בשעת היבום ולכן קונה קנין גמור ויקיים. אמנם כל זמן שלא ייבם, האחיות זקוקות הן ואסורות באיסורי אחות זקוקתו. ולכן בשעת איסור אחות זקוקתו האחיות אינן עומדות ליבום בביאה, ומשו"ה אינן ראויות אף למאמר, משום דבשעת המאמר האיסור דאחות זקוקתו עדיין קיים, ורק עם הביאה פקע האיסור. ולכן כל זמן שלא בעלו אסורות ואינן ראויות לביאת יבום ולמאמר.

ובדרך זו אף מבוארת קושיא אחרת, שהרי ב"ש ס"ל באחות זקוקתו שאם יבמה קונה ויקיים, וקשה דמ"ש אחות זקוקתו מאלמנה לכ"ג שאם בא עליה לא קנה (לעיל דף כ:)¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (דף כ א) ד"ה רש"י ד"ה תפסי.

ומבואר שרק באחות זקוקתו ס"ל לב"ש שקונה ויקיים משום דבבת אחת עם היבום הותר ופקע האיסור של אחות זקוקתו. ויבום המתיר את האיסור קונה. משא"כ באלמנה לכ"ג, שאף אחרי היבום האלמנה אסורה עליו, ומאחר שהיבום אינו מתיר את האיסור משו"ה אינו קונה.

גמ'. רב אשי מתני כו' דוחה ומשייר. יעויין בתוס' (דף כט.) ד"ה אלא, שהאריכו בביאור שיטת רב אשי ובשקלא וטריא דהסוגיא אליבא דפרש"י ואליבא דפי' התוס'. ולפני שנכנס לבאר את פירושי רש"י ותוס' לפרטיהם עלינו להתבונן במה שאמר רב אשי שמאמר דוחה משייר - האם ס"ל שמאמר חל מדין יבום או שחל מדין קידושין. והנה אליבא דרב אשי מאמר אינו קונה קנין גמור כמו ביאה אלא שמשייר דהיינו שקונה את היבמה במקצת חלות אישות ולא לגמרי. ונראה שאם ננקוט דס"ל לרב אשי שמאמר חל בתורת יבום שיטתו מבוארת בפשטות, שהרי יבום גמור חל רק בביאת היבמה המהוה עיקר מצות יבום שהיבם יבא עליה להקים לאחיו שם ומכיון דבמאמר חסר קיום מצות יבום שלימה בביאה משו"ה ס"ל לרב אשי שאף קנין היבום פגום הוא ומשייר.

מאידך נראה שניתן לבאר את שיטתו אף אם ננקוט שמאמר חל מדין קידושין. די"ל דס"ל שזיקת היבמה מחייבת דוקא קיום מצות יבום, וזיקתה איפוא סותרת ופוגמת את חלות הקידושין דמאמר. ומשו"ה ס"ל שאע"פ שמקצת אישות חלה בקידושי מאמר מ"מ מאמר משייר ואינו קונה חלות אישות גמורה כבקידושין דעלמא, דחלות הזיקה דהיבמה סותרת ופוגמת את חלות הקידושין ולכן מאמר חל ומשייר¹.

footnotes: ¹ רבינו מפרש שי' בית שמאי לפי רב אשי שמאמר דוחה ומשייר. ועי' בתוס' לקמן (דף מט ד"ה הכל מודים) שמשמע שלפי בית הלל הזיקה מונעת את המאמר לגמרי. אבל רש"י לקמן (נב א ד"ה נתן) פי' לבית הלל מאמר אינו קונה מן התורה משום שאין קידושין תופסין באשת אח.

ועכשיו נבאר את פרטי דברי התוס' (ד"ה אלא) כפי יכולתנו.

וז"ל וי"ל דסבר רב אשי דמהני מאמר להסיר הזיקה ודחי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקתו ואחר שיבעול בעלת המאמר קאמר דתצא אחותה משום אחות אשה עכ"ל. לפי רב אשי מאמר אינו דוחה דחייה גמורה ובהכרח סובר שמאמר אינו עושה אישות גמורה אלא חל בתורת מקצת אישות ולכן אינה דוחה דחייה גמורה. וצ"ב אם רק חל מקצת אישות, ולכן אינו דוחה את אחותה דחייה גמורה, למה דוחה אותה כלל. ועוד צ"ע בפרש"י שאם אחותה הנופלת בזיקה אחרי המאמר צריכה חליצה א"כ זקוקה לו, ולמה אינה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. במילים אחרות: אם משייר למה דוחה ואם דוחה למה משייר, ומה פשרה היא זו שדוחה ומשייר¹.

footnotes: ¹ לכאורה היה אפשר לפרש, שרב אשי סבר שמאמר קונה מדרבנן בלבד. ולכן דוחה מלאסור באיסור אחות זקוקתו שהוא גם כן דרבנן והם אמרו והם אמרו, אבל משייר זיקה מן התורה וצריכה חליצה. ונראה שרבינו נמנע מלפרש כן מפני שמשמע בגמ' שנחלקו האמוראים בחוזק קנין המאמר לפי ב"ש ולא אם הוא דאורייתא או דרבנן. ועי' בתוס' (כט א ד"ה ב"ש) וברשב"א (כט ב ד"ה השתא) ושאר ראשונים. ועוד היה אפשר לפרש שמאמר הוי רק מקצת אישות מן התורה ולכן משייר זיקה באחותה אבל מכל מקום דוחה אותה משום דאתי אישות דאורייתא ודחי אישות דרבנן. ועיין לקמן (אות ג') שרבינו העלה מהלך כזה. אמנם כאן כנראה נוקט שאישות של זיקה הוי גם כן מדאורייתא וכמו שכתב הרמב"ן לעיל (יח ב ד"ה אומרים) ועיין בשיעורים שם ובשיעורים (יז ב) לסוגיא דיש זיקה ואין זיקה. וע"ע בתוס' לעיל (יח ב ד"ה אומרים) בענין שי' כ"ש בזיקה, ואכמ"ל.

וצ"ל לפי רש"י שרב אשי ס"ל שמקצת אישות של המאמר מתירה את איסור אחות זקוקתו אע"פ שאינה אישות גמורה לפטור את אחותה מדין ערות אחות אשתו. ונראה שיש לבאר שיטתו בשלשה אופנים:

א) יתכן דס"ל שהמאמר והזיקה, שכל אחד ואחד מהם מהוה מקצת אישות, סותרים אהדדי, משום דהמאמר אוסר אחות בעלת המאמר באיסור אחות אשתו, והזיקה שבאחותה אוסרת בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. ולכן שיטת בית הלל במשנתינו דשתיהן אסורות. אך שיטת ב"ש אחרת דס"ל דשאני האישות דמאמר מהאישות דזיקה, דאע"פ ששתיהן דומות מכיון דאינן חלין אלא בתורת מקצת אישות, מ"מ חלות האישות דמאמר אלימתא מחלות האישות דזיקה. ונראה בביאור החילוק דמאמר אליבא דב"ש חל מדין קידושין כנ"ל בשיעורים (ד"ה מאמר לב"ש כו'). וקידושין אוסרת את הארוסה לעלמא ואף מתירתה לארוס - שעל ידי הקידושין הותר איסור הקדישה (רמב"ם פ"א מהל' אישות הל"א). משא"כ זיקה שאינה מתרת את היבמה ליבם אלא רק אוסרתה לשוק¹. ומשום הכי ס"ל לב"ש דבעלת המאמר מותרת והזקוקה אסורה משום דכשיש תרתי דסתרי בין מאמר ובין זיקה האישות דמאמר אלימתא מהאישות דזיקה ומפקיעה את הזיקה בכדי שלא תאסור הזקוקה את בעלת המאמר. ומשו"ה אין חלות זיקה לאסור את בעלת המאמר, כי הזיקה חלה רק לשאר מילי וכדי לחייב את הזקוקה בחליצה אך לא לאסור את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו.

footnotes: ¹ עיין בשיעור הראשון למסכתין (דף ב א) ד"ה הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה. ועיין ברש"י לקמן (דף נב א ד"ה נתן לה כסף) דס"ל שאין הזיקה מתרת את איסור אשת אחיו אלא ביאת היבם מתרת את היבמה ליבם.

ונראה להוסיף דמשום התרתי דסתרי והכח שיש במאמר להפקיע את זיקת אחותה, אחותה זקוקה רק למצות חליצה, ואילו האישות דבזיקה דעלמא לא חלה. דהנה ביארנו בשיעורים¹ שיש שתי חלויות זיקה ביבמה: א) חלות זיקת אישות, ב) חלות זיקת מצוה. ובאופן דידן מחמת שקיימת תרתי דסתרי בין המאמר ובין הזיקה לכן המאמר מפקיע את זיקת האישות שלא תחול באחותה ואילו הזיקה למצוה חלה בה. ובהתאם לכך בעלת המאמר לא נאסרת באיסור אחות זקוקה דליכא זיקת אישות באחותה כדי לאוסרה ואחותה זקוקה למצות חליצה בלבד. בקיצור, כדי להפקיע את זיקת המצוה בעינן שם ערוה גמורה שיש בה כרת ונלמדת מ"עליה" (עי' לעיל דף ג:, דף ח', ודף כ'), ולכן מקצת אישות של מאמר אינה פוטרת מחליצה. אבל בנוגע לאישות של הזיקה סגי במקצת אישות שחזקה יותר מזיקה. ולכן מאמר לב"ש דוחה את אחותה שלא תאסרנה.

footnotes: ¹ עיין לעיל בשיעורים (דף יז ב).

ב) נראה לומר ביאור שני למה מקצת אישות של מאמר עדיפא ממקצת אישות של זיקה. דיעויין ברמב"ם בהל' נדרים (פי"ג הלכ"ב) שכתב וז"ל אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת ה"ז קיים עכ"ל, ויל"ע שהרי בגמרא (נדרים דף סט:) איתא שדין זה תלוי בדינא דרבה שאמר שהמקדש שתי אחיות בבת אחת שתיהן אינן מקודשות שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, וביאר שם הר"ן שכמו שבמקדש שתי אחיות שתיהן אינן מקודשות שהרי יש תרתי דסתרי בעצם הקידושין ה"נ בעובדא דידן גם ההקמה וגם ההפרה בטילות ובתר הכי מצי הבעל להפר ולקיים כדבעי. וצ"ע למה פסק הרמב"ם דההקמה חלה ולא ההפרה.

וביאר הגר"ח זצ"ל בספרו¹ דשאני הקמה מהפרה, משום דהקמה סותרת הפרה, ולפיכך אחרי הקמה א"א להפר, דזהו גופה של ההקמה למנוע את ההפרה ולהפקיע אותה. ואילו הפרה אינה סותרת ומפקעת הקמה, ומה שאינו יכול לקיים את הנדר אחרי שהפר אותו אין זה אלא משום דכיון שהפר בטל הנדר וחסר נדר לקיימו. והכלל שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, חל רק במקום שיש שני מעשים המפקיעים זה את זה, דהיינו כשיש תרתי דסתרי בעצם המעשה. אבל היכא דאינם בזה אחר זה משום דבהיכי תמצי א"א להיותן בזה אחר זה ולא משום חלות דין מפקיע, לא חל הכלל שכל שאינו כו'. ומפני כך כשמקיים ומפר בבת אחת סובר הרמב"ם שההקמה חלה כי בעצם מעשה ההקמה חל מפקיע של ההפרה, ואילו בעצם ההפרה אין חלות מפקיע של ההקמה, ומשום כך מעשה ההקמה מפקיע את מעשה ההפרה, ואילו מעשה ההפרה אינו מפקיע את מעשה ההקמה, וההקמה חלה ולא ההפרה, עד כאן מהגר"ח זצ"ל.

footnotes: ¹ בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הלכ"ב).

ברם אמר הגר"מ הלוי זצ"ל ששמע הוספה לזה מפי אביו הגר"ח הלוי זצ"ל דלפי"ז אנו צריכים לבאר את דינא דרבה דאמר דבמקדש שתי אחיות שתיהן אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אחר זה וכו' דהא לכאורה בקידושי אשה אין בעצם מעשה הקידושין שלה מפקיע לקידושי אחותה, אלא דאחותה נעשית ממילא שאר בשר וערוה של הבעל ומחמת חלות שם ערוה אין קידושין תופסין בה. וא"כ דומה להקמה אחרי הפרה, שההפרה אינה מפקיעה את ההקמה, אלא דממילא א"א להקם נדר אחרי שהנדר כבר מופר ובטל, וה"ה באחות אשתו שמאחר שחל בה שם ערוה ממילא לא שייך בה קידושין. ולפי"ז צ"ע א"כ למה במקדש שתי אחיות חל דינא דרבה שכל שאינו בזה אחר זה כו', הרי ליכא חלות מפקיע בעצם מעשה הקידושין ולמה לא יחולו קידושי שתיהן מדין ספק מקודשת.

ואמר מרן הגר"ח זצ"ל שמכאן מוכח שבעצם מעשה קידושי אשה יש מפקיע לקידושי אחותה, כלומר שמה שנאסרה אחות אשתו ואינה בת קידושין אין זה משום דהויא שאר בשר וערוה דממילא, אלא משום שעצם מעשה הקידושין באחותה אוסרה ומפקיעה. ולפיכך כשמקדש שתי אחיות יש תרתי דסתרי ומפקיע בעצם מעשה הקידושין שלהן כי קידושי כל אחות ואחות מפקיע את קידושי אחותה, ולפיכך דינא דרבה חל ושתיהן אינן מקודשות על פי הכלל דכל שאינו בזה אחר זה כו'.

ועפ"י מהלך הגר"ח זצ"ל בפסק הרמב"ם בהקדמה והפרה בב"א יתכן דה"ה כשיש תרתי דסתרי בין מאמר לבין זיקה, דשתיהן מקצת אישות הן אלא דסותרין אהדדי, דהמאמר אוסר הזקוקה באיסור אחות אשתו והזיקה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. אלא דבהא מילתא הרי הם שאני, דהמאמר מהוה מעשה קידושין ועצם מעשה המאמר מפקיע את אישות הזיקה שבאחותה הזקוקה. ואילו הזיקה דבאחותה חלה משמים בלי מעשה קידושין. ואין בזיקה מעשה שהוא מפקיע את האישות דאחותה דרק חלה חלות אישות משמים, האוסרת את אחותה באיסור אחות זקוקתו. ויוצא שסתירת מאמר וזיקה דומה לסתירת הקמה והפרה, דהרמב"ם פסק בה דהקמה חלה מכיון דהויא מעשה המפקיע והפרה אינה חלה דאינה מעשה המפקיע. וה"ה הכא אליבא דשיטת רב אשי בב"ש דכשיש סתירה בין מאמר לזיקה המאמר חל ולא הזיקה מכיון דהמאמר הוי מעשה המפקיע ואילו הזיקה אינה מעשה המפקיע.

כל זה בנוגע לאישות של זיקה, ומכל מקום צריכא חליצה משום זיקה למצוה וכמו שביארנו לעיל בדרך הראשון.

ג) ועוד נראה ביאור שלישי בשיטת רב אשי אליבא דרש"י והוא בדרך מחודשת. שבאמת מקצת האישות של מאמר אינה מפקיעה את האישות של זיקה כמו שאינה מפקיעה את מצות החליצה, ומכל מקום דוחה אותה בנוגע שלא תאסרנה בלבד¹.

footnotes: ¹ וכן משמע קצת מלשון רש"י (כט ב ד"ה אלא) וז"ל דוחה אותה מלאסור אשת בעל המאמר עליו עכ"ל. שלא כתב שדוחה את הזיקה רק שדוחה את כחה לאסור.

דיעויין לקמן (דף מט. - מט:): אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר, נדה דהא תפסי בה קידושין שנאמר "ותהי נדתה עליו" אפילו בשעת נדתה תפסי בה קידושין, סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין ע"כ. ובדין הסוטה פרש"י (מט: בד"ה דהא תפסי בה קידושין) וז"ל לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים עכ"ל. מפרש"י יוצא דאילו היתה סוטה חלות ערוה דלא תפסו בה קידושין היו קידושיה הראשונים נפקעין, מפני דערוה אינה בת אישות. ובכן מזה דהקידושין הראשונים דבסוטה לא פקעו שמעינן דקידושין נמי חלין בה. יוצא דשיטת רש"י דערוה אינה בת אישות כלל, ואישות שהיתה בה מלפני שנעשה ערוה פקעה.

ועל פרש"י פליגי בתוס' (שם בד"ה סוטה כו') וז"ל וק' לר"י דנדה נמי לא פקעו קידושיה ואפי"ה איצטרך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין ואור"י דגרס וכן ברוב ספרים סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגרשה ומחזירה דכתיב בה הויה להיות לו לאשה כו' עכ"ל. תוס' דוחים פרש"י וסוברים שאע"פ שאין הקידושין שבסוטה פקעין מ"מ סד"א דלא תופסין בה קידושין אם גירשה ומחזירה, ולפי גירסתם למדים מקרא שקידושין תופסין בסוטה.

ובביאור המחלוקת בין רש"י ותוס' נראה דבהא פליגי, דאליבא דרש"י ערוה אינה בת אישות כלל, ומשו"ה מהא דבסוטה האישות לא פקעה משנאסרה מוכרח דאינה איסור ערוה וקידושין תופסין בה. ואליבא דהתוס' ערוה הויא בת אישות אלא שאינה בת תפיסת קידושין, ומשו"ה אין ראייה מהא דאישות לא פקעה מסוטה דבת תפיסת קידושין היא. ויוצא איפוא דלו יצוייר אשת איש שתעשה ערוה אחרי הקידושין אליבא דרש"י האישות דידה היתה פקעה ממנה, ואליבא דתוס' האישות לא היתה פקעה והערוה היתה נאסרת על בעלה והיא עדיין אשת איש¹.

footnotes: ¹ ובקושית הר"י על פרש"י דמ"ש נדה מסוטה תירץ מו"ר זצ"ל די"ל דשאני סוטה שעצם האישות שזינתה בה אוסרתה ומשו"ה אילו היתה ערוה היתה האישות פקעה משא"כ בנדה. א"נ דשאני איסור נדה המהוה איסור ביאה בעלמא ואינו איסור אישות כעריות אחרות ומשו"ה אישות דידה אינה פקעה ואפילו אם אין קידושין תופסין בה. וע"ע בשיעורים למעלה (דף ב א) תוס' ד"ה ואחות אשתו.

ובדרך זה י"ל דלב"ש אליבא דרב אשי יש שיטה אחרת. דב"ש סברו דמכיון דערוה ואישות הן תרתי דסתרי הדין הוא שמה שחל לראשונה קובע ולפיכך במקום שאשת איש נעשה ערוה, ההיתר דאשת איש שחל ראשונה מונע את חלות האיסור דערוה מלחול ומלהפקיע את האישות שכבר חלה ושהתירה לבעלה¹. ומאידך כשהערוה חלה לראשונה אזי הערוה מונעת חלות קידושין.

footnotes: ¹ דברי רבינו זצ"ל מיוסדים על יסוד שאמר כ"פ בשיעורים שקידושין אינו רק קנין לבעל או אוסר לעלמא אלא הוי נמי מתיר לבעל ובכן כח המתיר של קידושין סותרת ומפקיעה את האוסר של ערוה, ויתכן שזה כעין הואיל ואשתרי אשתרי (לעיל ז ב). עי' לעיל אות א'. ויש אחרונים שאמרו חידוש יותר שכל קידושין הוי מתיר לבעל מאיסור ערוה של אשת איש, עיין גיטין (פג א) וחי' חת"ס שם וכן כתב בשו"ת צפנת פענח (דפוס וורשה סי' יח) עפ"י הגמ' גיטין (שם) ותו"כ ויקרא (דבורא דחובה פ"א, י"ב) ויישב בזה תשובת רש"י שבועל אשתו נדה הולד ממזר ותמה עליו ר"ת בס' הישר (שו"ת סי' מ"ה) וביאר בצ"פ שבנדה אין מתיר לערוה של אשת איש, ואכמ"ל.

ובכך מבואר את דין המאמר לב"ש אליבא דפרש"י ברב אשי, דהיינו שאע"פ שאחות בעלת המאמר נפלה בזיקה וצריכה חליצה, מ"מ אינה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. והוא משום שהמאמר חל לראשונה, ולכן אע"פ שאח"כ נפלה אחותה בזיקה מ"מ אינה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו משום דאישות המאמר שחלה ראשונה מונעת את איסור הערוה דאחות זקוקתו מלחול ומלאסור את בעלת המאמר שכבר הותרה. ומאידך בעלת המאמר אוסרת את אחותה הזקוקה במקצת איסור אחות אשתו משום דהמאמר חל מלפני הזיקה ולכן יש לו כח לאסור הזקוקה.

ברם לפי"ז עלינו לעיין אליבא דרב אשי בדין אשת איש שאח"כ בעלה נעשה פצוע דכא האם נאסר או לא. ולקמן (דף עט:) איתא שבנפלה בזיקה ואח"כ נעשה היבם פצוע דכא, שהאיסור דפצוע דכא אליבא דר"ע דוחה את הזיקה ויוצאת היבמה בלי חליצה כדין ערוה. ומבואר דאיסור פצוע דכא אליבא דר"ע מפקיע את האישות דזיקה דכבר חלה. ומשמע דה"ה לכל העריות דאילו היו חלין אחרי הקידושין היו אוסרין ומפקיעין את האישות. ולכאורה זהו שלא כשיטת רב אשי לב"ש.

ויתכן לחלק בזה בכמה אופנים:

א) י"ל דחייבי לאוין אליבא דר"ע אינן בגדר איסורי עריות, ולכן חלין אחרי הקידושין לאסור ולהפקיע אישות שכבר חלה. שרק איסורי עריות אינן חלין אחרי קידושין.

ב) א"נ שונה פצוע דכא דמשום שהאוסר הרי האיש לא חל שם ערוה. ורק כשהאשה אוסרת חל שם ערוה. ואיסורי עריות אינן חלין אחרי קידושין, ואילו פצוע דכא שאינו איסור ערוה חל אחרי הקידושין.

ג) ועוד י"ל דשיטת ב"ש נאמרת רק בנוגע לאיסורי עריות דזיקה כגון באחות זקוקתו ולא באיסורי עריות אחרים דחלין אחרי קידושין. ומשו"ה איסור פצוע דכא חל אחרי קידושין אך לא חל איסור אחות זקוקתו. ובביאור החילוק י"ל דאיסורי עריות מחמת זיקה כמו אחות זקוקה אינן חלותי איסורין גמורים משום דזיקה אינה אישות גמורה, ולפיכך אישות דקדמה לה כגון מאמר לב"ש מונעת חלות איסורי ערוה דזיקה שאינן אלא איסורי ערוה במקצת. משא"כ איסורי ערוה דאורייתא אחרים, כגון פצוע דכא אליבא דר"ע, שאיסורים גמורים הם, חלים ואוסרים אשת איש אף אחרי קידושיה. ועוד יתכן דב"ש ס"ל דזיקה מדרבנן ומאמר מדאורייתא ומשו"ה אלים המאמר למנוע חלות איסורי ערוה דזיקה, אך לא איסורי ערוה דאורייתא אחרים כגון חייבי לאוין אליבא דר"ע.

ולפי מהלך זה, שלרב אשי ב"ש סברי שמאמר דוחה את האיסור אחות זקוקתו ומשייר את אישות הזיקה, מבואר ראיית ר' אבין לרב אשי. משום דמאמר מונע חלות איסור ערות אחות זקוקתו רק כשהמאמר חל לראשונה, כגון באופן של משנתנו במאמר דהתירא, ולא כשהזיקות חלות לראשונה באופן של שתי האחיות הזקוקות, והמאמר חל לאחרונה באיסורא. וכ"ז למ"ד דוחה ומשייר. ואילו למ"ד דוחה דחייה גמורה, שמאמר מפקיע את זיקת אחותה לגמרי ס"ל לר' אבין שבדין הוא שידחה ויפקיע גם אם המאמר חל לאחרונה.

בא"ד. ועוד דלמה שינה הלשון יבמה דחזיא כו' ולא נקט לישנא דנקט מעיקרא מאמר דהתירא קני דאיסורא לא קני עכ"ל. ונראה לתרץ את קושייתם על פרש"י דהגמרא שינה את לשונה משום דלעיל איירי אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור¹ ולבסוף איירי אליבא דמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה. והביאור דלמ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר מהוה קיום מצות יבום מדאורייתא. וע"ז באה הגמרא לעיל לחדש שרק מאמר דהתירא קני, דרק כשהיבמה ראויה לקיום יבום גמור ע"י ביאה מאמר נמי גומר וקונה בה. משא"כ מאמר דאיסורא מפני דאינה בת יבום ע"י ביאה לכן אינה בת יבום במאמר ולא קני.

footnotes: ¹ והגמ' אמרה מאמר דהתירא דחי וכו' כדי להסיק דה"נ מאמר דהתירא קני וכו'. וכן תוס' בקושייתם נקטו "קני" ולא "דחי", שהוא עיקר הגמ' לעיל.

ולבסוף הגמרא איירי אליבא דמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה דהיינו שמאמר מועיל לדחות את אחותה לגמרי אבל בעלת המאמר עצמה צריכה חליצה להפטר. למ"ד הזה במאמר אינו מקיים מצות יבום ורק קונה קנין אישות גמור דיבום. וכאן הדגישה הגמרא שיבמה דחזיא לכולהו כלומר שראויה למצות יבום ראויה נמי לקנין יבום ע"י מאמר, דקנין המאמר מהוה קנין יבום ולא קנין קידושין ובכן חל רק כתחילת קיום המצוה שתגמר עם ביאה המצוה לבסוף לכשתצטרף קנין יבום עם ביאת יבום. ויבמה דחזיא לכולהו דהיינו לקנין ולמצוה גמורה, חזיא למקצתה דהיינו לקנין בלבד שיגיע אח"כ לגמר קיום מצות ביאה ודלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה. משא"כ בגמ' לעיל למ"ד מאמר קונה קנין גמור הרי המאמר בעצמו הויא כולהו מילי דיבמה שמקיים קיום מצוה גמורה בכסף בלבד ולכן העלתה חסרון אחר דמאמר דאיסורא הוא. והדברים מאירים לעינים.

בא"ד. ונראה לר"י כו' אע"ג דבעלת המאמר לא סגי לה בגט צרתה מיהו פטורה לגמרי בלא חליצה דכיון שהתחיל הקנין לעשות בזו אע"פ שלא נגמר קרינן ביה בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים עכ"ל. אליבא דר"י שיטת ר' אלעזר היא שמאמר אינו קונה קנין גמור אלא שקונה תחלת קנין מדין יבום. והא דאינו קונה קנין גמור הוא משום שלא קיים מצות ביאה. ואעפ"כ צרתה מאותו הביתה פטורה לגמרי משום גזיה"כ דבית אחד כו', משום שמאמר חלה בתורת קנין יבום והוי בנין בית אחיו.

ונראה דס"ל שכדי לפטור צרתה מאותו בית לא צריכים קיום מצות יבום. אלא כל שיש קנין יבום, אפי' קנין שאינו גמור רק התחלת קנין, נקלשת זיקת צרתה. ולמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה זיקה קלושה פקעה לגמרי¹.

footnotes: ¹ עי' בשיעורים בסמוך שרבינו ביאר לפי"ז את ראיית הגמ' ממתני' בריש פירקין לפי רב אשי.

ואין להקשות ע"ז ממחזיר גרושתו ומסוטה שחולצת ולא מתייבמות, מכיון שיש להן זיקה גמורה לחליצה, אלא דלענין יבום חסרה זיקה לפיכך זיקתן לא פקעה. משא"כ בצרת בעלת מאמר, שזיקתה בין ליבום ובין לחליצה נקלשה, ומשו"ה פקעה זיקתה לגמרי. במלים אחרות, במחזיר גרושתו ובסוטה יש חסרון בכמות הזיקה - שלענין יבום חסרה ולענין חליצה קיימת, ומשו"ה לא פקעה. משא"כ בצרת בעל המאמר החסרון הוא באיכות הזיקה - שנקלשה בין ליבום ובין לחליצה - ולפיכך הזיקה פקעה.

בא"ד. ורב אשי סבר דלא מהני מאמר לפטור צרתה בלא חליצה כו' ואע"ג דלענין אחותה דחי מאמר לגמרי כו' התם אחותה נפלה אחר המאמר וכו' וקאמר אף אנן נמי תנינא וכו' עכ"ל. אליבא דהר"י שיטת רב אשי היא שאם הזיקה חלה כזיקה גמורה ואח"כ נקלשה ע"י מאמר אזי הזיקה הקלושה לא פקעה בלי חליצה. ולכן מאמר אינו דוחה את צרתה מאותו בית דחייה גמורה אלא משיירת זיקה ובעיא חליצה.

ומבואר בתוס', דה"ה באחות בעלת המאמר. אין אחותה נעשית ערוה גמורה מחמת מקצת האישות של מאמר אלא הויא מקצת ערוה עם זיקה קלושא. ולכן הביאה הגמ' ראייה ממתני' בריש פירקין שכשקדמה זיקה למאמר וחלה כזיקה גמורה ואח"כ נקלשא שאין המאמר מפקיעה לגמרי, דאי מפקיעה לגמרי זה יעשה מאמר וידחה וכו'. משא"כ במשנה דידן שאחותה נפלה אחר המאמר וכבר בשעת הנפילה הזיקה נקלשה מפני המאמר, אזי הזיקה הקלושה פקעה לגמרי ואינה חלה כלל.

גמ'. רב אשי מתני הכי וכו' א"ר אבין אף אנן נמי תנינא וכו' ואי ס"ד מאמר לב"ש דוחה דחייה גמורה זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה. עלינו להבין למה אליבא דרב אשי יש ראייה מב' אחיות זקוקות שמאמר דוחה ומשייר. והרי הגמ' לעיל בלישנא קמא תירצה מתני' אף אליבא דמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה. שמאמר דהתירא דחי ומאמר דאיסורא לא דחי. וכבר ביארנו את דברי רב אשי לפי הר"י בתוס' ועכשיו נבאר את הראייה לפי רש"י¹.

footnotes: ¹ עי' לעיל בשיעורים בתוס' (אות ג'), שרבינו אמר מהלך אחר בראיית הגמ' אליבא דרב אשי לפי הדרך המחודשת שם שמאמר אינו דוחה את אישות אחותה אלא שאם חלה ראשונה מעכבת את כוחה לאסור. וכאן מפרש לפי הדרך הפשוטה שמאמר דוחה את אישות אחותה ואין כאן אישות של זיקה לאוסר את בעלת המאמר מדין אחות זקוקתו. ואם כן גם אחר נפילת שניהם קשה שזה יעשה מאמר וידחה וכו', וכקושיית הגמ' לעיל על רב אבין לפי הלישנא קמא.

ונראה שרב אשי סובר שאם מאמר דוחה ומשייר דהיינו שאינו קונה קנין גמור, הביאור הוא משום שבמאמר חסרה קיום מצות יבום ומשו"ה אף הקנין פגום, שבלי קיום מצות יבום אין קנין גמור יכול לחול. ומשו"ה במקום איסור, שהיבמות הזקוקות אינן ראויות למצות יבום כלל קנין המאמר אינו חל כלל, משום שהקנין תלוי במצוה. ומאידך אם מאמר דוחה דחייה גמורה, היינו שהקנין אינו תלוי במצוה, ומשו"ה בדין היה שיחול הקנין אף בב' אחיות זקוקות ואע"פ שאינן ראויות למצות יבום כלל.

מאידך הל"ק ס"ל שאף אם מאמר דוחה דחייה גמורה קנין המאמר תלוי ביכולת לקיים המצוה. שס"ל שמאמר אינו מקיים מצות יבום ולכן אי בעי לאפוקא בעיא חליצה משום שקיום המצוה היא הביאה. ובהתאם לכך במאמר דאיסורא דהזקוקות אינן ראויות למצות ביאת יבום, הקנין לדחות בצרה נמי לא חל, משום דהקנין תלוי במצוה.

גמ'. זה יעשה מאמר ויקנה כו'. יעויין בתוס' לעיל (דף יח:) ד"ה אומרים לו המתן שכ' וז"ל וא"ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כדמוכח בפ' ד' אחים (לקמן דף כט.) כו' זה יעשה מאמר ויקנה כו' וי"ל דלר"י בן בתירה דסבר יש זיקה אין הקידושין מפקיעים הזיקה אבל ר' אבין סבר אין זיקה כו' עכ"ל. אליבא דתוס' אי סברינן יש זיקה קידושין אחות זקוקתו אינן מפקיעין את זיקת הזקוקה¹, ואילו למ"ד אין זיקה קידושי אחות זקוקתו אוסרין את זקוקתו באיסור אחות אשתו ונפטרת מזיקתה.

footnotes: ¹ ועיי"ש בשיעורים.

מאידך יעויין בריטב"א (שם בדף יח:) שכ' וז"ל והא דמקשינן לקמן בפ"ד אחין זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה לאו כדפרש"י דבקנינא של זו פקעה זיקה דחברתה שעליה (שעליו) ותשתרי אידך, אלא דכיון שקנה לזו ופקעה זיקתה דחברתה (מחבריה להתיר חבירתה לשני) להתירה לשני, וכן כשקנה חבירו ופקעה זיקתה מעליו, וכדאמרי הכא כי כשעשה מעשה ביבמה הותרה אחותה, ובדין הוא דכל שקנה אחד מהם, חבירו יכול לכנוס ליבם לחברתה, אלא שגזרו שמא יבם בתחילה, ולפיכך אמרו שניהם מאמר בהתר ופקעי בהכי זיקה דכל חדא מעל חברתה, זה יתיר לחבירו וזה יתיר לחבירו, ואח"כ מתייבמות, זה נראה ברור, וזו נראה שיטת רבותינו ז"ל וכן פירש הרב יונה ז"ל עכ"ל. לפי הר' יונה והריטב"א מאמר אינו מתיר את בעלת המאמר ליבם שעשה את המאמר אלא מתיר את אחותה ליבם השני. שיטתם שע"י המאמר שעשה הראשון פקעה זיקת היבם השני מבעלת המאמר, דנחשבת כיבמתו של היבם שעשה את המאמר לבדו, ובכן אחות בעלת המאמר הותרה ליבם השני מכיון דמעתה אינה אחות זקוקתו.

ונראה דס"ל דמאמר לב"ש חל מדין יבום, ומהוה קנין יבום. ומשום כך בעלת המאמר נפטרה מזיקת היבם השני משום שהיבם הראשון שעשה המאמר קנה אותה בקנין יבום, וקנין היבום שלו הפקיע את זיקת היבם השני.

ויש להקשות, דהתינח אם נקטינן אליבא דב"ש דמאמר קונה קנין גמור ויוצאת בגט בלבד, דאזי זיקת היבום פקעה מכל היבמים שבבית. אלא אי נקטינן כר' אלעזר דמאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות בצרה, ואפילו אחר המאמר צריכה חליצה דעדיין זקוקה היא, צ"ע למה פקעה הזיקה מהשני, הרי עדיין זקוקה היא לחליצה.

ונראה דהריטב"א ור' יונה סוברים אליבא דרבי אלעזר שהמאמר אכן גמר וקנה את היבמה לבעל המאמר בקנין יבום גמור, והא דעדיין זקוקה היא אינו כדי לקנותה עוד יותר בקנין יבום, אלא רק כדי לקיים בה מצות יבום או חליצה בלבד. דהמאמר שעשה בכסף או בשטר קנאה אך עכ"ז לא נתקיימה מצות יבום, משום דרק בביאת יבום או בחליצה מתקיימת המצוה. ובהתאם לכך אחותה הותרה ליבם השני. דאע"פ דבעלת המאמר עדיין זקוקה לשני היבמים כדי לקיים עמה מצות יבום שלא נתקיימה במאמר, מ"מ חלות האישות דחלה אליבא דמ"ד יש זיקה פקעה במאמר שהרי אישות זו כבר נקנית ונגמרה על ידי היבם שעשה בה מאמר וקנאה בקנין יבום גמור. ומשו"ה בעלת המאמר אינה אוסרת עוד את אחותה על היבם השני, דדינה עכשיו כיבמה אליבא דמ"ד אין זיקה דקרובותיה מותרות, דזיקה למצוה בלבד אינה זיקת אישות האוסרת קרובות על היבמים.

עוד יתכן דקנין היבום שעשה בעל המאמר ושקנה אותה לו בקנין אישות גמורה הפקיע את כל זיקת שאר היבמים, והא דזקוקה היא עוד למצוה הוא רק לבעל המאמר לבדו ולא לשאר היבמים. ונ"מ לדין חליצה דבעלת המאמר דצריכא גט וחליצה. דאליבא דדרך הראשון משבעל המאמר נתן לה את גיטו אף אחיו יכול לחולצה, אלא דתהיה חליצה פסולה. ואילו אליבא דהדרך השני, רק בעל המאמר שנתן לה גיטו יכול לחלוץ לה, ואילו אחיו מופקע לגמרי ואינו בר חליצה כלל, ואפילו לא לחלוץ לה לשם מצוה בלבד.

ולפי זה מבואר למה הגמרא הקשה שזה יעשה מאמר ויקנה כו' רק אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור ואליבא דמ"ד מאמר אינו קונה אלא לדחות בצרה, משום דשניהם ס"ל שמאמר קונה קנין אישות גמורה. אך לא הקשה אליבא דרב אשי הסובר דמאמר דוחה ומשייר, דאליבא דרב אשי אף צרתה צריכא חליצה ומאמר אינו קונה קנין גמור אלא רק קונה מקצת קנין בלבד, ובכן נשארה זיקת האישות ביבמה ולא רק זיקת מצוה, וקרובותיה עדיין אסורות על כל היבמים.

אמנם יפלא על שיטת הריטב"א, דמכיון דס"ל דמאמר קונה קנין אישות גמורה, למה בעלת המאמר אסורה על בעל המאמר באיסור אחות זקוקתו דאמרינן לו המתן כו', ולא אמרינן אדרבא דאחותה שהיתה זקוקה לו נפטרה לגמרי משום דנאסרה באיסור ערות אחות אשתו בעלת המאמר, ובכך תותר בעלת המאמר לבעל המאמר, דתו אינה עוד אחות זקוקתו דאחותה שהיא זקוקתו נפטרה לגמרי.

ברם יעויין בריטב"א לקמן (דף עט: ד"ה אלמא) המביא בשם מורו הרא"ה דכשנעשה יבמה ערוה לאחר הנפילה שאינה נפטרת לשוק. ובכך מבוארת נמי את שיטתו כאן, כלומר דאע"פ שבעל המאמר קנה את בעלת המאמר בקנין גמור ונעשית אחותה שהיא זקוקתו ערות אחות אשתו על בעל המאמר, עדיין זקוקתו היא ולא נפטרה, משום שאין ערוה לאחר הנפילה פטורה מזיקה. ומשום דעדיין זקוקתו אוסרת היא את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו.

ונראה דמשו"ה פליגי יתר הראשונים על הריטב"א דס"ל דערוה לאחר נפילה נפטרת, וכשזה עשה מאמר וקונה, אחות בעלת המאמר שהיתה זקוקה נאסרת באיסור ערות אחות אשתו ונפטרת, ובעלת המאמר הותרה לבעל המאמר. ויתכן דהראשונים ס"ל כרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') וכרמב"ן (לעיל דף כ:) שערוה אינה בת זיקה, דזיקה מהווה אישות, וערוה לאו בת אישות היא. ומשו"ה אף כשנעשה ערוה אחרי הנפילה מ"מ נפטרת מזיקתה והותרה איפוא לשוק¹. מאידך הריטב"א סובר דערוה בת זיקה, אלא שבשעת הנפילה חל פטור מיוחד בערוה הפוטרתה לשוק, ואילו בערוה לאחר הנפילה פטור זה אינו חל.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה חמש עשרה נשים כו'.

ויתכן דהריטב"א סובר שהדין שערוה אינה בת קידושין חל רק לענין מעשה הקידושין שאינו תופס בערוה. אך אישות דזיקה דממילא חלה משמים חלה אף בערוה, דערוה בת אישות היא אך אינה בת מעשה קידושין. ויעויין לקמן (דף מט:) בתוס' ד"ה סוטה דפליגי רש"י ותוס', דאליבא דרש"י ערוה אינה בת אישות כלל, ולו יצויר אשת איש דנעשה ערוה אחרי הקידושין, האישות שלה היתה פקעה. ומאידך אליבא דתוס' האישות לא פקעה, דס"ל דערוה אינה בת מעשה קידושין אך ראויה היא לחלות אישות. ויוצא איפוא דהריטב"א סובר כתוס'¹, ואילו שאר הראשונים ס"ל כרש"י.

footnotes: ¹ צע"ק שהרי תוס' (דף יח ב) חולקים כאן על הריטב"א. ויתכן דתוס' ס"ל דגזיה"כ דערוה פטורה מיבום מחדשת שערוה אינה בת זיקת יבום ואע"פ שבת אישות דעלמא הויא. א"נ דהאישות דזיקה תלויה במצות יבום, ומאחר שערוה הופקעה ממצות היבום לפיכך הופקעה נמי מחלות הזיקה, ואם נעשית ערוה לאחר הנפילה הזיקה איפוא פקעה.

גמ'. בעי רבה מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה וכו'. כל השקלא וטריא בסוגיא זקוקה לביאור רחב, ונבארה קודם לפי פירוש תוס' ישנים ואח"כ לפי פרש"י.

א פירוש תו"י

יעויין בתו"י (ד"ה בעי רבא) וז"ל לאו לשיטת ר' אליעזר דלעיל בעי, דפשיטא לן דלכל תרי לישני אינו עושה נישואין, דהשתא מקדושין גרע דלא סגי לה בגט כקדושין דעלמא, ונשואין תהא עושה, אלא ודאי בעייתו לאו לשיטה דהכא אלא לשיטת רב אמי דאמר לקמן דס"ל לב"ש מאמר קונה קנין גמור עכ"ל.

א) לפי תו"י האבעיא האם מאמר נישואין עושה או אירוסין עושה הוא רק אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור. אבל למ"ד מאמר דוחה ואינו קונה קנין גמור, דס"ל דבעלת המאמר צריכה חליצה ולא סגי לה בגט בלבד, פשיטא שמאמר אירוסין עושה, וצ"ב. ונראה לפרש שהתו"י סובר שלמ"ד מאמר דוחה ואינה קונה קנין גמור מאמר אינו חלות קנין יבום אלא חלות קנין קידושין דעלמא, ופשיטא דלאו נישואין עושה. ואפילו בתורת קידושין המאמר אינו קונה קנין אירוסין גמור דלסגי לה בגט מכיון דזקוקה עוד למצות יבום וחליצה, והזיקה דיבום פוגם את קנין הקידושין דמאמר שחל כמקצת קנין קדושין. מאידך אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר חל כקנין יבום ומשו"ה יש אבעיא דיתכן שמאמר קונה קנין נישואין גמור כקנין יבום שחל עם ביאת יבום. ומאידך מאחר שמעשה המאמר הוי מעשה קידושין אע"פ שחלותו חלות יבום יתכן שאינו חל אלא לקנות קנין מעין קידושין ואע"פ שאינו חלות של קידושין אלא של יבום. וזוהי שאלת רבא האם מאמר נשואין עושה או אירוסין עושה.

ב) וע"ז הקשה אביי: למאי הלכתא אילימא ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה השתא אירוסין בעלמא תני כו' מאמר מיבעיא ע"כ. ולכאורה יפלא על מה שהקשה, שהרי למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר חל מדין יבום, ולכן קונה קנין נישואין גמור כמו בביאת יבום, ולמה יקשה ע"ז מדין אירוסין דעלמא. וכמו שבביאת יבום נעשית כאשתו לכל דבר שיורשה ומטמא לה וכו' ואע"ג דקי"ל דביאת קידושין אירוסין עושה (עי' מס' קידושין דף י. וברא"ש שם סי' י"ז ורמב"ם פ"י מהל' אישות ה"א) כמו כן יש לומר במאמר לב"ש שנלמד מולקחה לו לאשה שקונה קנין יבום להיות נשואה גמורה.

ונראה דבנישואין דעלמא חלין תרי דינים: א) חלות קנין נישואין ורשות הבעל באשתו, וב) חלות שם "שארו" שחל בין האיש לבין נשואתו. וע"ז הקשה אביי שאע"פ שיתכן שמאמר המהוה חלות יבום קונה קנין נישואין, אבל מהיכי תיתי שע"י קנין כסף דמאמר יחול שם "שארו" בין בעל המאמר ובין יבמתו. הרי חלות שם "שארו" שחל בנשואין דעלמא חל משום דחופה היא ייחוד הראוי לביאה (רמב"ם פ"י מהל' אישות הל"א - ב) והשייכות לביאה גורמת חלות "שארו". מאידך בקנין מאמר שחל ע"י כסף דעלמא, אע"פ שחל מדין יבום, מ"מ חסרה שייכות לביאה כמו שיש בחופה וביבום דעלמא, ובהתאם לכך אינו בדין שהשם של "שארו" יחול במאמר ואפילו אם קונה קנין נישואין¹.

footnotes: ¹ עי' בתו"י לעיל (כט א ד"ה אשתו) שביאר קו' אביי וז"ל דהכי קאמר השתא ארוסה בעלמא דהוו קדושין מפורשים בהדיא בקרא וכו' עביד בה מאמר דלא ידעינן אלא מקדושין מיבעיא עכ"ל. והיינו כמו שכתב לעיל שם וז"ל דקסבר ב"ש מאמר קונה ומשמע מדאורייתא וכו' ונפקא לן מדכתיב ולקחה לו לאשה כאשה מה אשה בשטר אף יבמה בשטר עכ"ל. כלו' שמאמר קונה בתורת מעשה קדושין ולכן לא אלים ממנו. ולפי דרכו של רבינו זצ"ל ר"ל שכמו שקדושין בעלמא הוי רק מעשה קנין ולא עושה שארות כמו כן מאמר. אבל יתכן שקנין מאמר עדיף מקדושין בעלמא משום שקונה בתורת יבום. ואולי יש לפרש שקנין בתורת יבום הוי המשך מאישות המת ולכן יתכן שיחול קנין נשואין. ויתכן לחלק בין בנפלה מן הנשואין לנפלה מן הארוסין, עיין לקמן בפ' הבא על יבמתו (נו א).

ונ"מ לכמה הלכות. דהנה ההלכות שהבעל מתאונן, מטמא, ויורש את אשתו תלויות בשם "שארו". עיין בגמ' לעיל (כב:) בנוגע להיתר הכהן לטמא לקרוביו דכתיב (ויקרא כ"א: ב): "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרב אליו", ואיתא בגמ' ז"ל אמר מר שארו זו אשתו עכ"ל וכן כתב רש"י עה"ת (שם) וז"ל אין שארו אלא אשתו עכ"ל. ובדין ירושה כתוב בתורה (במדבר כ"ז: י"א): "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אותה" ולדעה אחת בגמרא יש נוחלין (דף קיא:) אמרי' וז"ל דתנו רבנן שארו זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו עד כאן לשונו. ואפי' למאן דמוקי שארו לאב (שם קט.) ויליף ירושת הבעל ממקום אחר (שם דף קיא:) או למאן דסבר ירושת הבעל דרבנן (כתובות פג: וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכות נחלות ה"ח), מכל מקום חזינן דירושה בכללה תלויה בשם "שארו", ומסתבר שהבעל נמי יורש את אשתו מדין "שארו".

מאידך נראה דזכות הבעל בהפרת נדרים אינה חלה מדין "שארו" אלא מדין קנין הנישואין ורשות הבעל באשתו וכדכתיב (במדבר ל: י"א): "ואם בית אישה נדרה". וכן נמי מדוייק בברייתא דר' חייא שכתב שלאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ואם מתה אינו יורשה, ולא מזכיר שאינו מפר נדריה לבדו כמו הבעל לנשואתו. והביאור משום שר' חייא רק מונה את ההלכות התלויות בשם "שארו" שחל בנשואה ולא מונה הפרת נדרים שאינה תלויה בשם "שארו" אלא רק בחלות קנין ורשות הבעל בנשואתו.

ברם על ביאורנו ק"ק, שהרי אביי תמה היאך בעלת המאמר נעשה נשואתו ליורשה לטמא לה ולהיפר נדריה, ולפי הנ"ל לא היה לו לתמוה על הפרת נדרים משום שהפרת נדרים אינה תלויה בשם "שארו", אלא בחלות קנין הנישואין ורשות הבעל באשתו שחלה במאמר. ונראה שבאמת לא הקשה אביי מהפרת נדרים אלא הקשה רק משאר דיני בעל הנשואה, ומשיגרא דלישנא נקט נמי הפרת נדרים, ולאו דוקא הוא.

ג) והגמרא ממשיכה: ואלא לענין מסירה לחופה, מאי נישואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה או"ד אירוסין עושה ובעיא מסורה לחופה ע"כ. נראה שעתה הגמרא מודה שמאמר לבדו אע"פ שקונה קנין נשואין מ"מ פשיטא שאינו מחיל שם "שארו". אבל אם מאמר נשואין עושה, ואח"כ בא עליה, השם "שארו" חל ממילא בלי דעת, דמכיון דכבר הויא נשואתו שברשותו, ביאה בלי דעת גומרת חלות השם ד"שארו". שצריכים דעת האיש והאשה רק לקנין הנישואין שכבר חל במאמר, ואילו השם "שארו" חל ממילא ע"י עצם מעשה הביאה בלי דעת כלל. ולא צריכים לעשות חופה מדעת. משא"כ אם מאמר אירוסין עושה, שכדי שיחול קנין ורשות הנישואין צריכים לעשות חופה מדעת, משום שקנין הנישואין זקוק לדעת האיש ואשתו שיסכימו וירצו שהקנין יחול¹.

footnotes: ¹ ברם צ"ע לפי שיטת הגר"ח זצ"ל שמובא בשיעורים לעיל (יח ב ד"ה ענין ריב"ב אות ו') דחופה ונישואין דעלמא חלין ממילא בלי דעת. וי"ל דיתכן שיש חילוק בין ביאה בלי דעת וכמו בדברי הר"ח בתוס' קידושין (י א ד"ה כל) שדעתו אגמר ביאה וקונה בתחלת ביאה ובין ביאה בעל כרחה. שמקום שמתנגדת לקנין לא קנה בעלמא אף לפי הגר"ח זצ"ל משא"כ כאן אחר מאמר למ"ד נשואין עושה שכבר קנה קנין נשואין אלא שחסר השם שארות חל אפי' בע"כ.

ד) ובהמשך הגמרא: א"ל השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ, עבד בה מאמר מיבעיא ע"כ, כלומר, שאף אם מאמר אירוסין עושה ואין לו קנין נשואין כדי שיחול השם "שארו" בעל כרחה, למה לא יקיים מצות יבום בביאתו בעל כרחה, ויקנה קנין גמור דנשואין כמו בכל ביאת יבמה דעלמא, ולמה ישתנה דינה מפני המאמר.

ה) ועונה הגמרא: שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין ע"כ. כלומר שיש מצות יבום רק עם יבמה הזקוקה בזיקה דעלמא ליבום ושעוד לא נקנית בקנין יבום, שמצוה ליבמה בביאה כדי לקנותה ולקיים מצות יבום. משא"כ אחרי שעשה מאמר, שכבר קנתה בקנין יבום בחלות של אירוסין. אחרי שכבר חל קנין יבום תו ליכא מצות יבום בביאה ופרחה ממנו זיקת יבמין, משום שעיקר מצות היבום הוי קנין היבום, וכבר עשה קנין היבום עם המאמר¹.

footnotes: ¹ עי' בשיעורים לעיל במשנה (כט א) ד"ה בית שמאי. וכונת רבינו זצ"ל כאן שאם עדיין יש מצות ביאה אחר המאמר למה "פרחה זיקת יבמין" הרי עדיין יש זיקה למצוה. וא"כ הביאה הוא ביאת יבום ולמה לא יקנה בעל כרחה כמו ביבום דעלמא. אמנם לצד השני בשיעורים שם שאף למ"ד מאמר קונה קנין גמור מכל מקום נשארת מצות ביאה צ"ל כאן כמו שפי' רבינו בסמוך בשיטת רש"י (אות ה'), עיין שם בהערה.

ו) ובהמשך הגמרא: ת"ש שומרת יבם כו' אלא לתרי אמאי וא"ר אמי הב"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור אי אמרת בשלמא נישואין עושה משו"ה מיפר אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מצי מיפר כו' מאי מפר מפר בשותפות ע"כ. ביאור הגמרא כפשוטה שאם מאמר נישואין עושה היבם מפר לבדו ככל בעל שמפר נדרי אשתו הנשואה לו, ואם מאמר אירוסין עושה מפר בשותפות האב, וכדמבואר למעלה שאם מאמר נישואין עושה, המאמר קונה קנין הנשואין בלי חלות שם "שארו", וקנין הנישואין די להפרת נדרים ולא צריכים חלות שם "שארו" באשתו כדי שיפר לנדריה¹.

footnotes: ¹ רבינו זצ"ל הולך כאן בשיטת התו"י (וכעי"ז בסמוך בשי' רש"י) שלא הזכירו שיש חזרה בסוגיין. וממילא צ"ל שהא דאביי נקט הפרת נדרים בקושייתו הוא לאו דוקא (כמו שאמר רבינו זצ"ל לעיל אות ב') ובאמת הפרת נדרים תלוי' בהאיבעיא של רבה ולכן הביאה הסוגיא ראייה ממנה. אמנם עי' ברשב"א ועוד ראשונים שכתבו דאביי סבר שאינו מיפר והאי תא שמע לאו אביי קאמר לה אלא תלמודא הוא דקאמר לה. ומכל מקום יש לפרש דעת הסתמא דתלמודא כמו שביאר רבינו זצ"ל. וע"ע במהרש"ל.

ב פרש"י

א) עיין ברש"י (ד"ה ולא בעיא מסירה לחופה) וז"ל דאם בא עליה בע"כ בלא חופה קני ואי בעי תו לאפוקי בגיטה סגיא לה עכ"ל. מבואר מרש"י שמפרש אבעית רבה אליבא דמ"ד מאמר דוחה ולא אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור. ונראה שנימוקו דפשיטא דלמ"ד מאמר קונה קנין גמור דמאמר נישואין עושה, שהרי דין מאמר שקונה קנין גמור חל מדין יבום שהרי אחרי מאמר אינה צריכה חליצה. ולכן פשיטא דחלות קנין מאמר הוי חלות נישואין בדומה לכל קנין ביאת יבום דעלמא דהוי חלות נישואין. אלא שיש להסתפק אליבא דמ"ד שמאמר אינו קונה אלא לדחות בצרה, דס"ל דבעלת המאמר צריכה חליצה, האם מאמר חל מדין קנין יבום דנישואין אלא דמשום שעדיין לא קיים מצות ביאת יבום משו"ה היבמה צריכה ביאה או חליצה כדי לקיים מצות יבום, או"ד דלמ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור מאמר אינו חלות קנין יבום אלא חלות קנין קידושין, ומשו"ה צריכא גט וחליצה, ואם כן מאמר אירוסין עושה.

ב) הגמרא ממשיכה: א"ל אביי כו' השתא ארוסה בעלמא וכו' ע"כ. לכאורה הקשה אביי דפשיטא דלמ"ד מאמר דוחה בצרה דמאמר הוי חלות קנין קידושין דעלמא ולא חלות קנין דיבום¹.

footnotes: ¹ עי' ברש"י (ד"ה השתא ארוסה) וז"ל דקידושין דידה דאורייתא וכו' מאמר יבמין מדרבנן וכו' מיבעיא עכ"ל. וכבר הקשו עליו בתוס' (כט א ד"ה ב"ש) דבכמה מקומות מבואר שמאמר לב"ש קני מן התורה. וברשב"א (כט ב ד"ה השתא) כתב שאין כונת רש"י לומר שמאמר לב"ש אינה קונה דבר תורה אלא שאינו גומר כקדושין דאורייתא. ולכאורה רבינו הולך בדרך זה. ואולי מפרש לשון רש"י שארוסה בעלמא קידושיה מפורשים בקרא דכתי' כי יקח אבל מאמר נלמד מדרשת חז"ל (וכדרך הרמב"ם שמכנה דרשות בשם דברי סופרים). וצ"ע.

ג) וממשיכה הגמרא: ואלא לענין מסירה לחופה מאי נישואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה או"ד אירוסין עושה ובעיא מסירה לחופה ע"כ. וכ' רש"י וז"ל דאם בא עליה בעל כרחה בלא חופה קני ואי בעי תו לאפוקי בגיטה סגיא לה עכ"ל. ר"ל שביאת יבום אחרי מאמר קונה לגמרי רק אם אמרינן מאמר נישואין עושה, ולא קונה אותה אם אמרינן מאמר אירוסין עושה.

ד) וע"ז מתמה אביי: א"ל השתא לא עביד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ, עבד בה מאמר מיבעיא ע"כ, כלומר מהיכי תיתי שאם נוקטים שמאמר אירוסין עושה שאחרי המאמר לא תקנה אותה ביאת יבום.

ה) וע"ז ענה רבה: א"ל שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין ע"כ. כלומר, שאחרי אירוסין שחלין עם מאמר פרחה זיקת יבמין, ומשו"ה ביאת יבום אינה קונה ורק חופה קונה. וצע"ג בפרש"י, דקשה מהי הנ"מ אם מאמר נישואין עושה דהיינו שמאמר הוי חלות קנין יבום דאזי ביאת יבום קונה אחריו, ואילו אם מאמר אירוסין עושה והוי חלות קנין קידושין, פרחה ממנה זיקת יבום, וביאת יבום לא קונה. ועוד צ"ע שהרי אביי כבר קבע שמאמר עושה רק אירוסין, ומשמע מהגמרא שרבה הודה לו על קושיתו מברייתא דדיני הארוסה באנינות בטומאה וכו'¹ וא"כ היאך חזר בו רבה ומסתפק אולי מאמר נישואין עושה. ותו צ"ע שהרי הגמרא ממשיכה: ת"ש שומרת יבם כו' הב"ע דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור, אי אמרת בשלמא נישואין עושה משו"ה מיפר, אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מצי מיפר כו' מיפר בשותפות ולר"א דאמר מאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות לצרה אמאי מיפר בשותפות, א"ל ר"א כו' להיפר נדריה מי אמרינן ע"כ. ומכל השקלא וטריא משמע דמיירי בשעשה מאמר בלי ביאת יבום, שאפשר שמאמר לבדו נישואין עושה ויכול היבם להפר נדריה לבדו בלי שותפות האב, בין לפי מ"ד מאמר קונה קנין גמור ובין לפי מ"ד מאמר קונה לדחות בצרה. וא"כ צ"ע במה הודה רבה לקושית אביי מהברייתא דארוסה.

footnotes: ¹ שהרי אחרי קושיית אביי איתא "ואלא לענין מסירה לחופה וכו'" משמע דחזר בו רבה מהאיבעא הראשונה והסתפק בבעיא אחרת דהא אמר "ואלא".

ונראה דרש"י מפרש את קושיית אביי מברייתא דר' חייא בדומה לאליבא דתו"י, דהיינו דאביי אינו מתמה על זה שמאמר קונה קנין נישואין משום דאם מאמר חל מדין יבום אזי מאמר מחיל נישואין כמו ביאת יבום דעלמא. אלא דמתמה היאך חל במאמר שם "שארו" דנישואין בלי כניסתה לחופה הראויה לביאה או בביאה ממש, דרק אז הויא הגברא נשואה שחל בה שם "שארו". ואביי מתמה רק מדיני אנינות טומאה וירושה התלויים בדין "שארו", ואילו בהפרת נדרים מודה שהיבם יכול להפר נדריה אם מאמר יוצר חלות נשואין. ובזה מבואר המשך הגמרא בהת"ש הנוקטת שאם מאמר נישואין עושה היבם יכול להפר נדרי יבמתו לבדו, משום דהפרת נדרים תלויה רק בקנין רשות נישואין שחל במאמר ולא בחלות שם "שארו" שאינו חל.

ומשו"ה נראה שביאור הספק בהמשך הגמרא, שאם מאמר נישואין עושה לא בעיא מסירה לחופה ואילו אם אירוסין עושה בעיא מסירה לחופה, הוא כך: דמיירי כשהיבם עשה מאמר ואח"כ בא עליה, שאם מאמר נישואין עושה לא פרחה ממנה זיקת יבמין, והביאה חלה מדין יבום להחיל בה השם "שארו", ואילו אם מאמר אירוסין עושה אזי פרחה ממנה זיקת יבמין, והביאה לא חלה מדין יבום וכדי שיחול שם "שארו" צריכה חופה. ולפי"ז יוצא ששני דינים תלויים זה בזה, דהיינו, שאם הדין הוא שמאמר אירוסין עושה אזי הדין הוא שפרחה ממנה זיקת יבמין. ומאידך אם הדין הוא שמאמר נישואין עושה אזי הדין הוא שלא פרחה ממנה זיקת יבמין. ועלינו לבאר את תליית שני הדינים להדדי.

ונראה שיש לחקור בדין ביאת יבום דעלמא שנישואין עושה, האם הוא משום דבעצם חלות קנין היבום הוי נישואין, או"ד שעצם קנין היבום הוי רק אירוסין, אלא שכשמייבמה בביאה גזיה"כ מריבוי ד"לאשה" (עי' רש"י לט. ד"ה ולקחה, ותוס' נו. ד"ה לדברים) שהביאה הופכת וגומרת את האירוסין לנישואין¹. ולפי"ז יש לומר פי' חדש בבעית רבה. שרבה סובר דמאמר הוי חלות יבום ויסוד שאלתו אם מאמר אירוסין עושה או נשואין עושה היא חקירה דידן האם עיקר חלות יבום הוי אירוסין או נשואין. שאם עצם היבום הוי נישואין אזי אף ע"י מאמר, המהוה חלות יבום, חלין נישואין. ומאידך אם עיקר חלות יבום הוי אירוסין, אלא דביאה גומרתו לנישואין, במאמר דליכא ביאה חל אירוסין בלבד ולא נישואין².

footnotes: ¹ וכן יש לדקדק מלשון הש"ס (לקמן לט א) וז"ל כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר עכ"ל שהקנין כאשתו לכל דבר הוא דבר צדדי שחל ממילא ואינו עיקר המצוה של ולקחה. וע"ע בסוגיא לקמן (נו א) לגבי ביאה גרועה שנחלקו רב ושמואל אי קונה לכל או לדברים האמורים בפרשה. ² אלא דלפי"ז הדרא קושיית רבינו זצ"ל לדוכתא למה הוצרך רש"י לפרש סוגיין כפי מ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור. דלעיל אמר רבינו דלמ"ד קונה קנין גמור מאמר הוי חלות יבום שבודאי נשואין עושה, ועתה יוצא שאף אם מאמר הוי חלות יבום איבעיא ליה לרבה האם אירוסין עושה או נשואין עושה. ויש ליישב דדוקא למ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור הסובר דלעולם מצות יבום הוא בביאה יתכן לומר שעיקר חלות יבום הוי אירוסין ודוקא ביאה שהיא השלמת המצוה יכולה להפוך את האירוסין לנשואין, וצ"ע.

ובכן מבוארת את תליית שני הדינים בהדדי. דהיינו שאם הדין הוא שמאמר נישואין עושה יש זיקת יבמין וחל דין ביאת יבום אחרי המאמר, ואילו אם מאמר אירוסין עושה פרחה ממנה זיקת יבמין וליכא דין ביאת יבום אחרי המאמר וצריכה חופה. ונראה שהביאור הוא, שלפי הצד שמאמר נישואין עושה גופו ועיקר היבום הוי נישואין. שצד זה סובר דמצות "ולקחה לו לאשה" היינו להיות נשואה. ולפי דעה זו מצות "ולקחה לו לאשה" הוא שתחול בגברא שם נשואה גמור, עם קנין נישואין ועם שם "שארו". ומאחר שמאמר התחיל את קנין הנישואין, עדיין זקוקה לביאת יבום לגמור את הנישואין בחלות שם "שארו". ולכן נשארת עליו זיקת יבמין וחלה ביאה בעל כרחה מדין "ויבמה" בעל כרחה (לעיל ח:). מאידך לפי הצד שמאמר אירוסין עושה, עיקר מצות קנין היבום אינו נישואין אלא אירוסין שזוהי מצות "ולקחה", אלא שיש דין צדדי שאם מייבמה בביאה הביאה הופכת וגומרת את חלות האירוסין לחלות נישואין. ולכן סוברת דעה זו שמאמר לב"ש אירוסין עושה שזה עיקר קנין היבום והדין שנעשית כאשתו לכל דבר הוא דין צדדי דחל דוקא בביאה משום גזה"כ שהופכת את האירוסין לנשואין. ואילו אחרי מאמר דחל עיקר הקנין דיבום דהיינו הקנין דאירוסין, אינה זקוקה לעוד מצות יבום, שכבר נתקיימה מצות יבום בקנין האירוסין, ולכן פרחה ממנה זיקת יבמין ופקע הדין ד"ויבמה" בעל כרחה, וצריכא חופה כדי שיחולו נישואין¹.

footnotes: ¹ לכאורה קשה, שהרי לרש"י סוגיין הולכת למ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור ואי בעי לאפוקא בעיא חליצה ובהכרח סבר שנשארת מצות יבום גם אחר מאמר ולכן צריכה חליצה ואיך אמרי' שפרחה ממנה זיקת יבמין ואין מצוה. וצ"ל שכונת רבינו זצ"ל שאין מצות ולקחה לקנות קנין יבום אחרי מאמר למ"ד אירוסין עושה. אבל עדיין יש מצות יבמה יבא עליה לביאת יבום להקים לאחיו שם. והדין ד"ויבמה" בעל כרחה תלוי' במצות עשיית האישות של יבום ד"ולקחה" ולא במצות הביאה בלחוד.

ולמעלה ביארנו אליבא דתו"י שאם מאמר נישואין עושה וחסר לה שם "שארו", ביאה דעלמא יוצרת את השם "שארו". מאידך רש"י חולק ע"ז וס"ל דרק ביאת יבום יוצרת את השם "שארו" ולא ביאה בעלמא, שסובר שרק מעשה קנין דביאה כביבום יוצרת השם "שארו" ולא ביאה בעלמא.

ויעויין בתוס' הרא"ש לסוגיין, ומביא גירסא הפוכה מגירסת רש"י, דהיינו שאם מאמר נישואין עושה אזי פרחה ממנה זיקת יבמין, ולא מועלת ביאת יבום בע"כ וצריכה חופה מדעת לגמור את השם "שארו", ואילו אם מאמר אירוסין עושה לא פרחה ממנה זיקת יבמין וביאת יבמין בע"כ נמי קנתה. ונראה דס"ל שביאת יבמין חלה רק כשקונה קנין יבום, ולכן אם מאמר אירוסין עושה, ביאת יבום מועלת כדי לקנותה כנשואה. משא"כ אם מאמר נשואין עושה, שהביאה לא מועלת לחלות קנין שכבר חל קנין הנישואין במאמר, ומשו"ה פרחה ממנה זיקת יבמין, שזיקה חלה רק כדי לקנות, וכבר קנויה היא.

רש"י ד"ה ולא מיטמאת. ז"ל אינה צריכה להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאת דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה וכו' עכ"ל. רש"י סובר שאשה לעולם אינה מחוייבת להטמא למת. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' אבל הל"ו) וז"ל אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. אמנם יעויין בראב"ד (שם) שהשיג על הרמב"ם, וז"ל קשיא לי הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו, הא נשואה מיטמאה לו עכ"ל, ולראב"ד יש מצוה על אשה להיטמא לבעלה במיתתו אע"פ שאינה מוזהרת על הטומאה. ובפשטות ס"ל לראב"ד דה"ה בישראלית כמו בכהנת שמצות טומאה מחייבת אשה להיטמא לבעלה שמת. ודעת הרמב"ם הוא כדמשמע מרש"י, דהמצוה להטמא חלה רק על כהן להטמא לאשתו ולא על אשה להטמא לבעלה, ויעויין בשיעורים למעלה (דף ג:) ד"ה ענין טומאת כהנים לקרובים שהרחבנו בביאור שיטתו.

וכתב רש"י וז"ל ול"נ ולא מיטמא כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו עכ"ל. רש"י סובר שהמצוה להטהר ברגל חלה אף על נשים. ברם יעויין ברמב"ם (פט"ז מהל' טומאת אוכלין הל"י) שכתב וז"ל כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנא' בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר עכ"ל. ולכאורה י"ל דאליבא דהרמב"ם שרק אנשים מוזהרים להטהר ברגל משום שמחוייבים בראיית פנים ובמצות חגיגה, ואילו נשים שפטורות הן מראייה ומחגיגה (פ"א מהל' חגיגה הל"א) אינן חייבות ליטהר ברגל. מאידך אליבא דהרמב"ם אף נשים חייבות במצות שלמי שמחה ברגל (שם) ולפי"ז מסתבר דחייבות במצות טהרה ברגל. ברם שיטת הראב"ד (שם) שאשה בעלה משמחה אבל היא עצמה פטורה משמחה, דעל מה שכתב הרמב"ם וז"ל ונשים חייבות במצוה זו עכ"ל השיג הראב"ד וז"ל לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה, שתעלה עמו והוא ישמח אותה עכ"ל. ואם ננקוט דס"ל לראב"ד שאין אשה חייבת עצמה במצות שמחה, אלא שבעל חייב לשמחה, והויא מצות האיש, יתכן שלפי הטעם דהרמב"ם שהחיוב להטהר ברגל חלה מחמת מצוות הכניסה למקדש ואכילת קדשים בשמחה, שאשה הפטורה מאלו אף פטורה ממצות טהרה. מאידך יתכן דלראב"ד שאף היא מחוייבת לשמח עם בעלה בירושלים ברגל ומשו"ה חייבת נמי ליטהר כדי לשמוח ביחד איתו בירושלים. אמנם א"א לומר כן בסוגיין שמדובר באלמנה שמת בעלה, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ עיין גמ' קידושין (לד ב) אשה בעלה משמחה וברש"י שם (ד"ה בעלה).

ובפשטות רש"י חולק על שיטת הרמב"ם וס"ל שהחיוב להטהר ברגל מהוה חיוב בפני עצמו שחל אף על נשים כמו על אנשים משום שסובר שהחיוב ליטהר ברגל אינו חל מחמת חיובי כניסה למקדש ואכילת קדשים ברגל, דחובת מצוה בפני עצמה היא שחלה מטעם קדושת הרגל. ולפי רש"י יתכן שיש מצוה להטהר אף בזה"ז ולא רק בזמן שביהמ"ק קיים¹.

footnotes: ¹ עיין בשאגת אריה סי' ס"ו.

רש"י ד"ה אלא לתרי אמאי. ז"ל נהי נמי דיש זיקה אפי' לתרי מיהו יפרו שניהם מיבעי ליה עכ"ל. וצ"ע, שהרי בהמשך הסוגיא אמר רב נחמן בר יצחק מאי מפר מפר בשותפות.

ונראה דרב נחמן בר יצחק אזיל אליבא דמ"ד מאמר אירוסין עושה ושהיבם שהוא הארוס מפר בשותפות האב. ואע"פ דאב וארוס מפירים ביחד מ"מ הפרת ארוס חלות בפני עצמה היא וכדאיתא במס' נדרים (דף סח.) בסוגיית בעל מיגז גייז או מקליש קליש. ולכן ס"ל דשייך לתני יפר משום שהפרת היבם דהוי ארוס חלות בפני עצמה היא אפילו בלי הפרת האב לענין מיגז גייז או מקלש קליש. משא"כ בזיקת שני יבמין לפי הה"א, דהפרת כל א' וא' בפני עצמה אינה כלום, דלא ידעינן למי היא זקוקה, ורק כשמפירין ביחד חלה הפרה, ולפיכך פירש רש"י שקשה לגמרא דלתני יפרו ולא יפר.

גמ'. כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. נראה שאינו ר"ל שנדרה על תנאי שבעלה יסכים לנדרה, דא"כ למה צריך הבעל להשתמש דוקא בלשון הפרה ולא בכל לשון אחר כגון אי אפשי שתדורי או אין זה נדר שהדין הוא שלא אמר כלום (נדרים דף עז:). ברם נראה שהביאור הוי שאין לבעל כח ובעלות דעלמא להפר את נדרי אשתו אלא שבגופו של הנדר מעיקרו חל דין הפרת הבעל, דעצם הנדר מתחילתו ניתן להפרה. ומשו"ה איתא במס' שבת (דף מו:) שאוכלים שנאסרו בנדר, אם הבעל מפר את הנדר בשבת, אינם אסורים מדין מוקצה, מכיון דכל הנודרת וכו', דהיינו שהנדר עומד להיתר וחל כחלות איסור לזמן ולא כאיסור עולם, ולכן אינו אוסר המוקצה לכל השבת מחמת מוקצה מחמת איסור.

וזהו נמי הביאור במה שהגמרא שלפנינו אומרת כל הנודרת כו', שמפני שהיתר הפרת הבעל חל בגופו של הנדר ואינו כח שיש לו להפר מבחוץ, אין צורך שיהיו לו נישואין גמורים, אלא רק חלות אישות המחייבתו במזונות, דבאישות כל שהיא למזונות כבר חל בנדר הדין דכל הנודרת כו' ויכול להפר.

אך כל זה מתקבל על הדעת כאן בנוגע לאישות דמזונות שחלה מחמת זיקה ומאמר מדאורייתא. אך יעויין בגמ' נדה (דף מו:) דדין דכל הנודרת כו' חל בנישואי קטנה דמיאון, והוא תימה שמאחר שנישואי קטנה חלין רק מדרבנן היאך מועלת סברת כל הנודרת שיפר נדריה מן התורה, דפשיטא דאדם שאינו נשוי הזן אשה דעלמא אינו יכול להפר נדריה, ומ"ש בנשואי קטנה דהבעל מפר, ובתוס' שם (ד"ה כדרב פנחס) דנו בתמיהה הזו, ועיי"ש.

תוס' ד"ה כגון. וז"ל ולר"ע אפי' ביבם אחד קאמר דלא יפר אפילו עבד בה מאמר משום דאין חייבים עליה סקילה כנערה המאורסה עכ"ל. לתוס' אפילו רב אמי דאמר מאמר לב"ש קונה קנין גמור מ"מ כשזינתה אין חייבין עליה סקילה. ונראה שגדר הדבר הוא שהאיסור שחלה על ידי מאמר הוי חלות איסור אשת איש בלי העונש של אשת איש. ויוצא שבעלת מאמר אסורה לעלמא באיסור לאו בעלמא ואין בה חיוב כרת או מיתת ב"ד. ולכאורה תמוה, שהרי איתא במשנה (לעיל כט.) שלב"ש אחותה שנפלה לפני היבם אחרי שעשה בה מאמר פטורה מיבום ומחליצה כערוה. וכבר מבואר במסכתין (דף כ. - כ:) דהפטור דערוה חל משום דממחויבי כריתות היא. ויוצא שאף אחות בעלת המאמר לב"ש ממחוייבי כריתות היא, וקשה א"כ היאך נקטו בתוס' דבעלת המאמר עצמה אינה ממחוייבי כרת וסקילה אלא מאיסורי לאו בעלמא. ובאמת פשטות הגמרא בנדרים (דף עה:) היא כתוס' דלב"ש בעלת המאמר אינה מחויבת סקילה כשזינתה, ואעפ"כ אחותה שנפלה לפני היבם נפטרת מדין ערוה. והוא מחוסר ביאור.

וצ"ל דלב"ש נהי דבעלת המאמר עצמה נאסרה באיסור בעלמא בלי כרת מ"מ קרובותיה נאסרו באיסורי כרת. ודומה לדין שפחה חרופה אליבא דהאבני מילואים (סי' מ"ד סק"ד) דאסורה באיסור לאו דעלמא ואילו קרובות שפחה חרופה נאסרו באיסור כרת, דה"ה בבעלת המאמר אליבא דב"ש שהיא עצמה נאסרה באיסור בלי כרת וקרובותיה נאסרו באיסור כרת. ועיין באבני מלואים (שם) שהסביר שלגבי איסור אשת איש גלי קרא דשפחה חרופה אינה אלא באשם משום שאינה אשתו גמורה. אבל איסור קרובות שע"י קדושין תלויים ב"דרך ליקוחין" (כלשון הגמ' ריש פרק נושאין (לקמן דף צז.), ואפי' מקצת אישות נקרא דרך ליקוחין.

ונראה לבאר יותר את גדר החילוק שבין איסור אשת איש של בעלת המאמר לבין איסור קרובותיה. יתכן לומר לפי מה שהבאנו כמה פעמים בשיעורים¹ בשם הגר"ח זצ"ל שהאוסר דקרובות אשתו אינו חלות האישות והאיסור שחל באשתו אלא עצם מעשה הקידושין שבאשתו אוסרתן. ולכן י"ל דמאמר אליבא דב"ש מהוה מעשה קידושין גמור דאורייתא ובכחו לאסור קרובות באיסור ערוה גמור שעונשו כרת. אלא שיש מעכב בחלות האישות שחלה בבעלת המאמר עצמה, דמכיון דחסרה לה קיום מצות "יבמה יבא עליה" לכן האישות דחלה בה אישות פגומה היא ואינה אישות גמורה. ומפני כך לא נאסרה באיסור כרת דאשת איש גמורה אלא באיסור בעלמא. משא"כ קרובותיה שנאסרו באיסורי כרת דעריות גמורות הן. וה"ה בשפחה חרופה אליבא דהאבני מילואים, שהיה בה מעשה קידושין גמור אלא שהאישות שחלה בה פגומה, שאינה ראויה לחלות אישות גמורה מכיון דהויא חצי שפחה. ולכן אע"פ שקרובותיה נאסרו באיסורי כרת, השפחה חרופה עצמה נאסרת רק באיסור בעלמא בלי כרת².

footnotes: ¹ עיין לעיל (יח: בענין ריב"ב), ועוד. ² לכאורה קשה, שהרי האיסור אשת איש גם כן באה מכח מעשה הקידושין כדאמרי' ריש פרק קמא דקידושין (ב ב) דאסר לה אכו"ע כהקדש וכן מבואר בסוגיא דקידושי חוץ בגיטין ריש פ' המגרש (פב ב). ולעיל בשיעורים הביא רבינו ראייה ליסוד הגר"ח מהא דהגמ' לקמן בפ' האשה רבה (דף צה א) מדמה איסור קרובי אשתו לאיסור אשת איש וז"ל קדשה הוא אוסרה והיא ואוסרתו וכו' הוא אסרה בכל אנשים שבעולם והיא לא אוסרתו אלא בקרובותיה עכ"ל. ובנוגע לכל שאינו בזאח"ז וכו', שעליו דיבר הגר"ח, בודאי אם שני אנשים יקדשו אשה אחת בב"א הדין הוא שאינה מקודשת כלל משום שמעשי הקידושין סותרים זה את זה. ואולי לפי מהלך זה של רבינו יש כרת במאמר לב"ש מכח מעשה הקידושין כמו שיש כרת באחותה אלא שאין סקילה ומיתת ב"ד דחלין רק באישות גמורה. ואם כן אינה שווה לשפחה חרופה דגלי קרא שחיובה באשם ולא בחטאת מפני שאין בה כרת, וצ"ע.

ועכשיו יש לנו דרך חדשה לבאר את המחלוקת דהאמוראים בשיטת ב"ש.

ר' אלעזר סובר דלב"ש בעלת המאמר צריכה חליצה ולא סגי לה בגט בלבד. דס"ל שהמתיר של יבמה לשוק חל רק כשנקנית בקנין יבום גמור וחלות אישות גמורה המחייבת כרת כשזינתה. ואילו בעלת המאמר שאינה מחייבת כרת בזנות משום דאישות שלה אינה גמורה עדיין זקוקה היא לחליצה, ולא הותרה לשוק בלי חליצה.

רב אמי סובר שאע"פ שהיבם שעשה מאמר לא קיים מצות יבום גמור שהרי חסרה לו את הקיום ד"יבמה יבא עליה", מ"מ קיים את מצות "ולקחה לו לאשה" מפני שחלה קנין יבום, ואע"פ שאינו קנין גמור והאישות אינה גמורה, קיום מצות "ולקחה" מתרת אותה לשוק. ומשו"ה יוצאת בגט בלי חליצה מאחר שזיקתה פקעה משקנאה במאמר.

ורב אשי סובר שכמו שבעלת המאמר עצמה נאסרה רק באיסור אשת איש שאינו גמור בלי עונש כרת ה"ה קרובותיה נאסרו באיסור בלי כרת, ומשו"ה אם נפלו ליבום לא נפטרו לשוק מדין עריות מכיון דאינן ממחייבי כרת, וצריכות איפוא חליצה כמו בעלת המאמר עצמה.