גמ'. והך חזיא להתירא ושריא. נראה לבאר את הגמרא בב' אופנים, ותלוי בחקירתנו דלעיל¹, האם יסוד הדין דצרת ערוה הוא שערוה פוטרת את צרתה או"ד שערוה אוסרת את צרתה בחלות איסור צרת ערוה המהוה חלות שם ערוה בעצמה, וצרת ערוה פטורה משום דהיא בעצמה הויא ערוה.

footnotes: ¹ בשיעורים (דף ב א) על תוס' ד"ה עד סוף עולם.

א) ונראה שאם דין צרת ערוה חל מדין פטור, דהיינו שהערוה פוטרת את צרתה, הביאור בדעת התנא מתחלה הוא שרק ערוה הפוטרת את עצמה מאישות גמורה פוטרת נמי את צרתה. ואילו ערוה הפוטרת את עצמה מאישות קלושה דמאמר אין בה כח לפטור אף את צרתה מאישות גמורה¹.

footnotes: ¹ עיין לשון הרמב"ם (פ"ו הל' י"ד).

ב) מאידך אם ננקוט שהדין דצרת ערוה חל מדין איסור, י"ל שערוה אוסרת צרתה בשם איסור צרת ערוה רק כששתיהן מצטרפות לבית אחד. ולכן ערוה בעלת המאמר, דאישות שלה קלושה, אינה מצטרפת לבית א' עם הנשואה שחלה בה אישות גמורה, ומשו"ה אינה אוסרתה. ואילו במקום שאישות גמורה חלה בערוה, מצטרפת בעלת המאמר שאישות שלה קלושה אליה לבית אחד, והערוה אוסרת את בעלת המאמר באיסור צרת ערוה ודו"ק.

מתני'. הואיל ונאסרה עליו שעה אחת. ובגמרא: כל יבמה שאין אני קורא בה וכו'.

מכאן יוצאים שני דינים:

א) שנפילה שניה אינה מתרת איסור אשת אחיו שחל מנפילה ראשונה, והיינו דין נאסרה שבמשנה.

ב) שנפילה מתרת רק בשעת מיתה ולא לאחר זמן, והיינו דין דרב יהודה אמר רב.

אמנם יעויין בשיעורים לעיל (דף יח:)¹ דיתכן לבאר שיטת ר"ש אליבא דרבי אושעיא דס"ל זיקה ככנוסה ומתיר איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו בנולד ואח"כ ייבם, משום דהנפילה מזיקת היבם מתרת איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו. אלא דלפי"ז לכאורה צ"ע בדין דמשנתנו מדוע א"כ לא מתירה הנפילה השניה את האיסור דאשת אחיו שחל מהנפילה הראשונה.

footnotes: ¹ ד"ה ענין זיקה ככנוסה אות ג'.

ואמרנו ליישב דשאני בציור דמשנתנו משום דנאסרה בשעת הנפילה הראשונה, משא"כ בציור דר"ש שלא נאסרה בנפילה הראשונה, שהרי לא נפלה כלל. דיסוד הדין דנאסרה הוי שנפילת ערוה הראשונה אוסרתה ליבום לעולם, אף בנפילות אחרות. ואילו בציור דר"ש שלא נפלה ולא נאסרה בנפילה ראשונה, כשנופלת לבסוף האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו נמי הותר משום שלא נאסרה בנפילה ראשונה.

וכן יעויין לקמן (דף קח: - קט.) דר"א ורבנן חלוקים ביבום גרושת אחיו. דלר"א אסורה משום דמסופק דילמא נשואין הראשונים מפילים, ומאחר שגירשה עמדה על היבם שעה א' באיסור ונאסרה. ומאידך הרבנן ס"ל דמיתה מפילה, ומתירין אותה כשנופלת מהנשואין השניים אחרי שחזר ולקחה משגירשה. ולכאורה צ"ע אליבא דהרבנן למה לא חל דין נאסרה כמו דחל במשנתנו.

ונראה לומר על דרך תירוצינו הנ"ל ברבי אושעיא. דדין נאסרה חל רק בערוה שנופלת ליבום. דחלות שם ערוה בנפילה ראשונה אוסרתה לעולם, ואף בנפילה שניה אחרי שפקע ממנה שם ערוה. ומשום כך במשנתנו שנאסרה מדין ערוה אסורה היא לעולם. משא"כ בגרושת אחיו שלא נפלה אלא פעם אחת בלבד, ולא נאסרה בחלות שם ערוה מנפילה ראשונה. ובהתאם לכך הנפילה לבסוף מתרת את כל איסור אשת אחיו שחלה בה, ואף איסור גרושת אחיו שחל מחמת נשואין ראשונים.

אלא דלפי"ז צ"ע, הלא הרבנן חלוקים עם ר"ש ורבי אושעיא, וסוברים שאשת אחיו שלא היה בעולמו לעולם אסורה. ולמה אשת אחיו שלא היה בעולמו נאסרה, ולמה לא הותרה בנפלה לבסוף כמו במגרש את אשתו והחזירה, דהרי לא נאסרה מדין ערוה אלא דלא היתה בכלל הנפילה הראשונה.

ולכאורה י"ל דזוהי גזיה"כ ד"יחדיו", דאשת אחיו שלא היה בעולמו מהווה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה כמו העריות דאמו ובתו, ומשו"ה פטורה מייבום כערוה דעלמא וחל בה דין נאסרה. משא"כ גרושת אחיו שאינה מהווה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה אלא חלות שם איסור אשת אחיו דעלמא. ומשו"ה הותרה כשנפלה לבסוף, דמיתה מתרת כל חלות שם איסור אשת אחיו כשלא נאסרה היבמה באיסור ערוה אחרת.

אמנם יעויין ברמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלט"ז - י"ז) שמבואר ממנו שאשת אחיו שלא היה בעולמו אינו איסור חדש אלא הפקעה מיבום. שכ' וז"ל וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו הואיל ואין לו עליה זיקה שנאמר כי ישבו אחים יחדיו עד שישבו שניהן בעולם הרי זו ערוה עליו לעולם משום אשת אח ופוטרת צרתה. כיצד ראובן שמת והניח אשה ונפלה לפני שמעון ואחר שמת ראובן נולד לוי בין שנולד לוי קודם שייבם לה שמעון בין שנולד אחר שיבמה הרי אשת ראובן ערוה על לוי לעולם, לפיכך אם מת שמעון ונפלה זו וצרתה לפני לוי שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום עכ"ל. הרמב"ם ביאר את הפטור של אשת אחיו שלא היה בעולמו "הואיל ואין לו עליה זיקה כו' הרי זו אסורה עליו משום אשת אח", משמע דסובר שאינה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה אלא חלות שם איסור אשת אח דעלמא, ואסורה משום דאין לה זיקה להתירה. כלומר שנפילה מאח אחר לא יכולה להתיר איסור אשת אחיו שחל מהאח שמת לפני שנולד היבם, דהזיקה לא חלה ממיתתו אלא ממיתת אח אחר, וזיקת אח אחד יכולה להתיר רק את האיסור אשת אחיו שהוא עצמו יצרה ושהוא האוסר דידיה, ולא איסור אשת אחיו שחל מאח אחר שכבר מת ואינו בעולמו של היבם הנולד. וכן ביאר הרמב"ם את הפטור דנאסרה, שאסורה משום איסור אשת אחיו שלא הותר, וכמו שכתב (בפ"ז מהל' יבום הלי"א) וז"ל ג' אחין, ב' מהן נשואין ב' אחיות והשלישי נשוי נכרית, מת אחד מבעלי אחיות ויבם הנשוי נכרית את אשתו, ואח"כ מתה אשתו של שני, ואח"כ מת הג' ונפלו ב' נשיו לפני השני הרי אלו פטורות מן החליצה ומן הייבום, האחת מפני שהיתה אחות אשתו בשעה שמת אחיו הראשון נאסרה עליו לעולם משום אשת אח כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו והנכרית משום צרתה עכ"ל. הרי השווה את הדין דנאסרה לדין אשת אחיו שלא היה בעולמו. דבשניהם יסוד הדין הוא שאשת אח שלא הותרה מתחלה שוב אין לה היתר. ואם כן הדרא קושיין לדוכתא. מ"ש אשת אחיו שלא היה בעולמו, שאין לה היתר כשנופלת מאחיו שהיה בעולמו, ממגרש את אשתו והחזירה שיש לה היתר.

וצ"ל דס"ל דיסוד ההלכה בדין אשת אחיו שלא היה בעולמו הוי שחסרה לה זיקה המתרת, שרק זיקה מהאח המת שהוא אסרתה באיסור אשת אחיו יכולה להתיר את איסור אשת אחיו שחל מחמתו. ואילו מיתת אח שני אינה יכולה להתיר איסור אישות אחיו שחל מאח אחר, וזהו נמי יסוד הדין דנאסרה. מאידך גרושת אחיו מותרת כשנפלה מאותו אח מנשואין שניים, משום דהאח שאסרה לכתחילה הוי נמי האח המתירה לבסוף. וכתב הרמב"ם (שם בהלי"ב) וז"ל המגרש את אשתו והחזירה ומת הרי זו מותרת ליבם, ואע"פ שנאסרה עליו בחיי אחיו בשעה שגירשה הרי חזרה להתירה, וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת עכ"ל. ר"ל דהמת עצמו שאסרה, כשגירשה והחזירה ומת הוא מתירה. ואילו באשת אחיו שלא היה בעולמו ובאיסור ערוה שנאסרה בנפילה ראשונה אין האח המת מתירתן משום שהוא לא אסרתן מלכתחילה, דמשום שנאסרו באיסור אשת אחיו מאח אחר לא הותרו במיתת האח השני.

והנה דננו¹ בדין צרת ערוה שפוטרת צרת צרתה עד סוף העולם, האם פוטרת משום דצרת ערוה מהווה ערוה בפני עצמה ופוטרת מחמת שם ערוה דידה או"ד דאסורה באיסור אשת אחיו ופוטרת צרתה מדין ערות אשת אחיו. והבאנו דפליגי בזה הראשונים. דלרש"י² צרת ערוה פטורה מדין עדות אשת אחיו ואינה חלות שם ערוה בפני עצמה. ואילו לתוס'³ צרת ערוה מהווה חלות שם ערוה בפני עצמה. ומפורש נמי ברמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלי"ד - ט"ז) שצרת ערוה פוטרת את צרת צרתה מדין ערות אשת אחיו שאין צרת ערוה חלות שם ערוה בפני עצמה, וכשיטת רש"י.

footnotes: ¹ בשיעורים דף (ב א) תוס' ד"ה עד סוף העולם, דף (ח א) ד"ה נמי צרה, דף (ל א) ד"ה והך, דף (ל ב) ד"ה הגהו"ת הגר"א, דף (ל ב) רש"י ד"ה זו. ² דף (ג א) ד"ה ליתני ד"ה כיון וד"ה פוטרות ובדף (ח ב) ד"ה א"כ. ³ דף (ב א) תוס' ד"ה עד סוף ודף (ג ב) ד"ה לפי.

ובכן נראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל בדין נאסרה דסובר דהוי דין שאיסור אשת אחיו מאח שלא נפלה ממנו לא הותר כשנפלה מאח אחר בנפילה שניה, שנפילה מאח שני אינה יכולה להתיר איסור אשת אחיו שחל מחמת אח ראשון. ואותו הדין הוי יסוד הדין דצרת ערוה פוטרת צרתה, משום דצרת ערוה נאסרה באיסור ערות אשת אחיו מהאח הראשון, והנפילה מהאח השני אינה יכולה להתיר האיסור דאשת אחיו שחל מהאח הראשון. ויוצא לפי הרמב"ם שדין צרת ערוה שפוטרת את צרתה ודין ערוה בנפילה ראשונה שנאסרה בנפילה שניה הרי הם דין אחד.

ומאידך אליבא דתוס' צרת ערוה פוטרת את צרתה משום שחל שם ערוה חדשה בצרה עצמה ולא משום איסור אשת אחיו, ואליבם דין נאסרה דין אחר הוא דהיינו שנפילת ערוה בנפילה ראשונה אוסרת את היבמה בכל הנפילות שתהיינה לעתיד, כלומר שנאסרה לעתיד אף לנפילה השניה כשאינה עוד ערוה, דמחמת שהיתה ערוה בנפילה הראשונה נאסרה לעולם ועד. ודין זה דומה לדין ערוה שאוסרת את צרתה באיסור חדש דצרת ערוה שלא תפול ליבום לעולם דה"ה דהשם ערוה אוסרת את היבמה עצמה לעולם¹.

footnotes: ¹ עיין עוד בשיעורים למעלה (דף ב א) תוס' ד"ה עד סוף.

תוס' ד"ה ונאסרה. יעויין בשיעורים למעלה (דף יג.) ד"ה נשואין הראשונים מפילים מאות א' עד אות ד'.

תוס' ד"ה גירש. יעויין בשיעורים למעלה (דף יג.) ד"ה נשואין הראשונים מפילים אותיות ב' וג'.

רש"י ד"ה טעמא. וז"ל הא מת נשוי נכרית והוזקקה נכרית לבעלי אחיות ואח"כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה, בשלמא אי לא כנסה הויא מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון, אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע"ג דלא היתה צרה אלא בזיקה עכ"ל.

דברי רש"י זקוקים ביאור, שהרי הנכרית צרת ערוה בזיקה לפני שכנסה, וא"כ מהי הנ"מ אם כנסה או לא. ועיין בשיעורים לקמן (דף ל ע"ב) ברש"י ד"ה זו היא (אות ב').