גמ'. עירוקיה מסתייה. שיטת הרמב"ם.

יעויין ברמב"ם (פי"א מהל' גירושין הלכ"ד) שכ' וז"ל המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו. אירס וברח אין מנדין אותו. כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותו עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו עכ"ל. ומשמע מהרמב"ם דכשעבר על איסור הבחנה ונשאה תוך צ' יום מפרישין אותה אבל אין כופין אותו לגרשה, ושלא כדפסק במעוברת (שם הלכ"ח) וז"ל עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט עכ"ל. וצ"ע מ"ש איסור הבחנה מאיסור מעוברת. (ועיין שם במגיד משנה).

ונראה דהנה בגמ' איתא דבאיסור הבחנה עירוקיה מסתייה. וחזינן שאין הבחנה חלות איסור אישות דא"כ לא יעזור לו לברוח, כמו שאינו עוזר בכל איסור אישות דעלמא כגון באלמנה לכ"ג וממזרת לישראל, דאף אחרי שברח כופין אותו לגרשה, דאסורה להיות נשואתו באיסור, דעצם חלות האישות מהווה חפצא דאיסור. אך שאני איסור הבחנה, דאינו חלות איסור אישות אלא חלות איסור ביאה בעלמא כדי לשמור על יחוס הוולד. ומשום כך עירוקיה מסתייה דמכיון דברח ואינו יכול לבוא עליה אין האיסור חל. ומפני שבאיסור הבחנה לא חל איסור אישות אלא איסור בעלמא מדיני היוחסין, משו"ה לא כופין אותו לגרשה תוך צ' יום, אלא רק מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו.

ברם שאני במעוברת, שעליה גזרו חלות איסור אישות, ומשו"ה לברוח לא עוזר דאעפ"כ מחוייב לגרשה מחמת איסור אישות. אך יפלא, דהניחא לר"מ דס"ל דמעוברת אסורה עולמית מפני דנאסרה באיסור ביאה ואישות, לכן מחויב לגרשה ואפילו כשברח. אבל צ"ע אליבא דחכמים דס"ל דמחזירה אחרי שמגרשה ומשום דס"ל שאינה אסורה באיסור אישות, ושהגירושין אינו רק היכי תמצי להפרישם מסכנתא, דא"כ קשה למה עירוקיה לא מסתייה במעוברת, שהרי משברח ליכא חשש סכנתא, ומאחר דהאישות עצמה לא נאסרה, בדין הוא שלא יהיה מחויב לגרשה משברח כמו בהבחנה, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ יתכן דחמירא סכנתא מאיסורא (עיין חולין דף י א), ומשו"ה החמירו במעוברת דוקא לגרשה וערוקיה לא מסתייה, אך משילדה וליכא סכנתה מותרת מכיון שאינה אסורה באיסור אישות.

גמ'. ראשון ראוי להיות כ"ג.

א האחרונים¹ דנים בנוגע לממזר כהן האם מתקדש בקדושת כהונה או לא. והרי דין ממזר שהוא מותר בשפחה כנענית (קידושין דף סט.). אך מהרמב"ם משמע דההיתר חל מדין דרבנן ומשום דשפחה כנענית אסורה רק מדרבנן (עיין ברמב"ם פי"ב מהל' איסורי ביאה הלי"א ופט"ו שם הל"ד) ושלא גזרו לאסר שפחה על ממזר משום תקנת הבנים. אך בפשטות משמעות הזו מהרמב"ם קשה להולמה שהרי הרמב"ם נמי כתב (בפי"ב שם הל' י"ג) וז"ל אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי יי' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים, הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה עכ"ל, ומלשונו כאן משמע דס"ל דעבד ושפחה אסורין מן התורה, ושיטתו צע"ג. מאידך שיטת הר"ת והר"ן (בדפי הרי"ף ספ"ג דקידושין) דהיתר ממזר בשפחה חל מן התורה, ואע"פ דשפחה כנענית אסורה על ישראל מדאורייתא, וז"ל הר"ן דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה, ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל שכיון שיצירתו בעבירה קדוש ועומד הוא עכ"ל. ולכאורה ר"ל דלממזר ליכא קדושת ישראל גמורה, ומשו"ה מותר בשפחה, שהרי אף לשפחה ליכא קדושת ישראל גמורה דיצאה מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באה (עיין בסנה' דף נח: וברמב"ם פי"ב מהל' א"ב הלי"א). וחסרון בקדושת ישראל אוסרת שפחה על ישראל הקדוש בקדושת ישראל גמורה. ולכן ממזר מותר בשפחה משום דגם לו חסרה קדושת ישראל גמורה. ולפי"ז יתכן דלממזר אף חסרה קדושת כהונה דמאחר שקדושת ישראל שלו פגומה ק"ו שפגומה קדושת כהונה שלו. ומהגמרא שלפנינו נמי משמע דממזר אינו ראוי להיות כהן דפקעה קדושתו.

footnotes: ¹ עיין מנחת חינוך מצוה רס"ד: י"א.

ב יל"ע בדין ממזר כשבא על שפחה כנענית שהולד עבד ולא ממזר, דהנה הרמב"ם ורש"י פליגי בקרובי עבדים (עיין בסנהדרין דף נח:), דלפי הרמב"ם (פ' י"ד מא"ב הלי"ז) עבד כנעני מותר בבתו ובאמו כשהן בשפחותן. ומאידך לפי רש"י (בסנה' דף נח: ד"ה ולכלל ישראל) עבד כנעני אסור בהן. ויוצא לפי רש"י דחלה בעבד חלות דין קורבה של שאר בשר מצד האם, ומאידך לפי הרמב"ם אין לעבד חלות קורבת שאר בשר כלל. ויל"ע בדין ממזר שבא על שפחה שהוולד עבד ולא ממזר, דהניחא לרמב"ם הסובר דאין לעבד חלות יחוס וקורבת שאר בשר עם וולדיו ולכן הוולד הנולד מממזר ושפחה עבד הוא ולא ממזר, משום שאין הוולד שהוא עבד יחוס לאביו לא יחוס משפחת אב ולא יחוס שאר בשר, וכדי שממזר יפסול את וולדו הוולד צריך להתייחס אחריו, דאזי יכול הממזר לפוסלו בפסול ממזר. ואילו וולד דממזר ושפחה אינו נחשב לוולד של הממזר ולכן הממזר אינו פוסלו.

אך אליבא דרש"י דס"ל דיש לעבד יחוס וקורבת שאר בשר לאמו צ"ע למה אין הוולד נחשב לשאר בשר של הממזר אביו ולמה אינו פוסלו.

ונראה שיש כמה אנפי לתרץ את קושיתנו:

א) י"ל דלרש"י חלות שאר בשר חלה בעבד רק מצד אמו ולא מצד אביו, ומשו"ה אין הוולד נחשב לבנו של הממזר.

ב) א"נ י"ל דחל חלות דין שאר בשר בעבד רק עם אמו ואביו שהם עבדים כמוהו, אך אין חלות קורבת שאר בשר חלה בין עבד לבין ישראל, ומשו"ה הוולד אינו שאר בשרו של הממזר דהוי ישראל.

ג) עוד י"ל דהדין דהוולד הולך אחרי הפגום (פט"ו מהל' א"ב הל"ז) אינו תלוי בקורבת שאר בשר אלא בקורבת משפחה, אלא דלענין לפסול את הוולד משפחת האם נמי נקראת משפחה. ואילו בוולד עבד נהי דקורבת שאר בשר חלה בינו לבין אביו ואמו, אך לא חלה קורבת משפחה ביניהם, דרק קורבת משפחה פוסלת את הוולד ולא קורבת שאר בשר בלבד.

ויש להביא ראייה דמשפחת אם נקראת משפחה מהגמ' במס' בכורות (דף מז.) הקובעת שבעכו"ם הבא על בת לוי דהוולד לוי פסול, כלומר שקדוש הוא בקדושת לויה דחלה בו מצד משפחת אמו, ואע"פ דקדושת לויה דעלמא תלויה במשפחת האב (כדאיתא שם) דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, אלא שכשיש משפחת אב אזי משפחת האב קובעת ואילו בדליכא משפחת אב אזי משפחת האם לבדה קובעת. וכ"ז בנוגע לקדושת לויה, ואילו בפסולי הוולדות, משפחת האם לבדה פוסלת ואפילו במקום שיש משפחת אב, ולכן ישראל כשר הבא על ממזרת הוולד ממזר.

ברם יעויין בגמרא קידושין (דף סט.) דביארה את המחלוקת שבין הרבנן לבין ר' אליעזר בממזר שבא על שפחה דלר"א הוולד עבד ממזר ולרבנן הוולד עבד ואינו ממזר, ואמרה הגמ' אליבא דרבנן: "ורבנן כל ולד במעי שפחה כנענית כולד במעי בהמה דמי", כלומר שאין לוולד יחוס לאביו הממזר וכמו וולד במעי בהמה דמי, והגמרא עולה יפה לפי הרמב"ם הסובר שאין לעבד יחוס שאר בשר כלל. ולפי רש"י משמע כביאורים הראשונים ולא כביאור האחרון.

ובר"א דס"ל דהוולד הוי עבד ממזר אמרה הגמ': "אע"ג דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אתא לו אפקיה", כלומר דאע"פ דאין לעבד יחוס לאביו דעלמא היינו בנוגע ליתר דיני התורה, אך לענין חלות פסול מתיחס אחרי הממזר אביו מגזיה"כ "לו הלך אחר פסולו", דיחוס דפסול דין יחוס בפני עצמו הוא שחל אפילו בעבד.

ג יש לעיין האם האיסור דשפחה כנענית על ישראל חל כאיסור בפני עצמו או שחל כאיסור נכרית. ומהרמב"ם משמע ששפחה אסורה בתורת נכרית שהרי כתב (פי"ב מהל' א"ב הל"א - ח') וז"ל ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנא' לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה וכן מפורש ע"י עזרא כו' ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס גזירה שמא יבא להתחתן כו' כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא כו' אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא כו' לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת כו' הנה למדת שהבועל כותית כאילו נתחתן לעכו"ם שנא' ובעל בת אל נכר ונקרא מחל קדש ה'. עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנא' כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי יי'. ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחר יי' ולמעול בו עכ"ל. ונראה דס"ל להרמב"ם דהבא על הנכרית עובר על איסור דאורייתא חמור מאד, משום דמוליד בן לע"ז ומתדבק בעכו"ם, ולכן יפלא מאד על דבריו הראשונים שכתב שהבא על הנכרית בדרך זנות מכין אותו מד"ס גזירה שמא יבאו להתחתן, דסותר את עצמו בתוך כדי דבריו, ותמהנו על הסתירה הזאת ברמב"ם כל ימי חיינו ועדיין אין לנו ביאור נכון, והוא ממש פלא עצום וחידה סתומה. אך שיהיה ברור לנו כמו השמש הזורחת באמצע הצהרים ששיטת הרמב"ם היא שהבא על הנכרית בכל אופן עובר על איסור כרת חמור מדאורייתא בין כשבא עליה בדרך חתנות ובין כשבא עליה בדרך זנות והיא העבירה הכי חמורה בכל איסורי העריות שבתורה דקנאין פוגעין בו כשבא עליה בפרהסיא ויהרג אל יעבור עליה מדאורייתא בין כשבא עליה בפרהסיא ובין בצנעה בין כשבא עליה דרך חתנות ובין דרך זנות¹.

footnotes: ¹ ורבינו זצ"ל במשך השיעור אמר בהתרגשות רבה שאסור לומר לפי הרמב"ם שביאה עם נכרית בדרך זנות ובצנעה אינו איסור דאורייתא, שהרי הרמב"ם לבסוף החמיר בזה מאד מדאורייתא ובלי ספק סובר דנכרית אסורה מדאורייתא. אך עי' בע"ז (לו ב) וצ"ע.

ובדומה למש"כ הרמב"ם בבא על הנכרית כתב נמי בבא על השפחה (פי"ב מהל' א"ב הלי"א - י"ג) וז"ל העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין כו' והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה, ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אלא א"כ היתה נחרפת לאיש כו' אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי יי' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים, הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה עכ"ל. אף כאן בסוף דבריו הרמב"ם החמיר מאד באיסור הבא על השפחה מפני קלקול הוולד וחילול קדושתו כמו שהחמיר בעכו"ם. ומזה משמע דלרמב"ם יסוד האיסור דשפחה כנענית הוא מדין נכרית. ועוד נמי משמע כן מתחילת דבריו שביאר ששפחה אסורה משום דלכלל ישראל לא באה. ואמר הגר"ח זצ"ל דנ"מ לשפחה שנשתחררה אלא שעוד לא טבלה טבילה שניה לגמור את קדושת ישראל שלה דלרמב"ם הטבילה השניה מדאורייתא היא וכדכתב (בפי"ג מהל' א"ב הלי"ב) וז"ל כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל עכ"ל. ולכן כשנשתחררה שפחה כנענית ועוד לא טבלה אע"פ שפקעה ממנה שם שפחה, אך עדיין חסרה לה קדושת ישראל גמורה שהרי לא טבלה. ואם האיסור דשפחה היה חל משום חלות שם שפחה אזי משנשתחררה בדין היה שתהיה מותרת. אך בהיותה אסורה על בן חורין אליבא דהרמב"ם מדין נכרית הרי היא אסורה כל זמן שלא טבלה שעדיין חסרה לה קדושת ישראל גמורה ואע"פ שאינה עוד שפחה.

והא דממזר מותר בשפחה קבעו הר"ת והר"ן שהוא משום דבשניהם חסרה קדושת ישראל גמורה. ומשיטתם יוצא דשפחה אסורה מדין נכרית.

והנה הסתירה ברמב"ם בולטת אף בשפחה כנענית, שמתחילה כתב שאסורה מדברי סופרים ומכין עליה מכת מרדות מדרבנן, והראייה שהרי התורה התירה שפחה כנענית לעבד עברי, ומשמע דסובר הרמב"ם דשפחה כנענית אסורה רק מדרבנן בלבד, ולבסוף כ' שהעון הזה אינו קל משום שע"י זרע ישראל מתחלל ואונקלוס אסרו מן התורה מפסוק לא יהיה קדש, והסתירה בדבריו צע"ג כמו הסתירה בנכרית.

והקשה הגר"ח זצ"ל, שאם ננקט כפשטות תחילת דברי הרמב"ם ששפחה כנענית אסורה רק מדרבנן צ"ע היאך לפרש את הגמרא בקידושין (דף כא:) דפליגי בה רב ושמואל האם האדון יכול למסור לעבד עברי שהוא כהן שפחה כנענית. רב אמר שמותר, והגמרא מסבירה טעמו "חידוש הוא ל"ש כהנים ול"ש ישראל", ופרש"י (ד"ה חידוש הוא) וז"ל שהתיר שפחה כנענית לישראל עכ"ל. ובפשטות משמע דשפחה כנענית אסורה לישראל מדאורייתא, והתורה חידשה היתר לע"ע, ולרב ההיתר כולל אף האיסור זונה לכהן, דשפחה כנענית אסורה עליו משום איסור זונה, וחל היתר מחודש מדין עבד עברי וחל דין הואיל ואישתרי אישתרי, וכמו דס"ל לרב שחל היתר לכהן ביפת תואר (להלן שם בסוגיא) מטעם הואיל ואישתרי אישתרי. ברם לפי הרמב"ם אם ננקוט דס"ל דשפחה כנענית מותרת לישראל מדאורייתא, דזהו יסוד ההיתר דשפחה כנענית לע"ע, אזי לא שייך שיחול דין הואיל ואישתרי אישתרי להתיר ע"ע כהן בשפחה, שהרי כל אחד מישראל נמי מותר בשפחה מדאורייתא חוץ מכהן שנאסר בה מדין זונה (עי' פי"ז מהל' א"ב הל"ו), וכהן אפילו ע"ע נמי צריך להיות אסור בשפחה מפני איסור זונה.

ותירץ הגר"ח זצ"ל דבמס' תמורה (דף ל.) איתא וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' איסורי מזבח הל"י) שאם עבד עברי שאין לו אשה ובנים בא על שפחה כנענית, ונתן רבו אתננה לאדונה, דחל פסול אתנן זונה, מפני דביאת עבד עברי עם שפחה כנענית באופן זה ביאת זנות היא. וצ"ע, דבשלמא אם שפחה כנענית אסורה מדאורייתא ביאתה זנות ואתננה אתנן זונה, אך אם שפחה כנענית מותרת מדאורייתא קשה למה אתננה אסורה. אלא מכאן שאף אם ביאת שפחה כנענית מותרת מן התורה מ"מ ביאתה מהוה חפצא דביאת זנות, וביאת זנות אוסרת אתנן ואפילו כשהביאה מותרת. ובזה נמי מבואר למה שפחה כנענית אסורה על כהן מדאורייתא, והוא משום דמאחר דביאתה חפצא דביאת זנות היא לכן נאסרה על כהן באיסור זונה. ונראה דהביאור בזה הוי משום דשפחה אינה בת תפיסת קידושין ומשו"ה ביאתה ביאת זנות, שלא כפנויה בת ישראל דביאתה אינה ביאת זנות לעשות אתנן (פ"ד מאיסורי מזבח הל"ח) מכיון דבת קידושין היא.

והנה הגמרא והרמב"ם הסיקו שרק כשאין רבו מוסר לו שפחה כנענית ובאופן שאין לו לעבד אשה ובנים אזי ביאת שפחה כנענית עם עבד עברי ביאת זנות היא ואתננה אסור. ואילו כשרבו מוסר לו שפחה כנענית אין ביאתה ביאת זנות ואתננה אינו אתנן זונה. ומוכח דחל היתר מיוחד בעבד עברי להתיר את ביאתו עם שפחה ולקבוע שאינה ביאת זנות, שלא כדין ביאת שפחה כנענית דעלמא. ומכאן דכשרב מוסר לע"ע שפחה כנענית חל חלות היתר מיוחד להכשיר את ביאתו מלהיות ביאת זנות והביאה מותרת בלי חלות שם זנות. ומשו"ה ס"ל לרב וכן פסק הרמב"ם דשפחה כנענית הותרה נמי לע"ע כהן מדין הואיל ואישתרי אישתרי, כי היתר שפחה לע"ע חלות דין מתיר הוא המפקיע את החפצא דביאת זנות, והואיל אישתרי זנות דישראל לע"ע אישתרי נמי זנות לכהן כשהוא גם עבד עברי.

ענין ספק ממזר

א אליבא דר"א ספק ממזר אסור דאזלינן בדינו לחומרא מדין ספק דאורייתא לחומרא, ולכן אסור בממזר ובבת ישראל וספק בספק נמי אסור. ולהלל ספק ממזר מותר בממזרת ובבת ישראל וספק בספק מותר. ולכאורה שיטת הלל זקוקה לביאור, דהרי אזיל לקולא מדאורייתא ואפילו בתרתי דסתרי משום דמתיר ספק ממזר בבת ישראל ואף בממזרת.

ומכאן מקור לשיטת הרמב"ם (בפ"ט מהל' טומאת מת הלי"ב עיי"ש בכ"מ ובפט"ז מאבות הטומאות הל"א) דדין ספק דאורייתא מדאורייתא לקולא. ופשיטא דלא בכל ספק איסור דאורייתא אזיל לקולא שהרי מביאים אשם תלוי מן התורה על ספק עבירה. אלא דשאני הספק המחייב אשם תלוי משום דהוי ספק איסור כרת ועוד דאיקבע בו איסורא, ומשו"ה מדאורייתא ספיקו לחומרא. ואילו בשאר ספיקות דאורייתא אזלינן לקולא ואפילו בתרתי דסתרי.

אך עלינו לבאר אליבא דשאר הראשונים¹ דס"ל דספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא, היאך נבאר את גזיה"כ בספק ממזר דאזלינן בו לקולא ואפילו בתרתי דסתרי.

footnotes: ¹ עיין בהשגת הראב"ד על הרמב"ם בהלכותיו במשנה תורה וברמב"ן (סה"מ שרש א').

ויתכן דגזיה"כ חידשה דאע"פ דלא חל איסור ממזר בספק ממזר לאסרו בישראל, מ"מ חל בו חלות שם פסול ממזר. ובכך מבוארת התרתי דסתרי, דהא דמותר בבת ישראל הוא מחמת דלא חל בו איסור ממזר, ומאידך הא דמותר בממזרת הוא משום דחל בו חלות שם פסול ממזר, וכל הפסולים מותרים לבא זה בזה.

ונראה דיש כמה נ"מ בין היתר ספק ממזר אליבא דהרמב"ם לבין ההיתר אליבא דשאר הראשונים. דאליבא דהרמב"ם ההיתר חל בתורת ספק. ולכן אם מישהו רוצה להחמיר על עצמו מחמת הספק יכול להחמיר. ואילו אליבא דשאר הראשונים ההיתר דספק ממזר חל בתורת ודאי ואין מקום להחמיר דהיתר גמור הוא.

ועוד נראה שאם ננקוט דממזר כהן אינו כהן, יש נמי נ"מ בין הרמב"ם לבין הראב"ד בספק ממזר כהן. דאליבא לרמב"ם¹ ספק ממזר הוי ספק כהן. ואילו אליבא דהראב"ד מכיון דנפסל בפסול ממזר ודאי, כהונתו פקעה בוודאות ולא רק מספק.

footnotes: ¹ אם נקטינן דלרמב"ם דממזר ודאי אינו כהן.

עוד נ"מ למנות ספק ממזר לסנהדרין דלרמב"ם אין ממנים אותו משום שהוא ספק פסול, ואם מינו אותו המינוי חל בדיעבד כספק מינוי. ואילו אליבא דהראב"ד מאחר דחל בו פסול ודאי מינויו לסנהדרין אינו חל כלל.

והנה לישנא דגמרא דלפנינו "ולראב"י אינו ספק ממזר אלא ודאי ממזר ומותר בממזרת" לכאורה משמע כהראשונים דחל שם פסול ודאי בספק ממזר כמו דחל בממזר ודאי, ולפיכך ספק וודאי מותרין זה בזה, דשניהם פסולים בפסול ודאי, דספק ממזר אינו ספק פסול אלא ודאי פסול, ולפיכך ספק וודאי מותרים לבוא זה בזה. ומשמע שלא כרמב"ם דס"ל דספק ממזר ספק פסול הוא אלא דאזלינן בספקו לקולא מדין ספק דאורייתא לקולא.

ב נקטנו עד עכשיו דלרמב"ם ספק ממזר מותר משום דין ספק דאורייתא לקולא. וכן נקטו כמה מפרשים¹. אך דיעה אחרת היתה לגר"מ זצ"ל.

footnotes: ¹ עיין בר"ן ספ"ק דקידושין (ד"ה גרסי' בגמ') בשם הרמב"ן שספק ממזר הוא המקור לשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא לקולא. ועיין בכסף נבחר (כלל קכ"ד).

דיעויין לקמן (דף עו.) בסוגית פצוע דכא שמותר בנתינה, דהגמרא דנה האם הוי היתר מדרבנן בעלמא שהרי נתינים לאחר שנתגיירו נאסרו מדרבנן כי הלאו דלא תתחתן בם חל דוקא בגויותן, או"ד דהלאו דלא תתחתן בם חל לאחר שנתגיירו וההיתר דפצוע דכא בנתינה דין דאורייתא הוא דפצוע דכא לאו בקדושתיה קאי. ומסקנת רבא דפצוע דכא מותר בנתינה מדאורייתא דלאו בקדושתיה קאי, ומשו"ה אף פ"ד כהן מותר בגיורת.

וצ"ע בפסק הרמב"ם בדין פצוע דכא, שהוא כתב (פט"ז מהל' איסורי ביאה הל"א - ב) וז"ל פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנא' לא יבוא פצוע דכא וכרות שפחה בקהל יי'. ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו. ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות. אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה עכ"ל. ודבריו תמוהים, שהרי הרמב"ם פסק (בפי"ב מהל' איסורי ביאה הל"א - ב) שהלאו דלא תתחתן בם חל מדאורייתא בגיותן ולא משנתגיירו, ופסק איפוא שנתינים שנתגיירו (פי"ב שם הלכ"ב - כ"ד) אסורים מדרבנן ולא מדאורייתא. ולכאורה ס"ל נמי דהיתר פ"ד בנתינים אינו אלא היתר מדרבנן, וא"כ מנ"ל לפסוק דכהן פ"ד לאו בקדושתיה קאי ושמותר בגיורת. ועיין בה"ה (פט"ז שם הל"א) שהאריך בזה והביא מקור מהסוגיות לפסק הרמב"ם. אך אכתי עלינו לבאר את עצם סברת פסקו, שאם פ"ד כהן אינו בקדושתו ומשו"ה מותר בגיורת למה פ"ד אסור בממזרת, ומ"ש משאר פסולי קהל המותרים לבא זה בזה. וכן השיג הראב"ד עליו (שם הל"ב) וז"ל והאי סברא לא נהירא כו' פצוע דכא כהן שמותר בגיורת כו' והלא גיורת לכהן אסורה מדאורייתא היא ושריה ליה דלאו בקדושתיה קאי וה"ה לישראל פסול בממזרת כו' עכ"ל.

ובביאור שיטת הרמב"ם נראה דס"ל דשאני פצוע דכא משאר פסולי קהל, דבשאר פסולי קהל חל שם פסול בגברא, וכל הפסולים בפסולי גברא מותרים הם לבא זה בזה. דזהו הדין בכל פסולי היוחסין דחל שם פסול בגברא. משא"כ בפ"ד, דאינו מפסולי היוחסין, אלא דאיסורא דעלמא חל עליו לבוא בקהל, אך לא חל בו שם פסול גברא. והא ראייה מפ"ד שנתרפא (עיין חולין דף מח.) שמותר לבוא בקהל משום דאינו מפסולי היוחסין, אלא דמחמת מומו נאסר באיסור בעלמא לבא בקהל, בלי חלות שם פסול בגברא. דרק הפסולים בפסולי גברא נאסרו לעולם ולדורותיהם, והם המותרים לבא זה בזה. אך לא כן פצוע דכא דליכא בו פסול גברא, ולכן פ"ד אסור בממזרת.

ועיין ברש"י (קידושין דף עב: ד"ה חמשה) שכ' וז"ל גבי אזהרת פסולי יוחסין לא יבא ממזר בקהל ה', לא יבא לו בקהל כו' וקהל דגבי פצוע דכא לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין קא משתעי עכ"ל. ונראה דכך הוא נמי כוונתו דהיינו דאין פצוע דכא נפסל בפסול גברא אלא באיסור ביאה בלבד, ומשו"ה לא נמנה בחמשה קהלי, דמיירי בקהלי פסולים ולא באיסורים בעלמא.

ולפי"ז יש לבאר את פסקי הרמב"ם דס"ל דפ"ד דאע"פ דאסור לבוא בקהל מ"מ אינו מפסולי קהל, דמאחר שאסור לבוא בקהל אינו בקדושתו בנוגע לאיסורי כהונה, ומשו"ה פ"ד כהן מותר בגיורת דאינו בקדושת כהן¹. ומ"מ מאחר שאינו מפסולי קהל אסור לו לבא בפסולי קהל כמו ממזרת דאורייתא.

footnotes: ¹ בנידון האם הפקעת קדושת כהונה דפ"ד חלה רק בנוגע לאיסור גיורת בלבד או אף לשאר דיני כהונה עי' באה"ע (סי' ה: א) ולקמן בשיעורים אות ז'.

ולפי"ז יתכן לבאר את המחלוקת שבין הרמב"ם ובין הראב"ד בשני אופנים:

א) י"ל דלפי הרמב"ם פ"ד מאיסורי קהל הוא ולא מפסולי קהל ולכן אסור בממזרת. ואילו לפי הראב"ד פ"ד מפסולי קהל, דכל זמן דהוי פ"ד (ולא נתרפא) חל שם פסול בגברא, אע"פ שאינו מפסולי יוחסין. ואין להקשות דאם הוי מפסולי קהל למה אינו פוסל את בנו¹, דפשיטא שאינו פוסל את בנו, שלא כשאר פסולי קהל, משום דפסול יחוסם שייך לחול נמי על בנם, אך לא פסול פ"ד שחל רק בגברא דפצוע דכא עצמו מדהוי בעל מום, דלא שייך לחול פסול פ"ד על בנו שאין לו מום דפ"ד ואינו נתפס בשם פצוע דכא כלל, ומשו"ה בנו אינו נפסל ואע"פ שפ"ד עצמו הוי פסול גברא.

footnotes: ¹ אם יוכל להוליד במציאות.

ב) א"נ שבין הרמב"ם ובין הראב"ד מסכימים שפ"ד אינו פסול קהל אלא שאסור לו לבוא בקהל בלבד, ולית ביה שם פסול בגברא. ובזה פליגי, דהראב"ד סובר דכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבא זה בזה וכלשון המשנה בקידושין (דף עד.), ואף פ"ד מותר בממזרת מדהוי מהאסורים לבוא בקהל. ודעת הרמב"ם דדוקא פסולי קהל מותרים לבוא זה בזה, דהיינו כגון ממזר וכדומה, להוציא פצוע דכא דאע"פ דאסור לו לבא בקהל אך אינו מפסולי קהל, ומשו"ה פ"ד אסור בממזרת, ולכן פ"ד אינו פוסל את בנו משום דאינו גברא הפסול, דרק מי שפסול בפסול גברא פוסל את בנו וכלשון המשנה בקידושין (דף סו:) הולד הולך אחר הפגום - ופגום ר"ל כשחל חלות שם פסול בגברא, ומי שהוא אסור ולא פסול אינו נקרא פגום, והיינו פצוע דכא¹.

footnotes: ¹ ע"ע לקמן אות ה'.

ברם האחרונים¹ הקשו על פסק הרמב"ם שפצוע דכא מותר בספק ממזרת מפסקו שאסור בממזרת, דממ"נ צ"ל אסור בספק ממזרת, שאם באמת היא ממזרת הרי לרמב"ם פ"ד אסור בה, ואם אינה ממזרת פשיטא דאסור בה, דפ"ד אסור לבא בקהל ישראל. ודחקו לצייר דהרמב"ם מיירי בממזרת גיורת דיש רק ספק איסור ממזר ולא ספק ביאה בקהל, וספק ממזר לקולא. אך דוחק גדול הוא לומר כן בלישנא דהרמב"ם שהרי השמיט את הציור דמיירי בגיורת.

footnotes: ¹ עיין בב"ש סי' ה' סק"ב ובנוב"י אה"ע סי' ו'.

וביאר הגר"מ זצ"ל דמכאן מוכח דלרמב"ם ההיתר דספק ממזר חלות דין בפני עצמו הוא דחל מעצם הדין דספק ממזר ואינו חל משום דמכריעין את הספק דידיה לקולא מדין ספק דאורייתא לקולא דהא אין צד כלל להקל ולהתיר פ"ד בספק ממזר מדין ספקו לקולא. אלא ספק ממזר מותר בפסולים חלות דין בפני עצמו הוא, ומשום דספק ממזר מהווה קהל בפני עצמו - "קהל ספק" ולא "קהל ודאי" (עיין בגמרא קידושין דף עג.). והדין הוי ד"קהל ספק" מותר בכל הפסולים וגם מותר בכשרים. וס"ל לרמב"ם דמכיון דהתורה הקילה בספק ממזר להתירו בהיתר מיוחד בין בפסולים ובין בכשרים, ולא משום שמכריעין את ספקו לקולא, התורה התירה נמי ספק ממזר אף בפצוע דכא, ומשום דפ"ד מאיסורי קהל הוא, ואע"פ שאינו מפסולי הקהל, דההיתר דספק ממזר אינו חל מדין כל הפסולים מותרים לבא זה בזה, אלא מחמת היתר מיוחד. דהיינו דספק ממזר מותר בכל איסורי ביאה בקהל. ומוכרח דספק ממזר מותר בפ"ד, שהרי ספק ממזר מותר בכל פסולי קהל, אפילו בממזר ודאי, ומותר נמי בכשרים, ופשיטא איפוא דמותר נמי בפצוע דכא, דהיאך יהא דין פ"ד חמור יותר מממזר ומכשרים, ששניהם מותרים בספק ממזר. ולכן מק"ו פסק הרמב"ם דפ"ד מותר בספק ממזר¹. ויוצא איפוא דאע"פ דהרמב"ם סובר דספק דאורייתא לקולא היינו בספק דעלמא, אך ההיתר דספק ממזר אינו חל מדין ספק דאורייתא לקולא אלא מחלות היתר מיוחד²,

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל דאפשר לומר דהיתר ספק ממזר הוי חלות דין "הנהגה" לקולא, דמתירים ספק ממזר בלי להכריע את עצם הספק שלו לקולא, וההנהגה לקולא כוללת כל איסורי קהל אף פ"ד דאילו מצד הכרעת הספק אין צד להקל בו. ² עיין ברמב"ם (פט"ז מהל' אבות הטומאות הל"א) וז"ל שאיסור כל הספקות מדבריהן כמו בהל' ביאות אסורות עכ"ל. ובהל' ביאות אסורות (פי"ח הלי"ז) כ' וז"ל הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים עכ"ל, ומיירי שם באיסור שבויה לכהן. וצ"ע האם הרמב"ם התכוון נמי בדבריו לספק ממזר. דלפי הגר"מ זצ"ל ספק ממזר דין מיוחד הוא ואינו דומה לדיני ספקות אחרים דמדאורייתא דינם לקולא לפי הרמב"ם, ומסתבר לפי הגר"מ זצ"ל דלא התכוון הרמב"ם לכלול ספק ממזר עם שאר הספקות. וכ"ז שלא כר"ן בשם הרמב"ן דס"ל דדין ספק ממזר לקולא אליבא דהרמב"ם חל מדין ספק דאורייתא לקולא.

ג שיטת המגיד משנה (פט"ו מהל' איסורי ביאה הלי"ב) דאליבא דהרמב"ם ספק ממזר מותר בקהל ישראל אך מדאורייתא אסור בממזרת. ואליביה עלינו להבין למה מותר ספק ממזר בפצוע דכא¹.

footnotes: ¹ דהא לפי המגיד משנה מחמירים מדאורייתא בדין ספק ממזר עם בת ישראל וליכא ק"ו להתירו בפ"ד.

ונראה לפי המגיד משנה דספק ממזר מהוה "קהל ספק" וחלות דין בפני עצמו. דכלפי ממזר נחשב ספק ממזר ככשר, שהרי ממזר ודאי אסור לבא בקהל, ואילו ספק ממזר מותר לבא בקהל. ולכן ספק ממזר אסור בממזרת כמו כשר שאסור בפסול. ובדומה לזה פצוע דכא אסור בממזרת, מכיון דפ"ד אסור לו לבא בקהל, אך בלי חלות שם פסול בגברא, ומאידך בממזרת חל גם איסור לבא בקהל וגם פסול גברא, ולכן פ"ד אסור בממזרת, דהוי ככשר שאסור בפסול, דממזרת נפסלת יותר מפצוע דכא.

ומאידך פ"ד מותר בספק ממזר. והביאור משום ששניהם שווים זה לזה, כי שניהם אינם שווים לממזר ודאי אלא פחותים בפסוליהם ממנו. דספק ממזר מותר לבא בקהל ומ"מ חל בו שם פסול גברא, ואילו פ"ד אסור לבא בקהל ולא חל בו שם פסול גברא. ומאידך בממזר חל גם איסור לבא בקהל וגם שם פסול גברא. ומאחר שאינם שווים לממזר ודאי אלא פחותים ממנו, משו"ה שניהם אסורים לבא בממזר כמו כשר דאסור לו לבא בפסול. אך מותרים הם זה בזה, דהא שניהם אינם דומים לכשרים, שהרי בפ"ד חל איסור לבא בקהל, ובספק ממזר חל פסול גברא. ומאחר שאינם שווים בדיניהם לא לממזר ולא לכשר חשובים הם שווים זה לזה, ונחשבים איפוא זה עם זה כפסול עם פסול שמותרים לבוא זה בזה.

ד כתב הרמב"ם (פט"ו מהל' א"ב הלל"ג) וז"ל אבל ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר עכ"ל. ודבריו מרפסין איגרי דהא פסק (בפי"ב מהל' א"ב הלכ"ב) דנתינים אסורים רק מדרבנן, דלאו דלא תתחתן בם חל רק בנכריותן (עי' בפי"ב מא"ב הל"א) וא"כ למה נתין מותר בממזרת. דבשלמא נתין מדור הראשון דנתינים כשנתגיירו מותר בממזרת מדין גר, אך אין זו לכאורה כוונת הרמב"ם, דא"כ מותרים מדין גרים ולא מדין נתינים ומלשון הרמב"ם משמע שמתיר ממזרים בנתינים מדין פסולים ואפילו כשהנתין אינו גר וכגון שאביו או אמו הם מישראל (עיין ברמב"ם פט"ו מהל' א"ב הל"ח - ט). ואע"פ דמסתמא רוב הנתינים במשך הדורות היו גרים משום שנולדו משני נתינים מ"מ פשטות הרמב"ם מורה שהמתיר דנתינים בממזר אינו מחמת גרותם אלא מחמת פסולם.

ולולי דמסתפינא נראה לבאר שהרמב"ם סובר שאף נתין שאינו גר (וכגון שנולד מאב או מאם ישראל) מותר בממזרת מדאורייתא. ואע"פ שנתין מותר מדאורייתא לבא בקהל הרי הוא מותר אף בממזרת מדאורייתא, ומשום שמתייחס לז' עממין, דחל בו שם פסול גברא ואפילו בלי איסור ביאה בקהל. ואע"פ שהנתינים נתגיירו וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מ"מ שאני ז' העממין, דחל בהם שם פסול אפילו משנתגיירו ואע"פ שמותרים לבא בקהל. ויש לדייק קצת כזה היסוד מלשון הרמב"ם שכ' (בפי"ב מהל' א"ב הלכ"ה) וז"ל מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין לבוא בקהל כו' עכ"ל, ומשמע קצת שאף לאחר שנתגיירו עדיין נקראים מן התורה בשם ז' עממין אלא שהגירות מתירתם, ומ"מ שם פסול חל בגר נתין, ואע"פ שמותר לו לבוא בקהל. ולכן נתין מותר בממזרת, משום שנפסל בשם פסול, ושם פסול בגברא דנתין מתירו לבא בממזרת, משום שכל הפסולים מותרים לבא זה בזה, שההיתר אינו תלוי בחלות איסור לבא בקהל אלא בחלות שם פסול בגברא. ודומה איפוא דין הנתין לדין ספק ממזר, שאף דין ספק ממזר שמותר בממזרת חל מחמת חלות שם פסול שחל בו בגברא, ואע"פ שמותר לו לבא בקהל. וה"ה בנתין דחל חלות שם פסול בגברא ואע"פ שמותר לו לבא בקהל, ומשו"ה נתין מותר בממזרת.

אך צ"ע בשיטת המגיד המשנה הנ"ל (אות ג') דס"ל שספק ממזר אסור בממזרת מדאורייתא, ולכאורה סובר שמשום שספק ממזר מותר לבוא בקהל, לכן הו"ל ככשר וממזר הו"ל פסול, וכשר אסור בפסול. וכבר ביארנו דאף לפי המגיד משנה מ"מ שם פסול חל בספק ממזר, ולכן מותר לו לבוא בפ"ד מדין פסול שמותר בפסול. וא"כ צ"ע מהדין דנתין דמותר לבא בקהל ומותר נמי בממזרת משום שחל בו שם פסול גברא, וא"כ למה אין ספק ממזר נמי מותר בממזרת, הרי אף בספק ממזר חל שם פסול גברא אע"פ שמותר לו לבוא בקהל.

וי"ל שממזר וספק ממזר חלים מאותו שם פסול ממזר. ומכיון דספק ממזר מותר לבא בקהל וממזר ודאי אסור לבא בקהל ספק ממזר אינו אלא מקצת פסול ממזר והויים כמו כשר עם פסול שאסורים לבא זה בזה. משא"כ נתין וממזר המהווים שני שמות מופרדים. ומאחר ששניהם נפסלים משמות שונים הרי הם חשובים כפסול עם פסול ומותרים לבא זה בזה, ודו"ק.

ה הראב"ד (פט"ז מהל' איסורי ביאה הל"ב) סובר דפצוע דכא מותר בין בממזר ובין בנתינה. ושיטתו לכאורה צ"ע, שהרי משמע שהראב"ד הסכים עם שיטת הרמב"ם (פי"ב שם הלכ"ב) שנתינים לאחר שנתגיירו אסורים לבא בקהל רק מדרבנן בלבד ולא מדאורייתא, ושלא כשיטת הר"ת (בתוס' כתובות דף כט. ד"ה אלו נערות הבא על הנתינה) דס"ל דנתינים לאחר שנתגיירו אסורים מדאורייתא לעולם, ושלא כשיטת הרמב"ן (לקמן ביבמות דף עח: ד"ה נתינים דוד גזר עליהם) דס"ל דדור הראשון דנתינים שהתגיירו אסורים מן התורה אך הדור השני דנתינים אסורים מדרבנן ולא מדאורייתא. וקשה לראב"ד א"כ למה פ"ד מותר בנתינה, הרי נתינה מותרת לבא בקהל מדאורייתא, ומהו יסוד המתיר מן התורה עבור נתינה לבא בפ"ד.

וצ"ל לראב"ד דמדאורייתא שם פסול חל בנתינה, ואע"פ דמותר לבא בקהל, ומשו"ה נתינה מותרת בפ"ד ובממזר (פט"ו מאיסורי ביאה הלל"ג) מדין כל הפסולים המותרים לבא זה בזה, דהיתר זה אינו תלוי באיסורי קהל אלא בפסולי קהל. ומסתבר דלראב"ד פ"ד מפסולי קהל הוא ולא רק מאיסורי קהל, ומשו"ה סובר דפ"ד מותר בממזרת. וספק ממזר נמי מותר בממזרת דמפסולי קהל הוא, ואע"פ שאינו מאיסורי קהל¹.

footnotes: ¹ עיין לעיל אות ב' וע"ע בחדושי הגר"מ הלוי (פט"ז מהל' א"ב הל"א - ה).

ונראה דבכך דברי הראב"ד (בפט"ז מא"ב הל"ב) מבוארים שכ' וז"ל וברייתא זו הביאהו לומר כך פצוע דכא מותר בנתינה ולא אמר בממזרת אלמא אסור בממזרת. והאי סברא לא נהירא חדא דמתני' קתני ואינן אסורים אלא מלבא בקהל וממזרת לאו קהל הוא, ועוד פצוע דכא כהן שמותר בגיורת דרב ששת הכי פשט להו והלא גיורת לכהן אסורה מדאורייתא היא ושריא ליה דלאו בקדושתיה קאי וה"ה לישראל פסול בממזרת, ואי אמרת אמאי קאמר בנתינה ליתני בממזרת, אימא לן רבותא קמ"ל דאפילו לר' יהודה דאמר קהל גרים איקרי קהל גר כשר אבל הני דפסולים לא, וכ"ש ממזרת דלאו קהל הוא כלל עכ"ל. ונראה דלהראב"ד פצוע דכא מהוה חלות שם פסול גברא, ושלא כרמב"ם הסובר דפ"ד אסור לבא בקהל אך איננו פסול גברא. והוכחת הראב"ד מפ"ד כהן שמותר בגיורת, דמוכח דהיתר דאורייתא חל בפ"ד, משום דלאו בקדושתיה קאי, והפקעת קדושתו מוכיחה דבפ"ד חל שם פסול גברא, דשם פסול שחל בו מפקיע את קדושתו. דאילו היה פ"ד נאסר באיסור בעלמא בלי חלות שם פסול גברא אין סברא שקדושת הכהן שלו תפקע, ומהפקעת קדושתו מוכח דפ"ד מהוה גברא שהוא פסול, ולכן קדושת הכהן שלו פקעה והרי הוא איפוא מותר בגיורת¹. ומאחר דחל חלות שם פסול בגברא דפ"ד הרי הוא מותר בממזרת משום שכל פסולי גברא מותרים הם לבוא זה בזה.

footnotes: ¹ לפי"ז מסתבר דקדושת כהונה פקעה וחל ההיתר לישא גיורת בכל כהן דהוי מפסולי קהל, כולל כהן ממזר וכהן ספק ממזר כדין כהן פ"ד.

ולכן מסיק הראב"ד דאפילו לפי ר"י דס"ל קהל גרים איקרי קהל ומשו"ה גר אסור בממזרת, ה"מ בגר כשר, משא"כ נתינה דגר פסול הוא משום דחל בגברא שם פסול, דאע"פ דמדאורייתא נתינים מותרים הם לבא בקהל, מ"מ חל בהם שם פסול, ומפני חלות שם פסול דאורייתא שחל בם הרי הם מותרים בממזר דאורייתא. ואע"פ דנתינים מדאורייתא מותרים לבא בקהל, קהל פסולים הם דמותרים בממזר, דכל הפסולים מותרים הם זה בזה, ולא רק האסורים לבא בקהל מותרים זה בזה.

ו יעויין ברמב"ם בפט"ו מהל' איסורי ביאה (הלכ"א - כ"ד והלל"ג) שכתב וז"ל דין תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל כו' אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבא בקהל. לפיכך ממזר ודאי מותר לישא ממזרת ודאית אבל ממזר ספק או שתוקי או אסופי אסור לישא בת ישראל. ואסור לישא ממזרת ואפילו ממזרת מספק אסורה לו שמא אחד מהן אינו ממזר והשני ממזר ודאי כו' כיצד שתוקים ואסופים וספק ממזרים אסורים לבא זה עם זה כו' דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית. אבל ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר. ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים ובשאר הגרים והולד ספק עכ"ל.

הרמב"ם התיר שתוקי בנתינה. ויעויין במגיד משנה (הלל"ג) שרש"י חולק עליו וס"ל דאסור. וטעם רש"י דדלמא השתוקי באמת כשר והנתינה אסורה לו. והנה הרמב"ם הדגיש בהלכותיו שהשתוקי נאסר מדרבנן בתורת ספק לחומרא, וא"כ קשה למה לרמב"ם שתוקי מותר בנתינה הרי נתינה אסורה על כשר, ודילמא השתוקי כשר הוא והנתינה אסורה עליו.

ויתכן דמכיון דנתינה אינה אסורה אלא מדרבנן הקילו להתירה בשתוקי, שהרי שתוקי אסור מדרבנן בכל הנשים, בין בכשרות ובין בפסולות חוץ מגיורת, ומשו"ה מדרבנן הקילו לו לבא בנתינה כדי שיוכל להתחתן עם נשים אחרות בנוסף לגיורת. ועוד שרוב הנתינים הם נמי גרים¹ המותרים בשתוקי, ועל מיעוט הנתינים שאינם גרים² הקילו נמי להתירם כמו רובם.

footnotes: ¹ באופן שהאב והאם שניהם נתינים שנולדו משני נתינים עד לדור הראשון של נתינים. ² כשבא נתין על בת ישראל והוליד בת, דדין הבת להפסל בפסול נתינה אך אין לה דין גיורת.

ועוד יתכן לומר בדרך חידוש דשאני שתוקי מספק ממזר דעלמא. דעל שתוקי הטילו החכמים שם פסול ודאי, ומשו"ה מותר בנתינה מדין כל הפסולים מותרים זה בזה. וככה מדויק בלשון הרמב"ם (הלל"ג) שהתיר רק שתוקי ואסופי בנתינים ולא התיר ספק ממזר דעלמא (שהזכירו בהל"י שם כגון מי שנולד מספק קידושין או מספק גירושין) משום ששתוקי ואסופי נפסלו בשם פסול ודאי מדרבנן וזה מתירם בנתינה, אך ספק ממזר דאין בו חלות שם פסול ודאי אלא רק דין ספק פסול אסור בנתינה.

ונראה דכך נמי מדוייק בלשון הרמב"ם (ריש הלל"ג) שכתב וז"ל דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית כו' עכ"ל. וקשה מה ר"ל במלים "דבר ברור" דאיזה צד יש לומר אחרת, הרי הרמב"ם כבר פסק (בהל' כ"ג) שה"שתוקים אסופים וספק ממזרים אסורים לבא זה בזה".

ונראה, שהרמב"ם (בהלל"ג) התיר שתוקי בנתינה מדין כל הפסולים מותרים לבא זה בזה, דמדרבנן חל בשתוקי שם פסול ודאי כמו דחל בנתינה. ולכן לרמב"ם הטריד, למה שתוקי אינו מותר נמי בשתוקי מדין כל הפסולים וכו'. וע"ז כ' "דבר ברור" שאסור, כלומר דבשתוקי בשתוקי לא חל ההיתר דכל הפסולים כו' אלא חל איסור מדין ספק ממזר, דרק בנוגע לנתינה חל בשתוקי חלות שם פסול ודאי להתירו אך לא בנוגע לשתוקי אחר והוא "דבר ברור".

ועכשיו צ"ע למה אסור שתוקי בשתוקי ובממזר ודאי, והרי כל הפסולים מותרים לבא זה בזה, ומ"ש מנתינה דשתוקי מותר בו.

ונראה, שיש שני דינים דרבנן שחלים בשתוקי:

א) דין שתוקי שהוא פסול ודאי;

ב) דין שתוקי שהוא פסול ספק.

שתוקי מותר בנתינה משום חלות שם פסול ודאי שחל בשתוקי, וכל הפסולים שנפסלו בפסול ודאי מותרים לבא זה בזה. מאידך שתוקי אסור בשתוקי מדין ספק פסול, דילמא א' מהם פסול והשני כשר. ונראה בביאור דבר זה, דחל תרתי דסתרי בין הדין והשם פסול ודאי שחל בשתוקי לבין הדין והשם פסול ספק שחל בו. ובנוגע לנתינה, דהוי פסול דרבנן בעלמא, קבעו החכמים את הדין דשתוקי כפי חלות השם פסול ודאי שחל בו והתירום זה בזה, ואילו בביאת שתוקי עם שתוקי, קבעו החכמים את דינם כפי חלות דין הספק שחל בם ואסרום.

ובביאור החילוק יתכן שהוא משום דהאיסור דנתינה מהווה חלות שם איסור חדש מדרבנן, דהרי נתינים מותרים מדאורייתא, ומכיון דנתין הוי חלות שם איסור חדש מדרבנן לפיכך הקילו בו והתירו בשתוקי מדין כל הפסולים מותרים לבא זה בזה והפקיעו את האיסור דשתוקי מצד שהוא ספק. ומאידך שתוקי ואסופי אינם שמות דאיסורים מחודשים מדרבנן אלא איסורי ספק ממזר שהחמירו הרבנן בדין ספקם. ועיקר תקנתם היתה להחמיר בדיניהם דשתוקי ואסופי מצד הספק, דלמא ממזרים הם דלמא כשרים הם, ולא ללכת אחרי הדין דאורייתא דקבע שמותרים הם לבא זה בזה ואף לבא בממזר ודאי. ומאחר שכך התקינו הרבנן ללכת אחרי חלות דין ספקם ולהחמיר עליהם ולא ללכת אחרי שם הפסול שחל בהם מן התורה להקל, משו"ה שתוקי אסור בשתוקי ובאסופי ושניהם אסורים בממזר ודאי משום שאסורים מדרבנן מדין ספק ממזר ולא הותרו מדין כל הפסולים המותרים לבא זה בזה.

ז הרמב"ם פסק (פט"ז מהל' א"ב הל"א) שפצוע דכא כהן מותר לישא גיורת לפי שאינו בקדושתו (עיין לקמן ביבמות דף עו. ובמגיד משנה על אתר ולעיל אות ב'). ובפוסקים (באה"ע ה: א) דנו האם הרמב"ם התיר פ"ד רק בגיורת בלבד או דהתירו בכל איסורי כהונה כמו בגרושה וחללה. ופשטות הרמב"ם מורה שהתיר רק את הגיורת. ופסקו מחוסר ביאור, שהרי אם אין לפ"ד קדושת כהן צ"ע מ"ש שהוא מותר רק בגיורת לבדה ואסור בשאר איסורי כהונה.

ונראה דהנה ביסוד איסור הגיורת לכהן פליגי הרמב"ם והראב"ד (בפי"ח מהל' א"ב הל"ג) דכתב הרמב"ם וז"ל וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן עכ"ל, והראב"ד השיג עליו וז"ל אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל עכ"ל.

ובהגדרת חלות שם זונה האסורה לכהן נמי פליגי הרמב"ם והראב"ד (פי"ח מהל' א"ב הל"א - ג') דהרמב"ם כתב וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו. לפיכך הנרבעת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם. והבא על הנדה אע"פ שהוא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו. וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אע"פ שהיא במלקות לא נעשה זונה ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו. אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים או מאיסורי עשה ואין צ"ל למי שהיא אסורה לו משום ערוה או לעכו"ם ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה, וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת ג' שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן. מכאן אמרו עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה וכו' וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה עכ"ל. והראב"ד כ' וז"ל ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו"ם ועבד שאין בהן קידושין וכו' עכ"ל. אליבא דהראב"ד זונה הרי היא אשה שנבעלה ביאת זנות וכשנבעלה למי שאין לו בה תפיסת קידושין כגון עכו"ם. ואילו לרמב"ם כל ביאת פסול מהווה ביאת זנות ומשווה זונה, וביאת פסול היינו ביאה עם מי שהיא אסורה להנשא לו כגון ממזר. אך לפי"ז קשה למה קסבר הרמב"ם דגיורת אפילו פחותה מבת ג' שנים הויא זונה והרי לא נבעלה לפסול לה.

ונראה דהרמב"ם סובר דנכרית הרי היא זונה מדין מיוחד, דשם זונה חל על כל מי שאין לה קדושת ישראל, ואינו חל מחמת ביאת פסול אלא מחמת הגויות שבה. וה"ה קסבר הרמב"ם בגיורת דנהי דנתגיירה אך עדיין חסרה לה קדושת ישראל גמורה, דקהל גרים היא ולא קהל בת ישראל, ומשו"ה חל בה איסור זונה כמו דחל בנכרית.

ויתכן דמשו"ה חילק הרמב"ם והתיר פ"ד כהן בגיורת ומאידך אסרו בשאר איסורי כהונה משום דגיורת לא נבעלה לפסול לה והאיסור דזונה דחל בה חל מחמת חסרון קדושת ישראל שלה הקובעת מעשה ביאתה עם כהן לביאת זנות. מ"מ לא חל שם זונה בגברא דגיורת, דשם זונה חל רק בגברא דנבעלה לפסול לה ולא חל בגיורת¹. והפקעת מקצת קדושת כהן דפ"ד מועלת להתירו באיסור ביאת זנות דעלמא עם גיורת, אך לא להתירו בגברא דזונה, וכגון במי שנבעלה לפסול לה, ולא להתירו בשאר פסולי כהונה החלים בגברא כמו פסולי גרושה וחללה.

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל דמסתבר דאפילו בנכרית לא חל שם זונה בגברא אלא דביאתה עם כהן הויא ביאת זנות. ע"ע בשיעורים לקמן (דף מד ב) ד"ה שהולד, ולפי"ז צ"ע בגיורת הנשואה לכהן ואוכלת תרומה האם חייבת מיתה בידי שמים כזר או לא.

ונראה דלפצוע דכא חסרה מקצת קדושת ישראל ומקצת קדושת כהונה. ואיסור כהן דעלמא בגיורת חל משום דלגיורת חסרה קדושת ישראל, וכהן שנתקדש בקדושת כהונה גמורה אסור לבועלה דביאתה ביאת זנות היא לכהן גמור. אך פ"ד כהן מותר בה מכיון דחסרה לו קדושת כהונה שלימה. דאסור הוא רק בגברא דזונה, דמשום שיש לו קדושת כהן לשאר דיני כהונה אסור לו לבא על פסולי כהונה דנפסלו בפסולי גברא. אך מותר הוא בגיורת, דמכיון דחסרה לו קדושת כהונה גמורה אין ביאתה ביאת זנות עם כהן, דמכיון דלשניהם חסרה קדושה גמורה, לכן הרי הם מותרים לבא זה בזה.

ע"כ ענין ספק ממזר