גמ'. מ"ט דר"ג דמספקא ליה גט אי דחי אי לא דחי, מאמר אי קני אי לא קני. נראה אליבא דרבא דר"ג אינו מסופק בגדר תקנת הרבנן, האם בכלל תיקנו גט ומאמר או לא דפשיטא דתקנום, אלא דס"ל דתיקנום עם חלות דין ספק, משום דיש תרתי דסתרי בין הדין דגט ומאמר דאינם חלים מדאורייתא לבין דיניהם מדרבנן דחלים. ומשום כך אף דפשיטא דחלים מדרבנן, מ"מ חלים מדרבנן מדין ספק ולא בתורת וודאי. וכבר ביארנו שיש מקומות בהלכה שכשיש תרתי סתרי נולד חלות דין ספק, וכדמצינו בדין האנדרוגונוס דהוי ע"פ דין ספק זכר ספק נקבה מחמת דין תרתי דסתרי שיש בו, וכמו בדין ביה"ש דהוי חפצא דתרתי דסתרי דיום ולילה והו"ל חלות דין ספק יום וספק לילה ע"פ דין, ואכמ"ל¹.

footnotes: ¹ עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה (דף קח ודף רמו).

ויעויין בירושלמי (ריש פרק חמישי) שמביא את ב' הביאורים בר"ג דדנו בהם רבא ואביי בבבלי, האם ר"ג סובר מאמר ספק קונה או לא קונה וגט ספק דחי או לא דחי או"ד סובר שמאמר קונה ומשייר וגט דחי ומשייר, אלא דהירושלמי מביא הרבה שיטות התנאים שדרשו פסוקים שונים להוכיח את טיב חלותי מאמר וגט, ומשמע דס"ל לירושלמי דמאמר וגט חלים מדאורייתא. וז"ל הירושלמי: יבמה יבא עליה זה הביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר, יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר ת"ל יבמה יבא עליה כו' וא"כ מה הועיל בה מאמר לאוסרה לאחין. ר"ש אומר המאמר או קונה או לא קונה, מ"ט דר"ש יבמה יבא עליה זה הביאה ולקחה לו זה המאמר, וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה, או יבמה יבא עליה והרי היא לקוחה לו והמאמר לא הועיל בה כלום. ר' לעזר בן ערך אומר המאמר קונה קנין גמור ביבמה, מ"ט דרבי לעזר בן ערך ולקחה לו לאשה הרי היא כקידושי אשה, מה קידושי אשה קונין קנין גמור אף המאמר קונה קנין גמור כו' כמה דרבנין אמרין המאמר קונה ומשייר, כן אינון אמרין הגט פוטר ומשייר כו' ר"ג כר"ש האומר המאמר או קונה או לא קונה כו' היך ר"ג כר"ש כו' הדא אמרה שהמאמר קונה ומשייר כו' הדא אמרה שהגט פוטר ומשייר כו' ע"כ.

ומהירושלמי משמע דר"ש דס"ל שמאמר וגט שחלים מדין ספק קונה או לא קונה וספק דחי או לא דחי אינו משום שמסופק בדיניהם האם חלים או לא חלים כלל, אלא דמשום שיש תרתי דסתרי בפסוקים - דפסוק "ולקחה לו" משווה יבמה לאשת איש דעלמא ומכשיר מאמר (ולגט יש פסוק אחר המכשירו ליבמה עיי"ש), ואילו פסוק "יבמה יבא עליה" פוסל מאמר ומכשיר רק ביאת יבום בלבד. ולכן הסתירה בגופא של התורה מולידה חלות דין ספק - שעצם החלות הוי חלות סתירה מיניה וביה, דחלים וגם לא חלים. וכשיש תרתי דסתרי דיניהם דין ספק.

ועוד נראה מזה דהירושלמי השווה דין המאמר עם דין קידושי אשה ודין הגט ביבמה עם דין גירושין באשת איש, דס"ל לירושלמי דמדאורייתא הא דמועלים מאמר וגט אינו מדין יבום וחליצה אלא מדין קידושין וגירושין. ונ"מ לענין איסור מחזיר גרושתו שמאחר שגט יבמה חל מדין גירושין דעלמא אסור לו ליבם שגירשה לחזור ולקחתה מאיסור מחזיר גרושתו. דאילו לא היה חל מדין גירושין אלא מדין חליצה היה מקום לטעון שלא נאסרה באיסור מחזיר גרושתו.

גמ'. אלא אמר אביי כו' גט אחר גט לא דחי דהא דהא ליה קמא ומאמר אחר מאמר לא קני דהא קני ליה קמא כו' ורבנן כל חד וחד תקינו ליה רבנן גט ומאמר. עיין בפרש"י, ועדיין מחוסר ביאור. ונראה דפליגי ר"ג והרבנן ביסוד הדין דתקנת מאמר וגט. דלר"ג מאמר וגט חלים בתורת פוסלים שמקלישים את הזיקה. ולכן סובר שמאמר אחר מאמר וגט אחר גט לא חלין משום שמאמר קמא וגט קמא כבר החילו פסול והקלשת זיקת הבית. ואין מאמר שני או גט שני מוסיפים פסול ומשו"ה אינם חלים. מאידך הרבנן סברי שמאמר וגט חלים בתורת קנינים, דבמאמר חל קנין אישות, ובגט היבם מקנה ליבמתו את האישות שיש לו בה, ולכן ס"ל דמאמר וגט שני חלים להחיל קנין ואע"פ שאינם חלים לפסול.

וצ"ע בשנים:

א) צ"ע אליבא דר"ג, למה לא חל מאמר אחר מאמר, דהרי המאמר השני מחיל פסול ואיסור על היבם שעשה את המאמר הראשון. ונראה שאין המאמר השני מקליש את הזיקה דבעל המאמר הראשון שכבר הוקלשה במאמר הראשון שעשה. אלא שהמאמר השני מטיל עליו איסור ופסול יבום בלבד, ולר"ג מאמר חל רק אם הוא מקליש הזיקה, ולפיכך מאמר שני אינו חל.

ב) צ"ע אליבא דהרבנן, היאך חל גט אחר גט, הרי הזיקה הוקלשה בגט קמא והגט השני לכאורה אינו מקנה לה אישות כלל. ונראה, שמצינו דין ריח הגט שאינו חלות הפקעת אישות ומ"מ חל לפוסלה לכהן¹ (גיטין דף פב.). ומוכח שיש חלות גירושין להטיל שם גרושה באשה ואפילו בלי חלות קנין גירושין. וה"ה לרבנן כאן בגט אחר גט, הגט השני חל להטיל בה שם גרושה בגברא, ואע"פ דליכא חלות קנין, ומשו"ה מועיל. ונראה שיש נ"מ בחלות שם גרושה בגברא דהיבמה לענין אם גירשה וחלצה והחזירה ומת, שמפני שחל בה שם גרושה, הו"ל מחזיר גרושתו מדרבנן, וכשמת ונפלה ממנו ליבום לשאר אחיו דין צרתה שחולצת ולא מתיבמת כדין צרת מחזיר גרושתו (לעיל דף יא:). ואילו אם הגט לא היה חל ולא היתה החלוצה אסורה באיסור מחזיר גרושתו, אלא רק מדין חלוצה דהויא מחייבי לאוין אזי צרתה מתייבמת או חולצת כדין צרת חייבי לאוין.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף י א) תוס' ד"ה לעולם.

תוס' ד"ה עדיפא. וז"ל מיהו יש לדקדק דיש ביאה אחר ביאה פסולה לר"ג כו' עכ"ל.

א שיטת ר"ג שאין מאמר אחר מאמר ואין גט אחר גט. ומאידך ס"ל שיש מאמר אחר ביאה פסולה, וביאה פסולה אחר ביאה פסולה, וגט אחר מאמר, ומאמר אחר גט. ושיטתו מחוסרת ביאור.

וכבר ביארנו דלר"ג עיקר חלות מאמר וגט הוי חלות פסול והקלשת זיקה, ולכן מאמר אחר מאמר וגט אחר גט לא חלין משום שהמאמר והגט הראשונים הקלישו את זיקת הבית והחילו בו פסול, ומשו"ה מאמר שני וגט שני אינם חלים שהרי אינם מוסיפים הקלשת זיקה ופסול. אך שאני ביאה פסולה שעיקר חלותה חלות קנין הוא ולא חלות פסול. ומשו"ה ס"ל לר"ג דביאה פסולה חלה אחר מאמר וגט, דאע"פ דכבר חל פסול ע"י מאמר קמא וגט קמא מ"מ ביאה פסולה חלה אחריהם להחיל קנין ליבם. דשאני מאמר וגט שעיקר תקנתם הויא מדרבנן, והרבנן התקינו מעיקרא דדינא שיחולו בתורת פסול ולא כקנין, והקנין חל בגלל חלות הפסול. משא"כ ביאת יבם שחלה מן התורה בתורת קנין, ולכן ביאה פסולה מדרבנן מעיקרא דדינא חלה נמי כקנין כמו ביאת יבום מדאורייתא. ומשו"ה ביאה פסולה חלה אחר מאמר וגט. ומאותו טעם נמי ביאה פסולה חלה אחר ביאה פסולה, וכפי שקבעו לפי רש"י ותוס' למעלה, משום שחלות קנין ביאה פסולה אינו חלות קנין גמור ומשייר מקום לביאה פסולה שניה לחול ולקנות, דאע"פ דהפסול והקלשת הזיקה כבר חלו בביאה הפסולה הראשונה ואין מקום להוסיף פסול בבית, מ"מ ביאה פסולה שניה חלה לקנות, שעיקר חלות דין ביאה פסולה הוי קנין ולא פסול.

ועלינו לבאר למה לר"ג חל מאמר אחר ביאה וגט דהיינו אחר ביאה פסולה, הרי הפסול דביאה פסולה חל, והיאך יחול מאמר להוסיף פסול על הפסול דביאה פסולה.

ונראה שאין זו קשה, דלר"ג מאמר חל אחר ביאה פסולה כמו שמאמר חל אחר גט. דאע"פ שהגט קמא כבר פסלה, מ"מ מאמר חל אח"כ לפסול. והביאור, שהפסול של מאמר והפסול של גט שני פסולים שונים הם ואינם אותו חלות שם פסול, דכל א' פוסל ומקליש את הזיקה באופן מיוחד ושונה ובתורת חלות פסול בפני עצמו. ומשו"ה חלים הם בזה אחר זה. וה"ה פסול המאמר והפסול דביאה פסולה, דשני חלויות פסול בפני עצמם הם, כל פסול ופסול מהוה חלות שם ודין בפני עצמו, ולכן חלים בזה אחר זה. וההבדל שביניהם מבואר, כי עיקר חלות מאמר הוי חלות דין פסול, ועיקר חלות ביאה פסולה הוי חלות דין קנין, שהפסול בביאה פסולה חל באופן צדדי ולא מעיקר חלות דינה כקנין. ומשו"ה בחלות שמות פסול שלהם אינם דומים זה לזה, ולפיכך מאמר חל אחר ביאה פסולה כמו שחל מאמר אחר גט, דשני פסולים שונים הם.

ב יעויין לקמן (דף צו.) בדיון הגמרא בדין קטן בן ט' שעשה מאמר או שנתן ליבמתו גט, והמסקנא שם שקטן שעשה מאמר או שנתן גט ליבמתו פסלה בתחילה אך לא בסוף: אמר רב הונא בריה דרב יהושע אית ליה וזוטר, לר"ג דאמר אין גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול וקטן אחר קטן, אבל גדול אחר קטן מהני, לרבנן דאמרי יש גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול או בקטן אחר קטן, אבל קטן אחר גדול לא מהני, ע"כ. ומחוסר ביאור.

ונראה בביאור שיטת ר"ג, דס"ל דעיקר חלות מאמר וגט בגדול חלות פסול הוא. אמנם ר"ג מודה דבמאמר ובגט דגדול חל נמי קנין, אבל סובר שחלות הקנין תלוי בחלות הפסול. ומשו"ה ס"ל בגדול שאין מאמר אחר מאמר ואין גט אחר גט משום דבמאמר ובגט הראשון כבר חל הפסול, ובמאמר ובגט האחרון אין הוספת חלות פסול, ועקב כך לא חלים כלל ואפילו לקנין. מאידך מאמר וגט דקטן אע"ג דפוסלים מ"מ אינם קונים, דקטן לאו בר קנין הוא ורק יכול לפסול. ומשו"ה מאמר דגדול חל אחר מאמר דקטן, משום דבמאמר דגדול חל קנין, ובכן מאמר דגדול עדיף ממאמר דקטן וחל אחר מאמר דקטן. משא"כ להיפך, מאמר דקטן לא חל אחר מאמר דגדול דחלש הוא דליכא במאמרו חלות קנין כמו שחל בגדול.

ונעבור עתה לבאר את שיטת הרבנן בקטן. ונראה דהרבנן סוברים דעיקר חלות מאמר וגט הוא חלות קנין, ולכן ס"ל שמאמר אחר מאמר וגט אחר גט חלים. אך כל זה בנוגע לגדול דבר קנין הוא. משא"כ בקטן דאינו בר קנין, וחלות מאמר וגט דקטן אינו אלא חלות פסול בלי חלות קנין. ומשו"ה ס"ל לרבנן דמאמר וגט דקטן אינם חלים אחר מאמר וגט דגדול וכשיטת ר"ג במאמר וגט דגדול דעלמא, משום דאין פסול חל אחר פסול דרק קנין חל אחר קנין. אך ביאורנו עדיין לא מספיק לבאר את שיטת הרבנן בקטן שהרי אמרו שגט קטן חל אחר גט קטן, והוא תמוה, שהרי גט קטן אינו אלא חלות פסול בעלמא בלי חלות קנין כלל, ובכן צ"ע היאך חל גט קטן אחר גט קטן, שהרי אין פסול חל אחר פסול, וכבר נפסל הבית בגט הראשון של הקטן, ולמה חל הגט האחרון אחר הגט הראשון שחל כבר לפסול. ואולי יש גזירה מיוחדת שיחול גט קטן אחר גט קטן אטו דין גט גדול אחר גט גדול שחל, וצע"ג.

רש"י ד"ה לימא. ז"ל נפלו לפניו שתי יבמות ונתן גט לאחת מהן ואח"כ חלץ לה לא נפטרה צרתה משום דקלישא זיקתה ולא אלימא חליצה לאפקועי זיקה אלימתא דצרתה כו' עכ"ל. צ"ע דהא לעיל אמר ר"ג שאין גט אחר גט, וביאר הגמ' את שיטתו: "גט אחר גט לא דחי דהא דחי ליה קמא", דמשמע דס"ל דשתי הזיקות נקלשו ע"י הגט הראשון, ולכן לא חל הגט השני שלא כדפרש"י כאן.

וצ"ל דרש"י סובר שרק זיקת בעלת הגט נקלשה ולא צרתה, ואעפ"כ לא חל גט שני אליבא דר"ג משום שהפסול כבר חל בבית ובצרתה משעה שנתן את הגט הראשון, וגט חל רק ליצור פסול, והפסול כבר חל עם הגט קמא ולפיכך הגט השני אינו חל. ואליבא דרש"י ה"ה במאמר, שמשעת המאמר הראשון חל פסול בצרתה, ואע"פ שזיקת הצרה לא נקלשה, ולכן לר"ג לא חל מאמר שני, דעיקר חלות מאמר הוא חלות פסול, והפסול חל כבר עם המאמר הראשון¹.

footnotes: ¹ צ"ע ממה שביאר רבינו זצ"ל לעיל בשיעורים (דף נא א) בד"ה אלא אמר אביי אות א'.

גמ'. ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה. ועיין בפרש"י (ד"ה רבנן כו') וז"ל קס"ד דכי היכי דפליגי רבנן ארבן גמליאל בגט אחר גט ה"נ פליגי בזיקה ואע"ג דממילתייהו לא שמעין ליה עכ"ל. ולולי דמסתפינא מפרש"י הייתי מבאר את תליית הגמרא עפ"י מה שביארנו למעלה בשיעורים (דף יז: ד"ה יש זיקה) לפי דרך הרמב"ן דהמחלוקת אי יש זיקה או אין זיקה יסודה הוא בגדר אישות היבם דחלה בזיקה - דלמ"ד יש זיקה האישות חלה מהיבם עצמו, ואילו למ"ד אין זיקה האישות הויא המשך אישות דהמת. ובכן למ"ד יש זיקה היבם הוי הבעלים על הזיקה מדהויא אישות דידיה. ולמ"ד אין זיקה אינו בעלים. וכבר ביארנו דלר"ג מאמר וגט חלים מעיקרא דדינא כחלות פסול, ואילו לרבנן חלים מעיקרא דדינא כחלות קנין. ולכן י"ל דרבנן סברי יש זיקה - דמחמת דהיבם הוי הבעלים על הזיקה לכן יכול ליתן גט ומאמר מדין בעלים, ועיקר חלותם הוי חלות קנין דבעלים, משא"כ ר"ג דס"ל אין זיקה, דאין היבם בעלים, ומשו"ה ס"ל דמאמר וגט חלין מדין פסול ולא מדין קנין.

ועוד נראה דהא דהרבנן סוברים שהיבם הוי הבעלים על הזיקה ושמאמר וגט חלים מדין קנין הוא משום דס"ל דמאמר וגט חלים מדין יבום וחליצה. דיש זיקה ר"ל דבזיקה חלה התחלת אישות דהיבום, דהויא אישות דהיבם עצמו, ולכן הוא הוי בעל הזיקה, ומדהוי בעל הזיקה יש לו כח לקבע שמאמר חל בתורת יבום וגט חל בתורת חליצה. משא"כ לר"ג שסובר שהיבם אינו בעלים, ומשום דס"ל דאין זיקה, דהיינו דהזיקה משיירי אישות המת היא, ומשו"ה ס"ל שמאמר וגט אינם חלים מדין יבום וחליצה, אלא שחלים כפסולים מיוחדים מדין קידושין וגיטין, משום שהיבם אינו בעלים להשוותם חלות של יבום וחליצה.

גמ'. ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה - ביאור הרמב"ן.

א כתב הרמב"ן בחידושיו וז"ל דר"ג סבר אין זיקה, וגט ומאמר על קידושי אחיו קיימא, דאגידי בכולה ביתא, וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקידושי אחי. הילכך פסל כל הבית, וכאילו נתן אף לצרה, ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום, וכן מאמר על קידושי אחיו רמי. אבל רבנן סברי יש זיקה, וגט לזיקה שלו תקינו חכמים, הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו עכ"ל.

ביאור דבריו, דפליגי מ"ד יש זיקה עם מ"ד אין זיקה בהגדרת האישות שחלה בזיקה. דלמ"ד אין זיקה, האישות דזיקה חלה כהמשך אישות המת, ואין היבם בעל האישות והוא עצמו אינו אוסר את יבמתו, משום שחלה זיקה אחת מהמת לכל היבמין ולכל היבמות הכלולים יחד. ואילו אליבא דמ"ד יש זיקה, האישות דזיקה חלה מחמת כל היבמין בעצמן, דכל יבם ויבם בפני עצמו הוי בעל זיקה ואישות שיש לו בזקוקתו, והרי הוא הבעלים על זיקתו, דבפני עצמו הוא אוסר את היבמות שבבית שלא נאסרו מדין המשך אישות המת. ובדרך זו¹ מבוארת הנ"מ בין המ"ד י"ז לבין המ"ד א"ז, דלמ"ד י"ז היבם אסור בקרובות זקוקתו, ואילו למ"ד א"ז הרי הוא מותר בהן (לעיל דף יז:). והביאור הוא דלמ"ד י"ז היבם בעל הזקוקה האוסרה לשוק באישות שלו. ולכן אסור הוא בקרובותיה, כדין קרובות אשת איש דעלמא, שהבעל אוסר את אשתו לעלמא, והיא אוסרתו בקרובותיה. מאידך למ"ד א"ז האוסר של הזקוקה אינו היבם אלא המת, ומכיון דהיבם אינו האוסר של הזקוקה אף היא אינה אוסרתו בקרובותיה.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף יז ב) ד"ה אין זיקה, ובשיעורים על (דף ל ב).

ועוד נ"מ, דלמ"ד יש זיקה, היבם נאסר באיסור צרת ערוה בזיקה, כשמת אחיו היבם השני ונפלה צרת ערוה לפניו בזיקה (עיין לעיל בדף יח., ובדף ל.). והביאור דלמ"ד י"ז, כל יבם ויבם הבעלים על זיקתו דחלה לו בפני עצמו. ועקב כך כשמת נופלת זקוקתו מזיקתו לשאר היבמין, ונאסרה מדין צרת ערוה בזיקה. ואילו למ"ד א"ז, אין מיתת היבם מפלת זקוקתו ליבמין האחרים, שהרי כל יבם ויבם אינו בעל הזיקה, דהזיקה המשך אישות המת היא ואינה אישות דידיה, ומשו"ה מיתתו אינה מפילה.

והרמב"ן מבאר בדרך זו את המחלוקת שבין ר"ג ובין הרבנן. דלר"ג מפני דס"ל אין זיקה רק זיקה אחת חלה בכל הבית והויא המשך אישות המת. ולכן רק מאמר וגט אחד חלין ואין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר. ואילו הרבנן ס"ל יש זיקה, כלומר דלכל יבם ויבם יש זיקה מיוחדת משלו דחלה על כל יבמה ויבמה בפני עצמה. ולכן יש לכל יבם ויבם בעלות וכח לתת גט ומאמר לכל יבמה ויבמה בפני עצמה, וחלין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר, ודבריו מאירים לעיניים.

אמנם נראה שאם נדייק היטב בלשונו הטהור של רבינו הרמב"ן תתגלה עוד נקודה חשובה, דכתב וז"ל דר"ג סבר אין זיקה, וגט ומאמר על קידושי אחיו קיימא דאגידי בכולא ביתא, וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקידושי אחי כו' וכן מאמר על קידושי אחיו רמי כו' עכ"ל. ובדבריו "מאמר על קידושי אחיו רמי" מגלה לנו הרמב"ן עמוקות, דעד הנה היינו סוברים שמאמר חל כחלות בפני עצמה, דמאמר הוי חלות אישות נפרדת מהאישות דהזיקה. ובדין שבעלת המאמר יוצאת בגט ובחליצה, סברנו שהביאור הוי שהגט לבדו בא לפוטרה מהאישות דהמאמר והחליצה לבדה באה לפוטרה מהאישות דזיקת יבום, דהאי לחודה קיימא והאי לחודה קיימא. אך נראה דהרמב"ן נקט לו שיטה אחרת, דהיינו שתלוי במ"ד י"ז ובמ"ד א"ז. דלמ"ד י"ז מאמר מחיל חלות אישות בפני עצמה שחלה בנפרד מזיקת היבום והמהוה חלות אישות אחרת. והגט בא לפוטרה מהאישות דמאמר לבדה והחליצה באה לפוטרה מהאישות דזיקה לבדה.

ומאידך למ"ד אין זיקה, אין מאמר מחיל חלות אישות בפני עצמה, דהאישות דמאמר חלה בעצם הזיקה, לחזק את הזיקה, ולחייב נתינת גט עם חליצה לפוטרה מהזיקה, דלא סגי לה בחליצה בלי גט. וכשנותן היבם גט לבעלת המאמר אינו דומה לנתינת גט לאשתו דעלמא, משום דהגט הוי חלק מפטור החליצה. דהזיקה התחזקה במאמר ופקעה רק כשעושה שני פטורים ביחד - גט עם חליצה.

ולפי"ז נראה דבנתינת גט לבעלת המאמר לא חל בה שם גרושה, כיון דלא נתגרשה מאישות דעלמא אלא שנפטרה מזיקתה ע"י גט עם חליצה, והגט הוי חלק מפטור החליצה, ולכן לא חל בה איסור מחזיר גרושתו. ועוד נראה, שאם בעלת המאמר תזנה ותלד, וולדה אינו ממזר מדרבנן, כיון דלא חלה בה אישות כבאשת איש דעלמא, אלא שזיקתה נתחזקה במאמר, ואסורה רק מדין יבמה לשוק דהויא מחייבי לאוין ולא נאסרה באיסור אשת איש לשוק מדרבנן, ולכן אין וולדה ממזר.

ובכך מבוארת עוד יותר את המחלוקת שבין ר"ג והרבנן. לר"ג, גט ומאמר חלים לשנות את עצם הזיקה המהוה המשך אישות המת. ומשו"ה סובר ר"ג דאין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר, דבפעם הראשונה שנעשה גט או מאמר הזיקה מהמת נשתנה - במאמר, נוספה לזיקה עוד חלות אישות המחייבת פטור גט עם חליצה; וכשנותן גט ליבמתו היתר הזיקה והמצוה לייבם את היבמה פקעין ואי אפשר לשנות עוד את זיקת המת. ומאידך הרבנן ס"ל יש זיקה, דהיינו שהזיקה הויא אישות היבם, המהווה הבעלים עליה, ומדהוי הבעלים, המאמר שעשה חל כאישות בפני עצמה הדומה לקידושין דעלמא, ולא חלה בעצם הזיקה כדס"ל לר"ג. ולכן לרבנן יש מאמר אחר מאמר דכל יבם הוי בעלים לעשות מאמר ולהחיל אישות משלו. וה"ה דיש גט אחר גט, דגט אליבא דהרבנן אינו רק פגם בזיקת הבית, אלא מעשה בעלים המפקיעים את זכות דידיה ליבמה, ולכן גט חל אחר גט, דכל יבם ויבם הוי בעלים להפקיע את עצמו בגיטו ולא להפקיע יבם אחר איתו, משום דיש לכל יבם ויבם זכות בעלים בפני עצמו בכל יבמה ויבמה.

והנה כבר חקרנו בשיעורים האם מאמר וגט חלים מדין יבום וחליצה או מדין קידושין וגיטין - ואליבא דהרמב"ן נראה דחקירתנו תלויה במחלוקת שבין ר"ג ורבנן, דפליגי אי י"ז או א"ז. דלר"ג דס"ל א"ז מאמר חל לשנות את הזיקה דחלה מהמת ואינו יוצרת חלות אישות בפני עצמה, ובכן נראה דחל מאמר מדין יבום וגט מדין חליצה, שהם חלים לשנות זיקה מן התורה, וה"ה מאמר וגט דחלים לשנות זיקה מדרבנן. ומאידך הרבנן ס"ל י"ז, ומאמר חלות אישות בפני עצמה היא, ולא חל לשנות את הזיקה, אלא להוסיף עליה חלות אישות בפני עצמה, ומסתבר איפוא דלרבנן מאמר אינו חלות יבום אלא חלות דין קידושין. וה"ה גט דחל מדין גט דעלמא ולא מדין חליצה¹.

footnotes: ¹ תלייה זו הפוכה ממה שביאר רבינו זצ"ל בשיעורים למעלה (דף נא א) בד"ה ומדר"ג סבר כו'. אך כאן אזיל רבינו זצ"ל כפי ביאור הרמב"ן ולמעלה אמר ביאור אחר.

והנה רש"י ותוס' קבעו דאף לר"ג ביאה פסולה חלה אחר ביאה פסולה, שלא כדין מאמר אחר מאמר. ולפי הרמב"ן שיטתם מבוארת. דשאני מאמר דאינו חל אלא כחלות בזיקה, ואינו חל כאישות בפני עצמה, ומשו"ה אין מאמר אחר מאמר מפני דהזיקה כבר השתנה במאמר הראשון, ותו לא. משא"כ ביאה פסולה היוצרת חלות אישות חדשה בפני עצמה, ולפיכך חלה ביאה פסולה אחר ביאה פסולה.

ובדרך זו נמי מבוארת מה דאיתא בסוגיין (נא:) אליבא דר' שמעון שאין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן. די"ל דשאני ביאת קטן דאינה יוצרת חלות אישות בפני עצמה אלא רק משנה את הזיקה ומשו"ה אין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן, מכיון דהזיקה השתנה בביאת הקטן הראשונה, תו לא משתנה.

ג ולבסוף הרמב"ן ביאר דין חליצה פסולה וז"ל וכן נ"ל טעם חליצה פסולה שצריכה לחזור משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קידושין הראשונים של אח, דומיא דגט, שכשהיא ראויה לביאה והביאה של זו פוטרת ע"כ אף החליצה במקום יבום קיימא, אבל כשאינה ראויה ביבום עשאוה כמגרש קידושין האחרונים בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושיה בעצמה וכן באחין עכ"ל. ודבריו מחוסרים ביאור.

ונראה דר"ל דלמ"ד אין זיקה חליצה כל שהיא פוטרת את כל הבית, שאינו מקבל את הדין דחליצה פסולה צריכה חיזור. ואילו למ"ד יש זיקה חליצה פסולה צריכה חיזור. ומבאר הרמב"ן דלמ"ד אין זיקה יש חלות זיקה אחת על הבית כולו דהויא המשך אישות המת שחלה בכל הבית. ולכן ס"ל דחליצה כל שהיא מועלת לפטור את כל הבית מזיקת המת, שהרי חלה רק זיקה אחת על כולן, וא"א לחליצה לפטור א' בלבדה ולא את כל הבית.

מאידך מ"ד יש זיקה סובר שיש חלות זיקה מופרדת לכל יבם ויבם עם כל יבמה ויבמה, דהאישות דזיקה אינה דוקא המשך אישות המת אלא חלות אישות חדשה דהיבם ושחלה על כל יבמה ויבמה לבדה. ובאמת, לפי"ז לא היה בדין דחליצת חולץ אחד אפילו חליצה כשרה תפטור את כל האחים והיבמות שהרי כולן זקוקין בחלות זיקת אישות דכל א' וא' בפני עצמן, אלא שהתורה חידשה שכשיש קיום מצות חליצה קיום המצוה פוטרת את כל האחים והיבמות שבבית מדין שליחותא דאחין קעביד ושליחותא דצרה קעבדה (דף י:). ברם קיום מצות חליצה חלה רק במקום שניתן לקיים מצות יבום, ואילו במקום דליכא קיום מצות יבום אף מצות חליצה אינה מתקיימת. ובאופן זה היבמות זקוקות לחליצה שחלה רק מדין פטור בלי חלות קיום מצוה. ואזי החליצה פסולה משום שחלה כפטור בעלמא בלי קיום מצוה, ומועלת איפוא רק לפטור את החולץ ואת החלוצה עצמן ולא לפטור את שאר היבמים והיבמות. דיסוד ההלכה דחליצה פסולה הוי דחליצה דאינה קיום מצוה אלא חלות פטור בלבד דומה לגט אשה דג"כ אינו קיום מצוה אלא חלות דין פטור בעלמא. ומשו"ה חליצה פסולה חלה רק לפטור החולץ וחלוצתו לבדם ולא שאר הבית, וחליצה פסולה צריכה חיזור על האחים ועל הצרות.

ונראה מהרמב"ן שעיקר מצות היבמה היא מצות יבום, אלא שיש הלכה דחליצה במקום יבום קיימא, דאף עם חליצה מקיימין קיום מצוה. וה"מ במקום דאפשר לקיים מצות יבום, אבל במקום דא"א לקיים מצות יבום, חליצה נמי אינה קיום מצוה, וחלה מדין פטור בלבד.

עוד נראה דניתן לבאר את הרמב"ן קצת אחרת, דהיינו דס"ל שבמקום שהיבמות עולות ליבום זיקה אחת חלה על כל הבית כדי לקיים מצות יבום. ומשו"ה חל דין שליחותא דאחים וצרות בחליצה, מאחר דהחליצה חלה עבור זיקת כל הבית דחלה מפני קיום מצות יבום. משא"כ במקום דאסור ליבם דאזי ליכא זיקת כל הבית, אלא דמ"מ חלה זיקת כל יבם ויבם בפני עצמו על כל יבמה ויבמה בפני עצמה, ומשו"ה לא חל דין שליחותא דאחים וצרות, וחליצה זו פסולה היא ומחייבת חיזור על כל האחים והצרות.

ד עיין בחידושי הרמב"ן (דף נ: ד"ה עשה) שכתב וז"ל אבל לדברי המחמיר דהותרה רק לאחין נ"ל שכשם שזיקת כל הבית נפסלת לאחין בגיטו של א' מהם כך מאמרן נפסל בגיטו של א' מהם, דזיקה דכולה אגידא ומאמרות דכולהו אגידן, כיון דתרוייהו עבוד מאמר, הלכך אם כתב זה גט למאמרו אף מאמר אחיו נפסל, בין ממנה בין מצרתה, אלא שעדיין צריכה גט משני, שאין מאמרו של זה נפקע בגיטו של זה לגמרי, אבל מ"מ הוו ליה תרוייהו כבעלת הגט, ולא הותרה אלא לאחין שלא עשו מאמר כו' דשליחותא דהדדי עבדן עכ"ל. אליבא דהרמב"ן כשב' אחין עשו מאמר ביבמה (אליבא דרבנן שלא כר"ג) ונתן אח א' גט למאמרו והותרה לשאר האחין שלא עשו מאמר, ונאסרה לבעל המאמר שנתן הגט, נאסרה גם לאח השני שעשה בה מאמר, ואע"פ שהוא לא נתן לה גט, משום שהגט למאמר של האח הראשון חל נמי למאמר של האח השני ואוסרה על בעל המאמר השני. וביאר הרמב"ן שהוא משום שב' המאמרים מצטרפין אהדדי לחלות אישות אחת, ובהתאם לכך גט למאמר א' חל נמי למאמר השני. דס"ל דהמאמרים חלים לחזק את הזיקה האחת דחלה בכל הבית, ומאחר ששני המאמרים מצטרפים לאותה זיקה אחת גט של הראשון מועיל לפסול גם את השני.

והנה כבר הבאנו מהרמב"ן דס"ל דחלות זיקה אחת בכל הבית היא שיטת מ"ד אין זיקה. וא"כ צ"ע שהרי הרבנן סבורים יש זיקה, ולרמב"ן היינו חלות זיקה נפרדת לכל יבם ויבם, וא"כ למה לרבנן חלים ב' המאמרים כחלות אחת בזיקת הבית. וצ"ל דהרמב"ן אזיל כאן לפי שיטת רבה בר רב הונא (דף נא:) במסקנת הסוגיא דס"ל דבין ר"ג ובין הרבנן ס"ל אין זיקה, דהיינו דחלה רק זיקה ואישות אחת בכל הבית, ומ"מ לרבנן יש מאמר אחר מאמר, ובכן ב' מאמרים אינם ב' חלויות נפרדות אלא מהווים חלות אחת שחלה בזיקת הבית עבור שני בעלי המאמרים, ומשו"ה גט דא' פוסל גם את השני.

ויל"ע קצת אליבא דהרמב"ן הסובר דב' מאמרים אינם חלים כב' חלויות אישות נפרדות אלא מהוות חלות אישות אחת החלה בזיקה, למה אסורים שני בעלי המאמר לייבם משום דכל א' אוסר את חבירו, והרי המאמרים חלות אחת הם ובדין היה לכאורה ששני בעלי המאמר יהיו מותרים לייבם.

ונראה שאין זו קשה, דכל בעל מאמר אוסר את השני לא משום שיש לו אישות מופרדת, דבאמת אין לו אישות מופרדת כי אישות אחת לשניהם אלא שאסורים בתורת גברא, דמשעשה א' מאמר הרי הוא גברא שחלה לו אישות חזקה דזיקה מחמת המאמר שעשה, ובתורת גברא אוסר הוא כל יבם אחר, ולכן כששני יבמים עושים מאמר הם אוסרים זה את זה בתורת גברא, ואע"פ ששני המאמרים חלים כחלות אחת בזיקה.

ולפי"ז נראה דלו יצוייר ב' יבמים שהיו מייבמים יבמה א' בבת אחת לא היו שני היבומים חלים כלל, משום שבתורת גברא שני היבמים מפקיעים זה את זה, ואע"פ שיש רק זיקה אחת שחלה לשניהם¹.

footnotes: ¹ נראה בכוונת רבינו זצ"ל שחל הדין שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו דאליבא דהגר"ח זצ"ל הדין ההוא חל רק במקום שחל מפקיע ולאו דוקא משום שאין החלויות חלין בזה אחר זה. ועיין בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הל' כ"ב) ובשיעורים למעלה (דף ד א) רש"י ד"ה אנוסת בנו אות ב'.

ה יעויין בפתחי תשובה (אה"ע סימן קס"ו אות ד') שהביא מחלוקת בין תוס' והראב"ד האם בעלת מאמר שזינתה אסורה ליבם או דמותרת לו ככל יבמה דעלמא שזינתה. ובפשטות יסוד המחלוקת הוי האם מאמר מהווה חלות אישות דעלמא ומשו"ה אם זינתה אסורה, או"ד דחל מדין זיקה, ולכן אם זינתה מותרת כמו כל זקוקה דעלמא שזינתה שמותרת.

גמ'. ביאת בן תשע דכמאמר שויה רבנן.

בדין ביאת יבם בן ט', האם קונה מדאורייתא או לא, פליגי רש"י ותוס' במס' קידושין (דף יט: תוס' ד"ה ומדאורייתא), דאיתא בגמרא (שם) וז"ל אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ע"כ. דהיינו שהמזנה עם אשת קטן פטור ממיתה. ורש"י (בד"ה דמדאורייתא) פירש דמיירי בקטן שבא על יבמתו דקנאה מדאורייתא לכל דבר וגם ליורשה, אלא דגזיה"כ דאם זינתה דאינה מחייבת מיתה. ומאידך תוס' ס"ל שהקטן אינו קונה את יבמתו מדאורייתא כלל משום שאין אישות לקטן. ופליגי רש"י ותוס' ביסוד הדין דקטן אינו בר קידושין. דלתוס' ההלכה קובעת דקטן אינו בר אישות כלל. ואילו לרש"י קטן בר אישות הוא אלא שאין לו דעת לקדש אשה דעלמא, ומשו"ה אישות דיבום דחלה בלי דעת חלה אף לקטן.

ואליבא דפרש"י בדין שאין זנות דאשת קטן מחייבת מיתה, יל"ע האם הוי דין פטור בעלמא או"ד דמגדיר ומגביל אישות דקטן, דהיינו דאע"פ דאכן חלה לו אישות מדאורייתא, מ"מ חלות האישות שלו אינה גמורה, ובהתאם לכך כשזינתה אינה מחייבת מיתה.

ויעויין ברשב"א (ד"ה והא דאמר ר"ש כו') שכתב וז"ל והרב אב ב"ד ז"ל תירץ משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור לא מיתסרא עליה בזנות כדגרסינן בפ"ק דקדושין אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן תשע עכ"ל. וחידש הרב אב ב"ד שאשת קטן שזינתה לא מיתסרא על בעלה הקטן, ואע"פ שקנאה להיות אשתו מדאורייתא. ומוכח דס"ל להרב אב ב"ד שגזיה"כ שאשת קטן שזינתה פטור ממיתה אינו מחדש פטור מיתה בעלמא, אלא שיש חסרון בעצם חלות האישות, דהאישות של הקטן אינה גמורה, ומפני כך אינה נאסרת בזנות. ושיטתו לכאורה תמוהה, דלמה לא תאסר על בעלה הקטן כשזינתה מאחר דהויא אשתו מדאורייתא.

ועוד צ"ע, דאם אליבא דרש"י והרב אב ב"ד ביאת קטן אינה קונה קנין גמור מדאורייתא, יוצא איפוא שהדין שהיבמה שייבמה יבם קטן צריכא גט וחליצה הוי דין דאורייתא, דמכיון דקנין היבום דהקטן אינו קנין גמור משו"ה צריכא גט וחליצה מן התורה. וקשה דלפי"ז ביאת קטן קונה ומשייר מן התורה, דאע"פ שחלה קנין אישות כל שהיא מ"מ עדיין זקוקה היא, ולפיכך צריכא גט וחליצה מדאורייתא, וא"כ למה ס"ל לר"ש שאין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן, דלמה לא יקנה השני מה דשייר הראשון.

ונראה דיעויין במשנה לקמן (דף קיא:) דיבם קטן שבא על יבמתו גדולה תגדלנו כלומר שמותרת לו. ותוס' לעיל (דף לה: ד"ה תגלי) דנו בדין זה לפי שיטת ריש לקיש הסובר דביאת מעוברת לא שמה ביאה וז"ל וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף קיא:) דתגדלנו עכ"ל. תוס' הקשו למה לא נאסרו היבמה המעוברת והיבמה שבא עליה יבם קטן באיסור אשת אח, ותירצו דעכ"פ מותרת, ולכאורה ר"ל דהנפילה היא המתרת את האיסור דאשת אח ולא קיום היבום, ולכן קטן אע"פ שלא קנאה מן התורה מותרת ביבמתו דהותרה לו משעת נפילתה ליבום.

ברם שיטת רש"י (לקמן דף נב. ד"ה נתן לה ובסוטה דף ו. ד"ה מי) היא דהמתיר דאיסור אשת אח הוא קיום היבום בשעת הביאה ולא עצם הנפילה. אלא דאליביה לא קשה למה תגדלנו, שהרי רש"י לשיטתו ס"ל שקטן קונה את יבמתו מדאורייתא בקנין כל שהוא המתיר את האיסור דאשת אח. אך צ"ע אליבא דמפרשים אחרים הסוברים כתוס' שקטן אינו קונה כלל מדאורייתא, ועוד סוברים כרש"י שהמתיר הוי ביאת היבום ולא הנפילה, דקשה א"כ למה תגדלנו, הרי אסורה לו באיסור אשת אח. וגם צ"ע אף לרש"י היאך מסביר היתר המעוברת לר"ל, שאם אינו קונה למה אינה אסורה לו באיסור אשת אח.

ולכן נראה לחדש דאע"פ דלתוס' קטן אינו קונה מן התורה כלל וגם מעוברת לר"ל אינה נקנית מדאורייתא מ"מ ביאתן מהוות מעשה יבום וחלין להתיר את האיסור דאשת אח. דקטן ומעוברת מופקעין מחלות קנין יבום אך איננו מופקעין מפרשת יבום וממצות ביאת יבום. ומשו"ה ביאת קטן וביאת מעוברת מהוות קיום מצות יבום משום דבא היבם על יבמתו כמצותה בביאה ואע"פ שלא קנאה, וקיום מצות ביאת יבום מתירתן. דהיתר היבום אינו תלוי בקנין היבום אלא במעשה היבום, דהביאה היא עיקר מצות היבום. וביאת קטן וביאת מעוברת מצות יבום הן ואפילו בלי חלות קנין.

ובדרך זו דברי רש"י לעיל (דף לה: ד"ה דלא סגי בלא"ה) נמי מבוארים שכתב וז"ל דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ"מ בא עליה עכ"ל. אליבא דרש"י אחרי ביאת מעוברת אליבא דר"ל אע"פ שלא קנאה מ"מ אינה יוצאת לא בגט ולא בחליצה, וזקוקה לביאת יבום בלבד. ולכאורה דבריו תמוהים, דממ"נ אם ביאת מעוברת קונה תסגי לה בגט, ואם לא קונה אליבא דר"ל למה לא מועלת חליצה למפטרה.

ונראה שהביאור ברש"י הוי דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה מ"מ מהוה מעשה יבום, ובכך קיים היבם מצות יבום והתיר את האיסור דאשת אחיו. ומאחר שקיים מצות יבום אינו יכול לחלצה אח"כ דא"א לקיים מצות חליצה אחרי שכבר קיים מצות יבום, דמצות היבמה היא או לקיים עמה מצות יבום או לקיים עמה מצות חליצה במקום יבום ולא את שתיהן בזו אחר זו. וחליצה לפוטרה בלי לקיים מצות חליצה נמי לא שייך אחרי שקיים כבר מצות יבום, דחלות יבום בראשונה מפקיע כל חלות חליצה. ומאידך מעשה היבום לא קנאה, ועדיין זקוקה בחלות זיקת יבמין, מכיון דלא חל קנין יבום. וגט לא מועיל לזיקה אלא לאישות גמורה דאשת איש בלבד. ומשו"ה אינה ראויה לא לגט ולא לחליצה, אלא רק שיחזור ויבא עליה משהפילה ולקנותה. וחידוש ברש"י דיבום מעוברת חל בשתי ביאות - בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת שחלה לקיים מצות ביאת יבום, ובביאה שניה אחרי שהפילה לקנותה בקנין יבום, כי מצות היבום וקנין היבום אינם תלויים זה בזה, וחלים זה בלי זה.

ועתה נחזור לשיטת רש"י בביאת קטן. ונראה דס"ל דביאת קטן קונה ומשייר מדאורייתא, דלאחר היבום של הקטן, היבמה צריכא גט וחליצה מן התורה. דס"ל לרש"י דשאני קטן ממעוברת, דבמעוברת גזיה"כ שאינה נקנית ביבום, ואעפ"כ ניתן לקיים עמה מצות ביאת יבמין. ואילו גזיה"כ בקטן, שאשתו שזינתה פטורה ממיתה ואינו בר אישות גמורה, אך אינו מופקע מקנין יבום, ומשו"ה יבום הקטן חל וקונה מקצת קנין אישות. אך אינו דומה קנין הקטן ביבמתו לקנין אשת איש דעלמא. ונ"ל דהוי קנין יבום מסויים דחל ומחזקת את זיקת היבמה. דלפני כן היבמה היתה אסורה באיסור אשת אחיו על היבם הקטן, ומשבעלה הרי היא נקנית והותרה לו, אלא שההיתר והקנין חלין בזיקה עצמה להחזיקה. ומשו"ה אחרי ביאת קטן יוצאת בגט וחליצה דביחד מפקיעים הם את הזיקה האלימתא. ברם הגט אינו גט לאישות דעלמא אלא גט שחל לזיקה אלימתא ומועיל בהדי חליצה.

ולפי"ז מבוארת שיטת הרב אב ב"ד ז"ל שאם אשת קטן שיבמה זינתה הרי היא מותרת לו, והוא משום דאינה דומה לאשת איש דעלמא אלא דהויא יבמה עם זיקה אלימתא. דס"ל כמ"ד (דף צו.) יבמה שזינתה מותרת ליבם. ולכן היבמה שיבמה קטן שזינתה הרי היא מותרת לו מפני שעברה רק על איסור לאו דיבמה לשוק, ולא על איסור כרת דאשת איש.

ובכן שיטת ר"ש שאין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן נמי מבוארת, משום דביאת קטן אינה. קונה קנין אישות דאשת איש דעלמא אלא שמחזקת את הזיקה להיות זיקה אלימתא, ושייך לחול רק פעם אחת עבור קטן אחד ולא עוד.

ויתכן אליבא דרש"י שאם הקטן שבעל ליבמתו יתן לה גט וחליצה כדין תורה לא יחול עליה איסור מחזיר גרושתו, משום שלא חלה בה חלות אישות דעלמא, אלא שחלה זיקה אלימתא ושהותרה בגט וחליצה, ולכן אין בה חלות שם גרושה, דהגט שקיבלה הוי גט בשביל זיקה בלבד, ולא גט עבור חלות אישות דעלמא כבגיטין אחרים, וצ"ע בזה.

ובדרך זה דברי רש"י (לקמן דף נא: ד"ה ביאה שני) נמי מבוארים דתמהו עליו כל הראשונים (עיין בתוס' שם ד"ה אי) דבביאת בן ט' אחר ביאת בן ט' לא נאסרה היבמה על הראשון משום שזינתה עם השני וז"ל ואי משום דזינתה דקיי"ל ביאתו ביאה דתנן בא על אחת מכל העריות שבתורה מתות על ידו, אפי"ה לא מיתסרא על בעלה דקיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה, עכ"ל. וכולם תמהו, דהיאך מצאנו דבר כזה, שאשת איש שזינתה בביאה מותרת לבעלה ומ"מ אסורה עליו בקינוי וסתירה.

ונראה לבאר את שיטת רש"י עפ"י מה שהבאנו למעלה בשיעורים¹ שחלים שני דיני סוטה בתורה: א) דין סוטה ודאי כשנודע בב' עדים שזינתה ונטמאה, וב) דין, סוטה ספק אחרי קינוי וסתירה. והגר"ח זצ"ל קבע² דאליבא דהרמב"ם בסוטה שנסתרה לא חל ספק ממש דלמא באמת נטמאה, אלא שחל איסור מיוחד המחייב לנהוג איתה כמו שנוהגים בספק, אך ליכא לידת הספק ממש. ואליבא דהגר"ח זצ"ל אילו כלפי שמיא גליא היה ברור שלא זינתה מ"מ היתה אסורה מדין סוטה שנסתרה, דהוי חלות דין איסור בפני עצמו ולא תלוי בספק טומאה ממש³.

footnotes: ¹ (דף יא א) ד"ה צרת סוטה כו'. ² עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלי"ט ופ"א מהל' איסורי ביאה הלכ"ב). ³ ולפי"ז אע"פ שהסוטה עצמה יודעת שלא זינתה מ"מ אסורה לבעלה שהרי חל עליה איסור סוטה שנסתרה דהוי איסור בפני עצמו ולא תלוי בלידת הספק. מאידך סוטה ודאי אסורה רק אם באמת זינתה ואם האשה עצמה יודעת שלא זינתה הריהי מותרת לבעלה, ועיין בכתובות (דף כב ב): כגון שזינתה עם א' מעדיה.

ולפי"ז יתכן דמשו"ה הבחין רש"י בדיני יבמה סוטה אחרי שייבמה יבם קטן, שהרי הקטן קנאה וחיזק את זיקתו דע"י היבום חל לו קנין המתירה לו, אבל לא חלו שאר דיני אשת איש דעלמא. וס"ל לרש"י דמכיון דחלה רק אישות דזיקה אלימתא אינה נאסרת בזנות אבל מ"מ נאסרת בקינוי וסתירה. וטעמו דסובר דהאיסור דזנות ממש מהווה חלות איסור טומאה שחל רק באישות גמורה דאשת איש ולא חל באישות קלישא דזיקה, ואילו איסור קינוי וסתירה אינו איסור שחל מחמת שם טומאת זנות, משום דמהוה חלות איסור בפני עצמו. ומאחר דבביאת קטן חל קנין אישות כל שהוא בזיקה, חלין בה קינוי וסתירה לאוסרה באיסור מיוחד דסוטה שנסתרה ואע"פ דלא חל בה טומאת אשת איש שזינתה, וצ"ע בזה¹.

footnotes: ¹ יתכן דביאור החילוק דרבינו זצ"ל הוא דחלות שם זנות חלה רק באשת איש משום שעברה על איסור כרת ולא ביבמה שיבמה קטן שעברה רק על איסור לאו בעלמא. ומ"מ יבם קטן בעלה הוי לקנא את אשתו, ואם נסתרה ומעלה בו מעל נאסרה עליו. ועי' באור שמח (פ"ב מהל' סוטה) שהביא סברא כזו מהמאירי.