תוס' ד"ה אי. וז"ל ואין לומר משום דהני נשואין דרבנן נינהו כו' עכ"ל. תוס' לשיטתם (במס' קידושין דף יט: תוס' ד"ה ומדאורייתא) דביאת קטן אינה חלה מדאורייתא כלל משום דאין אישות לקטן, וקונה רק מדרבנן. מאידך רש"י (שם) ס"ל דביאת קטן חלה מדאורייתא לקנות במקצת קנין יבום, ומן התורה חלה לו אישות שאינה גמורה, עיין בשיעורים לעיל¹.

footnotes: ¹ (דף נא א) ד"ה ביאת בן תשע.

בא"ד. ועוד דתיתסר משום דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה עכ"ל. עיין ברש"ש שתמה דמאחר דלתוס' היבם הראשון לא קנאה מדאורייתא ועדיין זקוקה היא לכל היבמין בזיקה גמורה, היאך שייך לומר שזינתה עם היבם השני, הרי זקוקה היא לו, שזנות אינו שייך אלא כשנבעלה לאדם מן השוק ולא כשנבעלה לאחד מן היבמין.

ונראה דכבר ביארנו לעיל בשיעורים¹ דלתוס' ביאת בן ט' אע"פ שלא קונה אותה מ"מ מהוה מעשה יבום, ומשו"ה הותר האיסור דאשת אחיו שהרי ביאתו מהווה מצוה. ולפיכך ס"ל לתוס' דאסורה ליבם השני באיסור יבמה לשוק, שהרי אין יבום אחר יבום, והיבם בן ט' הראשון כבר קיים מצות ביאת יבום, ונמצא דביאת בן ט' השני אינו מעשה יבום אלא ביאת זנות בעלמא, שנאסרה באיסור דיבמה לשוק.

footnotes: ¹ שם.

בא"ד. א"נ בבא עליה בע"כ כו' דלא שני לן בביאה דיבמה בין מדעת ובין בעל כרחה עכ"ל. ביאור דבריהם דמאמר חל מדרבנן מדין קידושין, ומפני כך אינו חל אלא מדעת היבם והיבמה. ואילו ביאת בן ט' חלה מדין יבום, ולכן חלה אף בעל כרחה.

ויעויין ברשב"א שכ' וז"ל א"נ באנוסה והיא נערה בחיי האב ובא עליה לדעת האב, דאע"ג דמאמר דיבמה כקדושין דעלמא ולא קני אלא לדעתה כו' הכא הא איכא דעת האב עכ"ל. לרשב"א אף ביאת בן ט' אינה קונה אלא מדעת האשה או אביה כבמאמר דעלמא, דס"ל דביאת בן ט' חלה מדרבנן מדין קדושין ומשו"ה חלה רק מדעתה ולא בע"כ.

וצ"ע אליבא דהרשב"א, שאם ביאת בן ט' מועלת לקנות מדרבנן מדין קדושין למה לא תיקנו שכסף ושטר דקטן מועלים כמו שמועלים במאמר דגדול. וי"ל שלא תיקנו לו דעת להקנות לה את הכסף או את השטר, ולפיכך אינם מועלים.

גמ'. ר"ש. מהא דפליגי ר"ש והרבנן בדין ביאת בן ט' אחר ביאת בן ט', דס"ל לרבנן דשניהם קונים, ור"ש סובר שאין ביאת בן ט' אחר ביאת בן ט' משמע קצת דר"ש מודה שמאמר אחר מאמר חל. וא"כ עלינו להבין אליבא דר"ש מ"ש ביאת בן ט' אחר ביאת בן ט' שלא חלה ממאמר אחר מאמר שחל.

והנה בדין יבום קטן בן ט' מדאורייתא מצינו שלש שיטות בראשונים:

א) שיטת התוס' (קידושין דף יט: ד"ה ומדאורייתא) דמדאורייתא אינו קונה כלל משום דאין אישות לקטן, ומן התורה צריכא רק חליצה, וגט הוי דין מדרבנן.

ב) שיטת רש"י דקונה ומשייר וצריכא גט וחליצה מדאורייתא¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף נא א) ד"ה ביאת בן ט'.

ג) שיטת הרמב"ן (לקמן דף צו: ד"ה בן ט') דמדאורייתא קונה לגמרי, דמן התורה צריכא רק גט, והחליצה הוי דין מדרבנן בעלמא.

ויש לבאר את שיטת ר"ש לפי שלש השיטות הראשונים האלה:

א) ונראה אליבא דתוס' דמדרבנן שאני מאמר דגדול מביאת בן ט'. דגדול הוי בר קנין אישות, ולכן מדרבנן מאמר דגדול קונה ומשייר. ובהתאם לכך יש מאמר אחר מאמר, דהמאמר השני קונה מה דשייר המאמר הראשון. משא"כ בקטן דלאו בר קנין אישות הוא. והא דמהניא ביאת קטן מדרבנן אינה לקנותה אלא רק לפוסלה. ובהתאם לכך אין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן דלא תיקנו פסול אחר פסול.

ולפי"ז נראה שיש עוד נ"מ לתוס' בין מאמר לבין ביאת בן ט'. דמאחר דמאמר קונה מדרבנן אם נכנסה בעלת המאמר לחופה עם היבם הרי היא נכנסת לרשותו בנוגע לדיני רשות הבעל בנשואתו (נכסי מלוג, ירושה וכדומה). משא"כ בביאת בן ט' הפוסלת אך אינו קונה. ובהתאם לכך גם משנכנסה לחופה לא קנאה ואינה ברשותו¹. ועוד נ"מ בנתן לה גט וחלצה ונשאה לאחר אם נאסרת על היבם באיסור מחזיר גרושתו, שבמאמר אם נתן לה גט נאסרת עליו באיסור מחזיר גרושתו שהרי נתן לה גט לקנינו והויא גרושתו, משא"כ בביאת בן ט' שלא קנאה, דהגט שנתנה לא חל להפקיע חלות קנין אשת איש אלא חלות זיקה, ומשו"ה לא נאסרת באיסור מחזיר גרושתו.

footnotes: ¹ נראה דרבינו זצ"ל כאן אזיל בשיטת הגר"ח זצ"ל שחופה חלה בלי דעת, ולכן בן ט' אע"פ שאינו בר דעת יכול להכנס לחופה.

ב) ונראה אליבא דרש"י שמאמר אחר מאמר חל מפני דהוי קנין מדרבנן שקונה ומשייר, שהמאמר השני איפוא קונה מה ששייר הראשון. משא"כ בביאת קטן הקונה ומשייר מדאורייתא, שבקנין דאורייתא לא אמרינן שהשני קונה מה ששייר הראשון, דאדרבא מדאורייתא. אמרינן שאין קנין יבום חל אחר קנין יבום ואפילו כל שהוא, דיבום במקצת מפקיע כל חלות יבום אחרת דחל מדאורייתא משום איסור "לא יבנה" דכיון דלא בנה שוב לא יבנה.

ג) ואליבא דהרמב"ן נראה דביאת קטן קונה קנין גמור מדאורייתא ומדרבנן, ומה שפטורה ממיתה כשזינתה אין זה אלא פטור עונש בעלמא, אך הקנין עצמו חל כקנין גמור. והרבנן תיקנו חליצה כדי לקיים את המצוה, דביאת קטן אע"פ שקונה מ"מ אינה קיום מצוה, דקטן לאו בר קיום מצוות הוא¹, ובהתאם לכך חייב לחלוץ לה כדי לקיים מצוה, דבלי קיום מצוה הרי היא אסורה לשוק מדרבנן. ולכן ר"ש הבחין בין מאמר אחר מאמר המועיל לבין ביאת בן ט' אחר ביאת בן ט' שאינה מועלת, משום דמאמר קונה מקצת ומשייר מקצת והמאמר השני קונה מה ששייר הראשון. מאידך ביאת בן ט' קונה לגמרי, שלא נשארה בה זיקה כדי שביאת בן ט' שנית תקנה בה, דהא דצריכא חליצה אינו אלא מעשה מצוה בעלמא כדי להתירה לשוק אך בלי הפקעת זיקה. ולכן ביאת בן ט' שנית לא קונה אותה משום דליכא זיקה.

footnotes: ¹ שלא כשיטת הרמב"ם דס"ל שקטן מקיים מצות קרבן פסח, עיין בחדושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (הל' קרבן פסח) ואף בהקדמה למסכתין (דף ב א) בד"ה מצות יבום וקנין יבום אות ח, ובשיעורים לעיל (דף נא א) ד"ה ביאת בן קטן.

גמ'. בן עזאי. יעויין בפרש"י (ד"ה ואין מאמר כו') ובתוס' (ד"ה בן עזאי). וקודם נבאר את המחלוקת שבין בן עזאי ובין הרבנן אליבא דפירש הר"י, שבן עזאי סובר שאין מאמר אחר מאמר ביבמה אחת משום דאשה לבי תרי לא חזיא. ונראה דאליבא דבן עזאי הדין חל בגברא, דאשה אחת לבי תרי לא חזיא, ומשו"ה אין מאמר אחר מאמר ביבמה אחת. ומאידך הרבנן סברי שדין זה אינו דין בגברא, אלא בחלות האישות, כי אשת איש שחלה בה אישות גמורה אינה ראויה לחלות אישות אחרת, ואילו מאמר דוחה ומשייר ואינו חלות אישות גמורה, ומפני כך חל מאמר אחר מאמר משום שיש מקום פנוי באשה שיחול בה מאמר שני.

אמנם הבאנו למעלה¹ בשם הרמב"ן (דף נ: ד"ה עשה) שבמאמר אחר מאמר לא חלין ב' חלויות אישות נפרדות אלא חלות אישות אחת חלה עם ב' בעלים. ולפי"ז י"ל דהרבנן סוברים דאשה לבי תרי לא חזיא היינו דלא חלין ב' חלויות אישות נפרדות, אך אישות אחת עם תרי בעלים חלה. ואילו בן עזאי סובר דאשה לבי תרי לא חזיא בכל אופן, ואפילו חלות אישות אחת עם שני בעלים נמי לא חלה.

footnotes: ¹ (דף נא א) ד"ה מדר"ג כו' ביאור הרמב"ן.

ועכשיו נעבור לפרש"י שפירש דלבן עזאי יבם א' שעשה מאמר אינו עושה עוד מאמר, ואילו שאר האחים יכולים לעשות מאמר אחריו. ולרבנן אף אותו יבם יכול לעשות מאמר אחר מאמר. ונראה דלכ"ע מאמר הוי מעשה יבום דרבנן וקונה ומשייר, ואחרי המאמר נשאר מקום לעוד מאמר לחול בה. ובן עזאי סובר שמאחר שעשה היבם הראשון מאמר חל עליו דין "בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים", דס"ל דדין זה הוי דין הפקעה ואוסר, דאסור לו ליבם לבנות בית אחר אחרי שעשה מאמר ובנה בית אחד. ומשו"ה בעל המאמר נאסר מלעשות עוד מאמר ביבמה אחרת. משא"כ שאר היבמים שלא עשו מאמר ולכן לא נאסרו מלעשות מאמר משלהם. ומכיון דהראשון קנה ושייר, האחים האחרים יכולים לקנות במה ששייר הראשון. וע"ז חולקים הרבנן דס"ל שדין "בית א' הוא בונה" אינו חלות דין מפקיע ואוסר, אלא הוי דין בעלמא דא"א ליבם יותר מיבמה אחת, אך דין זה חל רק אחרי יבום גמור דאזי לא נשארה זיקה בבית לעשות יבום שני. משא"כ במאמר דהוי יבום דקונה במקצת ומשייר, ולפיכך נשאר מקום שיחול בו מאמר שני, ובאופן זה ניתן לבנות אפילו שני בתים, ויש מאמר אחר מאמר.

ובדרך זה ניתן לבאר אף את המחלוקת שבין ר' גמליאל והרבנן בריש פירקין, דר"ג סובר שאין מאמר אחר מאמר ולרבנן יש מאמר אחר מאמר, ועיין לעיל (דף נא.) בהסבר אביי במחלוקתם, ודבריו סתומים. ונראה בביאור דברי אביי דלר"ג דין "בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים" חל כמפקיע ואוסר על כל היבמים ועל כל היבמות, שמאחר שהיבם הראשון עשה מאמר ביבמתו שאר האחים והצרות נאסרו והופקעו מחמת דין "בית א' וכו'"¹. והרבנן סוברים שאין בדין "בית א' וכו'" חלות דין הפקעה ואוסר, אלא רק דין בעלמא שאחרי יבום גמור א"א לייבם עוד מכיון דכל הזיקה כבר פקעה, משא"כ אחרי מאמר שקונה ומשייר, דיש מקום לחלות מאמר אחר, ולכן יש מאמר אחר מאמר, ומותר לבנות ב' בתים.

footnotes: ¹ רבינו זצ"ל נקט כאן שיש ללמוד הפקעת שאר האחין מהפקעת שאר יבמות. ויש להעיר מתוס' לעיל (כט א) ד"ה אלא וסוגיא דנדרים (עג א) המובא בתוס' לעיל (כט ב) ד"ה כגון לענין מאמר אליבא דב"ש ואכמ"ל.

אלא דלפי"ז עלינו לבאר למה מודה ר"ג שיש ביאה פסולה אחר ביאה פסולה. וצ"ל דס"ל שבביאה פסולה לא חל דין "בית א' הוא בונה כו'". ובביאור דבר זה יתכן שהוא משום שכשהביאה פסולה הרי היא אסורה, ומשו"ה ליכא בה קיום מצות יבום כלל דחל רק מקצת קנין יבום בעלמא. ודין "בית א'" חל רק כשיש לפחות מקצת קיום יבום ולא כשאין כלל קיום מצוה. ומאידך במאמר ישנה מקצת קיום מצות יבום, דהוי מעשה היתר שע"י מתקיימת מצות "ולקחה לו לאשה", ואע"פ שחסרה מצות "יבמה יבא עליה". ומשו"ה אחרי מאמר חל דין "בית א' וכו'". משא"כ בביאה פסולה דליכא בה קיום מצוה כלל, ומשו"ה לא חל אחריה דין "בית א' וכו'" ויש ביאה פסולה אחר ביאה פסולה.

גמ'. ר' נחמיה אומר. בביאור שיטת ר' נחמיה קיימת סתירה ברש"י. אליבא דרש"י לעיל (דף נ: ד"ה אין אחריה כלום) שיטת ר' נחמיה היא דאחרי ביאה פסולה היבמה יוצאת בגט בלי חליצה, דס"ל דליכא דין ביאה פסולה כלל, וביאה פסולה קונה לגמרי להצריכה רק גט כמו ביאת יבום דעלמא. ולפי"ז פשיטא דס"ל דאין אחר ביאה פסולה כלום משום דקונה לגמרי. ומאידך פרש"י (בדף נא: ד"ה והא ביאה פסולה כו') דר"נ ס"ל דאחרי ביאה פסולה יוצאת בגט ובחליצה, ולפי"ז צ"ע למה ס"ל לר"נ דאין אחר ביאה פסולה כלום, דהא מכיון דצריכא נמי חליצה ש"מ דביאה פסולה קונה ומשייר, וא"כ למה לא תקנה ביאה פסולה שניה במה ששייר הביאה הפסולה הראשונה.

ונראה דלפרש"י השני ר"נ ס"ל דביאה פסולה קונה לגמרי, אלא דאע"פ דקונה לגמרי ופקעה זיקתה מ"מ צריכא חליצה, דהא עם ביאה פסולה היבם לא קיים מצות יבום. ובכדי לקיים מצותו לכה"פ צריך לעשות חליצה, ואע"פ דזיקת היבמה פקעה עם הביאה הפסולה. ולכן אין אחר ביאה פסולה כלום משום שרק כשיש מקצת זיקה חל קנין יבום שני, אבל לא כשהזיקה פקעה, וצריכא חליצה רק כדי לקיים המצוה, דאזי ביאה שניה אינה חלה כלל.

ולפי"ז ביאה פסולה שונה ממאמר. דבביאה פסולה ס"ל לר"נ דאין אחר ביאה פסולה כלום מכיון דאחרי ביאה פסולה ליכא זיקה לקנין כלל משום דביאה פסולה קונה לגמרי. משא"כ במאמר שקונה במקצת ומשייר במקצת, ולכן ס"ל שיש מאמר אחר מאמר משום שהמאמר השני קונהו את מה שהמאמר הראשון שייר בזיקה. ויעויין בתוס' (ד"ה ביאה פסולה) שהשווה מאמר לביאה פסולה אליבא דר"נ, ונראה דרש"י פליג על תוס' וחילק בין ביאה פסולה לבין מאמר.