Seder Mishnah on Mishneh Torah, Foundations of the Torah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וכו'. הנה רש"י ז"ל בפי' על התורה בפסוק ואהבת את ה' וגו' כת' עשה דבריו מאהבה, אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה וכו' ודבריו נובעים מהספרי בפסוק הנ"ל, והגאון הרא"מ ז"ל הקש' על רש"י שדבריו סותרי' למ"ש על בכל לבבך ובכל נפשך, דלפי פירושו כולל הדבור ואהבת כל המצות אשר צוה ה' שיעשה הכל מאהבה, ומעתה אין הכוונה במאמר בכל לבבך ובכל נפשך שיהא מוסר נפשו והונו, אלא שיעשה מעשה המצות בלב שלם ובנפש חפיצה כהוראת המאמר אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו, במלכים ב' פרשה כ"ג והיינו כר' ישמעאל בע"ז כ"ז ב' ובסנהדרין ע"ד דס"ל אפי' על ע"א ג"כ בצנעה יעבור ואל יהרג, ומה דבפרהסיא יהרג ואל יעבור לא אתי' מקרא ואהבת, אלא נפקא לי' מקרא ולא יחללו את שמי בתוך ב"י ומקרא ונקדשתי בתוך ב"י דאיירי בפרהסיא, ומדוע כתב רש"י דהכוונה בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך, והפירוש הזה לא יתכן רק לאינך תנאי דפליגי על ר"י ואמרו בע"א אפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ולדידהו לא איירי הקרא ואהבת וגו' בשאר מצות אלא בע"ז, והנה קו' הגאון תסוב ג"כ על רבינו שהביא פה הכתוב ואהבת את ה' וגו' לאמת מ"ש לאהוב את הש"י בכל מצותיו אשר יעשה האדם, ובפ"ה ה"ז כתב מנין שאפי' במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת מג' עבירות הללו שנא' ואהבת את ה' אלהיך וגו' אפי' הוא נוטל את נפשך הרי דברים אחדים לרבינו עם פי' רש"י ולדעת הגאון הנם סותרי' אהדדי והתימא על הגאון שלא הזכיר מאומה בהערתו על רש"י כי כמו כן יש להעיר על רבינו כאמור וצ"ע, אמנם עוד יש להפליא על רבינו דבהל' תשובה פ"י ה"ו כתב דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם וכו' כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, הנה ביאר רבינו להדיא דכוונת הכתוב הוא שיאהב להקב"ה בנפש חפצה, והוא סותר דבריו עצמו שכתב בפ"ה בהלכות אלו דהכוונה הוא במאמר הזה למסור נפשו על אחת מג' עבירות הידועות שיהרג ואל יעבור, לפיכך נראה בישוב דברי רש"י ורבינו ז"ל דהא דקיי"ל בשאר מצות אם המאנס אינו מתכוין להנאת עצמו רק להעביר על הדת והיא בפרהסיא או בשעת הגזירה ואפי' בצנעה ג"כ הדין יקוב יהרג ואל יעבור כמ"ש רבינו לקמן פ"ה היינו דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו וגו' ומהכתוב ונקדשתי וגו' דלולי הני קראי הייתי אומר בשאר מצות ה' אפי' בפרהסיא או בשעת הגזירה אפ"ה יעבור ואל יהרג מדכתיב וחי בהם להכי איצטריך הני קראי להורות דאפי' בשאר מצות ה' היכי דאיכא ע"י העברתן ח"ה וע"י קיומן קידוש השם הרי הוא לתא דע"א ודינו כמו ע"א יהרג ואל יעבור וכיון שתלוי בקיומן ומניעתן חילול השם וק"ה הרי הוא בכלל ואהבת את ה' אלהיך וגו', וא"כ שפיר איירי הקרא ואהבת אף לדידן גם בשאר מצות כאמור, והנה הכח בנפש למסור נפשו על מצות ה' א"א להוציא אל הפועל רק ע"י האהבה, וזהו כוונת הספרי שהבאנו העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עלי' וכו', והוא צריך ביאור דמאי טורח יש במצות ה' בזמן א' יותר מבשאר הזמנים, והלא כל העתים הן שוות לטובה לעשיית המצות ולא שייך לומר כשהוא מטריחו, וכשאינו מטריחו, אבל כוונתו הוא להא דאמרן, אם אין מכריח ומאנס לעבור על דת, אז נקל הוא לאדם לעשות רצונו ית' כי דרכיו דרכי נועם ולא העמיס הוא ית' על האדם משא גדול מנשוא, אבל אם יש כאן מכריח ומאנס לעבור על רצונו ית' אז הקב"ה מטריח עלי' שימסור נפשו ולא יעבור על מצותיו אשר צוה, ודבר זה לא הי' האדם עושה מפני היראה כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו להצילה ממות, וחק שם לטבע כל ב"ח לשמור קיומו ומציאתו, ומי שלא הגיע למדרגת האהבה לא יפנה ליראת העונש שמימי ואך את נפשו המרגשת ישמור, ע"ד שאמר ר' אליעזר הגדול לתלמידיו הלואי יהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו, ועינינו הרואות ענין זה ברוב ההמון, אבל אם יגבר בנפשו כח האהבה אליו ית' בוז יבוז לנגדה כל חיי העה"ז, וכל תענוגי תבל לעמת כבודו ואהבתו ית' כמר מדלי נחשבו, כמבואר בדברי רבינו בהל' תשובה פ"י, ואז תרצה נפש המשכלת לקבל ברצון טוב ובנפש חפצה מצות ה' ונפשו והונו ימסור בכל עוז לכבודו ב"ה, וכמוצא שלל רב יגיל וישמח לעת מצא להוציא כח האהבה אל הפועל והאוהב הזה הוא מוסר נפשו אפי' על מצוה קלה ואפי' בצנעה ושלא בשעת הגזירה לעשות רצון אביו שבשמים לולי הוא ית' צוה אלה המצות אשר יעשה האדם וחי בהם ולא שימות ולא לאהבת נפשו החיונית הוא עובר רק למען אהבת ה' ית' אשר הזהיר עליו אך את נפשך שמור ואת דמך אדרוש, הוא רוצה בקיומו להחיות על פני האדמה הזאת, אולם בפרהסיא או בשעת הגזירה ואפי' בצינעה שלא צוה עליו הש"י וחי בהם, שש ושמח כהשמחים אלי גיל לעשות רצון קונו, וכל מחמדי תבל ותענוגות ב"א לאפס ותוהו נחשבו בעיניו נגד אהבתו ית' כמאמר ר"ע בעת נמסר להריגה כל ימי וכו', ומעתה מ"ש רש"י ז"ל דכוונת הכתוב ואהבת וגו' הוא להיות עושה את כל המצות מאהבה, ומ"ש אח"כ בכל נפשך למסור נפשו על קדושת שמו ית' דברים אחדים הם ושניהם צדקו יחדיו ועיין בתו' ע"ז כ"ז ב' ד"ה יכול אפי' וכו' ונ"ד א' ד"ה הא בצנעה וכו' ודוק.
והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעה שיתבונן וכו'. ז"ל רבינו בס' המצות חלק העשין היא שצונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשב ונתבונן במצותיו ובמאמריו ופעולותיו וכו', וזאת היא האהבה המחויבת ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת וגו' אני יודע כיצד אוהב את המקום ת"ל והי' הדברים האלה וגו' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם, והנה ביארנו לך שבהתבוננת תעלה בדרך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה וכו', וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהב אותו וכו' ל' ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך וכו' עיי"ש שהאריך בצוף דבש אמרות טהורות אמרי נועם. - והנה אמר ג' דברים, והן במצותיו במאמריו בפעולותיו, והכונה בו לענ"ד באמרו מצותיו ר"ל אלה המצות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אותנו חלקי מ"ע וחלקי מצות ל"ת, שיש בכל א' וא' מהם מלבד טעמם הגלוי להמשכיל המתבונן בהם אף זו יש בתוכם עמק הסודות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה ועצות מרחוק מגדול העצה ית' כמו שביאר רבינו סוף הלכות מעילה וסוף הלכות תמורה ובסוף הלכות מקואות, ואז בעיניו יראה ובלבבו יבין מפעלות תמים דעים ית'. ובאמרו מאמריו הן יתר הספורים שבתורה ובנביאים, ובנמשכים אחריהם חכמי התלמוד התנאים והאמוראים באגדות ובמדרשים, וכל דבור ודבור מהם הוא מקובל איש מפי איש עד הנביאים ובעלי רוח הקודש, וכולם לנוכח יביטו תהלת ה' ידברו, ויש בהם מעמקי החכמה ופלאי הבורא ית' ומהם נקח לעבוד את ה' אלקינו לאהבה וליראה את שמו הגדול ית'. - ומה שאמר בפעולותיו, הם התבוננות בברואיו ובמעשיו הנפלאות מאוד כאמור מה רבו מעשיך ה' רבות עשית אתה ה' וגו', כי אף בברי' קטנה כהנמלה והיותר קטנים ממנו עין בעין יראו בה פליאות חכמתו ית' וגבורותיו, וידע כי הוא ית' נורא עלילה מפליא לעשות עושה גדולות עד אין חקר.
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים וכו'. והגאון הרא"ם ז"ל בבאוריו על רש"י בפסוק והיו הדברים האלה מה הוא האהבה וכו' כתב אבל הרמב"ם ז"ל כתב והאיך היא הדרך לאהבה וכו' ואלה הדברים אינם עפ"י מדרש רבותינו ז"ל שאמרו בספרי שע"י הדברים האלה אשר אנכי מצוך שהן המצות תכיר את הבורא וכו' ולענ"ד נראה ליישב דברי רבינו, הן אמת דע"י התבוננות במצות ובתורה יבוא לידי האהבה כי מתוכם יעמוד על הרבה מן החכמו' ופלאי הבורא ית', אבל להיות כי החכמה ופלאי הבורא ית' ע"י האמור לא ישיגוה מן השכל. כ"א מתוך הקבלה והאמונה בתורה ובמצות, וגם לא ישיג אלא אפס קצהו בחכמת הבורא ית' כי ה' אלקינו לא צונו אלא לפי כחינו והשגותינו החלושה, והן אל שגיא כח לא מצאנוהו כאשר דרשו על פסוק זה, לכן אינם מספיקים להורות על עוצם חכמתו ית' ותבונתו מה שהוא באפשר לשכל האדם להשיג, אם לא מי שכבר למד הרבה והוא מלא כרמון בדברי התלמוד וההלכות והשתדל בעשיית המצות ומעשים טובים ושם לבו לדבר ה' שנגלה אליו מסוד ה' ליריאיו, כי רוח ממרום עליו יערה, אז עיניו יחזו משרים נפלאות מתורת ה' ית' בכל דקדוק מצוה ומצוה ודקדוקי סופרים מפלאי מ"ב ומעשה מרכבה, המה יראו מעשה ה' כי נורא הוא הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, לא כן הבאים לחקור ממסך החכמה החקירה האנושית עפ"י השגת שכלם לבד רבים חללים הפילה, ולא יושג להאדם מהם האהבה הראוי' לו ית' בלעדי ההתבוננת במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים והנוראים, כי ענין הקבלה והאמונה לא יפעלו כ"כ בלב המקבל והמאמין, ועזה היא האהבה המגיעה לו ע"י השגת החושים שהם יתנו עידיהן על גודל חכמתו ית' ועל רב טובו לברואיו ועפ"י שני עדים החוש והשכל יקום דבר בלב האדם ויתפעל מהם הרבה יותר מאשר הוא ע"י האמונה לבדה ולזה אמר החכם מכל אדם דע את אלהי אביך ועבדהו וגו' והוראת דע היא התבוננת במעשיו ותעורר האהבה, והוא אשר דבר רבינו פ"ד הלכה י"ב בזמן שאדם מתבונן בדברים האלה וכו' מוסיף אהבה למקום וכו' הנה מלת מוסיף מורה על מה שאמרנו דכבר יש לו אהבה לו ית' ע"י עסק התורה ומעשה המצות, דזה צריך להיות ראשון תחלה טרם שילמוד מ"ב ומעשה מרכבה, ואח"כ יעלה מעלה מעלה ללמוד מ"ב ומעשה מרכבה שהיא התבוננת במעשיו וברואיו הנפלאים כמבואר שם הלכה י"ג ואעפ"י שדברים האלה דבר קטן קראו החכמים אעפי"כ ראוין הן להקדימן וכו' ועיין מ"ש שם ד"ה ואני אומר וכו' בשם הראב"ד ז"ל - כי טרם שיהי' לבו מלא מיראת ה' ע"י עסק התורה הקדושה ועל ידי עשיית הרבה מהמצות אשר לאל ידו לעשותן והרגלו בהן, אם יתחיל אז לעיין בחכמת הטבע ובמה שאחר הטבע, הנה להיות כי יצר לב האדם רע מנעוריו, יהי' תועה בדרך השכל ולכל מעייניו יטה מהדרך הטוב אל הרע לעשות מה שלבו חפץ והוא לתאוה יבקש ויעצם עיניו מראות אור האמת אשר לא ישיגנה האדם כ"א אחר העמל והטורח ועדיין הוא צריך לעזר האלהי שהוא יאר עיניו בתורתו וידבק לבו במצותיו, והעזר הזה לא יבוא כי אם אחרי שימלא עצמו ממצות ומע"ט ולבו מלא מיראת ה', והרי גם דעת רבינו היא דתחלה צריך להתבונן במצותיו ומאמריו ית', וע"י כן יקנה האהבה להקב"ה, אבל לא הגיע עדיין לאהבה האמיתית שתחפץ עד כי יתבונן במעשיו ובברואיו הנפלאים ואז יוסיף אהבה על אהבתו לו ית', ויתפאר בו כי חפץ בו, וזהו כוונת הספרי שהביא הגאון הרא"ם, וגם רבינו בעצמו בסה"מ חלק העשין הביא אלה דברת הספרי ועיין בדבור הקודם מ"ש בהבנתו ובכוונת דברי רבינו ותבין כי כנים אנחנו בכוונתו פה, והיינו דמתוך התבוננת במצות ה' תתחיל להכיר ואח"כ תבוא לידי הכרה גמורה במי שאמר והי' העולם ותבין ג"כ בברואים הנפלאים גם הרא"מ ז"ל בתירוצו כיון לזה רק קיצר בביאורו לדברי הרמב"ם, והכריחו לרבינו לפרש כן דברי הספרי ממאמר אחר בספרי הביאו הילקוט רמז תתל"ט, וגם רבינו ז"ל הביאו, וזה תארו: ואהבת אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו וגו' כי בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם ית' מרוב אהבתו, וקשיא לי' לרבינו במה הי' א"א ע"ה מאהבהו להקב"ה על בריותיו, אם בלמוד התורה והמצוה והחקים והמשפטים עדיין לא נתנה התורה, ואע"ג דקיים א"א כל התורה אפי' עת"ש כדאי' ביומא פרק ב' ובשלהי קדושין מ"מ האיך לימד את בני נח, והא אי' בסנהדרין נ"ט דאסור ללמוד תורה לע"א, ואע"ג דלא שייך כאן טעם האיסו' הנאמר בתלמודא שם לא משום מאורסה ולא משום גזל דקודם מ"ת לא שייך לומר תורה צוה לנו משה מאורשה, וגם לא משום גזל דעדיין לא היתה לנו למורשה, ולא מיקרי זה מצוה חדשה לב"נ בשעת מ"ת שנאסר להם ללמוד תורה, ותורה צוה לנו משה ולא לב"נ, דאין זו מצוה חדשה להם לאסרם בדבר שהי' מותר להם קודם לכן, דרק נשתנה הענין ממה שהי' בתחלה, דמעיקרא לא היתה התורה לנו מאורסה ולא מורשה ולכן היתה מותרת לב"נ ומשעת מ"ת ואילך דהיתה לנו מאורסה או מורשה ממילא נאסרה לב"נ, ודומה לפנוי' שהיתה מותרת לב"נ, ואם יש עלי' זיקת איש נאסרה לזולתו, או דבר הפקר דכל הקודם בו זכה, כיון שזכה בו אחד שוב אין אחר יכול לזכות בו, אבל האמת נראה לענ"ד דאף קודם מ"ת הי' אסור ללמד לב"נ תורה משום אי' גזל עכ"פ דהא עדיין אז לא ניתנה התורה כלל לבני אדם רק השרידים בעם המה שם ועבר ואברהם אבינו ע"ה שויתר להם הקב"ה בעצמו, ומכ"ש שהיא גזול' ביד ב"נ אם רוצה ליטול את השם, ומאי דמפיק הגמ' איסור הלימוד תורה לב"נ מקרא דתורה צוה לנו וגו' היינו דאפילו עכשיו דניתנה לכל ישראל אפ"ה אסורה ללמוד לב"נ משום ארוסה או גזל דלא ניתנה לכל יושבי תבל רק לישראל ולהנספחים אליהם גירי צדק, ומעתה קושייתנו קמה איך היו ב"נ בימי אברהם רשאים ללמוד תורה והאיך עבר אברהם ע"ה על לפני עור, וביותר לפי דעת רוב הפוסקים איסור דאורייתא הוא ללמד תורה לע"א, וחלילה לאברהם אבינו לסבב להם שיעברו על אי' תורה, גם לדעת הלחם משנה בהל' מלכים פ"י ה"ט דסובר דאי' הלימוד אינו אלא מדרבנן מלבד שהוא יחיד בדבר הזה, אף זו קשה הא א"א ע"ה קיים ג"כ מצות דרבנן. ודע כי נראה לענ"ד ברור דאפי' מדעתו של ישראל ג"כ יש אי' גזל בלימוד התורה לב"נ, ואע"ג דבממון כה"ג לית בי' משום גזל, מיהו לא ניתנה התורה לישראל שיהי' יכולים לוותרה לאחרים אשר לא חלק להם בה, דהנה בתו' דמס' חגיגה י"ג א' ד"ה אין מוסרין וכו' הקשו לדברי האומר אין מוסרין ד"ת לע"א משום מגיד דבריו ליעקב וגו' ת"ל דבלא"ה אסור דהרי הע"א אסור ללמוד תורה וממילא עובר המלמדו על לפני עור עיי"ש מה שתירצו ומאי קושי' ודלמא ר"א ס"ל הטעם דאסור ללמוד משום גזל הוא ואם הוא מדעתו של ישראל אין בו משום אי' גזל ולכן מייתי ר"א דרשא מגיד דבריו ליעקב להורות דאפי' מדעתו של ישראל אסור לו ללמד עם ע"א, ושמעינן מזה דהתו' ס"ל אפי' מדעתו ש"י אסור לע"א משום אי' גזל ומטעם האמור דאף דהמלמד ההוא מוחל חלקו אין אחרים מוחלין, וגם בזמן א"א ע"ה נוכל לומר כן דלא לאברהם לבדו אלא גם ליחידי סגולה ניתנה כאמור לשם ועבר ויותר מהשרידים ומי ימחול חלקם, והעיקר נראה דאין בידינו כלל למחול דאל"כ לא הקשו התו' הנ"ל מידי דדלמא ר"א מיירי כשהיו כל ישראל ביחד ועשה כן מדעת כל ישראל ואין בזה אי' גזל אלא ודאי אין בידינו למחול, ועוד דהאמר ר"א דאין מוסרין ד"ת וכו' משום מגיד דבריו וגו' הרי חזינן דאין הקב"ה רוצה שילמוד ע"א את תורתו הקדושה אפי' לאחר מ"ת וכ"ש שלא הי' הקב"ה רוצה שילמדו קודם מ"ת והאיך לא שם א"א ע"ה דבר זה על לבו, ועיין לקמן הל' מלכים פ"י הלכה ט' ד"ה ע"א שעסק בתור' וכו' מ"ש בס"ד וצ"ע, ודבר זה אין לומר דמותר ללמוד תורה עם ע"א כשדעתו לגיירו, והי' אפשר להביא ראיי' לזה מדאמרינן בשבת ל"א א' בההוא גר שבא להלל ואמר גיירני ע"מ שתעשני כ"ג ולמד עמו תורה וכו' נשא אותו הגר ק"ו בעצמו וכו' ולכאורה קשה הא אין מקבלין גרים בימי דוד ושלמה כדאיתא ביבמות ע"ו דחיישי' דלמא רק מפני גדולתן של ישראל הוא מתגייר ולא לשם שמים, ואם כן הוא במי שמתגייר סתם מכ"ש בהך עובדא שהי' הגר אומר בפירוש שהוא רוצה להתגייר כדי שיעשה כ"ג, והאיך הי' הלל רשאי לקבלו לגר, וע"כ צריכין לומר דבאמת מתחלה לא הי' מקבלו לגר ולא גיירו מיד, אלא למד עמו תורה עד שהגיע למקרא והזר הקרב וגו' נשא קל וחומר בעצמו והתגייר לשם שמים, אפס תקשי על הלל האיך לימד תורה עם ע"א קודם שנתגייר ותבנא לדינא דהיכי שדעתו להתגייר על ידי לימוד התורה דמותר לו ללמוד תורה עמו בעודו בגיותו, ושוב מצאתי את שאהבה נפשי למהרש"א ז"ל עיין בחידושי אגדות שם בשבת שכתב שם כדברינו פה. אמנם אחרי העתרת המחילה לכבוד מאיר עינינו מהרש"א ז"ל נראה כי אישתמיט לי' לפי שעה מ"ש התו' ביבמות כ"ד ב' ד"ה לא בימי דוד ושלמה וכו' וההיא דפ"ב דשבת ההיא דאתי לקמי' דהלל ואמר וכו' בטוח הי' הלל דסופו לעשות לש"ש, וכ"כ שם ק"ט ב' ד"ה רעה אחר רעה וכו' הרי מבואר דס"ל דבאמת גיירי' מיד דמה שאין מקבלין גרים וכו' אין האיסור והחששא בשביל עכשיו לחוד בשעה שהוא מתגייר אלא דחיישינן דכל ימיהם לא יהיו גרים לש"ש רק לתכלית זמניי בשביל הגדולה והכבוד והן הן הגרים דקשים לישראל כספחת - ובקונטרס הדרושים בארתי בס"ד הטעם למה כספחת דוקא וגם שמאי לשיטתו שפיר עביד דלא קבל להגרים הללו, והלל לשיטתו ג"כ שפיר עביד דקבלם - אבל בגר הזה שבא להתגייר לפני הלל האמנם באותו השעה דעתו היתה תכלית זמניי מ"מ הי' הלל נכון ובטוח כי עד מהרה יהי' לבו לשמים, אחרי שירגיל עצמו בלמוד התורה ולא יפנה עוד אל רהבים ורעות רוח מתענוגי התבל, ולכן הי' מגיירו מיד דמתוך שלא לשמה יבוא לשמה וכיון שגיירו מיד נהי דגר כזה שבא להתגייר מפני שלחן מלכים ולא נדע מה יהי' בסופו אם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, הנה אסור לנו לקבלו ולגיירו, מיהו בדיעבד אם נתגייר ונתקבל אפי' בב"ד של הדיוטות דינו כישראל גמור כמ"ש רבינו בהל' איסורי ביאה פי"ג ועיי"ש בנושאי כליו, ולכן רשאי הי' הלל ללמד תורה עמו ואעפ"י שאז לא נתגייר לש"ש מיהו מהני גירותו להיות כישראל גמור לכל דבר חוק ומשפט התורה וגם לו היא מאורסה ומורשה ובכלל בית יעקב הוא אשר להם הגיד הוא ית' דבריו, ומעתה מלבד שאין מהך אגדה דשבת ראיי' לדברי המהרש"א דמותר ללמוד עם ע"א אם דעתו להתגייר אלא מדברי התו' דיבמות מוכח איפכא דאסור ללמוד אפי' דעתו להתגייר דאל"כ מנ"ל לחדש דבר זה משום דהלל הי' לבו נכון ובטוח כי סופו כל מעשיו יהיו לש"ש דאי משום קושייתם היו להם לתרץ בפשיטות כמ"ש מהרש"א דמתחלה למד עמו תורה כדי שע"י התורה יתגייר לבסוף וכשנתן דעתו להתגייר לש"ש ע"י התורה שלמד אז גיירי' הלל ומה דנקט התלמודא בתחלה גיירי' ואח"כ ענין לימוד התורה הנה מצאנו כמה פעמים בתורה ובתלמודא המספרים דרך כלל ופרט, וה"נ קאמר תחלה תכלית הענין שבא לפניו הגר וגיירי' ואח"כ מספר הפרט איך ובאיזה אופן גיירי' וכן מוכרחין אנו לומר באמת לדעת המהרש"א דהעובדא דמייתי התלמודא בההיא דאתי לקמי' דהלל דהוי בדרך כלל ואח"כ פרט, ושמעינן מהא דס"ל להתו' אף אם דעתו לגייר ע"י לימוד התורה אפ"ה כ"ז שלא נתגייר אסור ללמוד עם הע"א תורה דכל עוד שלא נתגייר נאסר עלי' הלימוד משום ארוסה או משום גזל, ולא מהני מה שעתיד להתגייר אח"כ, כמו בארוסה שגלוי וידוע לכל שהיום או מחר יגרש הארוס את ארוסתו, ופלוני יקחנה לאשה, אפ"ה כ"ז שהיא ארוסה אסורה לכל העולם חוץ מהארוס, וכן בחפץ מן החפצים שהוא קנין לאדם א' אף שידענו כי יפקיר כל נכסיו למחר אפ"ה כל עוד הוא תחת רשות בעליו אין לאחר חלק בו וה"ה בלימוד התורה לע"א כ"ז שלא נתגייר אף שדעתו להתגייר, ולבו נכון ובטוח שיתגייר אח"כ לשם שמים מ"מ קודם גירותו אסורה לו משום ארוסה או גזל או משום מגיד דבריו, ואין איסור של לימוד תורה לע"א דומה לאיסו' קבלת גרים בזמנים ידועים דאיכא למיחש דכוונתם לד"א ולא לש"ש ואפ"ה מותר לקבלם אם לבו בטוח שלא יפנה אחר ההבל בעבור עושר וכבוד אלא נכח השם ית' ושם דרכו והמשכיל יבין מדעתו ההבדל בין הנושאים גם הא לא הי' דעתו של א"א שיתגיירו כל מי שילמוד עמו תורה שהרי הרבה היו בחרן ובארץ כנען וביתר הארצות שהלך בהן א"א שלא נתגיירו, ואעפ"י שאברהם הי' קורא בשם ה' לכל יושבי הארץ, ויותר מזה הוא מבואר בדברי רבינו בהל' ע"א פרק ה' הלכה ג'. ונחזור לעניננו המבוא' מן האמור דע"א אסור ללמוד תור', ואסור לנו ללמוד עמו ואעפ"י דכוונתו הוא בלימוד להתגייר אח"כ מ"מ כיון דבשעת הלימוד עדיין לא נתגייר אסורה לו מהטעמים האמורים, וא"כ קמה וגם נצבה הקו' שעמדנו עלי' איך הי' א"א מאהב את המקום לבריות דלא הי' לאל ידו לגיירם ולאהב את הקב"ה על בריותיו דהא אסור ללמדם תורה ומצוה בעידן בגיותן, ודבר זה א"א לומר שלמד להם אברהם ז' מצות דידהו ובלימוד הזה הראה להם את גדלו ואת ידו החזקה של הקב"ה ובאלה מותר הב"נ להתעסק בהם ורשאי הישראל ללמוד עמהם, ואדרבה ב"נ שעוסק בתורה בז' מצות דידהו חשוב מכ"ג ע"ה כדאי' בסנהדרין נ"ט והביאו רבינו בהל' מלכים פ"י הלכה ט' דאחר העיון נראה דוקא בפסקי דינים של הז' מצות מותר הב"נ להתעסק ולהגות בהם כמו אסור מותר חייב זכאי אבל טעמי המצו' וסודותיהן והויכוח לדרוש ולחקור בהן אסור לב"נ אפי' בז' מצות דידהו דאין בזה תועלת אל המעשה אשר יעשון, ומנא אמינא לה מהא דאמרינן בנדרים ל"ח א' לא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו בלבד וכו' ומסיק אלא פלפול' בעלמא וכו' עיי"ש במפרש ובפי' הרא"ש ז"ל הרי לך מבואר דאפי' לישראל עם סגולתו לא ניתן להם רק פסקי דינים הלכו' פסוקות לא הפלפול והויכוח והחכמות הרמות הרמוזות בתורה ובצורת האותיות כמ"ש הרא"ש רק דמרע"ה נהג עמנו טובת עין וחילה פני קונו ית' שיתרצה ליתן לנו גם הפלפול - דאי משה עשה כן מדעתו והסכים הקב"ה על ידו מלבד דלא הי' רשאי לעשות כן מתחלה כיון דלו לבדו ניתנה ואין לזרים אתו הי' בו אי' ללמדו לנו אף זו קשה דה"ל לתלמודא בשבת פ' ר"ע למחשב ד' דברים שעשה משה מדעתו א"ו כדכתבינן דהתפלל לה' ית' כאמור - ומכ"ש שלא ניתן לב"נ הפלפול והויכוח אף בז' מצות שנצטוו עליהן וממילא ידעינן דאסור להן הפלפול והדרשה אחרי הסודות שיש בהם משום מאורסה או מורשה כמו שאסור להן ללמוד שארי המצות היתירים על השבע מטעמים הנזכרים ואין להשיב ע"ז דא"כ מאי קושיא להתו' בחגיגה הנ"ל בהא דר"א דאין מוסרין וכו' דלמא ר' אמי מיירי לענין הפלפול של ז' מצות דידהו דלית בהו אי' משום מאורסה או מורשה ואשמעי' ר"א דאפ"ה אסור למסור להן משום מגיד דבריו ליעקב וכו' דזה אינו חדא דהא מסוגיא דנדרים הנ"ל מוכח דלא ניתן הפלפול לב"נ אפילו בשבע מצות דידהו ממילא אית בהו איסור מאורסה או מורשה אם הב"נ עוסק בו ושפיר הקשו למאי איצטריך ר"א דרשא מגיד דבריו וכו' דממילא ידעינן מי שמוסר להן הפלפול עובר על לפני עור ועוד דהך קרא מגיד דבריו וכו' מיירי רק בפסקי דינים העשה והל"ת ולא איירי כלל בפלפול כמפורש בסיפי' דקרא חקיו ומשפטיו לישראל ודוחק לומר דרישא דקרא בפלפול איירי וסיפא בפסקי דינים ואינו מאמר שירי ענין א' במלות שוניות, ואדרבה מדברי התו' דחגיגה מוכח דאפי' בז' מצות דידהו אסור להם ללמוד הפלפול והעיון בהם דהא דכתבו התו' שם דאיכא מצוה ללמוד לב"נ ז' מצות והביאו ראיי' מבריי' השנוי' בסנהד' נ"ט מנין שאפי' ע"א העוסק בתורה שהוא ככ"ג וכו' וקשה מאי ראיי' מייתי דלמא הברייתא איירי בפסקי דינים והלכות של ז' מצות ובהו איכא מצוה ללמדם למאן ידעו להזהר והכי דייק קרא אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וגו' והיינו פסקי הלכות המודיעים את הדרך אשר ילכו אבל הפלפול והסודות מז' מצות שבהן אינו תלוי המעשה ורק השלמת העיון לכן אסור למסור להן ועוד דברישא דקרא כתב ושמרתם את חקותי וגו' ואלה הן פסקי הלכות שנאמרו למשה מסיני אולם הפלפול אינו בכלל שמירת החוקים, וא"כ ליכא למשמע מהך דרשא האדם אלא פסקי דינין דמותר ללמוד לב"נ ולא הפלפול, מיהו גם איסור ליכא למשמע מהכא דקרא אתי להורות דפסקי דינים מצוה ללמוד להן אבל פלפול ליכא מצוה ואיסורא ג"כ לא שמענו, והוצרך ר"א לדרשא מגיד דבריו ליעקב לאסור להם הפלפול של ז' מצות וממילא ידעי' דהישראל אסור ללמדם, ובאמת רישא לאו היינו סיפא דתחלת הכתוב בפלפול איירי וסופו בפסקי הלכות, ונתישב בזה לשון הכתוב מגיד דבריו ומה המה הדברים אם לא חוקים ומשפטים, ועיין בפי' הרא"ע ובפי' הרד"ק ז"ל ולדברינו ליכא כפל ענין במלות שונות, בשלמא בסוגיא דסנהדרין לא קשיא מאי פריך התלמודא לר' יוחנן דאמר ע"א שעוסק בתורה מהך ברית' דר"מ ודלמא ר"ן איירי מפלפול ור"מ לא קאמר דמצוה ללמוד אלא פסקי דינים דכיון דלא אסיק אדעתא לחלק בין ז' מצות לשאר מצות ממילא אין לחלק נמי בין פסקי דינים לפלפול, דלימוד שאר המצות אשר אין לב"נ חלק בהן הוא כמו הפלפול של ז' מצות אידי ואידי אין בהם תועלת אל הנהגתן רק למאי דמסיק דיש הבדל בין ז' מצות לזולתן שפיר מחלקין מהאי טעמא בין פלפול ועיון ללימוד פסקי הלכות והיינו בז' מצות דוקא ולא בשאר מצות אולם על התו' קושייתינו במק"ע ומוכרחין אנו לומ' בדעתם דמצד הסברא אסור לב"נ ללמוד הפלפול ועיון כיון דלא ניתן להם כלל כדמוכח מסוגיא דנדרים ממילא איכא איסורא משום מאורסה או מורשה והיינו שהקשו התו' למאי איצטריך דרשא דר"א אם לענין הפלפול והחקירה מסברא ידעינן דאסור לע"א להתעסק בהן כיון דלא ניתן להם אסור לב"נ ללמוד הפילפול והחקיר' כנ"ל וגם הישראל אסור ללמדם משום לפני עור, ואם איירי ר"א ללמדם פסקי דינים מהז' מצות ליכא איסורא, אדרבא מצוה קעביד כנ"ל, ועיין מ"ש רש"י ז"ל בסנהדרין שם ד"ה בז' מצות דידהו וכו' דייקא לשונו דהפלפול אפילו בז' מצות דידהו ג"כ אסור לב"נ, מדכתב עוסקין בהלכות אותן ז' מצות להיות בקיאין בהן, לכאורא אך למותר המה, דמי לא ידע ביאור זה, בהסוגי' גם מדלא כתב עוסקין בתורת ז' מצות כלישנא דנקט ר"מ ע"א שעוסק בתורה וכו' ולא קאמר שעוסק בהלכות, ומלות להיות בקיאין בהן ג"כ הם למותר, אולם רש"י ז"ל יפה דייק להורות לנו שלא נטעה בדברי ר"מ להתיר לב"נ ללמוד בז' מצות דידהו אפילו פילפול ועיון שיש בהם, לפיכך כתב מלת והלכות, דהוראתו רק פסקי דינים, ולא הפלפול, וכתב נמי להיות בקיאין וכו' להורות דר"מ לא התיר לב"נ ללמוד אלא מה שהוא תלוי בבקיאות דמותר לישראל להתעסק בהם למען יהיו בקיאין וידעו את המעשה אשר יעשון, אבל הפלפול אסור אפילו בז' מצות דידהו. ועוד יש להביא ראי' למה שאמרנו פה, מהא דאמרינן במכות כ"ג דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני וכו' תורה בגימטרי' תרי"א וכו', ומעתה תקשי לר' יוחנן דיהיב טעמא, לאסור לימוד התורה לב"נ משום דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וכו', דהאיך קאמר דמספר תורה הם לנו מאורסה או מורשה, הא בכלל אותן תרי"א איכא נמי ה' מצות מהז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ והם אינם לא מאורסה ולא מורשה לקהלת יעקב, דגם ב"נ נצטוו עליהן, וכשם דמלת לנו הנאמ' בכתו' תור' צו' לנו וגו' אינו ממעט לאותן הז' מצו' לאוסרן לב"נ ללמדם, כך אינו ממעט לשאר המצו' לאסרן ללמדם לב"נ, ואין לומר דכוונת הכתוב דרובן של מצות רק לישראל לחוד צוה, לא לב"נ, דמלבד שדבר זה הוא דוחק גדול, אף זו דרבינו ע"כ לא ס"ל הך פירושא במימרא דר' שמלאי, דרבינו חולק על בה"ג בשורש הא' בס' המצות, במה שחשב הבה"ג גם מצות דרבנן במנין המצות, דהא אמרינן תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, ועל מצות דרבנן לא שייך לומר כן, והרמב"ן ז"ל חפץ בהצדקו ואמר דכוונת ר' שמלאי היא על רובן, דרובן נאמרו מסיני, ונגרר המיעוט אחר הרוב יעי"ש, וא"כ שמעינן מזה דרבינו ז"ל לא ניחא לי' לומר דר' שמלאי קאי רק על רובן של המצות, אלא דהוא מאמר ע"ד השילוח וא"כ קושייתינו נצבה וצ"ע. אמנם אם נאמר דאפי' בז' מצות דידהו לא הותר להם ללמוד אלא פסקי דינים משפט המעשה ואת אשר לא תעשינה אבל הדרישה והחקירה בהם אסור לב"נ ליתא לקושייתינו דקודם קרא דכתיב תורה צוה לנו כתוב לאמר והם תכו לרגליך ישא מדברותיך, דרשינן מיני' במס' ב"ב ח' א' והם תכו וגו' אלו ת"ח שמכתתין רגליהן מעיר לעיר ממדינה למדינה ללמוד תורה ישאו מדברותיך לישא וליתן בדברותיו של המקום יע"ש הרי דרשי' קרא קמא לענין פלפול התורה ועומק העיון בה וסמך לי' הכתוב תורה צוה לנו והיינו לבאר מהו הפלפול של מדברותיך שהם נושאים ונותנים בהם ואמר תורה צוה לנו משה ובה הם נושאים ונותני' ועל הפלפול שיש באותן תרי"א מצות שפיר קאמר לנו מורשה קהלת יעקב דכולם לנו מורשה הם ולא לב"נ דלדידהו אסור הפלפול והעיון אפי' בז' מצות, והנה אחר שהוכחנו בראיות ברורות דאפי' בז' מצות דידהו אסור לב"נ ללמוד הפלפול בהם וסודותיהן שפיר קשיא לי' להרמב"ם מה שהקשינו על הספרי במה הי' א"א ע"ה מאהב להקב"ה דהא לא הי' רשאי ללמוד עמהם תורה עומק הפלפול אלא צריכין אנו לומר שהי' מגלה להם סתרי הטבע ומה רבו מעשי ה' ופלאי בריותיו בשמים ממעל ובארץ מתחת כמאמרם ז"ל פ"ק דב"ב אצטגנינות גדולה היתה בלבו של א"א ע"ה וכו' וכן מבואר להדיא בדברי רבינו בהל' ע"א פ"א ה"ג הרי מוכח מהספרי דע"י ההכרה במעשי ה' ובהתבוננת בברואיו הנפלאים הוא הדרך האמיתי לאהבה את ה' אלהינו ולהכי קשיא לי' לרבינו בהיות כן א"כ דברי הספרי מתנגדים לעצמן דבאידך ברייתא השנוי שם מייתי דע"י המצות שצונו ה' אלהינו הוא הדרך לאהבה את ה' לזה הוכרח רבינו לפרש ודאי ע"י המצות הנגלות לנו ג"כ קונה אהבתו ית', אולם בהתבוננת במעשיו הנפלאים כי כולם עשה בחכמה יוסיף אהבה על אהבתו לו ית' כי האדם מתפעל יותר ע"י חוש הראות מאשר הוא מתפעל ע"י חוש השמע והי' האות ע"י שבירת הלוחות ממשה רבינו ע"ה כאשר ראה את העגל ונתפעל מאד, וכ"ש שהחוש הראות יעשה רושם יותר בקרב האדם מאשר הוא עושה השכל רק תחלה צריך שימלא כרסו בש"ס ופוסקים לדעת את המעשה וילך בדרך טובים גם תהי' לו לאור מאיר לבלתי יכשל ויפול במהמורות החקירה, אבל איפכא אין מקום לומר דהיינו ע"י מעשה המצות יוסיף אהבה על אהבתו שהשיג בהתבוננות בפלאי ויצורי הבורא ב"ה, דא"כ הי' צריך תחלה לידע ולהכיר בפלאי היוצר הכל ית' ואח"כ ילמוד אלה המצות והחוקים והמשפטים וחלילה לנו לחשוב כן שיקדים החקירה והתבוננות טרם ישתדל ללמוד התורה והמצוה ורבינו בעצמו לקמן פ"ד הלכה י"ג כתב תחלה צריך שילמוד וידע כל התורה כולה וימלא כרסו בש"ס ופוסקים ואח"כ יעסוק במ"ב ובמעשה מרכבה, והא לדעת רבינו ההתבוננת בפלאי היצורים וכל המציאות הן הן מעשה בראשית ומעשה מרכבה ועיי"ש בכ"מ אלא ודאי כמ"ש ומתישב בזה הסתירה הנראית בהשקפה ראשונה מדברי רבינו פה למ"ש בספר המצות הבאתיו לעיל ד"ה והאיך הוא הדרך לאהבתו וכו' דלפי האמור שניהם צדקו יחדו דכאן איירי מאהבתו האמיתית והיא האחרונה שאפשר לאדם להשיג ועיין בפ' שלאחר זה ד"ה הגלגלים.