Seder Mishnah on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות וכו'. עכ"ל ועיין במגיד משנה. (א) והנה הסוגיא שממנה מקור דין זה המצא תמצא בפסחים כ"ח ועוד שם בדף ק"ך ע"א אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן וכו' בערב תאכלו מצות ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן וכו' עד סוף הסוגיא דשם בזמן שאין בית המקדש קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה יע"ש הסוגיות היטב וברש"י וברשב"ם שם. קושית הלח"מ על רז"ל פה מפסחים כ"ח. והלחם משנה תמה על רבינו דהיאך מפיק מקרא דבערב תאכלו מצות לקבעו חובה לאכילת מצה אף בזמן הזה, והרי בפסחים כ"ח ע"ב אמרינן דר' יהודה סובר דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו הוא בלאו, ור' שמעון פליג עליה וס"ל דליכא לאו לא בלפני זמנו ולא בלאחר זמנו ומפיק ליה מיהקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' ופריך התם ור' יהודה שפיר קאמר ליה ר' שמעון, ומשני ההוא לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא ור' שמעון לקבעו חובה בזמן הזה מנא ליה, ומשני דנפקא ליה מקרא דבערב תאכלו מצות ור' יהודה ההוא מבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה, ור' שמעון טמא ושהיה בדרך רחוקה נפקא ליה מערל ובן נכר דחייבים במצה ומרור, ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי יע"ש הסוגיא. ומעתה רבינו דאיהו פסק לעיל פרק ראשון הלכה ח' דלפני זמנו הוא בלאו. והיינו דפסק כר"י ואם כן לדידיה איצטרך הך היקישא לענין לקבעו חובה בזמן הזה לאכילת מצה, ומקרא דבערב תאכלו מצות לא נפקא לן חיובא דאכילת מצה אלא לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכשינויא דהגמרא הנ"ל אליבא דר' יהודה, והיאך כתב רבינו פה דאכילת מצה בזמן הזה דליכא פסח נפקא מהך קרא של בערב תאכלו מצות יע"ש בלח"מ. קושיא שם בדף ק"כ. והנראה לענ"ד בס"ד ליישב קושיתי, דראשון תחלה אומר אני דקושיא זו שהקשה הלח"מ על רבינו וכאמור, לא על רבינו בלבד יצאת הקושיא אלא גם אף על רבא קשיא קושיא זו, והוא דהא הרב המגיד לעיל פרק ראשון הלכה ד' כתב דרבינו סובר דרבא בפסחים כ"ט סובר כר' שמעון דדוקא בלאחר זמנו הוא דסובר כוותיה אבל בלפני זמנו אף רבא שם פסק כר' יהודה דהוא בלאו יע"ש במג"מ, וכיון דרבא סובר בלפני זמנו כר' יהודה ממילא קשיא גם לדידיה קושית הגמרא דשם דף כ"ח הנ"ל וז"ל שפיר קאמר לי' ר' שמעון וכו' דהיינו מאי עביד רבא בהך היקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' וצריכת לומר גם לרבא הך שינויא דהגמרא דהתם דאיצטרך הך היקישא לענין לקבעו חובה בזמן הזה לאכילת מצה וקרא דבערב תאכלו מצות וכו' איצטרך לטמא ושהיה בדרך רחוקה דלא ילפינן להו מערל ובן נכר, וא"כ קשה דהיאך אמרינן שם דף ק"ך וז"ל אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות וכו' ורבא אמר לך טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא דלא גרע מערל ובן נכר וכו', יע"ש הסוגיא באריכות, הרי לך להדיא ומבואר בהסוגיא ההיא דטמא ושהיה בדרך רחוקה לא גרע מערל ובן נכר, אבל לענין לקבעו חובה בזמן הזה נפקא ליה מקרא דבערב תאכלו מצות, וצ"ע לענ"ד וקושיא זו הקשיתי עודני בימי חורפי עומד ומשמש בבית מדרשו של שם משמואל אאמ"ו זצללה"ה (וכעת מצאתי בספר שער המלך שעמד ג"כ בקושיא זו בשם אחד מחכמי זמנו לא נודע שמו עיין עליו), והוא זצללה"ה השיבני אז בחריפות ובבקיאות, ובעו"ה כעת יצאו הדברים מלבי ואיני זוכרם. קושית העולם שם דף כ"ח ר"י שפיר קאמר וכו'. וליישב את זה נראה לענ"ד בס"ד בהקדים מה ששמעתי מפי המרובים מקשים על הך סוגיא דפסחים כ"ח דקאמר וז"ל, ור' יהודה שפיר קאמר ליה ר' שמעון וכו' והוצרך הגמרא לשנוייא בשינויא דחיקא טובא וכנ"ל ויע"ש בגמרא, ולמה לא משני הגמרא דר' יהודה איצטרך ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' וכדאמר ר' אליעזר לקמן מ"ג דדריש ליה לחייב נשים מדאורייתא באכילת מצה, דדרשינן דכל מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכו' יע"ש ורבים אומ' בישוב זה זה בכה וזה בכה וכל דרך איש ישר בעיניו. ויציבא מילתא דמה שהקשה מהרש"א בפסחים דף ל"ה בד"ה גמרא לא תאכל עליו חמץ וכו' דלמה לא משני הגמרא לעיל דף כ"ח דר' יהודה איצטרך ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' להך דרשא דר' אליעזר בן יעקב שם דף ל"ה הנ"ל למעוטי ארז ודוחן שאין יוצאין בהן ידי חובת מצה יע"ש במהרש"א, דאפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושיא זו ולומר דהך סוגיא דדף כ"ח ע"ב הנ"ל סוברת כהירושלמי שם בפרק שני דמפיק ליה להך דינא דר' אליעזר בן יעקב מקרא דעריסותיכם הנאמר גבי חלה דממעט ארז ודוחן יע"ש בירו' ועיין בפני יהושע שם דף ל"ה, אבל הך קושית העולם הנ"ל איצטרך ההיקש לדינא דר' אליעזר לחייב נשים באכילת מצה לכאורה שפיר קשיא, וצ"ע לכאורה. ואולם את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב זה הוא דהא התוספות במגילה דף ד' ע"א בד"ה שאף הן היו באותו הנס וכו' הקשו דלמה לי הך היקישא הנ"ל דנשים חייבות באכילת מצה, דהא בלאו הכי חייבות בכח אכילת מצה מכח הסברא שאף הן היו באותו הנס, ותירצו בשם רבינו יוסף איש ירושלים דהוי אמינא דהך גזירה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות ליפטרינהו לנשים מאכילת מצה, לזה קמשמע לן הך היקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים ת"ע מצות לאפוקי מהך גזרה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות יע"ש בתוספות, (ועיין לקמן בהלכות קרבן פסח פרק שמיני הלכה א' בד"ה אכילת בשר הפסח בליל ט"ו וכו', ולעיל בהל' שבת פרק א' הל' א' בד"ה שביתה בשביעי וכו' אות א' ב' ג' וד' מש"כ בס"ד בדברי התוספות הללו). והתוספות בקדושין דף ל"ד בד"ה ס"ד אמינא נילף וכו' הקשו דלמה לי הך היקישא דנשים חייבות באכילת מצה דהא מדאיצטרך האזרח גבי סוכה למעט וליפטר נשים מחיוב ישיבת סוכה לאפוקי דלא נאמר דנילף ט"ו ט"ו מחג המצות לחייב נשים בישיבת סוכה, ממילא כבר ידעינן דנשים חייבות באכילת מצה ותירצו דהוי אמינא דהאזרח אתיא לרבויי יע"ש בתוס'. קושית הפנ"י על התוס' דקדושין דף ל"ד בד"ה סד"א נילף וכו'. ודברי התוס' הללו הם מפליאים הפלא ופלא וכבר עמד בהם ג"כ הפני יהושע שם, והוא שהרי בסוכה דף כ"ח מסקי רבה ואביי להדיא, דהא דנשים פטורות מסוכה לאו מקרא דהאזרח נפקא אלא מכח דהלכתא גמירי לה הוא דנפקא יע"ש הסוגיא באריכות קצת, והנה כי כן מאי הקשו התוספות דלמה לי היקישא דנשים חייבות באכילת מצה דידעינן ליה בלאו הכי דאיצטרך האזרח לפטור נשים מסוכה וכנ"ל, דהא תיבת האזרח לא קאי כלל לפטור נשים מסוכה, אלא פיטור הנשים מסוכה אינו אלא הלמ"ס, וליכא למימר דכוונת קושית התוספות היא דלמה לי ההיקש דנדע דנשים חייבות באכילת מצה מדאיצטרך ההלמ"ס לפטור נשים מסוכה, ומה דנקטו התוספות בלשונם תיבת האזרח, הוא לאו דוקא, דאם כן מאי תירצו התוס', דהוי אמינא דהאזרח אתיא לרבות נשים בחיוב ישיבת סוכה וכנ"ל, דהיאך שייך לומר כן על הלמ"ס שיצאת מפורש מפה קדוש משה רבינו ע"ה אם לחיוב אם לפטור, אם כן מאי טעותא שייך למיטעי בדבר זה, יע"ש בפני יהושע שהאריך כמעט לגמגם בדברי התוספות הללו (ועיין לקמן בהלכות מעשר שני פרק רביעי הלכה ט' בד"ה אין פודין פירות מעשר וכו' אות חמישי, ולקמן בהלכות קרבן פסח פרק שמיני הלכה א' בד"ה אכילת בשר בליל פסח וכו' ולקמן בהלכות חגיגה פרק שלישי הל' ב' בד"ה חוץ מן הנשים וכו' מה שכתבתי בס"ד עוד בישוב קושית הפני יהושע האמורה וביתר דברי התוספות דקדושין הנ"ל תדרשנו משם). ישוב קושית הפנ"י הנ"ל. ולדידי חזי לי בס"ד ליישב תמיהת הפני יהושע הנ"ל ולבאר כוונת דברי התוס' הנ"ל דלכאורה אין כאן קושיא כלל על התוספות הנ"ל דהא לפי המסקנא דמסקינן בהך סוגיא דסוכה התם ע"ב דאיצטרך לרבויי נשים לתוספת יום הכפורים, דהוי אמינא דהואיל ואימעט תוספת יוה"כ מעונש ואזהרה אימעטו גם כן נשים מחיובו יע"ש בסוגיא, אם כן שפיר אפשר לומר דתיבת האזרח דכתיב גבי סוכה הוא מיעוט למעט נשים מחיוב סוכה והך תיבת האזרח דכתיב גבי יוה"כ זה הוא רק אסמכתא בעלמא לחייב, אבל העיקר הוא דהא דנשים חייבות בתוספת יוה"כ זה הוא הלכתא גמירי לה, לאפוקי דלא נימא כאמור דנשים פטורות מתוספת יוה"כ הואיל ואימעט מעונש ואזהרה. וראיתי להריטב"א בחידושיו לסוכה שם בד"ה אמר אביי וכו' שהקשה באמת כן, ומה שתירץ הריטב"א שם נראה בעיני התוספות לדוחק, אלא דהתוספות ס"ל, דלפי המסקנא באמת כן הוא והגמרא שם לא קאמר בתחלה דסוכה הלכתא, אלא קודם שמסיק להך סברא דהואיל ואימעט תויוה"כ מעונש ואזהרה וכו' אבל לפי המסקנא הך האזרח דגבי סוכה אתיא למעט נשים מסוכה, וא"כ שפיר הקשו התוספות דלמה לי הך היקישא הנ"ל לחייב נשים באכילת מצה דהא בלאו הכי ידעינן ליה מדאיצטרך האזרח לפטור נשים מסוכה, ודו"ק. לכאורה יש דיחוי להישוב על קושית הפנ"י הנ"ל. איברא עדיין לא זורה ולא חובשה קושיתו של הפני יהושע הנ"ל על התוספות, דעדיין הקושיא במקומה עומדת דמנא להו להתוספות להקשות דדלמא הא דנשים פטורות מחיוב ישיבת סוכה הוא מכח מה דהלכתא גמירי ליה, והאזרח דכתיב גבי סוכה הוא רק אסמכתא בעלמא, והאזרח דכתיב גבי יוה"כ זה הוא ריבוי גמור ודרשא גמורה לחייב נשים בתוספת יוה"כ, והך דיוה"כ לאו הלכתא היא, וליכא למימר דהתוספות הוכיחו כן דאם לא כן תקשה קושיתם דלמה לי ההיקש לחייב נשים באכילת מצה, דהא נדע זה מכח מה דאיצטרך ההלמ"ס לפטור נשים מחיוב ישיבת סוכה וכנ"ל, ובזה לא היה שייך תירוצם של התוספות דהוי אמינא דההלכה למ"ס אתיא לרבות נשים לחיוב ישיבת סוכה כמו שתירצו כן גבי תיבת האזרח, דכבר כתבנו למעלה דגבי ההלמ"ס לא שייך למיטעי. ולפיכך הוכיחו התוספות מזה דתיבת האזרח דכתיב גבי סוכה קאי לפטור נשים מחיוב ישיבת סוכה, וממילא שפיר יוכלו התוספות לתרץ דהוי אמינא דהאזרח אתיא לרבות נשים דחייבים בישיבת סוכה, אבל אם זהו היתה הוכחת התוספות, הנה אין בהוכחתם כלום, דמזה אין ראיה דלא קשיא דאם נאמר דנשים פטורות מאכילת מצה למה לי ההלכה למ"ס דנשים פטורות מסוכה דזה אינו, דנהי דיציבא מילתא דרבא משני שם ס"ד אמינא נילף ט"ו ט"ו מחג המצות וכו' אבל הא מיהא הך דרשא דתשבו כעין תדורו גם לרבא אית ליה, וכמו שכתבו כן התוס' בסוכה דף כ"ו בד"ה פרצה קוראה לגנב וכו' ושם בדף כ"ח ע"ב בד"ה תשבו כעין תדורו וכו' יע"ש בתוספות לשונם. אלא שדבריהם הללו לכאורה צריכים ביאור, דא"כ הוא כמו שכתבו דגם רבא הוא דסבירא ליה דרשא דתשבו כעין תדורו, למה זה הוצרך רבא בכל השני מקומות הנ"ל לשנויי שינויא אחרינא ממה דשני אביי התם תשבו כעין תדורו, אלא שמתוך דברי הריטב"א בחידושיו שם דף כ"ו בד"ה פרצה קוראה לגנב וכו' תבין דברי התוספות הנ"ל, ותמצית הדברים דאביי ורבא פליגי בסברא אם דבר כזה הוא גם כן בכלל תשבו כעין תדורו או לא דרבא ס"ל דאין הסברא נותנת, שיהיו דברים אלו גם כן בכלל תשבו כעין תדורו, יע"ש בחידושי הריטב"א ועיין בפנ"י שם אלא שלא נתגלה בעת עסקו שם האור הגנוז הזה חי' הריטב"א ז"ל עד עסקו בפרק לולב הגזול כנראה מסוף חידושיו שבסוכה. ויהיה איך שיהיה אילו לא היה נאמר ההיקש לחייב נשים באכילת מצה הייתי אומר כמו שהוא כן הסברא החיצונה דנשים פטורות מאכילת מצה הואיל והוא מצות עשה שהזמן גרמא דמהיכי תיתי נאמר נגד הסברא החיצונה לחייב נשים באכילת מצה, ואם מכח מה דהיה קשה לן דאם כן למה לי ההלכה למ"ס לפטור נשים מחיוב ישיבת סוכה, זה אינו דהוינן טעינן לומר דההלכה למ"ס נתיירא שנטעה לומר דנשים חייבות בישיבת סוכה מכח תשבו כעין תדורו, וההלמ"ס סוברת שאין זה נגד הסברא החיצונה וכמו שהוא כן באמת לאביי. ואף דלרבא הוה נגד הסברא החיצונה לומר בדבר זה תשבו כעין תדורו וכאמור בשם התוס' וחידושי הריטב"א, אבל אפי' לרבא בודאי אינו נגד הסברא החיצונה כל כך לומר שגם זה הוא בכלל תשבו כעין תדורו, כמו שהוא נגד הסברא החיצונה לחייב נשים באכילת מצה בלי שום סיבה וטעם שהוא נגד דהכלל גדול בתורה כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ואם כן בודאי היינו בוחרים לומר מה שהוא מעט נגד הסברא החיצונה ואינו לפי האמת כן והיינו דההוה אמינא היתה שגם זה הוא בכלל תשבו כעין תדורו, וגלי לן ההלמ"ס דאין זה בכלל תשבו כעין תדורו ונשים פטורות מישיבת סוכה ומאכילת מצה, מישיבת סוכה פטורין מכח ההלמ"ס וכאמור, ומחיוב אכילת מצה פטורין גם כן דהא לית לן שום לימוד המלמד לנו לומר נגד הסברא החיצונה דנשים יהיו חייבות באכילת מצה, מלומר נגד הסברא החיצונה שמכח הלמ"ס נכריח שהנשים הן חייבות באכילת מצה, רק השתא דכתיב הך היקישא להדיא דנשים חייבות באכילת מצה והוא ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים ת"ע מצות מימר שפיר קאמר רבא דאיצטרך ההלכתא דס"ד אמינא דנילף ט"ו ט"ו מחג המצות, ולא קאמר כדאביי משום תשבו כעין תדורו דלמה לנו לפי האמת לומר אפילו מה שהוא רק מעט נגד הסברא החיצונה, דהיינו לומר שאף זה הוא בכלל תשבו כעין תדורו, דהא לרבא דבר זה הוא לפחות קצת נגד הסברא החיצונה ואין לנו הכרח לסתור הך סברא, דהא אפשר לשנויי לפי האמת בשינויא רויחא שאינו נגד האמת ואינו נגד הסברא החיצונה, והוא דהוה אמינא דנילף ט"ו ט"ו מחג המצות כדשני רבא, אבל הא מיהא התוספות לכאורה אין להם הכרח מכח קושיא זו דאם סוכה היתה הלמ"ס דנשים פטורות מישיבתה למה לי היקישא לחייב נשים באכילת מצה דאם לא היה נכתב ההיקש שפיר היינו טועין לומר דאיצטרך ההלמ"ס שלא נאמר תשבו כעין תדורו וכמש"כ בס"ד לעיל מזה, וצ"ע לכאורה לענ"ד על התוספות. סתירה להדיחוי הנ"ל. ברם מה שנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה, הוא דהא כבר כתבתי בס"ד לעיל בשם התוספות דמגילה דלולי הך גזרה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות לא היינו צריכים כלל לההיקש של ל"ת עליו חמץ שבעת ימים ת"ע מצות לחייב את הנשים באכילת מצה דבלאו הכי היו הנשים חייבות באכילת מצה מכח הסברא החיצונה והוא שאף הן היו באותו הנס וכדבר האמור לעיל, ואם כן שפיר הוכיחו התוספות דעל כרחין לפי המסקנא דסוגיא דסוכה התם צריכין לומר דיה"כ הוא הלכתא, וסוכה לאו הלכתא היא, אלא מה שהן פטורות מסוכה נפקא מקרא של האזרח דממעט לנשים מחיוב ישיבת סוכה, דאל"כ אלא דנאמר דסוכה הוא הלכה למ"ס, (ויוה"כ נפקא מקרא דתיבת האזרח), תקשה דלמה לי היקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' לחייב נשים באכילת מצה, דהא גם בלאו הכי נדע דנשים חייבות בו מכח הסברא החיצונה של מה שאף הן היו באותו הנס וכקושיתם של התוספות דמגילה הנ"ל, דשוב ליכא למימר כתירוצו של הר' יוסף א"י הנ"ל דהיינו דהוי אמינא דנילף לפטור נשים מחיוב אכילת מצה בגזרה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות וכאמור לעיל, דהא השתא קאמינן לפום הסברא דהא דנשים פטורות מחיוב ישיבת סוכה הוא רק מכח ההלמ"ס, והיאך נילף מיניה בגזרה שוה הא אין דנין קל וחומר מהלכה ולא גזרה שוה ולא שום אחד מן השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, וכמש"כ כן רש"י בשבת דף קל"ב ד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' יע"ש (ועיין מה שכתבתי בס"ד בזה לעיל הלכות שביתת עשור פרק ראשון הלכה ו' בד"ה וצריך להוסיף מחול על הקדש וכו' אות ראשון אות שלישי ולקמן בהלכות חגיגה פרק ראשון הלכה ב' בד"ה הראיה והחגיגה וכו' אות, יע"ש) ואם כן שפיר הוכיחו התוספות דעל כרחין צריכים אנו לומר לפי המסקנא דאסיק הסוגיא דמסכ' סוכה התם דהא דנשים פטורות מחיוב ישיבת סוכה לאו מכח הלכתא נפקא אלא מכח קרא הוא דנפקא דהיינו מתיבת האזרח דממעט נשים מישיבת סוכה, ודו"ק. פלפול בגמ' דסוכה דף כ"ח ע"ב. אמנם כן מה שלכאורה קשה על זה לענ"ד הוא דאם כן למה זה אמר אביי במסכ' סוכה דף כ"ח דסוכה היא הלכתא וז"ל אמר אביי לעולם סוכה הלכתא ואצטרך ס"ד אמינא תשבו כעין תדורו וכו' יע"ש בגמרא, ולמה לא קאמר איהו נמי דסוכה נפקא מקרא דהאזרח דממעט לנשים מישיבת סוכה. ויה"כ הוא הלכתא וכמו שנאמר, וכמו שהקשה כן באמת הריטב"א בחידושיו שם בד"ה אמר אביי לעולם סוכה וכו' הבאתי דבריו לעיל, ומה שתירצנו שם בס"ד דזה הוא לפי ההוי אמינא טרם שמסיק הגמרא ס"ד אמינא הואיל ואימעט תוספת יוה"כ מעונש ואזהרה נשים נמי וכו' וכדלעיל הנה זה הוא שינויא דחיקא קצת, ואשינויא דחיקא ניקו ונסמוך. אבל בס"ד הנה מקום אתי עמי לתרץ קושיא זו בתירוץ מרווח, והוא דאביי לשיטתו הוא דצריך לומר בסוגיא דסוכה התם דסוכה הוא הלכתא לא קרא, ויוה"כ הוא דנפקא חיובא דנשים מקרא דהאזרח, וביאור דבר זה הוא, דהא אביי בהך סוגיא דהתם הא קאי אליבא דהתורת כהנים, דהוא דרש להך דרשא דהתם דתיבת האזרח דכתיב גבי סוכה קאי למעט נשים מחיוב ישיבת סוכה, והך תיבת האזרח דכתיב גבי יוה"כ דקאי לרבות נשים לחיובא וסתם תורת כהנים שהוא ספרא הוא ר' יהודה, ולר' יהודה לשיטתו שפיר הוצרך אביי לשיטתו לומר דהך האזרח דגבי סוכה הוא אסמכתא ועיקרו הוא הלכתא והך דיוה"כ הוא נפקא מקרא וכמו שאבאר בס"ד. אביי התם לשיטתיה משני שפיר. וביאור דבר זה דהא ר' יהודה הוא מרא דשמעתא דס"ל בכל התורה כולה דשני הכתובים הבאים כאחד מלמדין, ולמאן דאמר שני כתובים הבכ"א מלמדין הא אמרינן בסוגיא דקדושין דף ל"ה דהא דאמרינן זה הכלל דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהם ולא ילפינן להו לחיובא ממצה והקהל דנשים ג"כ חייבות בהו, הוא משום דהוי להו מצה והקהל ושמחה דנשים חייבות בהו שלשה כתובים הבאים כאחד ושלשה כתובים אפילו לר' יהודה אין מלמדים יע"ש הסוגיא באריכות, והתוספות שם בד"ה משום דהוי מצה וכו' הקשו דלאביי דס"ל התם דף ל"ד דאשה בעלה משמחה מאי איכא למימר דהא ליכא כאן שלשה כתובים, דנשים אינן חייבות לדידיה בשמחה ותירצו משום דהוי להו מצה והקהל וקידוש היום שלשה כתובים הבאים כאחד, יע"ש בתוספות. איברא זה ניחא לפי מה דקבל אביי מרבא אחר כך (בברכות דף ך' ע"ב) דנשים הן חייבות מדאורייתא בקידוש היום מכח ההיקש דזכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, אבל לפי מה דהיה סובר אביי בתחלה (עד ששמע כן מרבא) היה אביי סובר דנשים אינן חייבות בקידוש היום אלא רק מדרבנן לא מדאורייתא יעויין היטב בהך סוגיא דברכות התם, ממילא לא היה לו לאביי אליבא דר' יהודה שלשה כתובים, ותקשה לאביי אליביה דר' יהודה מנא ליה דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, לפיכך הוכרח אביי לומר דתוספת עינוי יוה"כ דנשים חייבות בו הוא נפקא מקרא דהאזרח (וממילא נשמע דהך דנשים פטורות מישיבת סוכה הוא הלכתא לא מכח קרא), ותוספת עינוי יוהכ"פ הנה הוא רק מצות עשה, שהרי אימעט מעונש ומאזהרה, והוא גם הוא מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן הוה ליה מצה והקהל ותוספת עינוי יוה"כ שלשה כתובים הבאים כאחד לחייב נשים, מה שא"כ אם היה יוה"כ הלכתא לא היה זה שלשה כתובים דהלכתא אינו בכלל שלשה כתובים דהא אין למדין מהלכה, וגם אינו נכנס כלל בגדר אחד עם הכתובים בכל חקותיו ומשפטיו, ועיין בתוספות דשבת דף ע' ע"א בסד"ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת וכו' שכתבו גדולה מזו אפילו מה שהמה בכתובים רק זה בעשה וזה בלאו לא מיקרי שני כתובים הבכ"א יע"ש בתוס', ואזדא לה קושית הריטב"א הנ"ל ודו"ק. רבא שם לשיטתי' שייט. ברם זה ניחא לאביי לשיטתו דלדידיה אנו מוכרחים לומר דהא דנשים פטורות מסוכה לאו מקרא נפקא אלא מהלכתא הוא דנפקא וכאמור, אבל לא כן רבא דהוא ס"ל להדיא בברכות התם דנשים חייבות בקידוש היום מדאורייתא, ממילא אית לן לדידיה בלאו הכי שלשה כתובים שהנשים חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. דהיינו מצה והקהל וקידוש היום, אף אם הוא סובר גם כן דאשה בעלה משמחה, ואזדא לה ההכרח הנ"ל, דתוספת עינוי יוה"כ הוא מקרא וסוכה הלכתא, ממילא לרבא הדרינן להסברא של התוספות דקדושין בד"ה ס"ד אמינא נילף וכו' הנ"ל דהך דיוהכ"פ הוא הלכתא והך דסוכה הוא מקרא דהאזרח דממעט נשים שהן פטורות מחיוב ישיבת סוכה וכאמור, ובאמת רבא בסוגיא דסוכה התם לא קאמר דסוכה הוא הלכתא משום דרבא סובר דסוכה מקרא נפקא וכדכתבינן, רק דקשיא ליה לרבא למה לי קרא לפטור נשים מסוכה דהא הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא. וממילא הן פטורות, ולזה הוכרח רבא לשנויי כדשני ס"ד אמינא נילף ט"ו ט"ו מחג המצות, ואסמיך סתמא דהגמרא מסדר הש"ס שינויא דרבא לשינויא דאביי כדרכם בש"ס בכמה מקומות, אבל לא דרבא סובר ג"כ דסוכה הוא הלכתא אלא דרבא סובר דסוכה מקרא נפקא, ודו"ק. ישוב קושית העולם בפסחים דף כ"ח הנ"ל. ומעתה אזדא לה בס"ד קושית העולם שהבאתי לעיל מה שמקשין דמאי פריך הגמרא בפסחים דף כ"ח ע"ב וז"ל ור' יהודה שפיר קאמר ליה ר' שמעון וכו' דלמא אצטרך ר' יהודה ההיקש לענין דנשים חייבות באכילת מצה וכאמור לעיל,דזה אינו דהך סוגיא דפסחים האמורה אזלא אליבא דאביי במסכ' סוכה התם הנ"ל, דסובר דהך ספרא דקאמר דיוהכ"פ נפקא מקרא דהאזרח וממילא סוכה הוא הלכתא, וסתם ספרא הוא ר"י וא"כ ר"י לשיטתי' לא צריך שום היקש לחייב נשים באכילת מצה דידעינן ליה מכח הסברא החיצונה דאף הן היו באותו הנס, וכקושית התוס' במגילה דף ד' ע"א הנ"ל, ותירוצם דשם דהוי אמינא דנילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות למיפטר נשים ממצה לא שייך לר' יהודה לשיטתיה דהוא סובר דבסוכה גופה הא דנשים פטורות ממנה הוא מכח ההלכה למ"ס ממילא אין דנין גזרה שוה מהלכה וכנ"ל (ועיין לקמן אות שלישי ישוב אחר לקושיא זו) ודו"ק. ישוב הקושיא הנ"ל שם בגמ' דף ק"כ ע"א. ואחרי כי כן אזדא לה בס"ד ג"כ הקושיא שהקשיתי לעיל וכן הקשה בספר שער המלך דהיאך אמרינן בפסחים דף ק"כ ע"א לרבא דנפקא ליה טמא ומי שהיה בדרך רחוקה מערל ובן נכר דתקשה לדידיה קושית הגמרא התם דף כ"ח שפיר קאמר ליה ר' שמעון וכו' דגם לרבא קשיא דלמה לי ההיקש לחייב את הנשים באכילת מצה וכשנאמר לעיל מילתא בטעמא, דלפי האמור בס"ד זה ליתא דרבא לשיטתיה הוא דשייט, דהוא ס"ל דפיטור נשים מישיבת סוכה אתיא מקרא דהאזרח דממעט לנשים לא מכח מה דהלכתא גמירי לה וכדלעיל, ממילא לדידיה שפיר איצטרך ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דהא איצטרך ליה לכדדריש ליה ר' אליעזר להורות דנשים חייבות באכילת מצה מדאורייתא וכקושית העולם הנ"ל ותירוצינו האמור לעיל מזה והוא דידעינן ליה דנשים חייבות במצה מכח הסברא של שאף הן היו באותו הנס הנה לרבא לשיטתיה הא ליתא, דלפי שיטתו האמורה שפיר אפשר לומר כתירוצם של התוספות דמגילה דף ד' ע"א הנ"ל, דהוי אמינא דניפטר נשים מאכילת מצה מכח הגזרה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות דהא לדידיה סוכה לאו הלכתא היא ושפיר נוכל למילף מיניה בגזרה שוה וכאמור, ודו"ק. ישוב קושית הלח"מ על רז"ל הנ"ל. ומתוך האמור בס"ד הנה חלפה הלכה לה גם קושית הלח"מ מה שהקשה על רבינו שהבאתי לעיל ריש אות זה, דהיינו מה שהקשה דהיאך העתיק רבינו להך קרא של בערב תאכלו מצות לענין לקבעו חובה בזמן הזה כיון דרבינו פסק כר' יהודה לענין לפני זמנו דעובר בלאו וכאמור לעיל באר היטב, דלפי האמור בס"ד זה ליתא דאדרבא רבינו פסק הכל כמו שפסק רבא (ועיין לקמן בהלכות סוכה פרק ששי הלכה ז' בד"ה אכילה בליל י"ט הראשון וכו' אות ראשון שהארכתי בס"ד עוד בדבר זה), ודו"ק היטב. ישוב אחר לקושית הלח"מ הנ"ל ולהקושיא בגמ' דף ק"ך ע"א הנ"ל. (ב) ואפשר ליישב בס"ד לענ"ד באופן אחר ובפשיטות קושית הלח"מ שהבאתי לעיל ריש אות הקודם מה שהקשה על רבינו וגם קושיתי ושל ספר שער המלך מה שהקשינו על רבא בסוגיא דפסחים דף ק"ך יעויין באות הקודם, והוא דהא כבר כתבנו בס"ד באות הקודם דמהרש"א הקשה דמאי פריך הגמרא בפסחים דף כ"ח ע"ב וז"ל ור' יהודה שפיר קאמר ליה ר' שמעון וכו' דדלמא ר' יהודה איצטרך ההיקש לענין דדריש ליה ר' אליעזר בן יעקב התם דף ל"ה והוא דאין יוצאין במצה הנעשית מאורז ודוחן הואיל ואינן באים לידי חימוץ, ותירצנו בס"ד לעיל באות הקודם דהך סוגיא דפסחים דף כ"ח דקא פריך עליה דר' יהודה דשפיר קאמר ליה ר' שמעון היא סוברת כהירושלמי דפרק כל שעה דנפקא ליה הך דרשא דאין יוצאין ידי חובת מצה באורז ודוחן מתלתא זימנין עריסותיכם דכתיב גבי חלה יע"ש באות הקודם. ומעתה זיל דון ואפיק לנפשך בישוב שתי הקושיות האמורות לעיל מזה, דהא רבא וגם רבינו גם שניהם הא אינהו סבירא להו כהך סוגיא דתלמודא דילן בפסחים דף ל"ה ע"א וכר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי דסבירא להו דהא דאין יוצאין ידי חובת מצה בעשויה מארז ודוחן, דלא נפקא לן מהנך תלתא עריסותיכם דכתיבון גבי חלה אלא דנפקא לן מכח היקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אתה יוצא בהן משום מצה וכו' יע"ש בגמרא, וממילא לדידהו בלאו הכי לא אייתר הך היקישא דר' שמעון דאיצטרך ליה לכדאמרן ולא קשיא לדידהו כלל קושית הגמרא ור' יהודה שפיר דקאמר ליה לר' שמעון וכו' הנ"ל, וק"ל. ישוב אחר לכל הקושיות הנ"ל אות א'. (ג) ושוב התבוננתי וראיתי כי יש דרך ישר ויותר פשוט ליישב בס"ד קושית העולם שהבאתי לעיל אות ראשון מה שמקשים דמאי פריך הגמרא בפסחים דף כ"ח ע"ב על ר"י וז"ל ור' יהודה שפיר קאמר ליה ר' שמעון וכו' דדלמא ר' יהודא איצטרך הך היקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים ת"ע מצה וכו' להא דדריש ליה ר' אליעזר התם בדף מ"ג ריש ע"ב והוא לחייב נשים באכילת מצה דכל שישנו בבל תאכל עליו חמץ ישנו בקום אכול מצה יע"ש לעיל אות ראשון. ואמינא מילתא ואמינא טעמא דידי בס"ד והוא דכבר כתבנו שם באות הנ"ל דהפני יהושע תמה על התוספות דקדושין דף ל"ד בד"ה סד"א נילף ט"ו וכו' על מה שהקשו שם דלמה לי ההיקש לחייב נשים באכילת מצה דהא גם בלא הך היקישא נדע דבר זה מכח מה דאיצטרך האזרח גבי סוכה למעט נשים מחיוב ישיבת סוכה לאפוקי דלא נילף ט"ו ט"ו מחג המצות לחיובא שמע מיניה דנשים חייבות באכילת מצה יע"ש בתוספ', דהא מאי קושיא דהא מסקינן בסוגיא דסוכה דף כ"ח דהך דסוכה לאו מקרא דהאזרח נפקא אלא מכח הלכתא גמירי לה היא יע"ש אות ראשון ששם נאמרה קושיא זו יותר בהרחבה תדרשנה משם ומצאתה. ובספר עצמות יוסף בקדושין שם עמד גם כן בקושיא זו של הפני יהושע האמורה, ותירץ הוא דהך סוגיא דקדושין התם לא ס"ל כהך סוגיא דסוכה דף כ"ח הנ"ל, אלא דהך סוגיא דקדושין סוברת דמקרא דהאזרח נפקא פיטור נשים מחיוב ישיבת סוכה לא מכח הלמ"ס ואון מצא לו לזה מהא דאמרינן בקדושין שם ע"א וז"ל והרי סוכה דמ"ע שהזמן גרמא היא וכו' טעמא דכתב רחמנא האזרח להוציא את הנשים וכו' יע"ש בגמרא, הרי דהך שקלא וטריא דהתם סובר דהאזרח אתיא למעט נשים לא שהוא הלמ"ס יע"ש בעצ"י בביאור יותר. אבל הפני יהושע שם הקשה על תירוצו של ספר עצמות יוסף הנ"ל, דאם כן לפי המסקנא דהסוגיא דסוכה התם הנ"ל דמסיק דהא דנשים פטורות מסוכה הלכתא היא, לא דנפקא מקרא דהאזרח, אם כן תקשה קושית התוספות דקדושין הנ"ל דלמה לי היקישא לחייב נשים באכילת מצה דהא בלאו הכי נדע כן מדאיצטרך הלמ"ס לפטור נשים מסוכה וכאמור לעיל וגבי הלכה למ"ס שבאה בביאור ומפורש לא שייך תירוצם של התוספות דקדושין התם דנטעה לומר שהוא לחיוב יע"ש בפני יהושע. ביאור בסוכה דף כ"ח ע"ב. ולדידי חזי לי בס"ד וחלקי אמרה נפשי ליישב בפשיטות וחדא מתורצת בירך חברתה, והוא דהך סוגיא דסוכה התם הא אזלי אליבא דהספרא, שהרי בתורת כהנים הם שנוים הנך שתי דרשות, האזרח דכתיב גבי סוכה דממעט נשים מחיוב ישיבת סוכה, והאזרח דכתיב גבי יום הכפורים דמרבה לנשים דחייבים בעינוי יוהכ"פ, ואם כן סתם ספרא שהוא ר' יהודה אזיל לשיטתיה וכמו שאבאר בס"ד. וביאור דבר זה הוא, דהא ר' יהודה הוא דאיצטרך הך היקישא דלא תאכל שבעת ימים תאכל עליו מצות להורות לקבעו חובה בזמן הזה, וכדאמרינן בסוגיא דפסחים דף כ"ח ע"ב להדיא אליבא דר' יהודה והבאתיה לעיל ריש אות ראשון זיל גמור מהתם, ובאמת ר' יהודה לשיטתיה פליג על ר' אליעזר דהתם לקמן דף מ"ג ריש ע"ב דמצריך הך היקישא האמור לחייב נשים באכילת מצה ור' יהודה לשיטתיה לא איצטרך ההיקש לזה דלדידיה כבר ידעינן דנשים חייבות באכילת מצה ממה דאיצטרך הלכתא לפטור נשים מחיוב ישיבת סוכה וכקושיתם של התוספות דקדושין בד"ה ס"ד אמינא נילף וכו' האמור לעיל, ותירוצם שם לא שייך אלא לפי מה שכתבו הם שם בקושיתם דפיטור נשים מחיוב ישיבת סוכה נפקא מקרא דהאזרח, דהיינו אליבא דהך שקלא וטריא דהתם בקדושין דהתוספות שם קאי אליביה, דהך סוגיא דקדושין התם הוא דסובר כך דפיטור נשים מסוכה מקרא דהאזרח נפקא לא מכח הלכה למ"ס וכמו שכתבנו לעיל בשם ספר עצמות יוסף בתירוצו, וזה ניחא בסוגיא דקדושין התם. אבל לא כן בהך סוגיא דפסחים דף כ"ח דסובר ג"כ כהך סוגיא דסוכה הנ"ל, דפיטור נשים מחיוב ישיבת סוכה לאו מקרא דהאזרח נפקא אליבא דר' יהודה, אלא דנפקא ליה מכח ההלמ"ס, הנה באמת לא סבירא ליה לר' יהודה דהך היקישא דלא תאכל עליו שבעת ימים ת"ע מצות דקאי למה דדריש ליה ר' אליעזר והוא לחייב נשים באכילת מצה, (ור' אליעזר באמת סבירא ליה חדא מתרתי, או דהוא סובר דפיטור נשים מחיוב ישיבת סוכה נפקא מקרא דהאזרח לא מכח ההלמ"ס, וממילא שפיר שייך תירוצם של התוספות דקדושין הנ"ל דהוי אמינא דהאזרח קאי לחיובא ולא ידעינן חיוב נשים באכילת מצה מכח קושית התוספות דקדושין שם מכח מדאיצטרך, או דר' אליעזר באמת סבירא ליה פיטור הנשים מחיוב ישיבת סוכה, לא מהלכתא ולא מקרא, אלא דהוא ידע ליה מכח הסברא החיצונה, וכקושית הגמרא בסוכה התם שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, אלא האזרח דכתיב גבי סוכה קאי לרבות את הגרים וכדאמרינן התם בסוגיא דסוכה הנ"ל), ולזה שפיר פריך הגמרא בפסחים דף כ"ח וז"ל ור' יהודה שפיר קאמר ליה ר' שמעון וכו', והוכרח הגמרא התם לשנויי כדשני התם והוא דאיצטרך ההיקש של לא תאכל עליו חמץ שית"ע מצות וכו' לקבעו חובה בזמן הזה, והנה כי כן אזדא לה בס"ד קושית העולם וקושית הפנ"י על ספר עצמות יוסף הנ"ל, ודו"ק. ביאור בפסחים דף כ"ח: ושם דף ק"ך. ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד הנה מקום אתי עמי ליישב גם כן קושית הלח"מ על רבינו ז"ל שהבאתי לעיל ריש אות ראשון ואות הקודם, והוא דלרבינו תקשה קושית הגמרא ור"י שפיר קאמר ליה ר' שמעון וכו' הנ"ל, דלדידיה למה לי ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים ת"ע מצות וכו' וגם קושיתי ושל ספר שער המלך שהקשינו שם על רבא בפסחים דף ק"ך דלדידיה גם כן קשיא כקושית הלחם משנה האמורה, והוא דלדידיה למה לי הך היקישא דלא ת"ע חמץ ש"י ת"ע מצות וכו' וכמבואר לעיל אות ראשון. דלפי האמור בס"ד ניחא הכל דרבא וגם רבינו תרווייהו ס"ל כהך סוגיא דקדושין דף ל"ד הנ"ל דסוברת דפיטור נשים מחיוב סוכה לאו מהלכתא נפקא אלא מכח קרא דהאזרח נפקא, וממילא איצטרך ההיקש לחייב נשים באכילת מצה וכדרשתו של ר' אליעזר בפסחים דף מ"ג הנ"ל וכקושית העולם שהבאתי לעיל ריש אות זה, ומכח מה דאיצטרך האזרח גבי סוכה ליפטר נשים מחיוב ישיבת סוכה לא ידעינן דנשים חייבות באכילת מצה, דהא שפיר אפשר לומר כתירוצם של התוספות דקדושין הנ"ל והוא דהוי אמינא דהאזרח דכתיב גבי סוכה לא קאי למעט נשים מחיוב ישיבת סוכה אלא אדרבא דהאזרח קאי לרבות נשים לחיוב ישיבת סוכה, ודו"ק. קושית התוס' בקדושין דף ל"ד בד"ה ואנא אמינא וכו'. (ד) ואמרינן מתוך האמור באות הקודם בס"ד הבא נבא ליישב לענ"ד ג"כ קושית התוספות בקדושין דף ל"ד ע"ב בד"ה ואנא אמינא וכו' שהקשו וז"ל, וא"ת ולמה לי ק"ו בלא ק"ו נמי מצי למילף הקהל ממצה לחייב נשים, ואפילו לא כתיב נשים בהקהל כלל שכן שיטת כל שני כתובים וכו' עכ"ל התוספות, ואני בעניי אומר אני בס"ד ליישב. וראשון תחלה נציע הסוגיא דקדושין התם בקיצור, וזה פריה. ואדילפינן מתפילין לפטורא, נילף משמחה לחיובא (ופירש"י וז"ל נילף בנין אב ב"מ בשמחה שהוא מ"ע שהזמן גרמא ונשים חייבות), אמר אביי אשה בעלה משמחה (ופירש"י וז"ל אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה וכו') וכו' ונילף מהקהל, משום דהוה מצה והקהל שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין וכו', מצה והקהל נמי צריכי (ופירש"י ולאו שני כתובים הבכ"א ונילף שאר מצות עשה מנייהו לחיובא), למאי צריכי, בשלמא אי כתב רחמנא הקהל ולא כתב מצה, הו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות, אלא נכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל, ואנא אמינא טפלים חייבים (ופרש"י ז"ל דכתיב והטף וכו') נשים לא כל שכן הילכך הוו להו שני כתובים הבכ"א, ואין מלמדין וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י בקיצור תדרשנה משם באריכות. קושיא בגמ' שם ולא כתב מצה הא נילף ט"ו ט"ו וכו'. ולכאורה קשה לענ"ד טובא, דהיאך משני הגמרא דצריכי למיכתב מצה דהוי אמינא דנילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות למיפטר נשים מאכילת מצה, וכנ"ל, והא אנן הכא אליבא דאביי קאמינן, ואביי הא סבירא ליה להדיא בסוכה דף כ"ח ע"ב דסוכה היא הלכתא גמירי לה דנשים פטורות מסוכה דאדרבא מכח האזרח לולי ההלמ"ס היינו מרבים נשים לחייב בישיבת סוכה דתיבת האזרח הוא ריבה לא מיעוט יע"ש בגמרא, וכיון שכן שפיטור נשים מסוכה אינו אלא הלכה למ"ס היאך נילף מיניה בגזירה שוה למצה הא אין דנין מהלכה אפילו בגזרה שוה, ולא בשום אחד מהשלשה עשר מדות שהתורה נדרשת בהן שלא נמסרו לנו הלימודים האלה על דבר שהוא הלמ"ס וכמו שכתב כן רש"י בשבת דף קל"ב בד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' הבאתי דבריו לעיל אות ראשון יע"ש וצ"ע לכאורה. ישוב להקושיא בגמ' הנ"ל. וצריכין לומר בס"ד לענ"ד בישוב זה דהא כבר כתבנו באות הקודם בשם ספר עצמות יוסף דהך סוגיא דקדושין לא ס"ל להך דאביי דסוכה הוא הלכתא, אלא דהך סוגיא דקדושין סוברת דפיטור נשים מחיוב סוכה מקרא נפקא מהאזרח דתיבת האזרח הוא מיעוטא לא ריבה יע"ש בעצמות יוסף ובאות הקודם, ולפי מש"כ בס"ד לעיל אות ראשון בלאו הכי מוכרח דהך סוגיא דקדושין סוברת דסוכה לאו הלכתא היא אלא מקרא דהאזרח נפקא ודלא כאביי, דהא כבר כתבנו שם דמאן דסובר דסוכה הלכתא על כרחך הוא דס"ל דהא דנשים חייבות באכילת מצה לאו מכח היקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות נפקא וכדר' אליעזר אלא מכח הסברא הוא דידעינן ליה דהיינו מכח הסברא של שאף הן היו באותו הנס יע"ש באות הנ"ל הדבר מבואר באר היטב בס"ד, וממילא הך שקלא וטריא דקדושין דקאמר וז"ל מצה והקהל נמי צריכי וכו' וכן מאי דקאמר דמצה והקהל הוי להו שני כתובים הבכ"א וכו' על כרחך סובר דפיטור הנשים מסוכה לאו הלכתא היא אלא מקרא דהאזרח נפקא, וממילא שפיר נפקא ליה חיוב הנשים במצה מכח ההיקש, וכדר' אליעזר הנ"ל, ושפיר איכא יתור בקרא דהיינו ההיקש שהוא כמו קרא מפורש, ושייך גביה דהוי ליה שני כתובים הבאים כאחד וכו' וגם שייך גביה למימר קושית הגמרא הנ"ל מצה והקהל נמי צריכי וכו' אבל אם חיוב הנשים באכילת מצה לא היה מכח ההיקש של ר' אליעזר הנ"ל אלא רק מכח הסברא גרידא של שאף הן היו באותו הנס, לא הוה שייך למימר דמצה והקהל הם שני כתובים דמצה הוא מיותר (וגם הקהל לא היינו יכולים למילף ממצה במה מצינו דמה למצה שאף הן היו באותו הנס מה שא"כ הקהל דלא שייך הך סברא), ולא שייך ביה גבי מצה יתור או צריכי, דהרי אין כאן שום קרא או היקש מיותר, אלא רק סברא גרידא ובסברא גרידא לא שייך יתור ולא צריכותה אלא ודאי צריכין לומר דהך סוגיא דקדושין הנ"ל היא סוברת דלא כאביי בסוכה הנ"ל אלא היא סוברת דסוכה לאו הלכתא היא אלא מקרא דהאזרח נפקא וכדבר האמור. ואע"פ דהך קושיא ושנויא דהגמרא התם קאי אליבא דאביי יע"ש בסוגיא, לא על לאביי עצמו הוא דשקיל וטרי כן הגמרא אלא דהמקשה הקשה רק לדידן, דלדידן לכאורה מוכרח דליתא לשינויא דאביי, ולדידן שפיר משני הגמרא דהו"א דנילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות, דהא לדידן הא דנשים פטורות מחיוב ישיבת סוכה מקרא דהאזרח נפקא לא מכח הלכתא (דהיינו לפי הסוגיא דקדושין התם וכמש"כ בס"ד לעיל מזה), ולזה שפיר נוכל למילף מצה מסוכה בגזרה שוה דט"ו ט"ו ואזדא לה קושיתי הנ"ל דאין דנין מהלכה. ולאביי לשיטתו דסובר דסוכה היא הלכתא ולא שייך לדידיה שינויא דהגמרא הנ"ל דהוה אמינא דנילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות דהא אין דנין מהלכה וכקושיתינו האמורה לעי
פלפול בתוס' דקדושין דף ל"ז ד"ה מושב דכתב וכו' וד"ה בזמן דאיכא פסח וכו'. בכל מקום ובכל זמן וכו'. עכ"ל, אמרינן בקדושין דף ל"ז וזה פריה, מושב דכתב רחמנא גבי מצה למה לי, ס"ד אמינא הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלהו בזמן דאיכא פסח אין, קמשמע לן וכו' עכ"ל הסוגיא, והתוספות שם בד"ה מושב דכתב רחמנא וכו' כתבו וז"ל תימא דבסוף ערבי פסחים (דף ק"ך ע"א), מפיק מיניה לקבעו חובה בזמן הזה, ויש לומר דשמא תנאי היא, דהאי תנא מפיק ליה מבערב תאכלו מצות עכ"ל התוספות, ועוד כתבו התוספות שם בדבור שלאחריו בד"ה בזמן דאיכא פסח וכו' וז"ל, וא"ת מבערב תאכלו מצות נפקא דהכתוב קבעו חובה, וע"כ שלא בזמן הפסח מיירי, דאי בזמן הפסח מעל מצות ומרורים נפקא, וי"ל דתרי קראי מושבותיכם ובערב תאכלו מצות צריכי חד לחוצה לארץ בזמן שבהמ"ק קיים, וחד לחו"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים, עכ"ל התוספות. ודבריהם של התוספות בשני הדיבורים האמורים הם מרפסין איגרא למאד מאד, וישתומם כל העובר על דבריהם, עד שבא החכם מאור עינינו מהרש"ל בספרו חכמת שלמה וכתב שאם ירצה להגיה דבריהם ולהעמידם תרבה הגהות הפרוץ על העומד, כי שני דיבורי התוספות הם כעיר פרוצה אין חומה, ונעלם ונעלם שני פעמים והיא נעלמה, ויותר נוח לו למהרש"ל לומר שדבריהם פה הם משובשים מאיזה תלמיד משובש חסר דעת ומזימה, יעויין בספרו חכמת שלמה, ומאור עינינו מהרש"א רוצה בקיומן של דברי התוספות הללו וביקש וחתר למצוא ולעשות מזור ותעל לדבריהם הבה נתחכמה, כדרכו הטוב תמיד להיות מלאך מליץ בעד רבותינו בעלי התוספות אשר עמהם תמות חכמה, אבל לא מצא עזר כמו שיראה הרואה דבריו וכל ישר הולך לתומה, כי פה לא עשה כדרכו להוציא לאור תעלומה. ולדידי חזי לי בס"ד, ליישב דבריהם רק בשנגיה בדבריהם תיבה אחת קטנה, והיא גם היא קלות הפלות הטעות וההשמטה בדפוס. כי לא חופשה הדפוס מטעותים כאלה וכאלה דהיינו בדברי התוספות הראשונים בד"ה מושב דכתב רחמנא וכו' הנ"ל, דצריך להיות כך תימא דבסוף ערבי פסחים לא מפיק מיניה לקבעו חובה וכו', הנה אין בכאן הוספה והגה אלא תיבה אחת בת שתי אותיות דהיינו תיבת לא, ובזה יתבארו בס"ד כל דברי התוספות שבשני הדיבורים הנ"ל כי בצדק כל אמרי פיהם ואין בהם נפתל ועקש כלל. ביאור בתוס' פסחים דף כ"ח בד"ה ואידך וכו'. וראשון תחלה נקדים מה שיש לדקדק עוד בשני דיבורי תוס' אחרים, האחת האהובה, בפסחי' דף כ"ח בד"ה ואידך נפקא ליה מבערב תאכלו מצות וכו' שכתבו וז"ל תימא לר"י דבפ"ק דקדושין (היינו הך סוגיא שהבאתי לעיל), נפקא לן בזה"ז (ר"ל לקבעו חובה) ממושבתיכם דכתיב גבי מצה, והיינו דלא כחד (ר"ל דלא כר"י ודלא כר"ש), ועוד תימא רב אחא ב"י דאית לי' בשילהי ערבי פסחים (דף ק"ך ע"א) דמצה בזמן הזה דרבנן ודרש התם לכולהו קראי דלא ככל התנאים, עכ"ל התוספות. ואחד הרואה ואחד השומע דבריהם הללו יתפלא הפלא ופלא כי הם תמוהים מאד. וזה יצא ראשונה, דבפסחים שם הניחוהו התוספות בתימא, הך קושיא מהסוגיא דקדושין דהכא ופה בסוגיה דקדושין תירצוהו וכדלעיל, ומה ראו התוספות על ככה התם בפסחים שלא תירצוהו כמו שתירצוהו הכא בקדושין. וזאת שנית, צריך ביאור דהיאך תליא קושיתם ותמיהתם השניה על ר"א ב"י בקושיתם הקודמת מה התקשרות והתייחסות יש ביניהם, הלא לכאורה יותר נאות הי' להקשות קושיא זאת על ר"א ב"י בשילהי פ' ע"פ ששם נזכרו דברי ר"א ב"י והשקלא והטריא עליו, ומה להם פה בדברי ר' אחא ב"י. ביאור בדבר התוס' שם דף ק"ך בד"ה ר' אחא ב"י וכו'. ועוד בה שלישי' מה שצריך ביאור בדברי התוס' הללו, הוא דבפסחים ק"ך במקום שנזכרו דברי ר' אחא ב"י דמצה בזמן הזה דרבנן והשקלא והטריא שעליו, כ' התוס' שם בד"ה ר' אחא ב"י וכו' וז"ל, וצ"ע בההוא סוגיא דפרק כ"ש (דף כ"ח) דמשמע בין לר"י ובין לר' שמעון סבירא להו דהוי מדאורייתא, מר נפקא לי' מעליו ומדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות דעליו מיותר לומר (ועיין במהרש"א מה שכתב בזה) וכו' ומר נפקא לן מבערב תאכלו מצות כדרבא וצ"ל דההוא פלוגתא אליבא דרבא דלא כר"א ב"י וכו' עכ"ל התוס' הרי עיניך לנוכח יביטו דשם בדף ק"ך תירצו לתמיהתם מה שתמהו על ר"א ב"י מכח הך פלוגתא דר"י ור' שמעון דהוא דלא כמאן לא כר"י ודלא כר"ש. ולמה זה ועל מה זה התם בדף כ"ח בד"ה ואידך נ"ל וכו' האמור לעיל הניחוהו התוס' בתימה, הלא דבר הוא וכל דברי התוס' הם דברי אלקים חיים. וחמשיתו אוסיף עליו, ואומר כי האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי תירוצם של התוספות התם בדף ק"ך בד"ה ר"א ב"י וכו' הנ"ל לכאורה תמוה מאד, והדברים בלתי מובנים, במה שתירצו שם וז"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ודלא כר"א ב"י וכו' וכדלעיל, ואטו הך פלוגתא היא פלוגתא דאמוראי שנוכל לומר דר"א ב"י פליג על שניהם הלא הך פלוגתא היא פלוגתא דתנאי פלוגתא דר"י ור"ש, ור"א ב"י הוא דלא כמאן מהנך תנאי, שגם אחד משניהם אין עוזר לו, ואדרבא גם שניהם מתנגדים לדינו של ר"א ב"י וכקושיתם של התוספות שם, והיאך ישכח ביד ר"א ב"י שהוא אמורא לחלוק על כל התנאים במקום שאין איש אתו עמו שום תנא שעומד לימין צדקו ומסייע לו, סוף דבר גם שתי אלה דבורי התוספות נפלאו מאד לכאורה והם תרי תמיהה ועל ארבעה דיבורי התוספות הללו הניתנין למעלה לו אשיבנה בעזרת החונן לאדם דעת חנם לפרש ולבאר דבריהם כי כל דברי רבותינו בעלי התוספות חיות הנה ושקולים בפלס ומאזני משפט השכל והם דיבור ודיבור על אופניו, ואין בהם שכולה. קושיא בגמרא דקדושין הנ"ל מושב דכתב רחמנא גבי מצה ל"ל וכו'. דלכאורה קשיא לענ"ד על מאי דפריך הגמרא הכא בקדושין וז"ל, מושב דכתב רחמנא גבי מצה למה לי וכו' וכנ"ל, דהא מאי קושיא דהא בפסחים דף ל"ו אמרינן וז"ל, ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בביכורים, תלמוד לומר בכל מושבותיכם תאכלו מצות, מצה הנאכלת בכל מושבותיכם יצאו ביכורים שאין נאכלים בכל מושבותיכם אלא בירושלים, דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר מצה ומרור, מה מרור שאינה ביכורים אף מצה שאינה ביכורים, אי מה מרור וכו' הדר ביה ר' עקיבא (פירש"י ז"ל מהך היקשא דמצה ומרור). דתניא יכול יוצא אדם ידי חובתו בביכורים, ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבותיכם יצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים, יכול שאני מוציא אף מעשר שני (ופירש"י מעשר שני משהובא לתוך ירושלים שמאז והלאה היה אסור לאכלו חוץ לירושלים), ת"ל מצות מצות ריבה, ומה ראית לרבות מעשר שני ולהוציא ביכורים וכו' ומאן שמעית ליה דאמר במעשר שני נפיק ביה, ר' עקיבא (פירש"י בברייתא קמייתא דלעיל ועיין בתוספות שם בד"ה מאן שמעת ליה וכו') וקממעט להו לביכורים מבכל מושבותיכם (ופירש"י ולא מהיקישא דמצה ומרור) וכו' שמע מיניה הדר ביה וכו' עכ"ל הסוגיא. והעולה מזה זאת תורת העולה היא העולה, דהך סוגיא דפסחים הא מורה, היא אומרת ומסיק דבין ר' יוסי הגלילי ובין ר' עקיבא לפי מאי דהדר ביה תרווייהו סבירא להו דהא דאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה במצה של ביכורים, לא נפקא לן משום קרא ללימוד אחר, אלא ממה דכתיב גבי מצה תיבת מושבותיכם היא המורה והיא המלמד לאדם דעת דאין יוצאין י"ח מצה בשל ביכורים, ואם כן מאי פריך הגמרא הכא בקדושין מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי וכדלעיל, דהא איצטרך תיבת מושבת לכדאמרינן להורות דאין יוצאין ידי חובת מצה בשל ביכורים, ושוב הראו לי שגם הגאון המובהק מהר"י טראני ז"ל בחידושיו שם הקשה כן והניחו בקושיא יע"ש. וליכא למימר דמה דקאמר התם בפסחים יכול יוצא אדם י"ח בביכורים ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות וכו' וכנ"ל אין הכוונה בו דמתיבת מושבותיכם הוא דקא ממעט למצה של ביכורים, אלא מתיבת בכל הוא דקא ממעט ליה מדנאמר בכל מושבותיכם ולא נאמר במושבתיכם בלא תיבת בכל, דדבר זה א"א לאמרו, דב' תשובות בדבר. חדא, דהא ס"ס הרי צריך למכתב תיבת מושבתיכם בשביל תיבת בכל שהרי תיבת בכל לחוד לא משמע ולא מידי, וא"כ קמה גם נצבה באיתן הקושיא הנ"ל דמאי פריך הגמרא מושבת דכתב רחמנא גבי מצה למה לי וכו' דהא ותשב איצטרך תיבת מושבת לכדאמרן ולא אייתר כלל וכלל. והתשובה השניה שיש בזה, הוא, דאם כן צא ופרנס לי בכל המצות והאזהרות הנאמר בהם תיבת מושבותיכם, הרי נאמר בהם ג"כ תיבת בכל, כגון בשבת, ובשתי לחם, ובחלב ובדם, ובחדש, מאי נדרש בהו בכל הנך בתיבת בכל הנאמר בהם, אלא ודאי צ"ל דתיבת בכל, הנאמר גבי תיבת מושבתיכם אינו יתור כלל אלא דאיצטרך לגופא, והוא להורות נתן דבכ"מ שאתם יושבים נוהגת המצוה או האזהרה ההיא, וא"כ דון מיניה ואוקי באתרן, דה"ה נמי הכא גבי מצוה זו של אכילת מצה בליל ראשון של פסח, שתיבת בכל אינה מיותרת, דאיצטרך לגופא להורות דמצה שנאכלת בכל מושבות הוא דיוצאין בה ולאפוקי מצה של ביכורים, וצ"ע לכאורה. ישוב להקושיא בגמרא הנ"ל. והנראה לענ"ד בישוב קושיא זו בס"ד הוא, דבפסחים שם ע"ב אמרינן וז"ל ור' יוסי הגלילי תיפוק לי' מלחם עוני מי שנאכל באוני יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה, (פי' דר"י הגלילי גופא הוא דדריש לה להך דרשא דמי שנאכל באוני יצא וכו' שם ע"א לענין מצה העשוי' מעיסת מעשר שני שאין יוצאין בו ידי חובת אכילת מצה בפסח דהוא דריש אם למקרא), סבר ליה כר' שמעון דתניא ביכורים אסורים לאונן ור"ש מתיר וכו' עכ"ל הגמרא, מעתה לרבנן דר"ש הנ"ל דסבירא להו דביכורים נאכלים באנינות, וגם בסוכה דף ו' גבי שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח וכו' משני הגמרא התם לחד שינויא דרבנן דר"ש בסוכה התם סברי ג"כ דאמרינן דיש אם למקרא יע"ש הסוגיא באריכות, ומסתמא הוא דהנך רבנן דפליגי עליה דר' שמעון בהך סוגיא דסוכה התם, הם נמי הנך רבנן דפליגי עליה דר"ש בהך דינא אם ביכורים נאכלים באנינות או לא שפה אחת לכולם, ממילא הנך רבנן דר"ש סבירא להו דביכורים אסורים לאכול באנינות, וסבירא להו ג"כ דאמרינן יש אם למקרא, ואחרי כי כן דאמרינן דיש אם למקרא וביכורים אינן נאכלים באנינות, ממילא ידעינן מלחם עוני שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצה העשויה מעיסת ביכורים, דקרינן לחם עוני ממי שנאכל באנינות הוא דיוצאין בו ידי חובת אכילת מצה יצא זה שאינו נאכל באנינות אין יוצאין בו ידי חובת אכילת מצה בליל א' של פסח וכקושית הגמ' דפסחים האמורה לעיל ור"י הגלילי תיפוק לי' מלחם עוני וכו'. ואחרי הבא עלינו בדברינו הניתנים למעלה בס"ד, שפיר אפשר לומר דקושית הגמרא בקדושין הכא מה דפריך מושב דכתב רחמנא גבי מצה למה לי וכו' לרבנן דר' שמעון הוא דקפריך הגמרא הך פירכא, ולדידהו שפיר פריך הגמרא, דהא לדידהו אייתר תיבת מושבותיכם דכתיב גבי מצה, דהא למעט מצה העשויה מעיסת ביכורים דאין יוצאים בו ידי חובת מצה, הא לא איצטרך דכבר נודע בין החיים דבר זה לדידהו דאימעט מלחם עוני וכמו שכתבתי בס"ד, ואליבא דידהו הוא דהוכרח הגמרא לשנויי כדשני וז"ל איצטרך סד"א הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא וכו', ודו"ק. קושיא בתוס' שם בד"ה מושב דכתב רחמנא וכו'. אמנם כן לפי זה לא היה קשה קושיות התוספות דקדושין שם בד"ה מושב דכתב רחמנא וכו' מה שהקשו (לפי מה שהגהתי בס"ד בדבריהם לעיל) והוא דלמה זה התם בשילהי פרק ערבי פסחים מפיק הברייתא להך דינא של לקבעו חובה בזמן הזה מקרא של בערב תאכלו מצות, ולמה לא מפיק ליה מהך קרא דמושבתיכם שהוא המורה והמלמד לנו דמצה אף בזמן הזה הוא דאורייתא וכמו דאמרינן כן בסוגיא דהכא בקדושין הנ"ל וכאמור לעיל בשם התוספות דלפי מש"כ בס"ד לא קשיא ולא מידי וכמו שאבאר בס"ד לפנינו. וביאור דבר זה הוא, דהא הך ברייתא דאייתי הגמרא התם בשילהי פרק ערבי פסחים הנ"ל מפיק ליה מבערב תאכלו מצות לקבעו חובה בזמן הזה, הנה היא שנויה בספרי (כידוע דכל הברייתות כמעט השנויים על אלה מקראי קדש שבספר במדבר ודברים הם מהספרי אף שבספרי שבידינו לא נמצאו מקצתן אבל ידוע כי בעו"ה אינן בשלימות ספרא וספרי, ולפחות אפשר לאוקמי הך ברייתא דאתיא כר' שמעון), וידוע דסתם ספרי הוא ר' שמעון, ור' שמעון לשיטתיה הוא דשייט, דהא איהו הוא דסובר דאונן מותר לאכול ביכורים וכאמור לעיל, ממילא אי אפשר שוב למעט מהך דלחם עוני שאין יוצאין ידי חובת מצה במצה העשויה מעיסת ביכורים אף אם יאמר דיש אם למקרא דמי שנאכל באנינות וכו' וכנ"ל דהא גם ביכורים נאכל באנינות וא"כ יכול לאכול המצה ההיא העשויה מעיסת ביכורים אף אם הוא באנינות ושפיר הוי אמינא דיוצאין בו ידי חובת מצה אף שהיא עשויה מעיסת ביכורים, לפיכך איצטרך לדידי' מושבתיכם גבי מצה כדי להורות בזה דאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצה העשויה מעיסת ביכורים הואיל שאינם נאכלים בכל מושבתיכם, וכדדרש לה כן ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא וכאמור לעיל וממילא לדידיה שפיר איצטרך למילף להך דינא לקבעו חובה בזמן הזה לאכילת מצה מקרא של בערב תאכלו מצות דוקא. איברא כל זה ניחא להספרי לשיטתו או להך ברייתא דאתיא אליבא דר' שמעון ומטעם האמור בס"ד לעיל מזה, אבל לא כן סוגיא דהכא דקדושין דאיהו אזלית ושטית אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' שמעון דאינהו סבירא להו דביכורים אסור לאכלן באנינות, וסבירא להו ג"כ דאמרינן יש אם למקרא וככל הדברים וככל החזיון הזה האמור בס"ד לעיל, ממילא לדידהו לא איצטרך תיבת מושבתיכם להורות דאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה במצה העשויה מעיסת ביכורים דזה כבר ידעינן ליה בלאו הכי מלחם עוני דאמרינן אם למקרא דמיניה דרשינן דמי שנאכל באנינות יוצאין בו ידי חובת מצה יצאו מצות העשויות מעיסת ביכורים שאינם נאכלים באנינות לדידהו אין יוצאין בהן ידי חובת מצה, וכנ"ל. ואייתר לדידהו תיבת מושבתיכם דכתיב גבי מצה למידרש מיניה לקבעו חובה בזמן הזה וצ"ע לכאורה לענ"ד. ישוב להקושיא על התוס' הנ"ל. ואולם דאפשר לומר בס"ד לענ"ד דזהו באמת כוונת דברי התוספות בתירוצם שם במה שתירצו וז"ל, ויש לומר דשמא תנאי היא דהאי תנא מפיק ליה מבערב תאכלו מצות עכ"ל התוס' וכדלעיל, וכוונת תירוצם הוא שתירצו כקושיתנו האמורה לעיל מזה, דהיינו דהך שקלא וטריא דקדושין הכא אתיא כתנאי, דהיינו כרבנן דר"ש, ולדידהו הא שפיר אייתר גבי מצה מושבתיכם למען דרוש מיניה לקבעו חובה בזמן הזה לאכילת מצה וכמש"כ בס"ד, אבל לא כן הך ברייתא דשילהי פרק ערבי פסחים הנ"ל דהך ברייתא היא שנויה בספרי או דאתיא ההיא ברייתא כר"ש וכדלעיל, ולר"ש לשיטתיה הא איצטרך תיבת מושבותיכם דכתיב גבי מצה, כדי להורות בזה למעט מצה העשויה מעיסת ביכורים שאין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה בליל ראשון של פסח ומטעם דבעינן דוקא מצה הנאכלת בכל מושבות יצאה זו שאינה נאכלת בכל מושבות ולדידיה מפיק לקבעו חובה בזמן הזה מקרא דבערב תאכלו מצות וכדבר שנאמר. ישוב דקדוק לשון התוס' שם. ומדוקדק בזה בס"ד הדק היטב לשונם הזהב והצח של רבותינו בעלי התוספות שהם כתבו בתירוצם הנ"ל כדברים האלה, תנאי היא, דהאי תנא וכו' וכנ"ל, הנה התחילו בלשון רבים שכתבו תנאי היא, וסיימו בלשון יחיד דהאי תנא וכו' דאם כוונתם הוא כמובן מפשטיות הדברים, דהיינו דתנאי היא שכתבו קאי אכולהו, על הברייתא דשילהי פרק ערבי פסחים ועל הברייתא דקדושין, ואחר כך כתבו דהאי תנא וכו' זה קאי על הברייתא דקדושין הנ"ל, אם כן הוא כוונתם של התוספות, כך הוה להו למיכתב, דשמא תנאי היא, דהאי תנא מפיק ליה מבערב תאכלו מצות, והאי תנא מפיק ליה ממושבתיכם, דבזה היו מפרשים לשתי הברייתות שהביאו תלמודם בידם שם דהיינו להך ברייתא דשילהי פרק ערבי פסחים דמפיק ליה מבערב תאכלו מצות לקבעו חובה בזמן הזה, ולהך ברייתא דקדושין הכא דמפיק ליה מתיבת מושבתיכם, לא רק לפרש הך ברייתא דקדושין הכא לחוד, ולא לפרש הך ברייתא דשילהי פרק ערבי פסחים, אף שהדבר הוא מובן ממילא, אין זה מצחות לשונם של התוספות, אבל לפי האמור בס"ד ניחא דמה שכתבו תנאי היא לשון רבים זה קאי על הברייתא דקדושין הכא דאתיא כרבנן דר"ש והאי תנא שכתבו הוא ר"ש שהוא יחיד וקאי על הברייתא דשילהי פרק ערבי פסחים ואם כן התוספות מפרשים בתירוצם האמור לכל השתי ברייתות האמורות הן דפרק ערבי פסחים והן הך ברייתא דקדושין הכא וכדרכם הטוב בכל מקום, ודו"ק. אבל בדיבור שלאחריו בד"ה בזמן דאיכא פסח וכו' שם הקשו התוס' קושיתם איפכא, והוא דלפי הסוגיא דהכא נפקא לן לקבעו חובה בזמן הזה, ממה דכתיב מושבתיכם והקשו התוספות דאם כן אייתר ולמה לי קרא של בערב תאכלו מצות, דלענין לקבעו חובה בזמן הזה לאכילת מצה דבר זה הלא כבר נשמע בין החיים ממה דכתיב מושבותיכם לפי הסוגיא דהכא דאזלי אליבא דרבנן דר' שמעון, דלדידהו אייתר מושבתיכם רק להורות לקבעו חובה בזמן הזה וכדלעיל ועל זה תירצו התוספות לחלק בין בזמן שבית המקדש קיים, דאז הא מיהא לפחות איכא פסח בעולם רק שהוא טמא או בדרך רחוקה וכדומה ואינו עושה אותו, לבין בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים דאז ליכא פסח כלל בעולם כי אין בית, ולפיכך איצטרך תרתי קראי לקבעו חובה, ואי לא הוי כתיב אלא חדא קרא הוינן מוקמינן ליה אמאי דמיסתבר טפי דהיינו בזמן דאיכא פסח והוא אינו עושה את הפסח הוא דחייב לאכול לפחות מצה ולא הוינן ידעינן עדיין לקבעו חובה בזמן הזה דליכא פסח כלל, לכך איצטרך תרתי קראי. ביאור תירוץ התוס' שם בד"ה בזמן דאיכא פסח וכו'. והתירוץ הזה של התוספות האמור לעיל, שפיר אפשר לאמרו ולחלק בכך בסוגיא דקדושין הכא אבל על קושיתם דלעיל בדיבור הקודם בד"ה מושבת דכתב רחמנא וכו' מה שהקשו שם משילהי פרק ערבי פסחים דלהך ברייתא דהתם דמפיק לקובעו חובה אפי' בזמן הזה מבערב תאכלו מצות, למה לי מושבותיכם גבי מצה, אי אפשר לומר דהך ברייתא דהתם סובר ג"כ להך דרשא מתיבת מושבתיכם דהוא קאי לקבעו חובה אפי' בזמן דליכא פסח כלל בעולם, ואיצטרך תרתי, קראי, חדא, קאי לבזמן דאיכא פסח בעולם אלא שהוא אינו יכול לעשות את הפסח, וחדא קאי לבזמן הזה דליכא פסח בעולם כלל, דזה אינו מתרי טעמי. חדא, דהא שם בשילהי פרק ערבי פסחים קתני הברייתא הלשון לקבעו חובה בזמן הזה, והיינו בזמן דליכא פסח בעולם כלל וכמו שהוא כן בעו"ה בזמן הזה, ואפי' הכי מוקי הך ברייתא הקרא של בערב תאכלו מצות לבזמן הזה דליכא פסח כלל בעולם, והרי הקרא הזה של בערב תאכלו מצות נאמר קודם הקרא של מושבותיכם וכמבואר כן בסדר בא פרשה י"ב פסוק ח"י ופסוק ך', וקרא הראשון הא מסתמא קאי על מה דמיסתבר טפי דהיינו בזמן דאיכא לפחות פסח בעולם רק שהוא לא יכול לעשות הפסח ביום ההוא, וקרא של מושבתיכם דכתיב אחר כך, קאי לבזמן הזה דליכא פסח כלל בעולם דאפי' הכי חייב באכילת מצה, והיאך אמרה הברייתא דבערב תאכלו מצות קאי לבזמן הזה הוה לה להברייתא לומר דמושבותיכם קאי לקבעו חובה בזמן הזה דהיינו בזמן דליכא פסח בעולם כלל דאפי' הכי הרי הוא חייב לפחות באכילת מצה. וזאת שנית יש תשובה בדבר, דהא הך ברייתא דהתם בשילהי פרק ערבי פסחים, הא אתיא אליבא דר"ש שהרי היא ספרי וסתם ספרי הוא ר' שמעון וכנ"ל, והרי ר"ש סבירא ליה התם בפסחים דף כ"ח דטמא ושהיה בדרך רחוקה דחייב לאכול מצה, ילפינן מערל ובן נכר וגבי ערל ובן נכר, כתיב בהו קרא מפורש שהם חייבים לאכול מצה בלילה הזה, והצריכותא דעביד הגמרא התם וכן שם דף ק"ך הא לא סבירא ליה לר' שמעון כמבואר בסוגיא דהתם דף כ"ח הנ"ל וכיון שכן דידעינן דטמא ושהיה בדרך רחוקה שהם חייבים לאכול מצה הואיל והא מיהא איכא פסח בעולם, הנה ממילא נמי ידעינן לחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים דהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בליל פסח הואיל ואיכא מיהא פסח בעולם אף שהוא לא היה יכול לעשותו, דמה לי טמא ושהיה בדרך רחוקה, ומה לי הדר בחוצה לארץ, אין לך דרך רחוקה יותר מזה, וא"כ אייתר ליה לר' שמעון קרא דבערב תאכלו מצות, לבזמן הזה דליכא פסח כלל בעולם שאין בית המקדש קיים, ושפיר קשיא לדידיה למה לי מושבותיכם, ולפיכך הוצרכו התוספות התם לתרץ דר' שמעון לשיטתו בלאו הכי איצטרך מושבתיכם להורות לן דאין יוצאין ידי חובת מצה במצה העשויה מעיסה של ביכורים וכמש"כ בס"ד לעיל, מה שא"כ הכא בסוגיא דקדושין דהיא סוברת כר' יהודה בפסחים דף כ"ח וכרב אחא בר יעקב שם דף ק"ך דטמא ושהיה בדרך רחוקה אי אפשר למילף מערל ובן נכר, וכמו דעביד התם הגמרא צריכותא, מעתה הנה כי כן צריכנא תרי קראי, חדא, לקבעו חובה בזמן דאיכא פסח בעולם רק שהוא אינו יכול לעשותו לסיבה מה. וחדא, לקבעו חובה בזמן הזה דליכא פסח כלל במציאות, ולפיכך איצטרך תרתי קראי, קרא של בערב תאכלו מצות להיכא דאיכא פסח בעולם רק שהוא אינו עושה אותו וכאמור, וקרא של מושבתיכם איצטרך לבזמן הזה דליכא פסח כלל בעולם דאפילו הכי הכתוב קבעו חובה לאכול מצה בליל התקדש חג הפסח, וא"כ שפיר תירצו התוס' הכא בסוגיא דקדושין בד"ה בזמן דאיכא פסח וכו' לחלק בין בזמן שבהמ"ק קיים לבין זמן שאין בהמ"ק קיים, ודו"ק. ביאור בתוס' פסחים כ"ח ד"ה ואידך נ"ל וכו'. ברם כל זה הוא מה שהקשו התוס' פה בקדושין, אבל בפסחים דף כ"ח בד"ה ואידך נפקא ליה וכו' שהבאתי לעיל ריש הדיבור הזה, הקשו קושיא שלישית, והוא דלפי הסוגיא דהתם. דאמרינן דלר' יהודה איכא תרי מלמדים על חיוב אכילת מצה אף כשאינו עושה קרבן פסח והוא, המלמד האחד, ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו'. והמלמד השני, הוא הקרא של בערב תאכלו מצות, אך קרא של בערב תאכלו מצות, מוקי לה ר"י שם לטמא ושהי' בדרך רחוקה וכמבואר באריכות בסוגיא דהתם וטמא ושהי' בדרך רחוקה הנה הם משתוים ודומה בדומה ממש להדר בחוץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסח בעולם (מה שא"כ ערל ובן נכר דגרע טובא אפי' מזמן הזה דליכא פסח כלל בעולם וכמו דעביד הגמרא התם וכן בדף ק"ך צריכותא, יע"ש היטב בהסוגיות), ואם כן לר"י אף דהוא מחלק בין בזמן דאיכא פסח בעולם רק שהוא לא היה יכול לעשות את הפסח ככתוב לבין בזמן הזה דליכא פסח כלל בעולם, אעפ"כ לדידיה לא צריך קרא כלל דהיינו הקרא של מושבתיכם למידרש מיניה לקבעו חובה בזמן הזה, דהא מכח ההיקש של לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, ידעינן לפחות דבזמן דאיכא פסח בעולם אף שהוא לא היה יכול לעשות את הפסח דאפי' הכי הוא חייב לאכול מצה והיינו חוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים וכן טמא ומי שהיה בדרך רחוקה וכאמור לעיל, ומכח הקרא של בערב תאכלו מצות, הא נודע לבזמן הזה דליכא בעולם שום פסח כלל, כי הנה זאת תורת הבית, ואיזה בית ה', דאפילו הכי הוא חייב לאכול מצה בערב, ממילא שוב לא איצטרך אליבא דר' יהודה קרא של מושבתיכם לענין לקבעו חובה בזמן הזה. ואף גם ר' שמעון התם לא דריש מושבתיכם לענין לקבעו חובה בזמן הזה, דהא בזמן דאיכא פסח בעולם רק שהוא אינו עושה פסח, הא ידעינן לדידיה דחובה עליו לאכול מצה מקרא דערל ובן נכר דמפורש בהו קרא דחייבים לאכול וכמבואר בסוגיא דהתם, ומבואר התם דר"ש יליף טמא ושהיה בדרך רחוקה מערל ובן נכר דהוא לא ס"ל לחלק ביניהם כדמחלק ר' יהודה יע"ש בגמרא, ואם כן ה"ה לחוצה לארץ בזמן שביהמ"ק קיים, דהא חוצה לארץ בזמן שביהמ"ק קיים וטמא ושהיה בדרך רחוקה שוים הם ושקולים במאזנים ישאו יחדיו ויבאו שניהם זה מזה וכאמור לעיל, ואייתר ליה לר"ש קרא דבערב תאכלו מצות לבזמן שאין ביהמ"ק קיים דליכא פסח בעולם כלל לקבעו חובה לאכילת מצה, גם לר' שמעון לשיטתו בלאו הכי איצטרך מושבתיכם דאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה באכילת מצה העשויה מעיסת ביכורים, דהא ר"ש הוא דסובר דאונן מותר באכילת ביכורים ואם כן לא נוכל למעט מאם למקרא דלחם עוני שאין יוצאין במצה העשויה מעיסת ביכורים ידי חובת אכילת מצה וכדכתבינן בס"ד לעיל באר היטב. ובאמת הגמרא בפסחים התם לא קמשני דר"ש נפקא לי' חיוב אכילת מצה לטמא ושהיה בדרך רחוקה מקרא דמושבתיכם, והיינו מטעמא דפרישנא דלר"ש לשיטתיה איצטרך מושבתיכם למעט מצה העשויה מעיסת ביכורים שאין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה וכאמור, אלא הגמ' משני התם דלר"ש נפקא ליה מערל ובן נכר לקבעו חובה בזמן הזה יע"ש בסוגיא, ולכן הקשו שפיר התוספות התם בפסחים דהך סתמא דהגמרא התם בפסחים והך סתמא דהגמ' הכא בקדושין אינם משתוים והם חולקין בעיסתן, דלפי הך שקלא וטריא דסתמא דהגמרא דפסחים התם, אתיא הך סוגיא דהכא דקדושין דמפיק ממושבתיכם לקבעו חובה בזמן הזה דלא כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון, זהו הנראה לענ"ד בס"ד בכוונת קושית התוספות דפסחים הנ"ל וזה נשאר להתוספות בתימה, ודו"ק. קושיא בגמרא שם ההוא לקבעו חובה וכו'. ולכאורה לפי האמור בס"ד היה קשה לענ"ד קושיא עצומה על ר' יהודה, והוא דהא סתם בר פלוגתיה דר' שמעון הוא ר' יהודה. ואם כן הנהו רבנן דפליגי עליה דר"ש לענין אכילת ביכורים לאונן וסוברים דאסור לאכול באנינות ביכורים הנה הם ר"י, וגם הנך רבנן דפליגי עליה דר"ש בסוכה ו' ע"ב דסבירא להו, דאמרינן יש אם למקרא, הם ג"כ ר"י. (ולא קשיא ולא מידי מפסחים דף פ"ו כמו שאכתוב בסמוך לפנינו,) וממילא לר"י לשיטתו לא איצטרך למעט מצה של ביכורים שאין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, מכח מה שאין מצה זו נאכלת בכל מושבתיכם, כי אם בירושלים דוקא, דהא לדידיה בלאו הכי ידעינן דאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה במצה העשויה בעיסת ביכורים מכח אם למקרא של לחם עוני דדוקא מי שהוא נאכל באנינות הוא דיוצאין בו יצא זה שאינו נאכל באנינות הוא דיוצאין בו וכדדריש לה כן ר' יוסי הגלילי בפסחים דף ל"ו ע"א, והבאתיו לעיל. ולענין לקבעו חובה בזמן הזה, הא נמי לא איצטרך לר' יהודה לשיטתיה להך מושבותיכם להורות על כך, שהרי לדידיה בלאו הכי אית לן שני מלמדים לענין לקבעו חובה לאכילת מצה, דהיינו ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דחדא קאי לבזמן דאיכא פסח בעולם והוא לא עשה אותו, וחדא קאי לבזמן הזה דליכא פסח בעולם כלל. ומעתה אחרי הבא עלינו באלה הדברים הנאמרים לעיל בס"ד, הנה קשה על ר"י למה לי מושבתיכם, וגם על התוס' הנ"ל קשה, שהם הקשו דהנך שתי סוגיות דפסחים ודקדושין הם תרתי דסתרי אהדדי וככתוב לעיל, ולמה זה לא הקשו התוספות יותר בכח על ר"י, דלדידיה אייתר לגמרי מושבתיכם דלא איצטרך כלל לשום דרשא וכנ"ל וצ"ע לכאורה לענ"ד. ויציבא מילתא כי בלא הך סוגיא דפסחים דף כ"ח הנ"ל, על ר"י עצמו כבר היה אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושיא זו, והוא ע"פ מה שמהרש"א בפסחים דף ל"ה בד"ה גמ' לא תאכל עליו חמץ וכו' הקשה דלמה לא קאמר הגמ' התם בדף כ"ח דר"י איצטרך ההיקש של ר' שמעון לענין דאין יוצאין במצה העשויה מעיסה שאינה באה לידי חימוץ יע"ש במהרש"א שלבסוף הניחו בקושיא, ואם כן בלא הך סוגיא דפסחים הנ"ל היה אפשר לומר דר"י סובר כקושית מהרש"א האמורה דאיצטרך ההיקש דלא תאכל עליו חמץ ש"י ת"ע מצות שאין יוצאין במצה העשויה מעיסה שאינה באה לידי חימוץ, ממילא לא ידעינן מיניה לענין לקבעו חובה בזמן הזה כי אם מהך קרא דבערב תאכלו מצות, ושפיר הוינן טעינן לומר דדוקא בזמן דאיכא פסח בעולם רק שהוא לסיבה מה לא עשה את הפסח הוא דהכתוב קבעו חובה לאכול מצה, אבל בזמן הזה ממש דליכא פסח בעולם שפיר הוי אמינא שיהיה פטור גם מאכילת מצה, לפיכך איצטרך גם מושבתיכם להורות דאפילו דליכא פסח בעולם כגון בזמן הזה ממש, דמכל מקום הא מיהא הוא חייב לפחות באכילת מצה בליל חג הפסח. והנה אמת נכון הדבר דכך היה אפשר לומר בלא הך סוגיא דפסחים הנ"ל, אבל לא כן לפי הסוגיא דפסחים הנ"ל דהיא לא ס"ל קושיתו של מהרש"א הנ"ל לקושיא, (ועיין לעיל הלכה זו בד"ה מ"ע מן התורה לאכול וכו' אות ראשון מש"כ בס"ד ישוב לקושית מהרש"א הנ"ל, וקאמרה הסוגיא הנ"ל להדיא דמכח ההיקש של לא תאכל עליו חמץ ש"י תאכל עליו מצות וכו' ידעינן אליבא דר' יהודה לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה דהם חייבים באכילת מצה יע"ש הסוגיא היטב, וממילא נשמע דהוא הדין נמי לחו"ל בזמן שביהמ"ק קיים דהוא חייב ג"כ באכילת מצה דטמא או דרך רחוקה והדר בחו"ל שקולים הם דא ודא אחת היא משפט השוה לכולם וכמו שכתבתי בס"ד לעיל, והך קרא של בערב תאכלו מצות הנה זה בא להורות לן לקבעו חובה בזמן הזה ממש דהיינו בזמן דליכא שום פסח במציאות בעולם, וא"כ קמה גם נצבה הך קושיא האמורה לעיל דלר' יהודה למה לי מושבתיכם דהוא מיותר לגמרי וכדלעיל. ישוב להקושיא בגמ' הנ"ל. אכן בסוכה דף ו' ע"ב יש שם כמה תירוצים בסוגיא ההיא כמו שיראה הרואה שם ולאידך שינויא דהתם ס"ל לרבנן דר"ש התם דלא אמרינן יש אם למקרא יע"ש בגמרא ובתוספות שם בד"ה ור' שמעון סבר וכו' ובסנהדרין ד' ע"א ובתוספות שם, וכן אמרינן בגמרא דפסחים פ"ו, וז"ל במאי קמיפלגי ר' יהודה סבר יש אם למסורת (מדברי רש"י שם בד"ה יכול יהא עיקרו של פסח וכו' ומדברי התוספות שם בד"ה ומר סבר יש אם וכו' נראה שגירסתם היתה במאי קמיפלגי מר סבר יש אם למסורת ומר סבר וכו') יע"ש בגמרא. רק אין זה כי אם דלפי שינויא קמא דסוכה האמור לעיל דרבנן דר' שמעון סוברים יש אם למקרא לא קשיא עלייהו מהך ברייתא דפסחים הנ"ל, דהך שינויא סובר דר' יהודה ור"ש פליגי בהך ברייתא דפסחים הנ"ל איפכא דר' יהודה סובר דיש אם למקרא וכמו שכתב רש"י שם בד"ה הנ"ל בשם שמעתי, והיינו דאותן החכמים ששמע רש"י מפיהם כך, אינהו הוי קשיא להו קושית התוספות בסוכה התם בסד"ה ור"ש סבר וכו', דקשיא הך דר"ש דפסחים הנ"ל אאידך דר"ש דהתם וכן הקשו בסנהדרין דף ד' ע"א התוס' שם בסד"ה כולהו סבירא להו וכו', ולאותן קושיות שהקשה רש"י ז"ל שם עליהן אפשר לומר בס"ד לענ"ד דאינהו ס"ל דהך אם למקרא ואם למסורת דפסחים הנ"ל הוא חלוק בענינו וטעמו מכל יש אם למקרא ויש אם למסורת הנאמר בש"ס, ומצינו בש"ס כהאי גוונא טובא, שיש דבר אמור במקומות מתחלפים בלשון אחד ועניניהם וטעמיהם הם חלוקים ורחוקים זה מזה, והרז"ה ז"ל בספר הצבא הביא ראיות ברורות לזה יע"ש בספר הצבא מדה שנית. אבל לא כן לפי אידך שינויא דסוכה התם הנ"ל קמיפלגי ר' יהודה ור"ש בהך ברייתא דפסחים הנ"ל כמו שאמרו בגמרא דהתם דר"י סובר דיש אם למסורת, ממילא אף דר"י סובר דאין ביכורים נאכלים באנינות, מכל מקום עדיין לא ידעינן מלחם עוני שאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה במצה העשויה מעיסת ביכורים. דהא לא ידעינן זה מלחם עוני אלא אם נאמר דיש אם למקרא אבל אם נאמר דיש אם למסורת, לא נוכל למעט מלחם עוני מצה של ביכורים דהא לחם עני כתיב חסר ו', וכדאמרינן בסוגיא דהתם דף ל"ו דר"ע השיב באמת תשובה זו לר"י הגלילי לענין מצת העשוי' מעיסת מע"ש יע"ש בגמרא. ממילא איצטרך לר' יוסי תיבת מושבותיכם למעט מצה העשויה מעיסת ביכורים דאין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, מטעם מי שנאכל בכל מושבות יצא זה שאינו נאכל בכל מושבות אלא רק בירושלים, וכדדרש לה ר"י הגלילי, ודו"ק. קושיא בתוס' פסחים דף ק"ך בד"ה ר' אחא ב"י וכו'. ומכאן אתה למד, דמה שהקשו התוספות בפסחים דף כ"ח ע"ב ושם בדף ק"ך ע"א על רב אחא בר יעקב דהוא דלא כמאן דלא כר"י ודלא כר"ש וכמו שכתבתי תמיהתם לעיל דלכאורה הנה מקום יש בראש לומר בס"ד לענ"ד דאין כאן תימה כל כך, והוא דאפשר לומר דרב אחא בר יעקב אתיא כר"י דהלכתא כוותיה נגד ר' שמעון בכל מקום, והיינו דרב אחא בר יעקב סובר ג"כ כקושיתו של מהרש"א ז"ל הנ"ל, דאיצטרך לר"י ההיקש לכדדריש ליה ר' אליעזר בן יעקב בפסחים דף ל"ה דאין יוצאים ידי חובת מצה בדבר שאינו בא לידי חימוץ, לא דאיצטרך ההיקש לענין לקבעו חובה בזמן הזה, ממילא לית לן אלא מלמד אחד המורה על חיוב אכילת מצה אף שלא עשה את הפסח דהיינו קרא דבערב תאכלו מצות לחוד, ומוקמינן ליה אמאי דהוא משמע טפי לרבות, דהיינו בזמן דאיכא לפחות פסח בעולם רק שהוא לא עשה את הפסח לסיבת מה אבל בזמן הזה ממש דליכא פסח בעולם כלל, באמת לר' יהודה אינו מחויב באכילת מצה אלא מדרבנן לא מדאורייתא, ורב אחא בר יעקב נמי הא לא קאמר אלא מצה בזמן הזה דרבנן דהיינו בזמן הזה ממש שאין ביהמ"ק קיים וליכא פסח בעולם כלל בשום מקום, אבל רבא התם דקאמר מצה בזמן הזה דאורייתא, הוא סובר ג"כ כר' יהודה רק דרבא סובר כהך סוגיא דפסחים דף כ"ח הנ"ל דסובר דלא כקושית מהרש"א הנ"ל וכאמור לעיל, ממילא אף לר"י אית לן שני מלמדים על חיוב אכילת מצה בזמן דליכא פסח. אחד, ההיקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים ת"ע מצות וכו'. וזאת שנית הקרא של בערב תאכלו מצות וכו', וקאי חד מלמד להורות על חו"ל בזמן דאיכא פסח בעולם, וחד מלמד קאי לבזמן הזה ממש דליכא פסח בעולם. ישוב הקושיא על התוס' הנ"ל. וליישב דברי התוספות הנ"ל אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דזהו באמת כוונת תירוצם של התוספות מה שתירצו שם בדף ק"ך ע"א וז"ל, וצריכין לומר דהך פלוגתא אליבא דרבא וכו' יע"ש בתוספות בד"ה רב אחא בר יעקב וכו' וכבר הקשינו לעיל על תירוצם זה שהוא לכאורה תמוה. אבל לפי האמור בס"ד ניחא, דאפשר לומר דכוונתם הוא דהא אפשר לתרץ קושיתם ותמיהתם כמו שתירצנוהו בס"ד לעיל מזה, והוא דרב אחא בר יעקב כר' יהודה ס"ל, והיינו דרב אחא בר יעקב סובר דלא כהך שקלא וטריא דלעיל דף כ"ח ע"ב דר"י ור"ש פליגי בהא אם ילפינן טמא ושהיה בדרך רחוקה מערל ובן נכר או לא, ור"י סובר דההיקש אתיא להורות לקבעו חובה בזמן הזה, אלא דרב אחא בר יעקב סובר דר"י מוקי ההיקש לענין שאין יוצאין ידי חובת מצה בדבר שאינו בא לידי חימוץ וכדכתבינן לעיל בס"ד, ואם כן לא פליג רב אחא בר יעקב על ר' יהודה, אלא אדרבא לפי דעתו של רב אחא בר יעקב ר"י הוא דסובר כוותיה, רק [רב אחא] (אבא) בר יעקב הוא דפליג על השקלא וטריא דסתמא דהגמרא הנ"ל דהך שקלא וטריא היא דאתיא כרבא ודלא כרב אחא בר יעקב, וזה ישכח ביד רב אחא בר יעקב ולכל אמורא לחלוק על השקלא וטריא דגברא אגברא קרמית, וא"כ נתבאר בס"ד ישוב לקושיא הרביעית הנ"ל ונתבאר התי' של התוס' הנ"ל, ודו"ק. ברם אי קשיא עליה דרב אחא בר יעקב הא קשיא, דתקשה לדידיה לענ"ד קושיא אחרת, והוא דלמה לי לר"י מושבתיכם דכתב רחמנא גבי מצה, וחילא דילי, שהרי כבר כתבתי לעיל דר"י ס"ל דביכורים אינן נאכלים באנינות, ולרב אחא בר יעקב אי אפשר לומר דר"י סובר דאמרינן יש אם למסורת, דהא רב אחא בר יעקב גופא הוא דאמר בסנהדרין דף ד' דליכא שום תנא דלא ס"ל יש אם למקרא יע"ש בגמרא, (והיינו דרב אחא בר יעקב על כרחין סובר הפירוש בהך ברייתא דפסחים דף פ"ו הנ"ל כהפירוש של האני שמעתי שהביא רש"י דר"י סובר דאמרינן יש אם למקרא וכדלעיל, ומכאן ג"כ קצת ראיה להפירוש של הנך אני שמעתי שכ' רש"י הנ"ל), אם כן לר"י לא צריך להך תיבת מושבתיכם להורות דאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצה העשויה מעיסה של ביכורים, דכבר ידעינן ליה להך דינא ונשמע בין החיים, מקרא של לחם עוני דהא אמרינן יש אם למקרא וממילא דרשינן מי שנאכל באנינות הוא דיוצאין בו ידי חובת מצה יצאו ביכורים שאין נאכלים באנינות שאין יוצאין בהן ידי חובת מצה וכאמור לעיל, וגם דבר זה אי אפשר לאמרו דאיצטרך תיבת מושבתיכם להורות לקבעו חובה לאכילת מצה אף בזמן הזה דליכא שום פסח במציאות בעולם כלל וכנ"ל, דהא רב אחא בר יעקב הוא דס"ל דבזמן הזה ממש דהיינו בזמן דליכא שום פסח במציאות בעולם כלל דאין חיוב מצה מדאורייתא אלא רק מדרבנן. ביאור בתוס' שם דף כ"ח ד"ה ואידך נ"ל וכו'. ולפיכך תמהו התוס' בפסחים דף כ"ח בד"ה ואידך נפקא לי' מבערב וכו' קושיתם החמישית מה שלא הקשו כן ביתר כל המקומות האמורות לעיל, והיינו דראשון תחלה הקשו דהך סוגיא דפסחים היא סותרת להך סוגיא דקדושין וכדפירשתי בס"ד לעיל כוונת קושיתם זאת, אבל דבר זה לא קשיא להו על הסוגיא דהתם דלר' יהודה למה לי תיבת מושבתיכם דאפשר לומר כמו שתירצנו בס"ד לעיל, רק שעל זה כתבו וז"ל ועוד תימה לרב אחא בר יעקב דאית ליה בשילהי ערבי פסחים וכו' דלא בכל התנאים וכו' וצריכין לומר דרב אחא בר יעקב פסק כר"י וכתירוצינו הנ"ל אבל אם כן קשיא לדידיה לרב אחא ב"י למה ליה מושבתיכם אליבא דר"י דהא רב אחא ב"י הוא דסובר דר"י סובר דאמרינן יש אם למקרא וגם הוא סובר מצה בזה"ז דרבנן ממילא ליתנהו לכל התירוצים הנ"ל ושפיר קשיא למה לי מושבתיכם לר"י. ודו"ק היטב.
זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה וכו'. עכ"ל, עיין במגיד משנה פה שהאריך בזה במה שפסק רבינו ז"ל פה לענין אכילת מצה ולקמן בהלכות קרבן פסח לענין אכילת הפסח דמדאורייתא מצותו כל הלילה היא, וכר' עקיבא ודלא כר' אליעזר בן עזריה יע"ש במגיד משנה ומה שיש לפלפל בדברי הרה"מ הללו, ובביאור דברי רבינו וטעמו ונמוקו, זיל קרי לקמן בהל' קרבן פסח פרק שמיני הל' י"ד בד"ה ודין תורה וכו' כי שמה באתי בארוכה כיד ה' הטובה עלי. ביאור כוונת רבינו פה. ואולם את זה חזיתי לבאר בס"ד פה, והוא מדלא כתב רבינו פה כמש"כ לקמן בהל' קרבן פסח שם דאכילת הפסח לכתחלה זמנה הוא רק עד חצות וכן כתב עוד לעיל בהלכות ק"ש פרק א' הל' ט"ו, לענין ק"ש דלכתחלה זמנה הוא רק עד חצות, ופה לענין אכילת מצה לא עשה מאומה מזה, משמע מזה דדעתו הוא דאפי' לכתחלה נמי זמן אכילת מצה הוא אפילו לאחר חצות דדוקא בפסח הוא דגזרו חכמים דלכתחלה יאכלנו קודם חצות וכן בק"ש הוא דגזרו חכמים לקרותה לכתחלה דוקא קודם חצות, ומטעם שיתבאר בסמוך לפנינו, אבל ל"כ גבי אכילת מצה דלא גזרו החכמים דלכתחלה יאכלנו קודם חצות, (אם לא על דרך זריזין מקדימין למצות) דדוקא לר' אליעזר בן עזריה בפסחים דף ק"כ ע"ב הוא דהדין כן גבי אכילת מצה דר' אליעזר ב"ע הוא דסובר דאכילת קרבן פסח מדאורייתא אין זמנה אלא רק עד חצות אפי' לענין דיעבד וכמבואר התם, ממילא אכילת מצה דאיתקש לאכילת פסח נמי דינו כך הוא דמדאורייתא זמן אכילת מצה הוא רק עד חצות ולא יותר שאחר חצות עבר זמנו ובטל מצותו, וכדאמר רבא התם בסוף העמוד וז"ל אמר רבא אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לר' אליעזר ב"ע לא יצא ידי חובתו וכו' דאיתקש לפסח כפסח דמי וכו' יע"ש בגמרא, אבל לא כן לר' עקיבא ולרבינו דפסק כוותיה דפסח גופא מדאורייתא זמן אכילתו הוא כל הלילה רק דרבנן הם גזרו לאכלו דוקא קודם חצות, גבי פסח הוא דגזרו החכמים אבל גבי מצה לא גזרו. ומצאתי און לי בס"ד, כי כן משמע לי ג"כ לשון מרן בספרו הארוך בית יוסף א"ח בסי' תע"ז בד"ה ומ"ש רבינו ויהא זהיר לאכלו וכו' שהבין כן מדברי רבינו דלדעתו אין בו זהירות כלל לאכול המצה קודם חצות דוקא. והזהירות שכתב הטור והש"ע שם בסעיף א' אינו אלא כדי לצאת ידי הפוסקים ז"ל הפוסקים כר' אליעזר בן עזריה, דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות מדאורייתא ולדידהו אפילו בדיעבד אינו יוצא באכילת מצה אחר חצות דהא איתקש אכילת מצה לאכילת פסח וכמימרא דרבא האמור לעיל מזה, והעיקר להלכה היה נראה להטור ולמרן הב"י כדעת הרי"ף ורבינו דמדאורייתא אפילו הפסח זמן אכילתו הוא כל הלילה, דהלכה כר' עקיבא נגד ר' אליעזר בן עזרי', ועוד נראה להטור ולהש"ע להחמיר הואיל ונפיק מפומיה דהרא"ש ורבינו תם (בפרק ערבי פסחים בסי' ל"ח) דאפשר דאף לר"ע דסובר דזמן אכילת הפסח הוא כל הלילה אבל היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן אפשר דאף ר' עקיבא מודה דאין זמן אכילתו אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה באיסור דאורייתא יע"ש בהרא"ש וכן כתב הבית חדש שם בסימן הנ"ל אות ד' בשם המרדכי יע"ש. ראיה לדינו של רז"ל פה. והטעם של רבינו דלא חייש להך חומרא של רבינו תם והרא"ש לדידן לאכול מצה קודם חצות משום כדי להרחיק את האדם מן העבירה במצות עשה דאורייתא נראה לענ"ד בס"ד דיש לו לרבינו סיוע וראיה מהירושלמי דברכות פרק ראשון על הך משנה דהתם דהקטר חלבים ואברים מצותן וכו' דקאמר התם וז"ל כדי להרחיק וכו' אם את אומר עד שיעלה עמוד השחר, אף הוא סבר שלא עלה עמוד השחר (ופירושו ובאמת כבר יהיה הזמן שעמוד השחר התחיל לעלות) נמצא אוכל ומתחייב, מתוך שאת אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אינו מתחייב עכ"ל הירושלמי, הרי דלא קאמר הירושלמי דהטעם הוא משום דהוא מצות עשה דאורייתא החטאת והאשם שיאכלו הכהנים את הבשר ובקדשים קלים המצוה הוא על הבעלים שיאכלו הבשר ולמה לא קאמר הירושלמי הטעם הזה דלמא פשע ומפסיד העשה דאורייתא האמורה, וגם שיעבור על הלאו של לא תותירו ממנו עד בקר. וגם לפחות תיבת ומתחייב דקאמר הירושלמי הנ"ל לכאורה הוא מיותר דאף אם לא היה חייב כרת על אכילתו אחר עמוד השחר הא מיהא איסורא רבא קעביד שעובר לאו דאורייתא באכילתו אחר זמן שנעשה נותר, ולומר דהירושלמי טעמא דעדיפא מיניה קאמר, זה אינו נראה לרבינו דבשביל טעמא דעדיפא מיניה לא היה הירושלמי ראוי להשמיט הטעמים האמורים לעיל מזה כיון דאית ביה נפקותא לדינא לענין שארי מצות עשה שהן דאוריתא ואין בהם עונש כרת, ולמה קאמר הירושלמי הטעם דוקא דאיכא למיחש שיאכלנו אחר שעלה עמוד השחר ויהיה נותר והוא לא ידע ואשם ויתחייב כרת על אכילתו, אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דדוקא כל היכא דאיכא למיחש שיבא לידי איסור שיש בו עונש כרת, הוא דעשו ההרחקה אבל לא כל היכא דליכא עונש כרת רק חשש ביטול עשה או לא תעשה שאין בו כרת אף שהוא עשה ולאו דאורייתא לא חששו החכמים כ"כ לעשות הרחקה ולגזור שלא לאכול לכתחלה רק עד חצות ולא יותר, והוא הדין נמי גבי אכילת מצה דלא גזרו ביה החכמים ולא עשו בו הרחקה. וכדעת רבינו הנ"ל, וכן הוא לשון רש"י בברכות דף ב' בד"ה כדי להרחיק אדם מן העבירה וכו' שכתב וז"ל, ואסרום וכו' כדי שלא יבא לאכלן אחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכו' עכ"ל רש"י, הרי דדייק וגרס גם כן דוקא משום דאיכא עונש כרת הוא שעשו הרחקה אבל בשביל שארי מצות עשה דאורייתא לא וכדעת רבינו, וק"ש שאני דהוא מצות עשה חמורה ביותר שיש בה קבלת עול מלכות שמים לפיכך אף החכמים החמירו בו ועשו בו הרחקה וכמו שמצינו בש"ס חומרות טובא משום קבלת עול מלכות שמים, אבל לא כן בשארי מצות עשין גרידא או אפי' בלאוין שאין בהן עונש כרת ואין בהם משום קבלת עול מלכות שמים לא החמירו בהן החכמים לעשות בהן הרחקה. הערה על הפר"ח א"ח סי' תע"ז סעיף א'. והוכרחתי להאריך בזה קצת להיות שראיתי להפרי חדש א"ח בסימן תע"ז סעיף א' שכ' וז"ל דאף לדעת הרמב"ם צריך ליזהר לאכלו קודם חצות שהרי כ"כ הרב בהל' קרבן פסח פרק ח' שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, עכ"ל הפר"ח והיינו דהוא דן מהתם מקרבן פסח להך דקמן דאכילת מצה, ואני אומר בס"ד דאדרבא מדלא ביאר הדברים רבינו פה גבי מצה דראוי לאכלו לכתחלה קודם חצות כמו שעשה כן גבי ק"ש לעיל בהלכות ק"ש וגבי קרבן פסח לקמן בהלכות קרבן פסח שמע מיניה דאפי' מותר לאכול מצה אחר חצות דלענין גזירת החכמים יש חילוק ומרחק רב בין ק"ש ואכילת קרבן פסח ובין המצוה זו של אכילת מצה בליל פסח כאמור בס"ד לעיל, ודו"ק. סתירה לכאורה להראיה הנ"ל. ויציבא מילתא כי כבר עלתה במחשבה לפני בתחלה, אבל שוב התבוננתי וראיתי שזה ליתא, דהא רבינו איהו דפסק גם גבי הקטר חלבים ואברים דלכתחלה מצותן עד חצות כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה שלא יניחם עד אחר עמוד השחר וכמבואר כן להדיא לקמן בהל' מעשה קרבנות פרק רביעי הלכה ב'. ואע"פ דבזה ליכא עונש כרת אם יקטירם להחלבים והאברים אחר שיעלה עמוד השחר רק איסור דאור' גרידא הוא דאיכא אפי' הכי עשו בו החכמים הרחקה. ולפיכך הנראה לענ"ד בס"ד, דודאי זה הדבר שכתבתי דדעת רבינו הוא דגבי מצה לא עשו החכמים הרחקה ומותר אפילו לכתחלה לאכלו אחר חצות זהו אמת ויציב ונכון וכמו שכתבתי בס"ד לעיל דלא ביאר רבינו כמו שביארו גבי קריאת שמע וקרבן פסח ובהקטר חלבים ואברים וכנ"ל וכן ביארו בכל הנאכלין ליום ולילה אחד לקמן בהל' מעשה קרבנות פרק עשירי הל' ח'. אמנם החילוק שיש בין אלו לבין אכילת מצה דהא רבינו על כרחין אינו מחלק בין מה שעונשו כרת לבין איסור גרידא שאין בו עונש כרת וכהוכחתינו הנ"ל מהא דהקטר חלבים ואברים דדוקא רש"י לשיטתיה שפיר כתב הטעם משום דאיכא עונש כרת וכדלעיל, משום דרש"י סובר דגבי הקטר חלבים ואברים באמת לא אמרו בהן החכמים עד חצות וכמבואר ברש"י בברכות שם בד"ה כדי להרחיק אדם מן העבירה וכו' אבל רבינו דסובר דאף בהקטר חלבים ואברים החכמים הרחקה וכאמור לעיל ממילא לדידיה אי אפשר לחלק בין דבר שעונשו כרת לבין דבר שאין עונשו כרת. טעם אחר לדינו של רבינו פה. אבל רבינו לחלק יצא לענ"ד בס"ד בחילוק אחר, והוא דדוקא גבי קדשים הוא דאחמירו ביה החכמים טפי לעשות הרחקה וכמו כן גבי ק"ש דהואיל ואית ביה קבלת עול מלכות שמים דחמיר טובא אחמירו ביה ג"כ החכמים לעשות בו הרחקה, מה שא"כ בשארי מצות אף שהם דאורייתא אפי' הכי לא גזרו בהו חכמים לעשות בהם הרחקה, ודע דמקצירת עומר לא קשיא, שהרי אפילו אם נקצר ביום בדיעבד הוא כשר וכמו שפסק רבינו לקמן בהלכות תמידין ומוספין פרק שביעי הלכה ז' וכל היכא דבדיעבד כשר לא שייך למיגזר על לכתחלה שלו וכמבואר כלל זה בש"ע י"ד בהרבה מקומות ומקור מקומו טהור מהרא"ש וסייעתו, ודו"ק. עוד טעם אחר לדינו של רז"ל. ואפשר לומר בס"ד לענ"ד עוד חילוק אחר מה שרבינו מחלק בין הך דמצה לבין כל הנך הנ"ל, והוא שמחלק בין היכא שיעשה איסור בידים לבין היכא שלא יעשה האיסור בידים כי אם יהיה נעשה ממילא בשב ואל תעשה, (חוץ מקריאת שמע דחמיר ביותר דאית ביה קבלת עול מלכות שמים וכמש"כ בס"ד לעיל), והיינו דכל היכא דיכול לבא שיעשה האיסור בידים כגון באכילת קדשים שיטעה שעדיין לא עלה עמוד השחר ויש שהות עדיין לאכלו ויאכלנו ובאמת אינו כן שכבר עלה עמוד השחר רק שהוא יום מעונן וכדומה ואם כן כבר נעשה נותר ונמצא שהוא עושה איסור בידים שאוכל נותר, וכמו כן בהקטר חלבים ואימורים ואברים אם הוא יהיה סובר שעדיין לא עלה עמוד השחר ויכול להקטירן עוד אז, ובאמת כבר עלה עמוד השחר ונעשו נותר והוא בטעותן יקטירן, ונמצא עושה איסור דאורייתא בידים שהוא מקטיר לגבי המזבח פסולי המוקדשין וכמו כן גבי אכילת קרבן פסח שיטעה ויאכלנו אחר שעלה עמוד השחר ונעשה נותר ויעשה איסור בידים בקום ועשה לאכול נותר בכל אלה הוא שגזרו חכמים ועשו הרחקה שלא לאכלן ולהקטירן לכתחלה רק עד חצות, מה שא"כ הכא גבי מצות אכילת מצה, מה איסור יעשה בידים בדבר זה במה שיאכל מצה לאחר שעלה עמוד השחר, אך בשב ואל תעשה הוא שיעשה איסור, דהיינו במה שיתבטל ממצות עשה של אכילת מצה וכדומה לזה שארי מ"ע שבתורה, באלה וכאלה סבירא ליה לרבינו דלא גזרו בהו החכמים ולעשות בהו הרחקה עד חצות, (ודע כי מקום יש בראש לענ"ד בס"ד עוד לחלק בין איסור עשה לבין איסור לאו עיין בתוספ' דמנחות דף ס"ח בד"ה והא כתיב עד הביאכם למצוה וכו' ושם לעיל דף ה' בד"ה האיר המזרח מתיר וכו' שמדבריהם בד"ה האיר המזרח מתיר וכו' האמור נראה שיש סתירה להחילוק הזה שכתבתי בין איסור עשה לבין איסור לאו), ודו"ק.
העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן וכו'. עכ"ל, עיין בהשגות הראב"ד ובמגיד משנה, ועיין בספר בית שערים שער שביעי מן ריש דלת ארבעה ועשרים עד סוף דלת חמשה ושלשים כי שמה באתי בארוכה בס"ד בביאור דעת רבינו וסייעתו ובביאור דעת הראב"ד וסייעתו והנמשך לזה.
אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח וכו'. עכ"ל, עיין במגיד משנה מה שכתב ועיין לקמן הלכות חגיגה פרק שני הלכה ו' בד"ה מי שבא לעזרה בתוך ימי החג וכו' מש"כ בס"ד בזה בישוב דברי הרי"ף ורבינו ובמה שלכאורה דברי הר"ן בסוגיא זו סותרים למש"כ במסכ' עכו"ם ובישוב זה.
אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו וכו' או שגזלה וכו'. עכ"ל. רבינו לא ביאר לנו דין מצה גזולה בחוצה לארץ בליל יום טוב שני מה דינו, וכמו כן לא ביאר לנו דין מרור גזול אפי' בליל י"ט הראשון מה דינו אם יוצאין בו או לא, ועיין לקמן בפרק שלאחר זה הלכה י"ב בד"ה ומדברי וכו' מש"כ בס"ד בכ"ז.
ומי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו וכו'. עכ"ל. עיין לקמן בהל' ממרים פרק ראשון הל' ב' בד"ה וא' דברים שעשאום סייג לתורה וכו' אות שלישי בישוב השגה שלישית של הרמב"ן בספר השגותיו על שרשי המצות לרבינו מה שכתבתי בביאור דברי רבינו פה בשם ספר מגילת אסתר שרש ראשון ובשם חידושי הר' מנוח ומש"כ בס"ד אני בעניי בזה תדרשנו משם ומצאת מלא דבר.
ביאור דברי רבינו פה. אבל אוכל הוא מעט פירות וירקות ולא ימלא כריסו מהן וכו'. עכ"ל, הנה רבינו לא הביא כלל מדין שתית יין בערב פסח מה דינו אם מותר ואם אסור ולחלק בין שותה הרבה לבין שותה מעט כמו שחילקו בכך בגמרא דפסחים דף ק"ז והביאה הרב המגיד בד"ה וחכמים הראשונים וכו' לכך נראה בעליל מזה לענ"ד בס"ד דדעת רבינו הוא ג"כ כדעת הטור א"ח בסי' תע"א דמתיר לשתות יין בערב פסח הן רב והן מעט, וכמו שביאר הבית חדש שם טעמו ונמוקו של הטור (יע"ש אות ג'), והוא דהטור סבירא ליה דכיון ששותה גם בלילה קודם אכילת המצה שתי כוסות יין, אם כן כל מה ששותה ביום בערב פסח אפי' רק מעט עם הצטרפות השתיה של לילה הוא נקרא בשם שותה הרבה וטובא מיגרר גריר, ולא ס"ל להטור לומר דהואיל והוא מפסיק בין שתיתו עתה בערב פסח לבין שתיתו בלילה השתי כוסות דאינן מצטרפין השתי שתיות הללו ואינם נקראים בשם טובא יע"ש בב"ח. ומעתה הנה כי כן יפה שתיקתו של רבינו מדין היתר שתית יין בערב פסח ולא הוצרך לבארו דהא מלבד דמסתמא לא גרע שתית יין מאכילת פירות וירקות שביאר רבינו היתר אכילתן בערב פסח פה וכנ"ל ומהיכי תיתי לן לחלק מצד הסברא החיצונה בין אכילת פירות וירקות לבין שתית יין, אדרבא מצד הסברא תורה אחת להם, אף זו הרי לא אסר רבינו מן המנחה ולמעלה בערב פסח אלא רק האכילה לחוד אבל השתיה הא לא הזכיר איסורו כלל וממילא הוא מותר ובין שתיה מרובה לבין שתיה מועטת הא רבינו ז"ל אינו מחלק בכך וכדעת הטור האמור לעיל מזה וק"ל. וראיתי להמג"א בסימן הנ"ל ס"ק ד' שכתב וז"ל, מעט לא ישתה ואע"ג וכו' אבל מה ששתה קודם לכן וכו' וצ"ל דב' כוסות ששותין לפני הסעודה מיקרי ג"כ טובא ולא מיסעד סעיד וכו' עכ"ל המג"א, ושמעתי מתלמידי אאמ"ו זצללה"ה מקשים משמו (וכעת נתגלה אור עולם ספרו מחצית השקל ראיתי שם שהקשה כן וז"ל שם), ולפי זה צריכין לומר הא דאייתי רבא ראיה לדבריו בפסחים דף ק"ז ע"ב מדתנן בין שתי כוסות הראשונות מותר לשתות, ואמאי הא קאכיל מצה אכילה גסה אלא שמע מיניה דמיגרר גריר, ת"ל הוי ליה להביא ראי' מדתקנו רבנן לשתות שתי כוסות לפני הסעודה וכמו שכ' המג"א, וצ"ל דרבא עדיפא מיניה מביא ראיה דאפילו יין הרשות מותר לשתות וע"כ דגריר, אבל לפי תירוץ המג"א שכ' כאן אחר זה בלא"ה אתי שפיר עכ"ל אאמ"ו זצללה"ה בספרו הנ"ל. פלפול בפסחים דף ק"ז ע"ב. אמנם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה, אחרי נשיקת עפרות זהב קדושת כפות רגלי אאמ"ו זצללה"ה לא זכיתי בעו"ה להבין קושיתו כלל, והוא דרבא לא היה יכול להביא ראיה דטובא מיגרר גריר, ממה שתיקנו החכמים לשתות שתי כוסות לפני הסעודה וכאמור דהיה אפשר לומר איפכא, דהיינו דשתי הכוסות של החכמים שהם לכל מר ומר כדאית ליה ולכל היותר הם רק שתי רביעית, הנה הם נקראים רק פורתא, וגם הייתי אומר איפכא ממה שאמרו בגמ' דברכות דף ל"ה דהתם אמרו דפורתא מיסעד סעיד וטובא מיגרר גריר אלא הייתי אומר בהיפוך מזה דפורתא מיגרר גריר ולפחות אינו סועד והרי הוא כמו פירות וירקות מעט, דלא מיסעד סעיד ולא מיגרר גריר, ויין טובא מיסעד סעיד, שהרי לעמוד על אמיתית דבר זה אין בנו כח לידע מכח הסברא גרידא שלנו, ובא האות והמופת ע"ז שהרי רבא גופא לא היה יכול לאמרו מצד סברתו הזכה והנקיה, אלא הוא הוצרך דוקא להוכיח כך מכח מה שהתירו החכמים לשתות בין שתי הכוסות הראשונות, וא"כ היה אסור לרבא לשתות בערב פסח אפי' מעט, שהרי אותו המעט שהוא שותה בערב פסח עם אותן שתי הכוסות שהוא שותה בלילה קודם אכילתו מצה הוא הרבה ואנן הא קאמינן השתא לפי הסברא דטובא מיסעד וכדבר האמור, ומה שתקנו ברכה בפני עצמו להיין, הוא מטעם דיש לו מעלה וחשיבות דמיסעד סעיד לפחות כשהוא שותה הרבה, אבל ממה שהתירו החכמים לשתות בין שתי הכוסות הראשונות כל כמה שירצה המעט הוא אם רב, ממילא מוכח מזה דטובא מיגרר גריר, וא"כ ע"כ צריכין לומר דפורתא מיסעד סעיד, וכהוכחת הגמרא דברכות ל"ה הנ"ל, וא"כ הרשות נתונה לשתות בערב פסח יין הרבה (ולפי דעת הטור ורבינו הנ"ל מותר לשתות אפי' מעט דעם הצטרפות שתי הכוסות של הלילה יהיה הרבה מאד וכאמור לעיל), ולפיכך שתה רבא במעלי יומא דפיסחא, אבל המג"א שפיר הוכיח דע"כ צריכין לומר דשיעור שתי כוסות הנ"ל יחד מיקרי טובא לדידן, דהא אנן בדידן כבר הוכיח במישור הגמרא דפורתא מיסעד סעיד וטובא דוקא מיגרר גריר ושפיר מוכח דשתי כוסות מיקרי טובא, ודו"ק. עוד פלפול בגמ' הנ"ל. ובאופן אחר אפשר לומר בס"ד לענ"ד ביאור דברי המג"א הנ"ל וביאור הסוגיא דפסחים הנ"ל והוא דאני אומר דאין ראייתו של המג"א דשתי כוסות נקרא טובא ממה שתקנו החכמים לשתות שתי כוסות לפני אכילת המצה שאם זה הוא פורתא לא היה לתקן לשתותו לפני אכילת מצה, דזה אינו ראיה כלל, דהחכמים המה בחכמתם עמדו בסוד ה' וטעמם ונמוקם עמם מה ראו על ככה ולמה תקנו שתי כוסות לפני הסעודה דוקא, ובודאי לא על חנם ועל דרך המקרה והרצון בלי טעם תקנו כן, אלא מאיזה טעם גלוי וידוע לפניהם ואנחנו לא נדע מאין אתנו יודע (ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד לתת גם כן טעם כעיקר מה הגיע אליהם שתקנו כך, והוא דכוס אחד של קידוש הא בודאי צריך להיות קודם הסעודה שהרי אסור לאכול ולשתות קודם קידוש, וגם סיפור יציאת מצרים צריך להיות ראשון תחלה קודם אכילת מצה, כי היאך יאכל מצה ויצא ידי חובת אכילתו והוא עדיין לא סיפר יציאת מצרים והרי המצה היא נקראת בשם לחם עוני לפי שעונין עליו דברים הרבה דהיינו סיפור יציאת מצרים, וכיון שכן שצריך לספר יציאת מצרים קודם שאוכל מצה, היאך יספר ביציאת מצרים בלא כוס, ולא גרע אמירת וסיפור יציאת מצרים מאמירת הלל ושיר שראוי להיות דוקא על היין, וק"ל) והך טעם עדיפא להו להחכמים טפי מאכילת מצה על השובע קצת מעט מזעיר מה שמשביע אותו דבר מועט השני כוסות הללו, ולפיכך חששו החכמים יותר להטעם ההוא של הקדמת שתי הכוסות לאכילת מצה ממה שחששו לאותה השביעה מועטת שגורמים שתית השתי כוסות. ביאור אחר במג"א הנ"ל. אלא ראיתו של המג"א היתה כך, והוא דלמה זה תקנו החכמים השתי כוסות הללו כל כוס של רביעית דוקא לכל היותר ולהרבה מגדולי הפוסקים די בשתיה ששותה מכל כוס וכוס רק רוב רביעית ואינו צריך לשתות יותר קודם אכילת מצה אלא ב' רוב רביעית, היה להם להחכמים לתקן שיהיה כל כוס וכוס גדול יותר מרביעית (אף אם לא רצו להוסיף לחיוב יותר ממנין ארבע כוסות) עד שישלים שתית שתי הכוסות למספר טובא ויהיה גורר תאות המאכל, ועי"ז יקיים כל המצות כתיקונן, שיאכל מצה לתיאבון, וגם שישתה שתי כוסות לפני אכילת המצה כרצון החכמים וגם לא איצטרך להוסיף על מנין ארבע כוסות, אלא ודאי צ"ל דשתית שתי כוסות (לכל מר כדאית ליה למר שתית שתי רביעית ולמר שתית שתי רביעית שהוא רביעית ושתי משהויין), כבר הוא נקרא בשם טובא ומיגרר גריר, זהו כוונת המג"א בראייתו לפענ"ד בס"ד. אבל רבא לא היה יכול להוכיח מזה דשתית יין טובא מיגרר גריר, ממה שתקנו החכמים לשתות שתי כוסות לפני אכילת המצה דהיה אפשר לומר דלעולם יין מיסעד סעיד בין פורתא ובין טובא, ואדרבא כל כמה שהוא שותה יותר, יותר מיסעד סעיד וכמו שהוא כן הסברא החיצונה וממה שתקנו החכמים שתי כוסות לפני אכילת המצה אין ראיה דאיכא למימר כקושיתנו הנ"ל דעדיפא להו להחכמים לחוש להטעם ההוא שיש לשתות שתי כוסות לפני הסעודה, ממה שיש להם לחוש למה שהיין משביע קצת, ואינו אוכל המצה לתיאבון כל כך כמו אילו לא היה שותה לפניו שתי כוסות, וליכא למימר כדברינו הנ"ל והוא שיגדילו המדות הכוס שיהיה כל כוס יותר מכשיעור רביעית וכדלעיל מזה, זה אינו דלפי הסברא דקאמינן השתא דבין פורתא ובין טובא מיסעד סעיד, א"כ כל כמה שיגדילו הכוסות יוסיף עוד להשביע ולסעוד סעיד, ודי להם במה שתקנו הכוס של רביעית כמו שהוא כן כל כוסות המצוה שתקנו שזה היה להם הכרח לתקן שבפחות מרביעית אינו נקרא בשם כוס, ולפיכך הוכרח רבא להביא תלמודו בידו ראיה דטובא מיגרר גריר, ממה שהתירו לשתות בין שתי הכוסות הראשונות, ומה טעם היה להם להתיר דבר זה, אם נאמר דשתית יין בין פורתא ובין טובא, מיסעד סעיד, די להם במה שהם מוכרחים לצוות אותנו לשתות שתי כוסות לפני הסעודה אבל למה להם להתיר להרבות בשתית הרשות ולגרום שביעה יותר, אלא ודאי דטובא מיגרר גריר, ואם כן כל כמה ששותה יותר בין שתי הכוסות שלפני אכילת המצה כדי שיאכל יותר לתיאבון המצה, ודו"ק.